חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006)

חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב
	אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולדווסר בפארק אדמית
	מלחמה: מלחמת לבנון השנייה
תאריכים	12 ביולי 2006
קרב לפני	ניסיון החטיפה בע'ג'ר
קרב אחרי	מלחמת לבנון השנייה
מקום	קו דיווח 105 סמוך למוצב ליבנה, אזור זרעית
תוצאה	הצלחת ניסיון החטיפה, פריצת מלחמת לבנון השנייה
הצדדים הלוחמים
ישראל	חזבאללה
כוחות
כוח של חטיבה 5; כוח שריון	חוליות חזבאללה
אבדות
10 הרוגים (כלל ההרוגים בתקרית) מתוכם 2 חטופים; ; 3 פצועים;	אין
	(למפת הגליל המערבי רגילה) נקודת החטיפה

חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ביום רביעי, 12 ביולי 2006 (ט"ז בתמוז ה'תשס"ו), היה אירוע בגבול ישראל-לבנון, בו תקפו פעילי ארגון הטרור חזבאללה שני כלי רכב ממוגנים של צה"ל, פצעו קשה שלושה חיילים, הרגו חמישה חיילים, וחטפו שניים מתוכם. בעקבות אירוע זה יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. ב-16 ביולי 2008, שנתיים לאחר החטיפה, הוחזרו גופות שני החיילים שנחטפו לישראל כחלק מעסקה עם חזבאללה. ההערכה הייתה כי השניים נהרגו כבר ביום החטיפה^[1], אולם לציבור בישראל לא היה מידע על מצבם.

ב-27 ביולי 2012 פרסם חזבאללה צילום וידאו חלקי של התקיפה^[2], ללא הקטע שבו הוציאו את גולדווסר ורגב מהרכב, כדי להסתיר את מצבם בעת החטיפה. וב-22 ביוני 2018 פרסם סרטון נוסף, בו נראית חוליית חזבאללה מפוצצת את חלקו הקידמי של ההאמר הממוגן, ונמלטת ללבנון^[3]. ב-12 ביולי 2021 פרסם חזבאללה צילום וידאו מלא של אירוע החטיפה בו רואים את רגעי הפתיחה באש לכיוון רכבי צה"ל ורגעי החטיפה עד ההימלטות^[4].

רקע לחטיפה

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

ערך מורחב – גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

מאז תום מלחמת לבנון ביולי 1985 ועד הנסיגה מלבנון בשנת 2000, שלט צה"ל על רצועת ביטחון ברוחב מספר קילומטרים בדרום לבנון, במטרה למנוע התקפות על היישובים הישראליים הסמוכים לגבול, על ידי הפרדה גאוגרפית מארגוני הטרור חזבאללה ואמל שפעלו באזור. במשך השנים ספג צה"ל אבדות רבות מידי ארגונים אלו, ולאחר לחץ ציבורי כבד, החליט ראש הממשלה אהוד ברק על נסיגה מלבנון במאי 2000. בעקבות הנסיגה התפרש ארגון חזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון והמשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה). הארגון תפס עמדות מבוצרות במוצבי צה"ל שננטשו וביישובי דרום לבנון. בנוסף פרש חזבאללה את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועדה לטענתם כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

במשך שש השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה דרסטית במספרן של התקפות חזבאללה על ישראל. מצבם הכלכלי והביטחוני של יישובי הצפון השתפר בעקבות הרגיעה וענף התיירות שגשג. אך על אף השקט היחסי אירעו אחת למספר חודשים התקפות חזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם אזרחים. במשך תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל.

לקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער" . בפועל הסתכמו לרוב תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה בתקיפה ממוקדת מן האוויר של יעדים בדרום לבנון או באש ארטילרית מוגבלת, כדי שלא להביא לעימות נרחב שיפגע בשקט באזור. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות ההכלה והאיפוק מול הפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה. היו שביקרו מדיניות זו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה. מול הפרות חזבאללה, התלוננו תושבי דרום לבנון ופקחי האו"ם על הפרות שונות של צה"ל, שבראשן טיסות חיל האוויר מעל שטח לבנון^[5]. הלבנונים האשימו את ישראל במספר פיצוצים שהתרחשו בלבנון ופגעו באישים הקשורים בהתנגדות לישראל^[6]. זמן קצר לאחר הנסיגה – ב-7 באוקטובר 2000 – חטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים בקו התפר שבין החרמון להר דב, קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם. באירוע אחר נחטף קצין המילואים אלחנן טננבוים, לאחר שפותה לנסוע לדובאי. בשנת 2004 שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים, שנהרגו במהלך החטיפה.

הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, אשר המפורסם ביניהם הוא סמיר קונטאר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון, בהן חזבאללה, מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר, וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כאשר זו תחליט לתקוף. בבחירות דחק חזבאללה את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה, בהם שר התשתיות. עם זאת, נמתחה בלבנון ביקורת רבה על חזבאללה בשל קשריו עם הכיבוש הסורי.

במהלך 2005 החלה הכנתה של תוכנית "שוברת הקרח" שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון. בסופו של דבר לא השתמש צה"ל בתוכנית והדבר אף הוזכר בדו"ח ועדת וינוגרד.

החזית הדרומית

ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ

ב־25 ביוני 2006, תקפו מחבלים מהחמאס, ועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם "צבא האסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו שני חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף.

ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 בתמורה לשחרור החטוף, וקבע כי לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט מספר ימים, על מנת לאפשר לפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים, להביא לשחרורו של החייל החטוף. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף.

החטיפה

התרעות על חטיפת חיילים בגבול הצפון הגיעו לפיקוד מיד אחרי חטיפת החייל גלעד שליט בגבול הדרומי. הפיקוד נערך בהתאם ומפקד האוגדה בגזרה המערבית אף הורה על כוננות נגד חטיפה שנמשכה שלשה שבועות.^[7] למרות זאת, הכוננות בוטלה ערב חטיפת החיילים, לא ברור מדוע, מה שאיפשר את יציאת החיילים לסיור ממנו לא שבו. על פי אל"ם (במיל') חן ליבני, מפקד חטיבה 300 שהייתה אחראית על גזרת החטיפה ב–2006, המידע שהגיע מאמ"ן לא היה מדויק והתפיסה הייתה שהמתקפה צפויה להיות על אחד המוצבים ולא על רכב מזדמן.^[8]

את הפעולה, בה השתתפו עשרות אנשי חזבאללה, תכנן עימאד מורנייה שגם פיקד עליה.

בבוקר 12 ביולי 2006 בשעה 09:05, פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון בירי מרגמות וקטיושות כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית סמוך למוצב ליבנה (שלא היה מאויש), בקו דיווח 105, במקום שבו כביש זרעית-שתולה נושק לגדר המערכת, חוליית חזבאללה שעברה בסולם את גדר המערכת ולא התגלתה תקפה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים מסוג האמר ממוגן שנקראו לסיור על קו הגבול. מהרכב הראשון בו נסעו רגב וגולדווסר הצליחו שני חיילים להיחלץ כשאחד מהם פצוע קשה. אנשי החזבאללה לא גילו אותם. הרכב השני ספג פגיעת נ"ט ישירה ובו נהרגו שלושה לוחמים – אייל בנין^[9], שני תורג'מן^[10] וואסים סלאח נזאל^[11]. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב, שכנראה נהרגו כבר בפיגוע או נפצעו קשה. החוליה נסוגה עם החיילים לשטח לבנון, שם עמד רכב סמוך לגדר שהעביר אותן במהירות למקום מסתור בכפר עייתא א-שעב. חוליה נוספת חמושה ברובים ובמקלעים גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אחבאר" תיאר את ההכנות הרבות ופירוט של החטיפה^[12].

המקום היה בוואדי נמוך ולא נראה על ידי עמדות צה"ל ולכן לקח 20 דקות לגלות את דבר החטיפה ולהכריז על נוהל חניבעל^[13] טנק צה"לי מגדוד 82 ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם, הטנק עלה על מטען גחון שנאמד בחצי טון של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בהמשך נהרג חייל נוסף מגדוד 50 מירי מרגמה^[14].

תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה כחודש לאחר מכן, ב-14 באוגוסט 2006.

אחרי החטיפה

בנאום לאומה שנשא ראש הממשלה אהוד אולמרט בכנסת ב-17 ביולי 2006 הוא הציג את יעדיו העיקריים של מבצע "שינוי כיוון", ובהם שחרור שני החיילים החטופים, רגב וגולדווסר, באמצעות לחץ על חזבאללה ועל לבנון. בריאיון לעיתונאי רביב דרוקר בחדשות ערוץ 10, סיפר אולמרט: "בדיווחים שאני קיבלתי מראשי הצבא נאמר שאחד בוודאות הרוג והשני עם סיכויים טובים שהוא בחיים ... היה ברור לנו שלפחות אחד נהרג". רביב דרוקר אומר בהקשר זה כי בזמן שאולמרט אמר, עם פתיחת המלחמה, שמטרת המלחמה היא שחרור שני החיילים החטופים, אולמרט כבר ידע כי התמונה שונה לחלוטין^[15].

בספרו "נקודת האל-חזור" טען העיתונאי והחוקר רונן ברגמן כי על-פי בדיקת חיל הרפואה, "אחד החטופים אינו בין החיים. החטוף השני פצוע קשה, לפחות, ולא היה לו סיכוי לשרוד ללא טיפול רפואי מיידי" (עמ' 515). על-פי ברגמן, ממצאים אלה הובאו לידיעת ראש הממשלה רק חודש לאחר החטיפה (עמ' 516). לעומתו טענו עפר שלח ויואב לימור, בספרם "שבויים בלבנון", כי על אף שהדו"ח נמסר רק לאחר המלחמה, הרי ש"ההערכה שאכן רגב וגולדווסר נפגעו קשה במהלך האירוע עצמו הייתה ידועה למערכת הביטחון ולראש הממשלה כבר בימים הראשונים של המלחמה." (עמ' 33).

החלטה 1701 של האו"ם קראה לשחרור החטופים ללא תנאי, אך לא כללה זאת בחלק האפקטיבי והמחייב. חזבאללה ולבנון לא מילאו קריאה זאת אך לא זכו לגינוי או סנקציות בינלאומיות.

עד ליולי 2008, מועד החזרת גופותיהם, לא התקבל כל מידע על גורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. ב-3 בדצמבר 2007 פרסמה חברת החדשות של ערוץ 2 הקלטה של אהוד גולדווסר ברשת הקשר הצבאית דקות לפני שנחטף.

ב-23 ביוני 2008 מסרו גופי המודיעין השונים בישראל את ממצאיהם לגבי גורל החטופים ואת הערכתם שאינם בחיים עוד לרב הצבאי הראשי תא"ל אביחי רונצקי על מנת שיקבע אם הם חיים או מתים. הרב רונצקי הוא היחיד שהיה מוסמך לקבוע רשמית את מותם ולהכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע. פעולה זו גררה ביקורת קשה של משפחות החטופים שטענו כי בדיקה זו מחלישה את הסיכוי שיושבו לידי ישראל. מסקנת ראשי קהילת המודיעין כי שני החיילים מתים גובשה סופית בישיבת ועדת ראשי השירותים (ור"ש) שהתקיימה ב-3 ביוני^[16].

עסקת החילופים

ב-29 ביוני 2008 אישרה ממשלת ישראל ברוב של 22 מול 3 עסקת חילופי שבויים^[17]. העסקה, שהושגה בעזרת מאמציו של עופר דקל, כללה 3 שלבים:

על פי ההסכם שגובש, בשלב הראשון העביר ארגון חזבאללה לישראל דו"ח המפרט את מאמצי הארגון לעלות על עקבותיו של הנווט השבוי רון ארד^[18]^[19]. תמי ארד, רעייתו של הנווט השבוי, קיבלה תמונות וחומר נוסף שכתב בעלה לאחר שנפל בשבי בלבנון. בתמורה העבירה ישראל לארגון דו"ח בנוגע לגורלם של 4 דיפלומטים איראניים אשר נעלמו במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. הארבעה נרצחו ונקברו במקום אשר בו קם בניין ולכן לא ניתן לאתר את גופותיהם, אולם לטענת איראן הארבעה עדיין חיים וכלואים בישראל.

בשלב השני, על פי ההסכם, שוחררו הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים נוספים וכ-199 גופות של מחבלי חזבאללה שנקברו ארעית בישראל^[20]. בתמורה תקבל ישראל מחזבאללה את שני החיילים החטופים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ועד לרגע ביצוע ההסכם עצמו, לא תקבל ישראל מידע מפורש האם הם חיים או מתים.

השלב השלישי והאחרון של ההסכם הוגדר מחווה לעם הפלסטיני, ובו שוחררו כ-5 אסירים פלסטינים. זהותם של אסירים נקבעה על ידי מדינת ישראל.

העסקה המוצעת עוררה ויכוח נוקב בישראל בנוגע למחיר ששולם וזאת לאור העובדה כי חזבאללה, בתמורה, החזיר לישראל גופות ולא חיילים חיים. מחד, נשמעה הדעה כי למרות המחיר ואף על פי שישראל קיבלה גופות, יש לצדד בעסקה וזאת כדי למנוע הישנות מקרה נוסף במתכונת מקרה רון ארד, על פיו חיילים ישראלים 'נעלמים' בשבי ארגוני טרור ללא שיש קשר עמם. מעבר לכך, המצדדים בעסקת החילופים טענו כי זוהי חובתה המוסרית של ישראל לחייליה וישראל צריכה לשלם את המחיר, הגם שאינו שיווני. מאידך נשמעה טענה כי במסגרת העסקה ישראל מאותתת ומשדרת מסר חמור, שעל פיו היא מוכנה לשלם באסירים ורוצחים חיים תמורת גופות של חייליה, תוך שבירת העיקרון של "חיים תמורת חיים ומתים תמורת מתים"^[21]. שבירת עיקרון זה, כך נטען, תשמוט את המוטיבציה של ארגוני הטרור לשמור על חייהם של הישראלים החטופים המוחזקים בידם בהווה או בעתיד.

ב-15 ביולי 2008, אשררה ממשלת ישראל את העסקה וזאת אף על פי שהדו"ח שהעביר חזבאללה בנוגע לרון ארד הוגדר על ידי גורמי ביטחון כחסר ערך, או במילותיו של השר בנימין בן אליעזר כ'מריחה אחת גדולה'. ב-16 ביולי 2008, בוצעה עסקת החילופים בין ישראל לחזבאללה במעבר ראש הנקרה. עד הרגע האחרון לא הייתה ודאות גמורה שגולדווסר ורגב אינם בחיים. בשעות הבוקר שבהן בוצעה העסקה, שהועברה בשידור חי ברשת אל-מנאר שהועבר גם לישראל, נשאל איש חזבאללה ואחראי התיאום הביטחוני בארגון, וופיק ספא, מה מצב החיילים. הוא כיוון את המצלמה לעבר רכב ממנו הוצאו בזה אחר זה שני ארונות קבורה שחורים, ובכך נחשף לראשונה גורלם. התנהגות זו של חזבאללה באה לאחר רמיזות מכוונות כאילו אחד מן החיילים עשוי להימצא בחיים, וספגה ביקורת בישראל. הגופות נשלחו לטקס זיכרון צבאי במחנה "שרגא" של גולני והוקם מעין אוהל זיכרון.

ב-17 ביולי 2008, יום לאחר ביצוע העסקה, הובאו לקבורה החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, בעוד בלבנון התקיימו חגיגות ראווה והוכרז על יום חג^[22]. בהלוויותיהם השתתפו רבבות אנשים. אהוד גולדווסר נקבר בבית הקברות הצבאי בנהריה ואלדד רגב נקבר בבית הקברות הצבאי בחיפה^[23]. לאחר השבת ארונותיהם הועלו השניים בדרגה. ב-6 באוגוסט שוחררו מספר אסירים נוספים.

גופותיהם של גולדווסר ורגב מושבות לישראל במעבר ראש הנקרה

הנצחה

בפארק אדמית הוקמו מצפור ולוחות הנצחה לאלדד רגב ואהוד גולדווסר ובהם סיפור חייהם ותיאור הקרב. לאחר מספר שנים נוספו גם לוחות הנצחה לשלושת הלוחמים האחרים שנהרגו בתקרית זו – אייל בנין, ואסים סאלח נזאל ושני תורג'מן.

במקום החטיפה, בנקודה 105, על כביש זרעית-שתולה הוקמה אנדרטה ועליה סיפור החטיפה ולידה דגל ישראל וחלקים מכלי הרכב שנפגעו.

באפריל 2022 במסגרת שדרוג האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל, הוסף שמו של אהוד גולדווסר שגר בנשר בעת שנחטף, לאנדרטה.

ראו גם

לקריאה נוספת

רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל – הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009
קרנית גולדווסר, הדרך אליך, ידיעות ספרים, 2011.
עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007.