משה קול

משה קול

משה קול, דצמבר 1948
לידה	פינסק, האימפריה הרוסית
מדינה
תאריך עלייה	1932
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
סיעה	המפלגה הפרוגרסיבית, המפלגה הליברלית, הליברלים העצמאים
שר התיירות ה־2 12 בינואר 1966 – 20 ביוני 1977 (11 שנים) → עקיבא גוברין יגאל הורביץ (כשר התעשייה, המסחר והתיירות) ←
שר הפיתוח ה־6 12 בינואר 1966 – 15 בדצמבר 1969 (4 שנים) → חיים יוסף צדוק חיים לנדאו ←
חבר הכנסת 20 באוגוסט 1951 – 10 בספטמבר 1951 (3 שבועות ויום) אידוב כהן ← חבר הכנסת 30 בנובמבר 1959 – 11 בינואר 1966 (6 שנים ו־6 שבועות) יצחק גולן ← חבר הכנסת 17 בנובמבר 1969 – 15 בדצמבר 1969 (4 שבועות ויום) נסים אליעד ← חבר הכנסת 21 בינואר 1974 – 10 במרץ 1974 (7 שבועות) נסים אליעד ← כנסות ה־2, 4–6, 7, 8
יו"ר ועדת החינוך והתרבות ה־3 4 בספטמבר 1961 – 22 בנובמבר 1965 (4 שנים ו־11 שבועות) → אלימלך-שמעון רימלט אלימלך-שמעון רימלט ←
ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית 1948–1964 (כ־16 שנים)

לוחית זיכרון בגשר על שם משה קול באילת

משה קול בעת ששימש כראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית בחברת ילדים באחד ממוסדות המחלקה במגדיאל

משה קול, שני משמאל לנואם לוי אשכול בטקס ייסוד ישוב במועצה אזורית גזר, 1950

משה קול, ינואר 1966

משה קוֹל (קוֹלוֹדְנִי) (28 במאי 1911 – 7 ביולי 1989) היה מנהיג ציוני, חבר הנהלת הסוכנות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

משה קולודני נולד בעיירה פינסק (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, וכעבור שנים אחדות בתחומי המדינה הפולנית החדשה) למרדכי (בן ר' פנחס אליהו (אלתר) הלוי קולודני, שהיה מחשובי המנהיגים הרוחניים בפינסק) וליהודית לבית קפלן (דודהּ, מרדכי קפלן, היה מו"ל בוורשה, מראשי "תושיה" ומייסד-שותף של סינדיקט ההוצאה לאור "צנטראל"). למד ב"חדר "מתוקן"", שהיה מושפע מרעיונות חובבי ציון והתנועה הציונית, והמלמדים בו היו דתיים-לאומיים שלמדו עברית. לאחר שסיים לימודיו ב"חדר", התקבל לגימנסיה הרוסית, אך בשל צו שהועיד את הגימנסיה רק למיעוט הרוסי, ואסר לקבל תלמידים יהודים, פנה לגימנסיה "תרבות" העברית שקמה בעירו, והתקבל כתלמיד בכיתה ב'. קול היה מבוני קן השומר הלאומי- הנוער הציוני בעירו. הוא נבחר להיות נציג התנועה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין, והסכים לדחות את עלייתו לארץ ישראל בשל בקשת חברי התנועה.

עלייתו ובניין התנועה בארץ

קול עלה לארץ ישראל בשנת 1932. הוריו רצו שילמד רפואה במערב אירופה, אך הוא לא הסכים, והצדדים התפשרו על כך שקול יעלה לארץ ישראל וילמד באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל ימשיך לפעול בתנועת הנוער הציוני. מזכירות התנועה שכנה בקיבוץ התנועה בפתח תקווה, שהיה הראשון לקיבוצי הנוער הציוני בארץ ישראל. באותם ימים שררה בארץ ישראל אבטלה, דבר שעורר תחרות בין ההסתדרות הכללית והפועל העברי על כל מקום עבודה.

בשנים 1941–1946 היה קול חבר בוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. הוא ראה באחדות ההסתדרות ערך ציוני ולאומי, ושאף ליצירת לשכת עבודה כללית, בלתי מפלגתית ונייטרלית, שתחלק עבודה לכל דורש לפי נתונים אובייקטיבים ולא מפלגתיים. קול החליט להפסיק את לימודיו ולהתמסר כליל לארגון התנועה בארץ, ולהבטיח את נאמנותה לעקרונותיה.

קול הצטרף לקיבוץ הנוער "המפלס" בכפר סבא ועסק בעיקר בשאלות התרבות והחברה, שאלות החינוך התנועתי לקראת חיי קבוצה. עם הקמת המדינה וקליטת העלייה של שארית הפליטה, היה ממייסדי שבעה קיבוצים נוספים, תחת כנפיה של התנועה העולמית של הנוער הציוני. בנוסף היה בין מנהלי המאבק הרעיוני והציבורי הגדול למען חינוך אחיד, ובעד מיזוג המגמות החינוכיות לצורך אחדות העם.

פעילויות חברתיות בארץ

קול השתתף בקונגרס ה-18 של התנועה הציונית בפראג, שהיה סוער ורצוף מאבקים בין תנועת העבודה הציונית והתנועה הרוויזיוניסטית, מכיוון שהתקיים לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בקונגרס זה הכריע קולו של קול בהצעת תנועת העבודה לבחירות לנשיאות, וכשחזר ארצה נודע לו כי העיתון "דבר" פרסם מהדורה מיוחדת בשל הצבעה זו.

קול שימש כנציג הראשון של העובד הציוני בוועד הפועל של ההסתדרות, והיה ממונה על הפיקוח על חלוקת העבודה. במסגרת זו פרסם חוברת בשם "חלוקת עבודה – כיצד?".

בשנת 1946 נפתח בפריז הכינוס האירופי הראשון של תנועת הנוער הציוני לאחר מלחמת העולם השנייה. קול נאם על הדרך לבניין מדינה יהודית וקרא לליכוד המחנה הציוני הכללי, לחיזוקו ולהתפתחותו בהתיישבות ובמפעל הארץ-ישראלי, כדי שיהווה כוח דינמי ומשפיע בציונות העולמית ובמדינה העברית העתידית. לאחר כינוס זה נבחר קול להיות חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ומשנת 1947 שימש ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. ביוזמתו נקלטה חברת הנוער הראשונה בקיבוץ עין חרוד. במשך השנים התרחבה מפת הקליטה בכל הזרמים הקיבוציים, והוקמו כפרי נוער ומוסדות חינוך. בשנת 1949 הוחלט להקים מסגרת למוסדות החינוך של התנועה, בשם "יסודות". במסגרת זו הוקמו חמישה כפרי נוער – המוסד החקלאי במגדיאל, אלוני יצחק, חוות הנוער הציוני, נווה הדסה וניצנים. על עליית הנוער בתקופת אחריותו כתב קול בספריו "מסכת עליית הנוער" ו"נתיבות בחינוך ושיקום".

דרכו הפוליטית

עם החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית החלו גם מאורעות הדמים. במשך כל תקופת מלחמת הקוממיות נשאר קול בירושלים וניהל את ענייני עליית הנוער מתוך העיר הלוחמת והנצורה. קול נמנה עם חברי מועצת המדינה הזמנית והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. בזמן החתימה על המגילה היה קול בירושלים הנצורה, והגיע לתל אביב באיחור של מספר ימים יחד עם אליהו דובקין.

בשנת 1948 נוסדה המפלגה הפרוגרסיבית על ידי איחוד העובד הציוני ורוב חברי עלייה חדשה. קול שימש יו"ר הנהלת המפלגה, שהתקיימה 13 שנים, עד שהתאחדה בשנת 1961 עם הציונים הכלליים ליצירת המפלגה הליברלית. ברוב שנות קיומה הייתה שותפה לקואליציות הממשלתיות בראשות דוד בן-גוריון. קול עמד לצד הממשלה במאבקה נגד הפרישה הצבאית ובעד אחדות בלעדית של צה"ל. נאבק למען הפיכת ירושלים לבירה ממשית של ישראל, ותבע שהכנסת תכונן חוקה למדינה. המפלגה הפרוגרסיבית הייתה בעד חופש המצפון, יחסה לערכי הדת והמסורת בחיי האומה חיובי, אך היא התנגדה לכל כפייה דתית ואורח חיים דתי על אזרחי המדינה. בנוסף נאבקה לשיווי זכויות מוחלט למיעוט הערבי בישראל. בתקופת כהונתו במפלגה הוציא קול ביטאון יומי של המפלגה בירושלים, שנקרא: "זמנים"; זאת למרות שעורך "הארץ" דאז, גרשום שוקן, היה חבר כנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, אך לא נשתנה מבחינה זאת דבר ב"הארץ" כלפי המפלגה.

בשנת 1961, בעקבות המשבר שפקד את המדינה ואת הממשלה בשל פרשת לבון, שהביא לבחירות חדשות לכנסת (החמישית), הציע קול להקים תנועה ליברלית רחבה בישראל כדי להבטיח שלטון דמוקרטי יציב ותקין. זה יעשה על ידי איחוד העובד הציוני עם סיעת העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות העובדים. היו שהטיפו להקים איחוד משולש, שבו תשותף גם מפלגת חרות, אך לדעת קול מפלגה צריכה להיות מושתתת על בסיס רעיוני ברור, והרי בסיס כזה אינו קיים בין הליברליזם המתקדם וההומאני של המפלגה הפרוגרסיבית ובין "חירות". לבסוף הוקמה המפלגה הליברלית המאוחדת והיא התמודדה לכנסת החמישית. תוצאות הבחירות הקנו לה 17 חברים בכנסת – שלושה יותר משהיו בשתי המפלגות יחדיו לפני האיחוד.

כששבו ועלו הקולות במפלגה הליברלית ליצור מערך משותף עם תנועת החירות כדי ליצור אלטרנטיבה להנהגה של מפא"י, היה קול בין המתנגדים למערך זה. בעקבות החלטת המפלגה הליברלית להקים את גח"ל בשנת 1965, היה בין הפורשים מהמפלגה הליברלית שהקימו את המפלגה הליברלית העצמאית.

מעליית הנוער לשר בממשלה

בשנת 1965, לאחר שהוקמה המפלגה הליברלית העצמאית, זכו חברי המפלגה בבחירות בחמישה חברי כנסת. קול מונה לשר התיירות בממשלתו של לוי אשכול ובשל כך נפרד מעליית הנוער, לאחר 19 שנים של פעילות.

קול כיהן בתפקיד שר התיירות 11 שנים (1966–1977). בשנת 1977 הגיעה ישראל לראשונה למיליון תיירים, זאת על אף תקופת השפל, שכללה את מלחמת יום הכיפורים. קול עסק רבות בהרחבת רשת לשכות התיירות הישראליות, פיתוח פעולת עידוד והסברה על מכמני ישראל כארץ תיירות ברוב ימות השנה, עקב התנאים האקלימיים בה.

בנוסף למשרד התיירות קיבלה המפלגה את משרד הפיתוח, שהיה אחראי על פיתוח המחצבים ואוצרות הטבע של המדינה וממונה על תעשיית החשמל. במסגרת תפקיד זה הוקמו חברות בבעלות ממלכתית, שנועדו להביא להפקה מסחרית של אוצרות טבע. בכך ראה קול צירוף של חזון ומעשה חלוצי: הם יאפשרו את פיזור האוכלוסייה והפרחת אזורי שממה. מכרות הנחושת בתמנע בואכה ים סוף, מפעל הפוספטים באורון שבערבות הנגב ומפעלי ים המלח בסדום שימשו מאחזים ראשונים לחיים יהודיים באזורים צחיחים אלו.

במשך כל שנות חברותו בממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, נאבק על קידום השילוב בין יהודים וערבים בישראל. טען כי בלי פתרון לבעיה הפלסטינית, לא ייכון שלום באזור.

בנוסף פעל לטיפוח הידידות עם הדרוזים בישראל. נאבק על הענקת שוויון מלא במדינה לבני העדה. בשנת 1977 העניקה לו המועצה המקומית דלית אל-כרמל תואר יקיר מועצת הכפר במעמד כל חברי המועצה. במשך כל שנות חברותו בממשלה היה חבר בוועדת השרים לענייני סמלים וטקסים ובוועדת השרים להתיישבות. תמך בניין יישובים בכל האזורים של גבולות הביטחון.

קול ומפלגתו תבעו חקיקת חוק לבחירה ישירה של ראשי הערים על ידי האוכלוסייה בכל רשות מקומית. קול תבע כי בחורי ישיבות יעברו אימונים צבאיים כדי שיוכלו למלא תפקיד ביטחוני בשעת חירום, או למלא תפקיד במשמר האזרחי ולהגן על השכונות שבהן פועלות הישיבות. ראשי הישיבות התנגדו לתביעות אלו, ושרי המפד"ל דחו את ההצעה בטענה שפירושה הפרת הסכם הסטטוס קוו. כשהועלתה ההצעה לישיבות הסדר, שתמזגנה לימוד תורה עם שירות בצה"ל, תמך קול בממשלה לעודד הקמת ישיבות אלו, ופעל לאישור ישיבת הסדר בקריית ארבע (לימים, ישיבת ניר קריית ארבע) וישיבת הכותל.

סוף דרכו

ב-20 בדצמבר 1976 הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על התפטרותו לאחר שפוטרו שרי המפד"ל (במה שכונה "התרגיל המבריק"). עוד בטרם שהוגשה התפטרות ראש הממשלה לנשיא, הגישו קול וחברו לסיעה גדעון האוזנר את התפטרותם מהממשלה, אך מכיוון שזו הפכה לממשלת מעבר בטרם נכנסה התפטרותם לתוקפה, לא יכלו לעזוב אותה (כפי שגם נקבע בבג"ץ 623/76) עד לאחר הבחירות, שהוקדמו למאי 1977. בבחירות לכנסת התשיעית קיבלו הליברלים העצמאיים מנדט יחיד ובעקבות המהפך הם נותרו באופוזיציה. בינואר 1978 העלה גדעון האוזנר, נציג המפלגה בכנסת, את ההצעה לבחון הצטרפות לקואליציה, וקול שהיה אז יו"ר הנהלת המפלגה התנגד לה והביא לדחייתה ברוב של 48 נגד 30. בעקבות זאת נוצרה מתיחות בין קול והאוזנר שהתאחה^{[דרושה הבהרה]} לאחר חודשים ספורים. מספטמבר 1978 עד אוגוסט 1979 השתתף בדיונים בין ל"ע ומפלגת שינוי על איחוד, שלא יצא אל הפועל.

בהמשך התאחדו הליברלים העצמאיים עם מפלגת העבודה ונעלמו מהמפה הפוליטית.

לאחר שפרש קול מפעילות פוליטית יומיומית, הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבת מאמרים וספרים.

במלאת לו 75, כתבו חברים, סופרים, מחנכים וחניכים את הספר "יחיד ברשות רבים", המתאר את התרשמותם מדרך עשייתו ומיכולתו במאבקים ובמפעלים לאורך השנים.

משנת 1939 היה קול נשוי לקלרה (קטה) לבית מוסקט, עובדת סוציאלית בירושלים, ולהם שלוש בנות: עליזה פוגלסון, שרי פלג ויהודית ענבר.

על שמו - הגשר המתרומם בכניסה ללגונה באילת.

משה קול נפטר ב-7 ביולי 1989, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

פרסומיו

• הנוער הציוני, ורשה: ההנהגה העליונה לתנועת הנוער הציוני העולמית, תרצ"ח.
• במשעול הסינתיזה: לעשור הנוער הציוני בארץ ישראל, תל אביב: המזכירות העליונה של הסתדרות הנוער הציוני העולמית, ת"ש.
• במבחן השעה ולקראת הבאות, תל אביב: הוועד הפועל של עובדי הציוני ארץ ישראל, תש"ד.
• אריחים: לדרכה של תנועת העבודה הציונית: מאמרים ונאומים, פריז: המזכירות האירופית של הנוער הציוני, תשי"ב.
• מסכת עלית הנוער, ירושלים – תל אביב: מ' ניומן, תשכ"א.
• משעולים בציונות ובליברליזם, ירושלים – תל אביב: מ' ניומן, תשכ"ה-1964.
• נתיבות בחינוך ובשיקום, תל אביב: מסדה, 1964.
• מורים וחברים, ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ח-1968–תשל"ז-1977.
• במאבק לפלוריאליזם דתי ותרבותי, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, 1979.
• במאבק לשיתוף יהודי-ערבי בישראל, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, 1979.
• מלחמת לבנון והמצב בשטחים, תל יצחק: המדרשה הליברלית ע"ש ישעיהו פורדר, תשמ"ד-1984.
• שואה ותקומה: סדרת מאמרים ונאומים, תל יצחק – תל אביב: המדרשה הליברלית ע"ש י. פורדר, תשמ"ה-1985.

כתבים אוטוביוגרפיים

• נתיבות: פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: צ'ריקובר, 1981.
• אנשים ומעשים, תל אביב: צ'ריקובר, 1983.
• מאבקים ומפעלים: פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: צ'ריקובר, 1984.

בעריכתו

• שאר ירקות: פון מיין קליין בייטעלע / פנחס אליהו (אלטער) קאלאדני [=קולודני]; (ליקט, ערך והוציא לאור נכדו של המחבר - משה קול), תל אביב: חמו"ל, תשמ"ז-1987.

ספר היובל לכבודו

• יחיד ברשות הרבים: מנחה למשה קול בהגיעו ל-75 (העורך: אריה ליפשיץ), תל אביב: יסודות, תשמ"ו-1986.

קישורים חיצוניים

• משה קול, באתר הכנסת
• משה קול, באתר כנסת פתוחה
• משה קול, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• דוד תדהר (עורך), "משה קול (קולודני)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 2033
• עדות משה קול בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• יחיעם ויץ, הפתקים ההיסטוריים של משה קול, השר היחיד שלא פחד מגולדה, באתר הארץ, 11 ביולי 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28833278משה קול