ארבעה אבות נזיקין
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"ח–פרק כ"ב, פסוק ה' |
|---|---|
| משנה | מסכת בבא קמא |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא |
| תלמוד ירושלמי | מסכת בבא קמא |
| משנה תורה | ספר נזיקין |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן שפ"ח–חושן משפט, סימן תי"ט |
ארבעה אבות נזיקין הם הסוגים העיקריים של גורמי נזק על פי המשפט העברי. חז"ל מנו את אבות נזיקין על פי הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א - כ"ב) ובפרשת אמור (ויקרא כ"ד).
המשנה הראשונה במסכת בבא קמא מונה ארבעה אבות נזיקין ומכנה אותם בשמות "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" (מספר האבות ושמותם אינם נזכרים במקרא). סוגים אלה נקראים 'ארבעה אבות נזיקין', ופרטי הדינים הקשורים בהם מהווים בסיס לדיני הנזיקין בהלכה. במסגרת אבות הנזיקין נכללים גם "תולדות", שהם סוגי הנזק שאינם אמורים במפורש בתורה.
הפרשות בתורה
בפרשת משפטים ישנן ארבע פרשיות שבהן מדובר על דין הפגיעה בממון הזולת:
1. בור
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
2. קרן
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
3. שן ורגל
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
חז"ל דרשו פסוק זה באופן הבא: "ושלח - זה הרגל... ובער - זו השן"[1]. דהיינו, מתוארים בפסוק שתי דרכי היזק - היזק אכילת הבהמה, והיזק דריסת רגלה[2].
4. אש
כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.
דין נוסף של פגיעה בממון הזולת מופיע בפרשת אמור:
5. אדם החובל בבהמה
וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.
המחלוקת בפירוש המשנה
לפי כל השיטות, מוסכמת כוונת המשנה - שנזקי בור נלמדים מהפרשיה הראשונה, ונזקי אש נלמדים מהרביעית. המחלוקת היא כיצד להבין את המונחים שור, ומבעה שנזכרו במשנה, ולאילו פרשיות בתורה לייחס אותם. בעניין זה, ישנה מחלוקת אמוראים בין רב לשמואל[3], בעוד שבתלמוד הירושלמי[4] מובאת שיטה נוספת. להלן יפורטו השיטות לפי סדר המשנה.
שור
שיטת רב
לשיטת רב - 'שור' הוא אב טיפוס לכל נזקי בעלי החיים שברשות האדם. אב זה כולל את סוגי הנזיקין 'רגל', 'שן' ו'קרן' (אולם לפי שיטת רב יוצא שאב נזיקין אחד כולל בתוכו בעצם שלושה אבות נזיקין שונים).
קרן
ערך מורחב – קרן (אב נזיקין)
קרן הוא אב טיפוס לכל נזקי הבהמה שבהם הבהמה מתכוונת להזיק. הדוגמה העיקרית ל'קרן' הוא שור הנוגח בקרניו. בהמה שהזיקה ב'קרן' משלם בעליה רק את מחצית הנזק, ('חצי נזק') היות שאין דרך הבהמה להזיק ללא תועלת, ובעליה יכול לטעון שלא היה יכול לשער שיקרה מצב כזה ('שור תם'), אולם אם הבהמה הזיקה יותר משלוש פעמים בשלושה ימים שונים, (שור נגח/שור מועד) ובעליה קיבל התראה בבית דין לשמור על בהמתו לאחר כל נזק, הבהמה נעשית מועדת ובעליה משלם תשלום מלא על נזקיה, ('נזק שלם') מאחר שעליו האחריות לשומרה בשמירה מעולה על מנת שלא תזיק שוב. תולדות הקרן הם פעולות שונות הנעשות רק על מנת להזיק כגון בעיטה, נשיכה, נגיחה ורביצה על כלים. בקטגוריה זו ניתן לכלול כלב הנושך אדם.
שן ורגל
- ערך מורחב – שן ורגל
שן הוא אב טיפוס לכל נזקי הבהמה שיש לבהמה הנאה מהם (בלשון התלמוד, "יש הנאה להיזקה"), בעיקר נזקי אכילתה. בדומה לרגל, גם על נזקי שן חייב בעליה לשלם תשלום מלא רק אם הזיקה ברשותו של הניזק ולא אם הזיקה ברשות הרבים, שם על בעל האוכל לשמור על רכושו מפני הבהמות. תולדות אב הנזיקין 'שן' הם לדוגמה בהמה שהתחככה בכותל להנאתה והפילה אותו, או בהמה שהתגלגה להנאתה על פירות וטינפה אותם.
רגל הוא אב טיפוס לכל סוגי הנזיקין שנגרמים על ידי הילוכה הרגיל של הבהמה, ללא כוונה להזיק וללא הנאה מההיזק. בהמה שהזיקה בדרך הילוכה, כגון שדרסה בהילוכה כלים, ברשות פרטית של הניזק - חייב בעליה לשלם תשלום מלא ('נזק שלם') על נזקיה. אולם אם הזיקה ברשות הרבים, פטור בעליה מתשלום היות שעל בעל הכלים לשמור על כליו מפני הבהמות ברשות הרבים, ובמקרה וניזוקה הבהמה מהכלים, עליו אף לשלם לבעל הבהמה. תולדות אב הנזיקין 'רגל' הם נזקים שנגרמו על ידי שיער הבהמה או כלים המונחים עליה כגון רסן ואוכף, או על ידי קרון שאותה גררה. אולם אם הזיקה הבהמה בעקיפין, על ידי צרורות אבנים שניתזו בדרך הילוכה, פגעו בכלים ושברו אותם, משלם בעל הבהמה רק את מחצית הנזק שנגרם לכלים, היות שהנזק נגרם בעקיפין. ('גרמא')
שיטת שמואל
לשיטת שמואל, אב הנזיקין 'שור' הוא בעצם אב הנזיקין 'רגל', 'שן' הוא אב הנזיקין "מבעה" (בהמשך), ואילו 'קרן' הוא אב נפרד שאינו מצוין במשנה, מפאת דיניו הייחודיים, דהיינו ההבחנה בין שור תם לשור מועד.
שיטת הירושלמי
לשיטת הירושלמי, אב הנזיקין שור הוא 'קרן', בעוד שן ורגל כלולים באב הנזיקין מבעה.
בור
- ערך מורחב – בור (אב נזיקין)
בור הוא אב טיפוס לכל מכשול ותקלה שגרם אדם ברשות הרבים, שעומד במקומו ולא זז (בניגוד לאבות הנזקין האחרים, שכולם מהלכים) ושאחרים עלולים להפגע ממנו. המקרה הקלאסי של 'בור' הוא בור שאדם חופר ברשות הרבים ללא רשות. לאחר שנוצר ה'בור', על האדם שיצרו מוטל החובה לסלק את המכשול מרשות הרבים, והוא חייב על כל נזק שנגרם כתוצאה ממנו, ואין לו רשות להפקיר את נזקיו.
תולדות הבור הם חפצי אדם שהונחו ברשות הרבים, כגון אבן, סכין או משא, ואחרים ניזוקו מהם.
מבעה
בפירוש מבעה, אב הנזיקין השלישי, נחלקו האמוראים רב ושמואל בגמרא.[5]
שיטת רב
אדם המזיק
- ערך מורחב – אדם המזיק
רב סבר שכוונת התנא במבעה היא לאב טיפוס לנזקים שהאדם עצמו גורם ולא רכושו וללא מעורבות כוחות נוספים, (אדם המזיק) ולכן אחריותו גדולה ביותר. אחריות זאת כוללת נזקים שנעשו בכוונה, ('מזיד') בשוגג ואפילו תוך כדי שינה, מאחר שעל האדם מוטלת האחריות להיזהר שלא להגיע למצב שיזיק בטעות או בלא שמתכוון להזיק. אולם דבר שאירע באונס, פטור עליו האדם. נזקים שנכללים בקטגוריה זו הם לא רק נזקים שנעשים בגופו של האדם, אלא גם אם הוא משתמש בכלי, שמהווה בעבורו "יד ארוכה". כך היום, ירי בנשק, דריסה ותאונות דרכים הנגרמות בזדון או בהתרשלות מרובה יכולים להכלל בקטגוריה זו.
שיטת שמואל
מאידך, שמואל סבר שמבעה כוונתו לאב הנזקין שן, דהיינו היזק בו נהנית הבהמה המזיקה. במקרה זה על האדם לשמור על בהמתו שלא תיכנס ותאכל ברשות אחרים, אבל ברשות הרבים הוא פטור כיוון שאין בני אדם מניחים פירותיהם ללא שמירה ברשות הרבים.
שיטת הירושלמי
לפי הירושלמי, מבעה כולל שני אבות נזיקין - שן ורגל. לשיטת הירושלמי מובן לשון המשנה, הקוראת לקרן שור ולשן ורגל מבעה, כלשון התורה, בה דין קרן פותח במילים "כי יגח שור איש", ואילו דיני שן ורגל נלמדים מהפסוק "כי יבער איש שדה או כרם, ושילח את בעירו וביער בשדה אחר". בנוסף לכך, לפי שיטה זאת, ניתן לייחס כל אחד מארבעת אבות הנזיקין לפרשיה אחת בתורה, ואין צורך לאחד כמה פרשיות תחת אב אחד, או לפצל פרשיה לשני אבות נפרדים - כפי שקורה לשיטות התלמוד הבבלי.
הבער (אש)
- ערך מורחב – אש (אב נזיקין)
הבער הוא אב טיפוס לנזקים שנגרמו בשל מעשה האדם בצירוף כוחות חיצוניים, כגון אש שבהתפשטותה מעורבת הרוח. על האדם מוטלת האחריות לכל נזק שאירע בשל התפשטות רגילה של האש, אולם אם האש התפשטה בצורה שלא ניתן היה לצפות, האדם פטור מאחריות על הנזק שנגרם.
טמון באש
- ערך מורחב – טמון באש
אש שהתפשטה ושרפה גדיש תבואה שבתוכו היו טמונים כלים ("טמון") פטור המבעיר מגזירת הכתוב, אולם אם האש שרפה בית, חייב המבעיר על כל הדברים שהיו טמונים בתוך הבית. דוגמה לנזק מסוג זה יכולה להיות פתיחת סכר מים והצפה והטבעה של אנשים וחיות במקום אחר, אמנם שיטת רבי יהודה לחייב אף בטמון.
תולדות האש הם רכוש האדם (אבנו סכינו ומשאו) שהיה מונח על הגג, ועל ידי רוח מצויה נפל לרשות הרבים ופגע בבני אדם או רכוש.
תשלומים
- ערך מורחב – תשלומים (משפט עברי)
במשפט העברי, שיטת התשלומים הנלמדת מהפסוק ”"ישיב", לרבות שווה כסף ככסף, ואפילו סובין” אומרת שניתן לשלם בכל דבר השווה כסף, גם דבר פחות ערך.
הגמרא מסבירה במסכת בבא קמא שכל דבר שניתן למכרו חשוב כ"מיטב", כתשלום הוגן ויפה, שכן ניתן למכרו ולקבל כסף עמו ניתן לקנות הכול, וגם אם לא נמכר במקום מסוים, ניתן להובילו למקום אחר שם ימכר. בתלמוד נזכרים שלושה מיני קרקעות, עידית - קרקע מעולה ומשובחת, ולרוב האנשים חפצים להשקיע בזריעה בקרקע כזו, ולא בקרקע מסוג ירוד, גם אם שטחה גדול בהרבה, ושוויה הכספי שווה לזו של העידית. זיבורית קרקע מסוג שאינו ראוי לזריעה משובחת, ופירותיה אינם מעולים. בינונית קרקע שאינה עידית ואינה זיבורית, אלא ממוצעת.
מזיק צריך לשלם מעידית. רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו, באופן שגם למזיק וגם לניזק קרקעות, האם המדד לעידית וזיבורית היא לפי היחס שבין הקרקעות של המזיק, או לבין אלו של הניזק. לפי רבי עקיבא התשלום מתייחס ביחס שבין קרקעותיו של המזיק, כנלמד מהפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", כלומר דין ה"מיטב" - העידית, הוא לפי המדד של ה"ישלם", המזיק המשלם את הנזק. לפי רבי ישמעאל התשלום הוא לפי היחס שבין קרקעותיו של הניזק, ולכן אם למשל הייתה הקרקע העידית של הניזק שווה רק כקרקע הזיבורית של המזיק, ישלם המזיק מהזיבורית שלו, שהיא כשווי העידית של הניזק. הוכחתו של רבי ישמעאל, היא מגזירה שווה, שכן באותו פסוק עצמו כתוב "וכי יבער איש שדה", ובסיום הפסוק כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן שהמדד לעידית בשדה האמור בתשלומים, הוא כמו השדה האמור בראש הפסוק, שמדבר בשדהו של הניזק. מדרבנן מודה רבי ישמעאל שצריך לשלם מהעידית של המזיק.
תולדות אבות הנזיקין
לכל אחד מארבעת אבות הנזיקין מנו חכמים "תולדות", המהוות יישומים פרטיים של העקרונות הכלליים המיוצגים על ידי אבות הנזיקין. על אף שבתורה מפורשים ארבעה אבות נזיקין בלבד, חכמים התייחסו אליהם כאל ראשי פרקים וקיבצו תחת כל אחד מהם את כל מיני המזיקים הדומים לו:
כל דבר שמזיק בתוך כוונה להזיק הוא תולדה של קרן, כפי ששור מזיק בקרנו מתוך כוונה להזיק;
כל היזק שנגרם מתוך כוונה להשיג הנאת המזיק נחשב לתולדה של שן, כפי שאכילת פירות של אדם אחר גורמת לו נזק ממנו המזיק נהנה;
וכן שאר הנזקים והתולדות מתחלקים כל אחד לפי סוגיו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "אָבוֹת נְזִיקִין", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמוד 30–31, באתר HebrewBooks
- הווית משפט הנזיקין, יובל ואדעי, כתב עת גולות ח, תשנ"ט, באתר אסיף
- סוגיית אבות ותולדות כפתח להבנת מעמד דיני נזיקין, ערן שילה ואסף תא שמע, כתב עת גולות ז, תשנ"ט, באתר אסיף
- בא הרא"ש והעמידן על אחת - העקרון היסודי של דיני הנזיקין, תמיר גרנות, כתב עת שערים לתלמוד א, תשע"ה, באתר אסיף
- התפתחות ומגמות פרשניות בדיני הנזיקין התלמודיים לאור מקרי פטור חריגים, אבישלום וסטרייך, דוקטורט, תשס"ז, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב' עמוד ב'; בנוסח דומה בתלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק א', הלכה א'.
- ^ אמנם, מדברי התוספות, מסכת בבא קמא, דף ג' עמוד א', ד"ה איצטריך, משמע[דרוש מקור: לכך שכך משמע בדבריו] שלמסקנת הגמרא לומדים גם את חיוב שן מ'ושילח', וכל הלימוד שאמרה הברייתא 'וביער זה השן' הוא רק אילו לא היה כתוב ושילח, ועכשיו נכתב 'וביער' כדי להגיד שחייב גם כאשר הבהמה הלכה מעצמה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ג' עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק א', הלכה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ג' עמוד ב'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
35472819ארבעה אבות נזיקין