ייאוש (הלכה)
ייאוש הוא מצב בו אדם איבד דבר מה מרכושו, והתייאש מהאפשרות שהרכוש ישוב אליו. על פי ההלכה, רכוש שבעליו התייאש ממנו כל אדם יכול לקחת אותו לעצמו, ויש מחלוקת ראשונים אם נחשב ממש כהפקר או לא[1]. הלכה זו נוגעת למצוות השבת אבדה, שקיימת רק כאשר האבדה נמצאה לפני שבעליה התייאשו מלמוצאה. כמו כן, הלכה זו נוגעת למעמד המשפטי של רכוש גנוב.
ייאוש באבידה
אם הייאוש התרחש כאשר החפץ לא היה ברשותו של בעל החפץ, מכיוון שאבד, פקע החפץ מרשותו כליל ומותר לזכות בו. המהר"ל[2] מסביר זאת בכך שהיות וחפציו של האדם אינם אבר מאבריו, בעלותו על החפץ הוא רק כאשר יש לו יחס של בעלות על החפץ, וזאת בכך שהחפץ בשליטתו ובדעתו להשתמש בו. אך כאשר האדם מנתק את עצמו כליל מדעתו, והחפץ יצא כליל מרשותו ואין לו דרך להחזיר אותו אליו, מתנתקת בעלותו מהחפץ.
האחרונים נחלקו במהות הקניין, האם הוא כמו שיטת חכמים בהפקר שהחפץ יוצא כליל מרשות בעליו, או כמו שיטת רבי יוסי בהפקר, שהחפץ עדיין ברשות בעליו, אלא שהתורה מתירה לקחת את החפץ. הקצות החושן סבור שמדובר רק בהיתר מיוחד לקחת חפץ כזה, אבל עדיין החפץ ברשותו של בעליו.
אביי ורבא נחלקו[3] בנידון, אם בעל החפץ אינו יודע עדיין שהחפץ אבד לו, אבל לו היה יודע, ברור לנו שהיה מתייאש.
מקור הקניין
רש"י ותוספות נחלקו באשר למקור קניין זה. לפי שיטת התוספות[4] דין זה נלמד מכך שהתורה מקישה כל אבידה לשמלה "וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ובמשנה מקישים כי ”מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים”, כלומר חפץ כמו שמלה, שעל ידי שיש עליה סימנים יש לה תובעים, שאין הבעלים מתייאשים כיוון שיש בהם סימן, אבל אין חיוב להחזיר חפץ שאין לו סימנים והבעלים התייאשו.
לפי רש"י[5] הלימוד הוא מכך שהתורה התירה אבידה ששטפה הנהר, כאמור במשנה ”מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת, תלמוד לומר אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם”, לפי רש"י הטעם שהתירה התורה חפץ שנשטף בים הוא בגלל שהבעלים מתייאשים כליל מהחפץ, ומכאן נלמד לכל ייאוש, שמפקיע את החפץ מרשות בעליו. כדברי רש״י כתוב גם בירושלמי ריש אלו מציאות שמקור לדין יאוש נלמד מאבדה ששטפה נהר.
ייאוש בגזילה
באופן דומה, כאשר חפץ נגזל או נגנב מאדם בעל כורחו, נחלקו חכמי הגמרא[6] אם ייאוש קונה ואם קונה האם קונה מדרבנן, או גם מהתורה. הסתפקותו של רבה שסובר שייאוש קונה, אם קונה מהתורה או מדברי חכמים תלויה בשאלה האם ניתן לומר שכשם שייאוש קונה באבידה, אם הייאוש היה לפני שבא לידי המוצא כך הוא קונה בגזילה כאשר התייאשו הבעלים לאחר שבא החפץ לידו והבעלים התייאש בגללו, או שמא ייאוש אינו קונה בגזילה, שכן דווקא באבידה התירה התורה את האבידה שכן הוא בא לידו בהיתר, ולא בגזילה שחפץ בא לידו באיסור. רבי שמעון בר יוחאי וחכמים נחלקו[7], האם עלינו להניח שאדם מתייאש כאשר חפץ נגנב או נגזל ממנו. לפני דעתם של חכמים אדם מתייאש רק מחפץ שנגנב ממנו, שכן אין הוא יודע מי גנב ממנו ולכן קלושים הסיכויים למוצאו, אך כאשר החפץ נגזל ממנו בפניו, הוא יודע מי גזלו והוא מצפה שתבוא הזדמנות לידו לקחת את החפץ חזרה. רבי שמעון סבור שההפך הוא הנכון; כאשר חפץ נגזל מאדם בעל כרחו, מדובר באדם אלים יותר ממנו ואין סיכויים להוציא ממנו את החפץ, אך כאשר מדובר בגנב הוא מחפש את הגנב, שהרי אם ימצאנו יוכל לקחת ממנו את החפץ.
ייאוש בטעות
השדי חמד[8]דן במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בתלמוד הירושלמי, האם ייאוש בטעות נחשב לייאוש, שלפי רבי יוחנן נחשב לייאוש. השדה חמד מביא דעה[9], שההלכה בזו היא כריש לקיש, ועל פי הכלל אותו כתב הנודע ביהודה[10] שהכלל המעדיף את דעתו של רבי יוחנן על פני דעתו של ריש לקיש תלמידו היא רק בבלי ולא בירושלמי, אבל השדי חמד דוחה בעצמו וכותב, שמכיוון שבש"ס בבלי[11] מוזכרת רק דעתו של רבי יוחנן, ברור שההלכה כמותו. שכן כתוב שם:
ייאוש דומה בדין זה למחילה שגם היא קונה גם במקרה של טעות. בניגוד לשאר הקניינים שנעשים על ידי פעולה חיובית של גמירות דעת, הייאוש והמחילה נעשית על ידי שלילת והסחת דעת גמורה מחפציו. כמו מחילה, חלות הייאוש נעשית בקלות יותר, ולכן גם ייאוש בטעות מפקיע את החפץ מרשות בעליו, שכן בקניין זה אין דרושה דעתו של האדם שעל כך תיתכן טענת טעות האומרת שדעתו של האדם לא הייתה קיימת באופן זה, אלא הייאוש היא דווקא שלילת דעתו של האדם, ולכן לא שייכת בה טענת טעות.
ייאוש מחוב
הקצות החושן דן באדם המתייאש מחוב אם ייאוש זה יועיל להפקיע את החוב, ומעמיד בזה מחלוקת בין הרמב"ן[12] לתוספות[13] שלפי הרמב"ן ייאוש מחוב יחול ולדעת התוספות לא יועיל הייאוש מפני שהלווה חייב בהשבת החוב ודומה לגזילה שהגיע ליד הגזלן באיסור, שכן מה שמפריע לייאוש בגזילה אינו האיסור אלא חיוב ההשבה בו מצווה הגזלן מונע מהייאוש להפקיע את החפץ ואותו הדין נכון גם בחוב, להלכה מכריע הקצות החושן כדעת הרמב"ן שייאוש בחוב מועיל[14].
ייאוש מעבד וקרקע
בירושלמי[15] כתב שייאוש בקרקע יחול במצב בו כבר לא נקרא שם הבעלים על הקרקע והמפרשים דנים אם כוונתו לומר שייאוש זה מועיל ככל ייאוש ממטלטלים או שמועיל רק לדינים מסויימים, ובבבלי[16] מביא מקרה בו אדם מתייאש מעבדו והגמרא דנה שייאוש זה חל והמפרשים דנים אם כוונת הגמרא שיש ייאוש גם בקרקעות או שרק בעבד יועיל ייאוש.
שורש הנידון בנושא זה הוא מחמת שאין גזילה לעבדים וקרקעות וייאוש אינו יכול לחול על חפץ שנחשב ברשות בעליו.
קישורים חיצוניים
- ייאוש באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- הערך "יאוש", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- אסופת מאמרים בנושא ייאוש, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ לפי שיטת רש"י הוא הפקר ממש, ותוספות חולקים
- ^ בנתיבות עולם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"א עמוד ב'.
- ^ ב"ק ס"ו ע"א.
- ^ שם. וכן הוא בירושלמי ב"מ פרק ב הלכה א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ו עמוד ב'.
- ^ מערכת יאוש בטעות.
- ^ שו"ת יד יוסף, מובא בשדי חמד שם.
- ^ מהדורא קמא אבן העזר סימן נ"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כ"ד עמוד א'.
- ^ קצות החושן סימן קסג
- ^ קצות החושן סימן סו
- ^ סימן שסא
- ^ ערלה פ"א ה"א
- ^ גיטין לז
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
30553713ייאוש (משפט עברי)