משפט שלמה

משפט שלמה הוא מאורע המתואר במקרא בפרק ג' בספר מלכים א'. שלמה המלך שימש שופט במקרה של שתי נשים, שטענו כל אחת לאימהות על ילד, ובתרגיל מבריק הצליח לגרום למתדיינות להסגיר את רגשותיהן הכמוסים, באופן שהבהיר לכול מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה. הסיפור מדגים את חוכמתו הרבה של שלמה, שהתורה קובעת כי הוא החכם באדם.

סיפור זה, התפרסם בגירסאות שונות אצל עמים רבים. הסיפור משך את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים רבים, שעמדו על משמעותו וביארו אותו.

השתלשלות

בספר מלכים א', פרק ג' מתואר השלב האחרון בביסוס מלכותו של שלמה, לאחר שסילק את מתנגדיו. שלמה העלה זבח חגיגי בגבעון, ובלילה נגלה אליו אלוקים בחלום והציע להעניק לו כמשאלתו. שלמה ביקש חוכמה שתסייע לו להנהיג את העם ולשמש כשופטו: ”וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע” (פסוק ט'), ונענה על ידי אלוקים: ”הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ” (שם, י"ב). לאחר מכן עלה שלמה לירושלים ושם נערך משפט שתי הזונות. סיפור המשפט מתואר בפסוקים ט"ז-כ"ח.

אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.

— ספר מלכים א', פרק ג', פסוקים ט"ז-כ"ח

שלמה התבקש להכריע בדין בין שתי נשים זונות אשר גרו יחדיו. שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים זו מזו, ואחד התינוקות נפטר. האישה שנותרה עם התינוק המת, תבעה את התינוק החי מחברתה, בטענה שזו החליפה בין התינוקות בלילה בזמן שהאישה הראשונה ישנה. האישה השנייה הכחישה את ההאשמה. שתי הנשים טענו לאימהוּת על התינוק הנותר בחיים.

שלמה הקשיב לעדויות והגיע להחלטה. הוא פקד להביא בפניו חרב, וציווה לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי ממנו לכל אישה. כששמעה אמו האמיתית של התינוק את פסק הדין המזעזע, העדיפה לוותר ולמסור את התינוק לחברתה ובלבד שלא יהרגוהו, ואילו השנייה קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!". בתגובה, הכריז שלמה על פסק הדין האמיתי, ומסר את התינוק לידי מי שהתגלתה כאמו האמיתית, שבתגובתה ביטאה חמלה על הילד ונכונות לוותר על ההחזקה בו כדי לשמור על חייו.

המשפט התפרסם בקרב העם כולו כעדות לחוכמתו המופלאה של שלמה, ושלמה זכה לאהדת העם ולהערצתו.

במדרש

זהותן של הנשים

לדעת האמורא רב, שתי הנשים היו רוחות (שדות) שהתחזו לבני אדם; יש מחכמי הקבלה שזיהו את הרוחות הללו עם השדות לילית ונעמה. לעומת זאת, אמוראים אחרים סברו כי היו אלה נשים אמיתיות. חכמים אחדים ("רבנן") דרשו ששתי הזונות "יבמות היו" (קהלת רבה י, סימן ח, ומדרש שוחר טוב על תהילים, מזמור עב).

משפט שלמה בראי חז"ל

לפי המדרש, רוח הקודש התערבה בפסק הדין והכריזה על אמיתות דינו של שלמה. לפי התלמוד הבבלי, התערבותה של רוח הקודש נדרשה כדי להסיר ספק שמא הערימה האם שחמלה כביכול על הילד על שלמה כדי שיפסוק לטובתה.

באגדה שבמדרש תהילים נאמר שבמשפט זה התמלאה בקשתו של דוד אבי שלמה מה', ”אֱ‍לֹהִים – מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ” (תהלים, ע"ב, א'), כלומר, ששלמה יוכל לשפוט כאלוקים, בלי עדים והתראה:

אמר דוד לפניו: ריבונו של עולם, תן משפטיך למלך; כשם שאתה דן בלא עדים ובלא התראה, כך יהא שלמה בני דן בלא עדים ובלא התראה. אמר לו הקב"ה: כך הוא עושה. שנאמר ”וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'” (דברי הימים א', כ"ט, כ"ג) – וכי אפשר לו לבשר ודם לישב על כסאו? [...] ומהו "על כיסא ה'" – שהיה דן כיוצרו בלא עדים ובלא התראה.

במשנת רבי אליעזר (מדרש אגור) מסופר כי חכמים, בהתייחסם למשפט ששפט שלמה בלא עדים, ”תמהו ואמרו: 'מי יוכל לדון בלא עדים?'... אמרו: 'אין אנו יכולין לעמוד בגדול של זה'” (מדרש אגור, פרשה ד).

מאידך נאמר בחז"ל ששלמה ביקש לדון על פי חכמתו בלא עדים והתראה ויצאה בת קול ואמרה: כבר נאמר בתורה "על פי שנים עדים יקום דבר". לפי מהר"ץ חיות הכוונה למאורע זה בו הכריע שלמה על פי אומדנא והורו לו משמים שלא לזוז מעתה מדיני התורה.

רבי יהודה בר אלעאי, תלמידו של רבי עקיבא, מבקר בחריפות את עצת שלמה בגלל הסכנה שנשקפה לתינוק אילולי היתה התוכנית יוצאת לפועל.

וכך נאמר במדרש קהלת רבה: ”אמר יהודה בר' אלעאי: אילו הייתי שם, פיקרין (=חבל) הייתי כורך על צווארו. כשהוא אומר "קחו לי חרב" – אילולי שנתמלאת עליו רחמים כבר נהרג” (קהלת רבה, פרשה י, פסוק טז, פסקה א).

הפטרת פרשת מקץ

סיפור זה - ליתר דיוק פרק ג', פסוק ט"ו עד פרק ד', פסוק א' - הוא ההפטרה של פרשת מקץ. מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה. רק בשנים הנדירות יחסית (כ-10% מהשנים) שבהן קוראים את פרשת מקץ שלא בחנוכה, שנים מסוג זחא וזחג, קוראים הפטרה זו.

יש זיקה לשונית ועניינית בין ההפטרה לפרשת מקץ. ההפטרה פותחת בפסוק האחרון של הסיפור הקודם למשפט שלמה, חלום שלמה בגבעון. הפתיחה במילים: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם..." מזכירה את הכתוב בפרשה: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (בראשית, מ"א, ז'). יש דמיון בין הפרשיות גם בתיאור חוכמתם של שלמה ויוסף. בחלום בגבעון אומר ה' לשלמה: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון..." (מלכים א', ג', י"ב; אמנם, פסוק זה איננו נכלל בהפטרה), ובסיום משפט שלמה מדווח: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט" (שם כח); בדומה לכך, לאחר שיוסף פותר את חלומו של פרעה מתוארת תגובתו: "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (בראשית מא, לח-לט). שאול זלבסקי מציין שבעלי ההפטרה ביקשו לרמוז לקשר בין עלייתם לגדולה של שלמה ויוסף: שניהם החלו בחלום, לאחר מכן הפגינו חוכמה בהשראה אלוקית, ולבסוף זכו למעמד נישא.

בכתבי יוסף בן מתתיהו

פרפראזה של סיפור משפט שלמה מופיעה בספר "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו. בן מתתיהו מציב את הסיפור באותו הקשר שבו הוא מוצב במקרא, לאחר התגלות ה' לשלמה בגבעון. הוא מקדים לסיפור הסבר שבו הוא מצדיק את הצגתו בספרו, בנימוק שמדובר במקרה משפטי מורכב, ושהדרך שבה התמודד עמו שלמה יכולה לשמש מופת לשופטים בכל הדורות.

תיאורו של בן מתתיהו שונה בפרטים אחדים מהתיאור המקראי. לפי תיאורו של בן מתתיהו, שתי הנשים גרו באותו חדר, ושתי הלידות התרחשו באותו זמן ולא בהפרש של שלשה ימים. המילים "ביום השלישי" מוסבות אצלו אל זמן מותו של התינוק, שאיננו מפורש במקרא, ולא ללידתו.

כדרכו בפרפרזה של המקרא, מגלה בן מתתיהו מגמה של מילוי פערים בסיפור. כשהוא מביא את עדותה של התובעת הוא מציג אותה כזו שנעשה לה עוול כנראה. כך, הוא מספר שהתובעת העידה כי דרשה מהאישה השנייה להחזיר לה את בנה, אך זו סירבה. פרט נוסף המופיע בתיאורו ולא בסיפור המקראי היא העובדה שהן התינוק החי והן המת הובאו למשפט, ושלמה ציווה לחצות את שניהם. פרט זה תואם את הנוסח הלוקיאני של תרגום השבעים. לדברי בן מתתיהו, הנוכחים במשפט לעגו בלבם למלך על פקודתו התמוהה. הנתבעת שקראה לחצות את התינוק לשניים גם ביקשה שהתובעת תעונה כעונש על פשעה. כמו כן, לפי בן מתתיהו האישה השנייה נענשה על פשעה.

מהשוואה בין תיאורו של בן מתתיהו לגרסאות של נוסחים שונים של תרגום השבעים, מסיק כריסטופר בג כי בן מתתיהו הסתמך על מספר נוסחים שונים של תרגום הסיפור המקראי.

בתרבות

אברהם אבן עזרא השתמש במשפט שלמה כמוטיב אלגורי בפיוט "צמאה נפשי", המרמז לפולמוס היהודי-אסלאמי. בבית העשירי נאמר:

רְאֵה, לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת:
לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי!

הכינוי "גברת אמת" רומז לשרה, שהיא ובנה יצחק מסמלים את העם היהודי ואת דתו; ואילו ה"שפחה" היא הגר, שפחתה של שרה, שיחד עם בנה ישמעאל מסמלת את העם הערבי ואת האסלאם. באנלוגיה למשפט שלמה, הפייטן מציב את שתי הנשים בעימות זו מול זו, ושם בפי השפחה את הטענה שבנה של גברתה, כלומר יצחק, הוא הבן המת, ואילו ישמעאל בנה שלה הוא החי; רוצה לומר, אין עוד לעם היהודי המשכיות ותקומה והעם הערבי עתיד לרשת את מקומו. בכנותו את שרה "גברת אמת" רומז הפייטן כי ההפך הוא הנכון, ושרה היא האם האמיתית.

מאוחר הרבה יותר (במאה הי"ט), העביר וורדר קרסון (קונסול ארצות הברית בארץ ישראל שהתגייר), את האלגוריה הזו של משפט שלמה אל תחום הפולמוס היהודי-נוצרי, הרחיב אותה והפכה למוקד חיבורו "מפתח דוד" (The Key of David, 1852). קרסון רואה ביהדות את האם האמיתית, בניגוד לנצרות, הדת השקרית המתיימרת לרשת את גדולתה ואת בנה. טענת הנצרות כי בנה הוא החי רומזת לאמונה הנוצרית בזהותו של אותו האיש כבן האלוקים ולאמונתם ב"תחייתו" לאחר צליבתו. במקביל נרמזת כאן הטענה הנוצרית לפיה זנח האלוקים את ישראל, בנו-בחירו, והחליפו במאמיניו של אותו האיש. על רקע אלגוריה תנ"כית זו ביקש קרסון לתאר את השיקולים והנסיבות ששכנעו אותו בצדקתה של היהדות על פני הנצרות ואת החלטתו להתגייר.

באמנות

אם נכונה הסברה שהפרסקו מפומפיי מייצג את סיפור משפט שלמה, הרי שמדובר בייצוג האמנותי הקדום ביותר של סצנה מקראית. הפרסקו מוצג כיום במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.

הסיפור היה נושא פופולרי לגבי אמנים רבים, ובמקרים רבים הוא מעטר את קירותיהם של בתי משפט. דוגמאות מפורסמות לציורים המתארים את הסיפור:

• פרסקו מאת רפאל;
• "משפט שלמה" מאת ויליאם בלייק;
• תגליף מאת גוסטב דורה;
• תגליף עץ מהאסכולה של מיכאל וולגמוט בכרוניקת נירנברג;
• ציורים מאת אנדראה מנטניה ומאת ניקולא פוסן;
• תבליט בארמון הדוג'ה ברובע סן מרקו שבוונציה מאת אמן בלתי-ידוע;
• ויטראז' מאת ז'אן שאסטלן בכנסיית סן-ז'רווה-אה-סן-פרוטה בפריז.

בתורת המשחקים

הדילמה שעמדה בפני שלמה בבואו להכריע מי האם האמיתית משכה גם את תשומת לבם של מתמטיקאים, שהתייחסו אליה מנקודת הראות של תורת המשחקים והציעו בהשראתה מגוון מודלים תאורטיים. סטיבן בראמס מנתח את הדילמה המוצגת בסיפור המקראי לאור עקרונות התאוריה. המקרה מיוצג באמצעות משחק מטריצה, שבו שתי השחקניות (האם האמיתית והמתחזה) צריכות לבחור בין הסכמה עם פסק הדין, לבין מחאה. בראמס בונה מטריצה שהתגמולים בה מבוססים על ההנחה שהמניע העיקרי של האם האמיתית הוא טובת הילד, ושל האם המתחזה - ריצוי המלך בכך שמסכימים עם פסק הדין שלו. לפי הקריטריון הזה הוא מדרג את ארבע התוצאות האפשריות. לפי הניתוח של בראמס, האסטרטגיה של האם האמיתית צריכה להיות מחאה על פסק הדין, בלי להתחשב בתגובתה של המתחזה. התוצאות האפשריות מסוכמות בטבלה הבאה, כאשר 4 היא התוצאה המועדפת ו-1 הגרועה ביותר:

		האם המתחזה
		מחאה	הסכמה
האם האמיתית	מחאה	4,2	3,4
	הסכמה	2,1	1,3

משפט שלמה מודרני

בשנת 1926, נטל השופט האמריקני וינסנט ברנאן את ההשראה ממשפט שלמה, כשהכריע במחלוקת בין אם ביולוגית לאם מאמצת בעניין משמורת על פעוטה. הילדה, שנולדה מחוץ לנישואין, גודלה בידי דודתה, אחות אביה, כמעט מיום שנולדה. כעבור שלוש שנים שבה האם הביולוגית - שבינתיים עזבה את אבי הילדה והתחתנה עם אחר - ודרשה לקבל את הילדה בחזרה לידיה, אך האם המאמצת סירבה.

לאחר ששמע את טענות הנשים, נהג השופט ברנאן בדומה לשלמה, והודיע על פסק דין מדומה: הילדה תילקח מאמה המאמצת ותימסר לבית יתומים. מצלמות קולנוע הושתלו באולם מראש והוסוו, ותגובותיהן של שתי האמהות לפסק הדין המדומה צולמו בחשאי, ולאחר מכן נותחו על ידי ברנאן בסיוע פסיכולוגים מומחים. את הילדה החליט ברנאן למסור לידי האם המאמצת, שהפגינה לדבריו תגובה רגשית עזה לאין שיעור מהאם הביולוגית. התכסיס שנקט ברנאן לא סייע למעמדו הציבורי ולכבודו של בית המשפט, והשופט גונה כמי שעשה שימוש בפעלול זול ממניעים של תאוות פרסום. יתרה מזאת, התכסיס לא עלה יפה: בסופו של דבר נאלץ ברנאן לשנות את החלטתו, כשהתברר שהאם הביולוגית לוקה בשמיעתה ולא הבינה את ההכרזה על פסק הדין המדומה. כפשרה הוחלט על משמורת משותפת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26221641משפט שלמה