מודה בקנס
מודה בקנס הוא חייב המודה בעובדות שיש בהן כדי לחייבו קנס. בתנאים מסוימים ובחלק מן הקנסות, ההודאה פוטרת את החייב מן הקנס.
דין זה אינו מעשי בזמננו, שכן עם ביטול הסמיכה, איבדו בתי הדין את סמכותם לשפוט בדיני קנסות לצד דינים נוספים.
מקור ההלכה
מקור ההלכה ש"מודה בקנס" נפטר מתשלומי הקנס מבוסס על דרשת הפסוק האמור לגבי הקנס ההלכתי של תשלומי כפל המושת על גנב: ”אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹקִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ”[1]. ודרשו חז"ל: אשר ירשיעון אלוהים (=הדיינים), פרט למרשיע את עצמו[2]. שהמרשיע את עצמו אינו חייב בתשלומי הקנס.
בהתאם לדין זה מורה המשנה במסכת כתובות:
האומר פתיתי את בתו של פלוני, משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס.
מודה בקנס ואחר כך באו עדים
בתלמוד נידון מקרה שבו לאחר שהודה בקנס באו עדים לחייבו בקנס. בנושא זה הובאה מחלוקת אמוראים: ”איתמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמר פטור, ושמואל אמר חייב.” רב ושמואל נחלקו אם ההנחיה של מודה בקנס פטור מחריגה את המודה בקנס בשל עצם ההודאה או שרק נאמר שאי אפשר לבסס הרשעה בקנס על הודאה, בשונה מחיובי ממון שבהם מתקבלת הודאת בעל דין להטלת חיוב גמור.
טעם ההלכה
הראשונים פירשו שהסיבה לכך שהודאה אינה קבילה במשפטי קנסות היא ההלכה שאין אדם משים עצמו רשע, ולכן רק בחיובים ממוניים שביד האדם לתת ביוזמתו את כספו לתובע מקובלת הודאת בעל דין[3].
ואולם יש מן האחרונים[4] שהוכיחו שבעלי התוספות נקטו שהחסרון אינו בקבילות ההודאה בתחום הקנסות, והפטור מקנס במקרה של הודאה נובע מכך שלאדם אין בנוגע לעצמו נאמנות לגבי העובדות אלא לגבי עצם החיוב, ולכן הודאת בעל דין תקפה רק במקרה שההודאה מבססת ידיעה על חיובו של המודה. שונה הדבר בדיני קנסות מאחר שקנס אינו חיוב ממשי אלא סנקציה שאותה מטיל בית הדין על החייב, עד לפסיקת בית הדין אין חיוב כלשהו על הנתבע ומאחר והודאתו אינה קבילה בהתייחס לעובדות ואינו יכול להודות בחיוב שעתיד להיווצר בפסיקת בית הדין, לא ניתן לבסס חיוב קנס על הודאה.
ויש מן האחרונים שכתבו שהודאה בקנס אינה פועלת שלא לאפשר את ההרשעה והטלת הקנס, אלא שהתורה הורתה לקבל את ההודאה במקום תשלום, וכמי ששילם את הקנס[5].
תנאים והגבלות
להלכה זו ישנם תנאים והגבלות, בחלקם נחלקו הפוסקים, ראשונים ואחרונים. השאלות נוגעות בעיקר למקרה שבו באו עדים לאחר שהודה, לפי השיטה שגם במקרה כזה פטור. בין הנידונים:
- ההודאה הפוטרת: איזו הודאה פוטרת, האם רק כזו שמחייבת את המודה בדבר כלשהו או גם כזו הפוטרת אותו לגמרי; האם הודאה מחוץ לכתלי בית הדין נחשבת הודאה ופוטרת; האם הודאה שלא בפני התובע פוטרת; האם הודאה שלא מרצונו הטוב של המודה נחשבת הודאה קבילה לפטרו מקנס[6].
- האם חייב הנתבע לשלם את הקנס אם ברצונו לצאת ידי שמים.
- האם גם בקנסות שהושתו בידי חכמים ואינם מדאורייתא נאמרה הלכה זו שהמודה בחיובו בהם, נפטר מתשלום. יש מן האחרונים[7] שכתבו שגם בקנסות מדרבנן המודה בקנס פטור והראו שכך היא דעת כמה מן הראשונים[8], ומאידך יש מן האחרונים[9] שכתבו שבקנסות מדרבנן גם המודה בקנס חייב וגם לשיטה זו סימוכין בדברי ראשונים[10].
לקריאה נוספת
- רבי בנימין וולף לעוו, שערי תורה: הודאה ונאמנות, חלק ב, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ח, כלל כו, עמ' רסד-שיב (נדפס מכתב יד ואינו במהדורה הישנה)
- רבי חיים רבינוביץ, בעניין מודה בקנס, בתוך: חידושי רבי חיים מטעלז, מסכת בבא קמא, סימנים יד-טו
- מודה בקנס פטור, ש"ס מתיבתא, מסכת בבא קמא חלק רביעי, אוצר עיונים, מערכה מח. עמ' קח-קיז.
קישורים חיצוניים
- רבי יהודה כהנא הלר, תרומת הכרי, סימן א סעיף א, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ז, באתר אוצר החכמה
- רבי שמעון שקופ, שערי יֹשר שער ז פרק יט, (חלק ב), באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ה עמוד ב'
- ^ פירוש רש"י לתלמוד, מסכת יבמות, דף כה עמוד ב ד"ה ואין.
- ^ הרב יצחק יעקב רבינוביץ, חידושי הגריי"ר, מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א, ואחרים.
- ^ הרב יוסף שאול נתנזון, שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה, ח"ב, סימן ט.
- ^ הרב יהודה כהנא הלר, תרומת הכרי, סימן א סעיף א.
- ^ רבי אריה לייב הלר, קצות החושן, סימן שפח ס"ק יא; רבי שמואל לנדא, שו"ת שיבת ציון סימן קט; רבי מאיר אוירבך, אמרי בינה הלכות דיינים סימן ח.
- ^ ספר ראב"ן סימן צב.
- ^ הש"ך, חושן משפט סימן שפח ס"ק נא; רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, מסכת בבא קמא דף צח עמוד ב; רבי משה בצלאל לוריא, כובע ישועה בבא קמא שם.
- ^ המרדכי, מסכת בבא קמא, פרק עשירי רמז ק"פ. שו"ת מהרי"ל, סימן צ'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
