מוצא ביתא ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תולדות ביתא ישראל
רקע מוצא ומקור
הרמה האתיופית וראס דשן ברקע
הרמה האתיופית וראס דשן ברקע
הגדעונים תקופת ההתגבשות • עידן תור הזהב • תקופת ההישרדות • תקופת התבוסה
הכיבוש האתיופי עידן הנאורות • נפילה ושקיעה • בנייה מחדש
כיום העלייה לישראל • יוצאי אתיופיה בישראל

ההתיישבות היהודית לחופי הים האדום החלה כבר בעת העתיקה. המקרא מתאר קשרי סחר בין ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך לאזור זה, ומאוחר יותר בין ממלכת יהודה לבין ממלכת סבא (היא שבא) ואופיר. אחרי הכיבוש האשורי והבבלי של ארץ ישראל היגרו רבים מבני שבטי ישראל דרומה לחצי האי ערב, למצרים ולממלכת כוש[1]. משערים כי גלי הגירה אלה הם המקור הראשוני להיווצרות קהילות יהדות תימן וביתא ישראל בשטחי תימן, אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי של ימינו ויותר מאוחר להגירת יהודים מאזורים אלו ויצירת קהילות בני ישראל ויהדות קוצ'ין שבהודו. רב הנסתר על הגלוי בשאלת מוצאן של קהילות אלה, שדברי ימיהן מצטלבים לתקופות קצרות ושבים ונפרדים עד מחצית המאה התשע-עשרה.

ממצאים מדעיים

לפי סקירה מדעית משנת 2016, קיימות ראיות מוצקות להגירה אנושית מאירואסיה לקרן אפריקה ככלל ולאתיופיה בפרט לפני כשלושת אלפים שנה.[2] ההגירה הייתה משמעותית עד כדי כך שכמחצית מהמטען התורשתי של בני תיגראי ואמהרה בימינו הוא אירואסיאתי במקורו.[3][4] לדעת החוקרים, ממצאים תורשתיים אלו מתיישבים עם ממצאים ארכאולוגיים על חדירת גידולים שבויתו במזרח התיכון (כגון חיטה, שעורה ועדשים) לקרן אפריקה לפני כשלושת אלפים שנה,[5] כמו גם עם ממצאים בלשניים על חדירת שפות שמיות לקרן אפריקה לפני כשלושת אלפים שנה.[3][4] עם זאת, עדיין לא ברור כמה גלי הגירה היו, מה היה עיתוים המדויק ומי היו המהגרים.[2] בפרט, לא ניתן להכריע על פי הממצאים התורשתיים הקיימים אם גלי ההגירה הנדונים כללו גם יהודים. אמנם לכל הדעות הייתה ליהדות השפעה עמוקה ומקיפה על התרבות החבשית הקדומה, טרם הגעת הנצרות לאתיופיה,[6][7][8][9][10] אולם לא ניתן להסיק מכך בוודאות על משקלה המספרי של ההגירה היהודית הקדומה לאתיופיה, מתוך כלל ההגירה האנושית המשמעותית מאסיה לאתיופיה.

מוצא העדה על פי מסורת העדה

על פי מסורת העדה מוצאה ממהגרים יהודים שהיגרו ממצרים לחבש דרך הנילוס ומשם דרך העטברה והתכזה (מזוהה עם הפישון) אל עבר סאמיאן או לחלופין דרך הנילוס הכחול (מזוהה עם הגיחון). המסורת מספרת כי לאחר חורבן בית ראשון יהודים היגרו למצרים שם הם הקימו קהילות גדולות בייחוד באלכסנדריה ולאחר מכן על גדות הנילוס, במצרים התרחש פולמוס בין שתי עדות שונות לגבי הקרבת קורבנות מחוץ לארץ ישראל. העדה שצידדה בהמשך עבודת הקורבנות היגרה אל מעבר לנהרות הנילוס והגיעה לחבש. על פי המסורת מנהיגם של מהגרים יהודים אלו היה כהן בשם 'אוניה', בחירתה של חבש כיעד הייתה מכיוון שהיה ידוע שבאזור זה נשתמרו מנהגים עתיקים מתקופת ממלכת שבא. כאשר היהודים הגיעו הם התקבלו בשמחה על ידי החבשים והתיישבו סביב העיר אקסום וקידמו את היהדות באזור. עם הזמן חל נתק בין שתי הקהילות השונות ובכך הקהילה בחבש נשארה מנותקת משאר העם היהודי.[11]

סיפור זה יחד עם מנהגי העדה מראים כי לאחר שנחרב בית ראשון היהודים החלו להקים קהילות במצרים, קהילות אלו שגשגו בתקופת בית שני במאה ה-4 לפנה"ס אזור הלבנט יחד עם מצרים נכבש על ידי אלכסנדר מוקדון וכך מתחילה תקופת התרבות ההלניסטית שבה שלטה התרבות והשפה היוונית במזרח התיכון לרבות מצרים תחת שלטון בית תלמי, בתקופה זו ליהודי מצרים היו שני בתי מקדש בלאונטופוליס וביב שבהם השתמרה עבודת הקורבנות. בשלהי המאה השנייה לפנה"ס כתבי קודש יהודיים רבים לרבות התורה תורגמו ליוונית (תרגום השבעים) שאחד ממטרותיה היו לשימוש בידי יהודים שהשתמשו בלשון היוונית ולא העברית,[12] לאחר תקופה זו התנ"ך נחתם ולא הוכנסו בו ספרים המכונים הספרים החיצוניים. כנראה בתווך תקופה זו היהודים היגרו אל עבר חבש ושם הקימו את הקהילה היהודית, ייתכן כי השם "סאמיאן" שפירושו "צפון" התכוון לקהילה זו. במקביל לכך הייתה השפעה יהודית על אזור חבש בגלל השפעותיהם של יהודי תימן על האזור המסביר את היחס הטוב שקיבלו המהגרים היהודים ממצרים בחבש. יהודי שאר הארצות בייחוד במרכזים היהודיים הגדולים בזמנו בבל וארץ ישראל לאחר חורבן בית שני השתמשו בשפה הארמית כמו כן התלמוד נכתב בשפה זו ולא תורגם לשום שפה לרבות היוונית שבה השתמשו רבים מיהודי העולם בתקופה זו, מצב זה של אי תרגום ספרי הלכה רבים לשפות לטינית ויוונית גרם להתבוללות של קהילות יהודיות רבות באירופה לרבות ספרד, מצרים ואף חבש.[13]

מוצא העדה על פי המסורת

במאה ה-9 מועלה לראשונה האזכור כי מוצא העדה הוא משבט דן, באמצע המאה ה-15 כותבים מספר רבנים כגון רבי עובדיה מברטנורא, הרדב"ז, המהריק"ש, הרב יצחק בן אברהם עקריש, המקובל ר' אברהם הלוי ועוד, כי מוצאם משבט דן. הרב עובדיה יוסף הסתמך עליהם בקביעתו כי הם יהודים וכתב "באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר"[14].

במאה ה-16 כותב רבי ישראל מפירושא כי מוצאם של ביתא ישראל הוא מארבעה שבטים, שמעון, יששכר ועוד שניים שכנים לנוצרים. רבי משה באסולה כותב שחלק מיהודי העדה הם מתקופת בית ראשון וחלק מתקופת בית שני, הרב מנשה בן ישראל כותב שמוצאם מעשרת השבטים אך לא פירט. הרב ש"י רמפורט מעלה את ההשערה כי מקור העדה הוא מיהודים שישבו בחצי האי ערב ובתימן והיגרו לאתיופיה כמו כן הוא מעלה השערה נוספת שלפיה הדת היהודית הייתה נפוצה בקיסרות אקסום לפני קבלת הנצרות ב-325.

הדעות

הגירה יהודית לאקסום

במהלך השנים הועלו מגוון רחב של דעות לגבי מוצאם של ביתא ישראל באתיופיה. הדעות העיקריות ביחס למוצא ביתא ישראל הן:

הגורסים שההתיישבות החלה עוד בתקופת הבית הראשון מביאים סימוכין לעמדתם מדבריהם של הנביאים ישעיהו[15] וצפניה[16] על יהודים שהתיישבו מעבר לנהרות כוש.

מתקופת בית ראשון

על פי חלק מהחוקרים בתקופת בית ראשון, ככל הנראה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, כבר נדדו אנשים משבטי ישראל ומעממי כנען במורד אגן הים האדום והתיישבו בממלכות השונות שלחופיו, משני עברי שער הדמעות - מצרים, כוש, מרואה, דעמת, סבא, חצרמוות, מעין ועוד.[דרוש מקור]

לנדידות אלה תרמו המניעים הבאים:

קשרי מסחר

דרכי המסחר מארץ ישראל לחצי האי ערב, קרן אפריקה והודו

על פי המקרא, בתקופת שלמה המלך היו קשרי מסחר ענפים בין הממלכות שבשער הדמעות לבין ממלכת ישראל המאוחדת בשיתוף פעולה עם צור. בתנ"ך כתוב כי שלמה שלח אנשים שיביאו זהב מאופיר. הסברה המקובלת במחקר ממקמת את אופיר באזור קרן אפריקה או בדרום חצי האי ערב לצד ממלכת שבא (המזוהה עם סבא). המסחר עם אופיר עמד ברקע ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה:

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת-אֵלוֹת, עַל-שְׂפַת יַם-סוּף--בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי, אֶת-עֲבָדָיו, אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת, יֹדְעֵי הַיָּם--עִם, עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה--וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב, אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר; וַיָּבִאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

— מלכים א', פרק ט', פסוקים כו' - כח'

בפרק י' מסופר על ביקורה של מלכת שבא וכן שהיא הגיעה עם אוצרות רבים מאופיר, בפרק זה אנו למדים שהמסחר בין שתי הממלכות העמיק ובראש הצי הישראלי לאופיר ושבא עמד חירם מלך צור שהיה שותף בכיר במסחר:

וְגַם אֳנִי חִירָם, אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר: הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים, הַרְבֵּה מְאֹד--וְאֶבֶן יְקָרָה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת-עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית-ה', וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים, לַשָּׁרִים; לֹא בָא-כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים, וְלֹא נִרְאָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.

— מלכים א', פרק י', פסוקים יא' - יב'

בספר מלכים א' ובדברי הימים ב' מסופר שיהושפט ואחזיהו מלך ישראל, הקימו צי אוניות להפלגה לאופיר כדי להביא משם זהב. סערה שהטביעה את הספינות עכבה את התוכנית ויהושפט סירב להצעת אחזיהו לחדש אותה. תיאור זה מלמד הן על אחיזתה של יהודה בראש מפרץ אילת והן על התנופה המסחרית בימי יהושפט: "יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אוֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט",[19] "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר".[20]

כברה נגסת

ערך מורחב – כברה נגסת

האפוס האתיופי-נוצרי כברה נגסת מציג גרסה משלו לזיקה בין בית המלוכה האתיופי לבין בית דוד. לפי הכברה נגסת, השושלת הסולומונית מקורה בשושלת מנליק שהיא עצמה מוצאה מבנה של מלכת שבא ושלמה המלך, מנליק. ספר זה גורס כי יחד עם מנליק הגיעו ישראלים רבים.

כשבגר מנליק הוא נסע לבקר את אביו, שלמה המלך, יחד עם אוצרות רבים. מנליק פגש את המלך ושניהם שמחו מאוד. כאשר הסתיים ביקורו של מנליק ניסה אביו לשכנעו להישאר ולהיות יורשו. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב. מנליק לא השתכנע ולכן שלמה המליך אותו למלך אקסום. לאחר שהומלך שלמה ארגן פמליה מבני ישראל שישובו איתו לממלכתו, הפמליה כללה גברים שהיו חלק ממשפחות האצולה שבירושלים, שכללו בין היתר כהנים, לווים וכאלף נציגים מכל אחד משבטי ישראל - כעשרים אלף איש בסך הכל. האנשים שהלכו עם מנליק היו בעיקר רופאים, שופטים, אנשי דת וכן גם משפחות רבות.[21] האדם החשוב ביותר בפמלייה היה עזריהו בן צדוק שהיה בנו של הכהן הגדול צדוק, שאר האנשים החשובים בפמליה היו:[22]

  1. אליהו בן ערני - נכדו של נתן הנביא.
  2. עדרם בן ארדרונס - אחד ממנהיגי העם.
  3. פנקרה בן סובא -
  4. אקנחאל בן תופל - בנו הצעיר של אחיתופל.
  5. שמעיה בן אחיטלם - החלילן
  6. פיכרוס בן נאיה - מפקד בצבא שלמה המלך.
  7. לונדוס בן עחירה - מפקד משרתי נמלך.
  8. פכוטן בן עדראי - מפקד הים.
  9. נתן בן בניהו - האחראי על הארמון.
  10. הדדעזר בן חירם - שר המשקאות.
  1. דלחם בן מטרם - מפקד חיל הפרשים.
  2. אדריוס בן נדרוס - מפקד חיל הרגלים.
  3. אוסטרן בן יודד - נושא התהילה[23]
  4. אסטרעיון בן אסא -
  5. ימי בן מתתיהו -
  6. מכרי בן אביסא - שופט המלך.
  7. אביס בן קריוס - סגן שר המס.
  8. ליק ונדיוס בן נתנאל - שופט באספת העם.
  9. כרמי בן הדני - מפקד משרתי המלך.
  10. סארניס בן נתנאל - האחראי על ארמון המלך.

שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך לא ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. במהלך שובו לממלכתו מגלה מנליק שהארון שברשותו הוא הארון האמיתי. שלמה מגלה זאת גם, אך אינו יכול לעשות דבר. בצר לו פונה שלמה לאשתו, בת פרעה, שתנחם אותו והיא ניצלה זאת והדיחה אותו לעבודת אלילי מצרים.[24] מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאיתה ארון הברית. המסורת מוסיפה ומספרת שמנליק החל לראות את עוצמתו של הארון ולכן הוא החליט להחביאו באי טאנה קירקוס באגם טאנה, במשמורת הכהנים שבאו יחד איתו וכך הפכו לשומרי ארון הברית.

כיוון שרוב החוקרים מתארכים את הכברה נגסת לתקופה שאחרי המאה ה-7 לספירה, או מאוחר הרבה יותר, הסיפור שעליו מדבר אפוס זה קדום בהרבה לזמן העריכה, דבר העשוי כמובן להטיל ספק בנאמנותו.

אלדד הדני

ערך מורחב – אלדד הדני

סיפור אחר על מוצאם של ביתא ישראל הועלה במאה ה-9 על ידי אלדד הדני שהיה סוחר יהודי והגיע לעיר קירואן, שם סיפר ששבט דן יושב "מעבר לנהרות כוש", אלדד מספר ומפרט שכאשר ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה, שבט דן רצה להימנע ממלחמת האחים וכאשר ירבעם בן נבט דרש מהם להילחם בשבט יהודה הם סירבו ועברו לרמה האתיופית הפורייה:

לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים וייקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גגות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עימהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עימהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול.

אלדד ממשיך ומספר שלאחר מות סנחריב שהגלה את שבטי נפתלי, גד ואשר לאשור, שבטים אלו נסעו וגלו מיוזמתם אל מקום מושבו של שבט דן. כמו כן נמצאים איתם גם בני משה, לפי הרב צמח גאון נדד שבט דן לארץ כוש 135 שנים לפני החורבן.[25] ההיסטוריון הערבי איבן האוקל כותב שיהודית המלכה מלכתם של ביתא ישראל במאה ה-9 הייתה מלכת "הדנים", עם זה אינו מזוהה באופן חד משמעי ניתן רק לשער כי מדובר בבני שבט דן:

ארץ החבשים נשלטת על ידי אישה כבר הרבה שנים והיא הרגה את מלך אקסום. עד היום היא שולטת על ממלכה עצמאית שנקראת הדני וממלכתה גובלת בדרומה בחבש.

— Taddesse Tamrat, Church and State p. 39

הנביאים ישעיהו וצפניה

בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית אותם מפרט הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה בנבואת נחמה:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם

— ישעיהו, פרק יא', פסוק יא'

כאן מפרט ישעיהו מספר כיווני הגליה:

בנוסף מנבא ישעיהו על יהודים שחיו מעבר לנהרי כוש, משמע דרומית לכוש:

הוֹי אֶרֶץ, צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל-גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל-עַם נוֹרָא מִן-הוּא וָהָלְאָה--גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר-בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ. כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל, וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים תִּרְאוּ, וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ. כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי, אשקוטה (אֶשְׁקֳטָה) וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי, כְּחֹם צַח עֲלֵי-אוֹר, כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר. כִּי-לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם-פֶּרַח, וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה; וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת, וְאֶת-הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז. יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים, וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְקָץ עָלָיו הָעַיִט, וְכָל-בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף. בָּעֵת הַהִיא יוּבַל-שַׁי לַה' צְבָא-וֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, וּמֵעַם נוֹרָא, מִן-הוּא וָהָלְאָה; גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל-מְקוֹם שֵׁם-ה' צְבָא-וֹת, הַר-צִיּוֹן.

— ישעיהו, פרק יח', פסוקים א' - ז'

ישעיהו בפסוקים אלו מנבא ומתייחס בבירור למעבר לנהרי כוש, בתקופתו היו גבולות ממלכת כוש בין האשד השני לאשד הרביעי של הנילוס, אך כאן כוונתו הייתה לאזורים דרומיים יותר המצויים מעבר ליובלי הנילוס. בהחלט ניתן לזהות ארץ זו בסמוך לחבש או אף בחבש עצמה, על אותו אזור מנבא גם הנביא צפניה:

מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ--עֲתָרַי, בַּת-פּוּצַי, יוֹבִלוּן, מִנְחָתִי

נראה שעל פי זה שבתקופם של ישעיהו וצפניה המאה ה-8 לפנה"ס והמאה ה-7 לפנה"ס התקיימה קהילה יהודית באזורים אלו.

סיעת שבנא

בשנת 701 לפנה"ס התארגנה קוליאציה של מספר מדינות שבראשם עמד ככל הנראה חזקיהו מלך יהודה, מדינות אלו פתחו במרד כנגד האימפריה האשורית. המרד נכשל ומלך אשור החריב את הממלכות המורדות כבש את ערי יהודה וצר על ירושלים, במהלך המצור נשלחים שליחים לתוך העיר על מנת לבקש את כניעתו של חזקיהו. השליח העיקרי רבשקה פונה אל העם ואומר להם לא להקשיב למלכם ולהיכנע למרות התנגדות מלכם, ע"פ מדרש חז"ל נאומו זה הצליח וקמה סיעה שלא תמכה בעמדת חזקיהו ובראשה עמד שבנא שהייתה גם גדולה יותר 130,000 לעומת זו של חזקיהו 110,000 התוכנית האשורית הייתה להגלות את אנשים אלו והערים שנכבשו 150 במספר היו משבטי שמעון ויהודה אל עבר חלח וחבור אך התוכנית השתנתה כאשר הגיעו למלך ידיעות שמלך כוש תהרקה פלש למצרים שהייתה תחת שליטה אשורית סנחריב אסף את צבאו יחד עם השבויים מממלכת יהודה ונלחם כנגד כוש.

... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.

— יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד 434

במדרש מוזכר שגולים אלו גלו ל"הרי החושך" אך ככל הנראה יהודים אלו הקימו קהילות במצרים, פתרוס וצפון כוש[1]. האשורים שכעת מלכם הוא אסרחדון הצליחו לכבוש את מצרים התחתונה המליכו את פרעה נכו הראשון ודחפו את צבא כוש לאזור מצרים העליונה, כאשר צבא אשור נסג כוש ניצלה את ההזדמנות ופלשה שוב למצרים במקביל לכך מלך אשור מת ובנו אשורבניפל יורש אותו. אשור הצליחה שוב להסיג את כוש, תהרקה מת אך יורשו תנות אמון המשיך בלחימה וכבש את מצרים כמו כן פרעה נפטר ובנו פסמתיך הראשון על לשלטון ניצח את כוש ואיחד שוב את כל מצרים תחתיו. כפי הנראה בין שורות החיילים המצרים היו גם יהודים שנלחמו כנגד כוש באיגרת אריסטיאס נכתב כך על היהודים:

גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להילחם נגד מלך הכושים

— דוד שחר, מגלות לקוממיות, עמוד 64.

הנביא ישעיהו מנבא על היהודים שנלקחו עם צבאות אשור, נראה שלאחר שחרורם של שבויים אלו הם המשיכו לדבוק באמונתם וכן היא התפשטה וגדלה במצרים, פתרוס, צפון כוש ומעבר לנהרות כוש.

כֹּה אָמַר ה' יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר-כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים

— ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק י"ד

גדוד מצרי

תאוריה זו גורסת כי הדיווח של ההיסטוריונים והגאוגרפים הרודוטוס, ארטוסתנס, תלמי, פליניוס הזקן וסטראבון על גדוד מצרי המכונה "אסמח", שמנה 240,000 חיילים והוצב ביב והוגלה או היגר בתקופת פרעה פסמתיך הראשון או פסמתיך השני הוא למעשה מוצאם של היהודים באתיופיה. התואר "אסמח" משמש עד היום באותה המשמעות המצרית ,"זה שיושב לשמאל המלך", גם באתיופיה[דרוש מקור]. הגדוד היגר דרך הנילוס והתיישב באזור סנאר שבאי של מרואה ובארץ טניסיס המזוהה עם אזור אגם טאנה, אזורים שלפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים יושבו בידי יהודים בימי קדם. אנשי הגדוד כבשו את האזור בו הם התיישבו בתמיכת מלכי כוש וכונו בפני המקומיים בשם "סמבריטה" שמשמעותו זרים.[26]

מתקופת בית שני

ערך מורחב – תקופת בית שני

בזמן זה הקהילות היהודיות במצרים ובדרום חצי האי ערב גדלו וההשפעה היהודית באזורים האלו התרחבה. היהודים מקהילות אלו החלו להמשיך לסחור עם קרן אפריקה, תימן ויהודיה היו תחת השפעה פוליטית וצבאית חזקה של האימפריה החבשית לא רק שדרום ערב הסעודית (אזור נג'רן והחוף) היה תחת שליטה חבשית ישירה אלא הממלכות בתימן היו כפופות למלך החבשי שיישב באקסום. בהמשך החבשים נלחמו מספר פעמים בעמי תימן, בפעם הראשונה היה זה התערבות קלה אך בפעם השנייה כל תימן סופחה לאקסום והפכה למלכות משנה בתוכה כך נוצרה למעשה תקופה בה יהדות תימן ויהודי חבש היו תחת שליטה של מדינה אחת.

האימפריה החבשית במאה ה-4.

ככל הנראה הגידול באוכלוסייה היהודית באקסום נוצר הודות למספר גורמים:

על פי הלכות ביתא ישראל ניתן לראות כי הם התנתקו משאר עם ישראל ויהודי ארץ ישראל ככל הנראה במאה ה-4 לפנה"ס כאשר נפלה ארץ ישראל בידי צבא אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון. בספרי ההיסטוריה היווניים נטען[דרושה הבהרה] כי אלכסנדר ויתר על כוונתו לכבוש את ממלכת כוש והסתפק בכיבוש מצרים מאחר שקנדקה מלכת כוש איימה על צבאו בראש צבא עצום. טענה זו שנויה במחלוקת היות שבאותה עת ירדה קרנה של כוש בלחץ צבאות ממלכת אקסום. על פי אוהב גר לוצאטו הקהילה היהודית באתיופיה נוצרה לאחר גלות בבל אך לפני חורבן בית שני,[27] ככל הנראה בתקופה זו. כך או כך, קיימת סמיכות היסטורית בין נפילת הממלכה האחמנית הפרסית לבין עליית ממלכת אקסום, עשרות שנים בלבד לפני הנהגת מניין השטרות.

המאה ה-6 עד ה-1 לפנה"ס

מידיעה הכתובה במעשי השליחים אנו למדים על התפשטות והשפעותיה של היהדות בממלכת כוש, שם נכתב כי סריס מטעם מלכת כוש עלה להתפלל בירושלים:

וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וְהִנֵּה אִישׁ כּוּשִׁי סָרִיס וְשַׁלִּיט לְקַנְדַּק מַלְכַּת־כּוּשׁ וּמְמֻנֶּה עַל־כָּל־גְּנָזֶיהָ אֲשֶׁר עָלָה אֶל־יְרוּשָׁלַיִם לְהִשְׁתַּחֲוֹת׃

— מעשי השליחים, פרק ח', פסוק כז'

המסורת האתיופית מוסיפה כי שמו של אותו סריס היה 'דרדה' והוא נשלח על ידי המלכה גרסימות קנדק הרביעית (48–58) על מנת לעלות לירושלים על פי חוקי התורה, דבר זה מתיישב עם הדיווחים של יוספוס ופליון על יהודים רבים בכוש.

המאה ה-1 עד המאה ה-3

  • תקופת גדרט: במהלך המאה ה-3 ממלכת סבא וקיסרות אקסום נהפכות לבנות ברית שאר הממלכות בדרום ערב קתבאן, מעין וחדרמאות מרגישות מאוימות הן מברית זו והן בגלל כוחה המתעצם של ממלכת חמיר, במלחמה סבא יחד עם אקסום כובשות את ממלכת חדרמאות ויותר מאוחר סבא משתפת פעולה עם חמיר ושתי המדינות מחלקות את האזור ביניהם. ממלכות ערב בראשם חמיר וסבא מתחילות להבין את הסכנה בהתפשטות האקסומית ונלחמות כנגד אקסום, למרות הפסדה של אקסום במלחמה זו היא ממשיכה להחזיק בשטחים בדרום ערב.[29] מלחמה זו היו שבויים רבים לשני הצדדים וכן המשיכו ההגירות בתקופה זו גם של יהודים מתימן ובסדר ההפוך.
מפל בהרי סאמיאן
  • עם הסאמיאן: מדיווח שנכתב במאה ה-3 או מאה ה-4 אנו מקבלים פירוט ראשוני על הרכב האוכלוסייה בקיסרות אקסום, בדיווח זה מופיעים גם הרי סאמיאן אשר לא נקראים בשם בכתובת, אלא רק מוזכר שהם הרים בעלי שלג ונמצאים דרומית לנהר הטקזה. במהלך תולדות הקהילה הרים אלו היוו את מקום מושבה העיקרי, על פי ניתוח הכתובת בהרים אלו יישב עם שנקרא "סאמיאן" (שפירושו בגעז "צפון"), שם זה הוא כנראה כינוי שניתן לעם זה ("צפוניים") שייתכן ורומז על מוצאו של עם זה מצפון לאתיופיה, על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו הסאמיאן הם ביתא ישראל.[30] ייתכן כי מקור השם "סאמיאן" הוא משבט שמעון המרמז על מוצאם האפשרי של ביתא ישראל מצאצאי סיעת שבנא שתמכה במלך אשור ונלחמה כנגד צבאו של תרהקה מלך כוש, סיעה זו מנתה כ-130,000 איש משבט יהודה ומשבט שמעון בגדה במלך יהודה חזקיהו וה' החליט להעניש אותם וגנז אותם בהרי החושך, תיאור המתאימים להרי סאמיאן וכך ככל הנראה התרגום לשם "סאמיאן" שהחבשים התכוונו לעם אשר בא מהצפון אך זוהי רק השערה.

המאה ה-4 עד המאה ה-6

מטבעות עם דיוקנו של הקיסר כלב
  • הכיבוש החבשי בערב: מלך חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית וגייר את ממלכתו בהשפעת היהודים המקומיים, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכתו. הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן בשנת 523 לערך. טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר. הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מקיסרות אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר עצמה נכבשה וסופחה ב-520 לתוך אקסום ויהודי האזור הוגלו, נלקחו בשבי לאקסום עצמה וצפון אתיופיה. כך או כך יהודי שני האזורים היו תחת שלטון מדינה אחת, אקסום. השליטה האקסומית באזור נמשכה עד 570 כאשר אקסום הפסידה את כל שטחיה בדרום ערב לאימפריה הסאסאנית.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מנחם ולדמן, גולים ויורדים מארץ יהודה אל פתרוס וכוש - לאור המקרא ומדרשי חז"ל, מגדים ה', ניסן תשמ"ח, עמ' 39-44
  2. ^ 2.0 2.1 López, S., van Dorp, L. and Hellenthal, G., 2015. Human Dispersal Out of Africa: A Lasting Debate. Evolutionary bioinformatics online, 11(Suppl 2), p.57.
  3. ^ 3.0 3.1 Pickrell, J.K., Patterson, N., Loh, P.R., Lipson, M., Berger, B., Stoneking, M., Pakendorf, B. and Reich, D., 2014. Ancient west Eurasian ancestry in southern and eastern Africa. Proceedings of the National Academy of Sciences, 111(7), pp.2632-2637.
  4. ^ 4.0 4.1 Pagani, L., Kivisild, T., Tarekegn, A., Ekong, R., Plaster, C., Romero, I.G., Ayub, Q., Mehdi, S.Q., Thomas, M.G., Luiselli, D. and Bekele, E., 2012. Ethiopian genetic diversity reveals linguistic stratification and complex influences on the Ethiopian gene pool. The American journal of Human genetics, 91(1), pp.83-96.
  5. ^ Llorente, M.G., Jones, E.R., Eriksson, A., Siska, V., Arthur, K.W., Arthur, J.W., Curtis, M.C., Stock, J.T., Coltorti, M., Pieruccini, P. and Stretton, S., 2015. Ancient Ethiopian genome reveals extensive Eurasian admixture in Eastern Africa. Science, 350(6262), pp.820-822.
  6. ^ Edward Ullendorf, Ethiopia and the Bible (1968), pages 73-125
  7. ^ Steven Kaplan, ׳׳׳"Falasha" Religion: Ancient Judaism or Evolving Ethiopian Tradition?: Music, Ritual, and Falasha History by Kay Kaufman Shelemay׳׳׳, The Jewish Quarterly Review New Series, Vol. 79, No. 1 (Jul., 1988), pages 52-55
  8. ^ סטיבן קפלן, ׳׳׳מוצאם של ביתא ישראל: חמש אזהרות מתודולוגיות׳׳׳, פעמים 33, 1987, עמוד 36
  9. ^ David Kessler, The Falashas - A short History of the Ethiopian Jews, 1996, Third Edition, pages 58-67
  10. ^ הגר סלמון, 'ביתא ישראל' ושכניהם הנוצרים באתיופיה: ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי, חיבור לשם קבלת דואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, דצמבר 1993, עמודים 198–199
  11. ^ קס אורי בן ברוך, היסטוריה ומנהגים של השבט היהודי "פלאשה", עם הפלאשים - יהודי חבש/אתיופיה.
  12. ^ אברהם כהנא, הספרים החיצוניים לתורה לנביאים ולכתובים, בהקדמה.
  13. ^ יאיר שלג, מחקר: יהודי אירופה לא ידעו ארמית, ולכן התנצרו, עיתון הארץ.
  14. ^ פסיקת הרב עובדיה יוסף בדבר יהדות אתיופיה
  15. ^ ישעיהו, פרק יח', פסוקים א' - ז'
  16. ^ ספר צפניה, פרק ג', פסוק י'
  17. ^ Alfred Guillaume, The Influence of Judaism in Islam. in The Legacy of Israel, ed. Edwin R. Bevan and Charles Singer. London: Oxford University Press, 1969, p. 132
  18. ^ John T. Pawlikowski, The Judaic Spirit of the Ethiopian Orthodox Church: A Case Study in Religious Acculturation, Journal of Religion in Africa, Vol. 4, Fasc. 3 (1971 - 1972), p. 184
  19. ^ מלכים א', פרק כב', פסוקים מט' - נ'
  20. ^ דברי הימים ב', פרק כ', פסוקים לה' - לו'
  21. ^ James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile, Page 399
  22. ^ בכברה נגסת פרק 43 מובאת הרשימה
  23. ^ ייתכן כי הכוונה לאחראי על נשיאת עותק ארון ברית
  24. ^ כברה נגסת, פרק 64.
  25. ^ י. ד. אייזנשטיין, שאלה ותשובה בין אנשי קירואן ור' צמח גאון., באתר דעת
  26. ^ Herodotus, Histories, Book II, Chap. 30; Strabo, Geographica, Book XVI, Chap. 4 and Book XVII, Chap. 1; Pliny the Elder, Natural History, Book VI, Chap. 30
  27. ^ Archives israélites de France ,p.179
  28. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 65
  29. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 75
  30. ^ לאפסו דלבו באתר אבשה
  31. ^ אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמ' 147
  32. ^ James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile, Page 408
  33. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 79, 224
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28636554מוצא ביתא ישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מוצא_ביתא_ישראל&oldid=2737927"