סיטומתא
| תלמוד בבלי | מסכת בבא מציעא, דף ע"ד עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קניין, הלכות מכירה, פרק ז', הלכה ו' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ר"א, סעיף א' |
סיטומתא (בארמית: "חותמת") הוא הכינוי התלמודי למנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת.
על פי ההלכה כדי לבצע העברת בעלות או התחייבות יש צורך בגמירות דעת של שני הצדדים ובביצוע מעשה קניין. מעבר למעשי הקניין שנקבעו בתורה או בחז"ל, כגון קניין חצר, קניין הגבהה וקניין משיכה, יש מעשה קניין נוסף, "קניין סיטומתא", שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו. קיימת תפיסה הרואה בקניין זה את הבסיס הקנייני-הלכתי לביצוע רכישה באמצעות רשת האינטרנט, לפיה הקלקה על לחצן התשלום, נחשבת כמעשה קניין, מדין סיטומתא, מאחר שנהגו לבצע קניין באמצעי זה.[1]
גם שיטות קניין הנהוגות בימינו, יש להן דין של קניין סיטומתא, כגון גיהוץ כרטיס אשראי.
המקור התלמודי לקניין סיטומתא
המקור לקניין סיטומתא מצוי בסוגיה קצרה בתלמוד הבבלי, במסכת בבא מציעא עד, ע"א, שם קבע האמורא רבא: "האי סיטומתא קניא", ובתרגום לעברית: "הסיטומתא הזו קונָה." "סיטומתא" בארמית – חותָם. הפירוש המקובל למימרת רבא בקרב הראשונים, הוא: הטְבּעת חותם על סחורה, המתבצעת על ידי הקונֶה - קונָה את הסחורה כשאר דרכי הקניין במיטלטלין.[2] לפי פירוש רש"י שם, מדובר ברישום שמבצע סוחר על גבי חביות יין, את חלקן הוא לוקח עמו ואת רובן הוא מותיר בינתיים בידי המוכר-הסיטונאי, ומטרת הרישום להראות שהחביות שייכות לסוחר-הקונה. הסוגיה חותמת בקביעה כי בְּמקום שנהגו לבצע קניין באמצעות "סיטומתא" - היא קונה.
רבא דיבר, קרוב לוודאי, על דרך קניין מסוימת שהייתה מוכּרת לו.[3] הרא"ש כתב בשם ר' חננאל שמדובר בתקיעת כף שנהגו הסוחרים בגמר המקח "שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח".[4] אולם, דין "סיטומתא" זכה לפרשנות מרחיבה על ידי ראשונים ואחרונים. לפי פרשנות זו, "קניין סיטומתא" פירושו: כל דרך קניין הנהוגה במקום מסוים על ידי בני המקום או על ידי חברי קבוצה מסוימת, כגון הסוחרים. יש להעיר שיוצא דופן מבין הראשונים בעניין זה הוא הריטב"א שמפרש "סיטומתא" כסוג של מטבע, ולדבריו רק דרכי הקניין ה"רגילות" הן שקונות, והסכמת בני המקום על קניין מסוים אינה מעלה או מורידה. פוסקי ההלכה קבעו כי במקום שקיים מנהג לבצע קניין בדרך מסוימת - הגם שדרך קניין זו אינה נזכרת במשנה ובתלמוד - יש לה תוקף.
התקופה שאחר התלמוד
בתקופה הבתר תלמודית, במיוחד בתקופת האחרונים עד ימינו, התפתחו דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות, שלא היו מוּכּרות בתקופת המשנה והתלמוד, ופוסקי ההלכה נדרשו לדון בתוקפן ההלכתי. לדוגמה, תקיעת כף, שתיית "לחיים" כדרך לסגירת עסקה, אמירת "מזל וברכה" בעסקאות יהלומים, רישום מקרקעין בלשכת רישום מקרקעין ("טאבו") כדרך להעברת בעלות (או זכות קניין אחרת) במקרקעין, חתימה על חוזה כדרך ליצירת התחייבות חוזית, רכישה בכרטיס אשראי, מסחר אלקטרוני, ועוד.[5]
ניסיון להשתית את תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מודרניות אלו באמצעות דרכי הקניין הקלאסיות, נידון בדרך-כלל לכישלון. שכן, על-פי רוב, פרקטיקות אלו אינן עונות על הדרישות ההלכתיות של דרכי קניין אלה. הדרך המרכזית להכרה בתוקפן ההלכתי של הפרקטיקות החדשות הייתה במשך מאות שנים, ועודנה היום, דרך הקניין המכוּנה בסִפרות ההלכה "קניין סיטוּמתָא".[6]
במרוצת הדורות, למן ראשית תקופת הראשונים ועד ימינו, נעשה על ידי הפוסקים שימוש רב בקניין סיטומתא. ניתן להיווכח בכך מעיון באלפי תשובות של ראשונים ואחרונים ובפסקי דין רבים של בתי הדין הרבניים ובתי הדין לדיני ממונות במדינת ישראל. לאור האמור עד כה יובן כי לפרקטיקות מודרניות רבות, כגון אלו שנזכרו לעיל, אפשר לתת תוקף הלכתי באופן עקרוני באמצעות "קניין סיטומתא".
בהלכה
ההלכה קובעת כי כדי להעביר בעלות וליצור התחייבות בנכסים יש צורך בגמירות דעת הצדדים ובמעשה קניין.[7] גמירות דעת היא המקבילה למונח "גמירת דעת" בדיני החוזים, ומשמעותה כוונה והסכמה של הצדדים להתקשר ביניהם בהתקשרות משפטית מחייבת.[8] מעשה קניין הוא מעשה פיזי הנלווה להתחייבות והופך אותה לבעלת תוקף משפטי-הלכתי. דוגמאות רווחות למעשה קניין הן הגבהה של הממכר או משיכה שלו. כך, למשל, המוכר פירות לחברו, אם משך הלוקח (הקונה) – קנה את הפירות. ברם, אם מדד המוכר את הפירות ולא משכם הקונה – לא קנה. אם מדד הקונה את הפירות, ואגב כך הגביהן - קנה.[9] כאשר מעשה הקניין לא בוצע, או בוצע בצורה חלקית או שגויה, הרי שמדין תורה להעברת הבעלות או ליצירת ההתחייבות - לא יהיה תוקף.
ישנן שתי שיטות עיקריות להסבר משמעותו של מעשה הקניין. על פי הגישה האחת, בה נוקטים חלק מן האחרונים, וביניהם שו"ת נודע ביהודה והרב אשר וייס: מעשה הקניין הוא חלק אינטגרלי מיצירת הקניין.[10] לפי גישה זו בהיעדר מעשה קניין, לא ניתן ליצור קניין בר תוקף. לעומת זאת, לפי רוב האחרונים, מעשה הקניין אינו יוצר את הקניין, אלא נועד רק להביא לידי גמירות דעת של המקנה. לחלופין, מעשה הקניין עשוי להיות אמצעי להוכחת קיומה של גמירות דעת.[11] לפי הגישה האחרונה ישנם מקרים שבהם גמירות הדעת לבדה תיצור תוקף משפטי להתחייבות או העברת בעלות, אף ללא מעשה קניין.[12] גישה זו פותחת פתח להכיר בתקפותו של קניין, אם נעשה לפי המקובל במנהגי הסוחרים, גם אם ללא מעשה קניין מוכר, ובלבד שניתן להוכיח באמצעותו גמירות דעת.
סיטומתא: היקף הדין – שלש גישות
כך מתואר דין סיטומתא בתלמוד: "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא [הסיטומתא הזו - קונה]. למאי הלכתא? [לעניין איזו הלכה (נאמרו הדברים)?] רב חביבא אמר: למקניא [לקנות] ממש; רבנן אמרי [וחכמים אמרו]: לקבולי עליה [לקבל עליו] מי שפרע. והלכתא [והלכה היא]: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש [ובמקום שנהגו לקנות ממש] - קנו."[13] מדובר במקרה בו נתנו סימן (סיטומתא) על סחורה שנקנתה,[14] על מנת לסמנה כשייכת לקונה. לפי רב פפי, אף שהעסקה לא נעשתה במעשה הקניין הקבוע לה, סיטומתא זו תוכר כדרך קניין תקפה.
לדעת רש"י ואחרים, הסיטומתא נועדה במיוחד לקניית חביות של יין, שנהוג לקנותן ולהשאירן באוצר (=במחסן) הבעלים-המוכרים, לאחר שסימנו שהן של פלוני-הקונה.[15] לדעת הגאונים ורוב הראשונים, מדובר בחותם שרושם הקונה על ממכר כלשהו, ולאו דווקא על חביות יין.[16] גם לפי גישות אלו, קניין 'סיטומתא' מצומצם למקרה מסוים, וממילא אינו יכול לבסס את תוקפם של דרכי קניין נהוגות אחרות, שאינן מוזכרות במשנה ובתלמוד.[17]
בעקבות כך פוסקים שונים נקטו גישה דווקנית וצרה ביחס ל"סיטומתא". כך, לדוגמה, ר' פנחס הלוי מברצלונה מציע ש"סיטומתא" היא מטבע שאין עליו צורה.[18] פוסקים אחרים, נקטו גישה מרחיבה ביחס לסיטומתא. בעקבות זאת קבעו שיש לתת תוקף לדרכי קניין שונות שנהגו במקומותיהם, אף שאינן בכלל דרכי הקניין ההלכתיות.[19] כך פסק, למשל, הרשב"א: "...בכל דבר שנהגו התגרים לקנות – קונין".[20] לפי גישה זו, מקח שנגמר בצורה שבה נוהגים סוחרי אותו המקום לגומרו, הוא מקח תקף. דוגמה לכך היא מסירת מפתח. כך במקרה בו המוכר מסר בידי הקונה את המפתח לחדר בו מונחת הסחורה. ראב"ן פסק שיש לקניין כזה תוקף מדין סיטומתא, שכן מנהג הסוחרים לקנות במסירת מפתח.[21] גם ראב"ד פסק, שמקום בו נהוג לקנות על ידי מסירת מפתח, יש תוקף לקניין זה.[22] דוגמאות נוספות הן: תקיעת כף,[23] נתינת דמי קדימה[24] ונתינת מטבע.[25] כך לדוגמה נפסק, שנתינת מטבע מהווה מעשה קניין: "אם המקום מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו פשוט [מטבע], הדין עם ראובן [הקונה]...", שהקניין תקף מדין סיטומתא.[26]
יש גם גישה שלישית, רחבה עוד יותר, ולפיה דין הסיטומתא חל אף בנושאים שאינם נוגעים ישירות למעשה הקניין. לפי גישה זו ניתן לתת תוקף, באמצעות סיטומתא, גם לעסקאות בממכר שאינו בר-קניין כדוגמת "דבר שלא בא לעולם". באופן אחר, סיטומתא עשויה להכשיר הקנאה בדיבור, אף שאין כאן מעשה קניין כלשהו.[27] נפרט:
- הקנאה בדיבור: להלכה לא ניתן להקנות בדיבור – "המקח אינו נקנה בדברים".[28] ברם, לדעת מהר"ם מרוטנבורג, דבר שיש לגביו מנהג להקנותו בדיבור - הקניין תקף מדין סיטומתא.[29] מנגד, דעת הרמב"ם היא שאין הקנאה בדיבור גם מדין סיטומתא.[30]
- דבר שלא בא לעולם: הלכה היא, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. למשל, פירות שעתידים לצמוח, או נכסים שעתידים לבוא לרשותו וכדומה.[31] על רקע זה נידון תוקפה של התחייבות מצד אב לחברו שימול את בנו, בטרם נולד הבן. לדעת רבינו יחיאל, אין תוקף להתחייבות, שכן מדובר בדבר שלא בא לעולם. כך יהיה גם במקום בו רווח הנוהג של התחייבויות עתידיות דומות, משום שאין בכוחה של סיטומתא לרפא פגם בממכר. נוהג רווח מאפשר קניין תקף רק מקום בו מועיל קניין, ואילו דבר שלא בא לעולם לא ניתן להקנותו.[32] לדעה זו שותפים פוסקים נוספים.[33] עם זאת, יש שפירשו שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא.[34] כך פסק גם הרא"ש, שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא, כאשר יש מנהג ברור לעשות כן,[35] וכן פסקו אחרים.[36] בבתי הדין בישראל כיום רווחת הדעה, שדין סיטומתא מועיל להקניית דבר שלא בא לעולם.[37]
- דבר שאין בו ממש - באופן עקרוני לא ניתן להקנות דבר שאין בו ממש, אולם, הפוסקים כתבו שכיוון שמקובל לסחור במוניטין ברישיונות מכר, הרי שעסקאות הנוגעות להן תקפות מכוח דין סיטומתא.[38]
- קניין מקרקעין: ישנה מחלוקת האם סיטומתא תחול גם על קניין מקרקעין.[39] בבתי הדין בישראל מקובל לפסוק, שקניין סיטומתא מועיל במכר מקרקעין. פוסקים רבים קבעו כי רישום לפי חוק (בטאבו) מעביר בעלות וזכויות במקרקעין, בין השאר מכח 'סיטומתא', גם ללא מעשה קניין.[40]
הבסיס המשפטי לקניין סיטומתא
- תנאי מכללא – לפי ההלכה התלמודית, בדיני ממונות אדם יכול להתנות כנגד הדין. על רקע זה, יש הסבורים שקניין סיטומתא מבוסס על ההנחה, שהצדדים התנו ביניהם, כביכול, לבצע את הקניין, שלא על פי הדין, אלא בהתאם למנהג המקום.[41] אפשר שאין הכוונה לכך שהצדדים יכולים להתנות ביניהם על דרכי הקניין המחייבים, אלא שהם יכולים להתנות לעשות את הקניין לפי מנהג המקום, וזהו מעין תנאי כללי שקיבלו עליהם בני העיר או הסוחרים, שצורת קניין זו תקפה.[42] עם זאת, רוב פוסקי ההלכה סבורים, שלא ניתן להתנות על דרכי הקניין.[43] זאת, בניגוד לשאר דיני הממונות הניתנים להתנאה.[44] כך כתב הרמב"ן: "שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים",[45] וכמותו פסקו רבים אחרים.[46]
- גמירות דעת – יש שהסבירו את תקפו של קניין 'סיטומתא', בכך שהשימוש שעושים הצדדים במנהג הסוחרים כדרך קניין מעיד על גמירות דעתם ביחס לעסקה, וכך ניתן תוקף לעסקה.[47] גישה זו מתיישבת עם הדעה שהובאה לעיל,[48] לפיה גמירות הדעת היא היסוד המרכזי במעשה הקניין. בהמשך לכך, צורת הקניין היא רק אמצעי להשגת גמירות הדעת או להוכחת קיומה. לכן, מקום בו ניתן להעיד על גמירות הדעת בדרך כלשהי, הקניין יהיה בר תוקף.
- תקנת חכמים – אחרים הבינו שהבסיס לקניין סיטומתא הוא בתקנת חכמים שקבעה, שדרכי קניין הנהוגות אצל בני המקום תקפות. על פי גישה זו קניין 'סיטומתא' אינו שונה מדרכי קניין אחרות הנזכרות בתלמוד, אשר תקפן גם הוא נובע מתקנת חכמים.[49]
- ביסוסים אחרים – מיעוט הפוסקים ביססו את קניין סיטומתא על עקרונות הלכתיים אחרים, כגון, נכונותם של הסוחרים לוותר על זכויותיהם (החלת דין "הפקר בית דין – הפקר"),[50] עיגון קניין הסיטומתא בקניין חליפין,[51] ועוד.[52]
תוקפו ההלכתי של קניין סיטומתא
בעניין תוקפו של קניין סיטומתא נחלקו האחרונים; לדעת החתם סופר ופוסקים נוספים לקניין זה תוקף של קניין דאורייתא, ולדעת נתיבות המשפט ופוסקים נוספים קניין זה אינו אלא מדרבנן.[53] לשאלה זו השלכות שונות אשר נידונו בפוסקים כגון: במכירת בהמת ישראל לגוי על מנת לפטור מקדושת בכור, במכירת חמץ לגוי בפסח, ובקידושי אישה אשר נעשו בחפץ שנקנה בקניין סיטומתא.[54] בעוד שלפי שתי הגישות הראשונות שהוצגו לעיל (הסכמה מכללא וגמירות דעת) ניתן לומר שקניין סיטומתא מהווה קניין תקף מדין תורה, שכן הוא מבוסס על דיני הקניין בתורה ורק מחליף את הצורך במעשה הקניין; הרי לפי הגישה המבססת את קניין סיטומתא על תקנת חכמים, מתלבטים פוסקים בשאלה, האם תוקפו של קניין הסיטומתא הוא מדאורייתא או מדרבנן. חלק מהאוחזים בדעה שסיטומתא מבוססת על תקנת חכמים, סברו שדין סיטומתא מועיל מדרבנן בלבד, ואינו מועיל מדאורייתא. לפיכך פסקו, למשל, שקניין סיטומתא אינו יכול להפקיע קדושת בכור.[55] נפקות נוספת לעניין זה היא מכירת חמץ לגוי בפסח, המועילה רק אם היא תקפה מדאורייתא. ניתן אפוא לקיימה בסיטומתא, אם אינה מדרבנן.[56]
יישומים של דין סיטומתא בימינו
עם התפתחות המסחר המודרני, התפתחו גם דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות. חלק ניכר מהן אינן תקפות על פי ההלכה, אלא אם יינתן להן תוקף על ידי שימוש ב"קניין סיטומתא".[57] לצורך תוקף כזה, יש לבחון הן את חוק המדינה והן את המנהג הרווח בנוגע לאותה צורת קניין.[58]
- רישום בטאבו: כאמור, רבים מן הפוסקים, ובתוכם בתי הדין הרבניים בישראל, הכירו ברישום של בעלות ושל זכויות אחרות במקרקעין בטאבו, כדרך ליצירת הקניין, גם אם העסקה לא נעשתה באמצעות דרכי הקניין המוזכרות בתלמוד.[59]
- אמנם, החזון איש הביע דעתו כי כאשר שני הצדדים יהודים, והעסקה נערכה בכסף, בשטר ובחזקה או בקניין סודר, הקניין תקף אף ללא רישום בטאבו.[60] אולם, גם לדבריו, כאשר נדרשות ראיות בדבר העסקה, הטאבו יעמוד כראיה לכך שהמקרקעין שייך למי שרשום בו כבעליו, "שהרי הערכאות נאמנין כעדים".[61]
- שימוש בכרטיס אשראי: נפסק כי רכישה באמצעות כרטיס אשראי, מכיוון שהיא נוהג רווח, יש לה תוקף מכוח קניין סיטומתא. לדעת פרופ' רון קליינמן, בשלב השימוש בכרטיס אשראי לא נוצר קניין, אלא התחייבות חוזית בלבד, הנוצרת מכוח דין סיטומתא. לטעמו, כך ניתן לפתור בעיות הלכתיות שונות הנוגעות לקניין של "דבר שלא בא לעולם" או של "דבר שאינו ברשותו" וכיוצא בזה.[62]
- מסחר אינטרנטי: מסחר אינטרנטי נחשב לבעייתי מבחינה הלכתית, שכן לעיתים הסחורה היא בחינת "דבר שלא בא לעולם", כגון שהיא טרם בידי המוכר, או שהיא "דבר שאין בו ממש", או "דבר שאינו מסוים".[63] כפי שפורט לעיל לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם (וכך גם דבר שאין בו ממש או שאינו מסוים). לפיכך, לכאורה אין תוקף הלכתי למסחר אינטרנטי. אולם על ידי שימוש בקניין סיטומתא ובחוק המדינה ("דינא דמלכותא דינא"), ניתן לתת תוקף לעסקת מכר של "דבר שלא בא לעולם" או של "דבר שאין בו ממש", המאפיינים בדרך כלל מסחר באינטרנט.[64]
- חוזים: לפי ההלכה, גם ליצירת התחייבות חוזית נדרש מעשה קניין. פוסקים השתמשו, בין השאר, בדין 'סיטומתא' על מנת לתת תוקף הלכתי להתחייבות חוזית שאין בה מעשה קניין.[65] עם זאת, ובשונה מהדין האזרחי בנושא, כאשר החוזה אינו חתום על ידי שני הצדדים, לא בהכרח שבית הדין יתן לו תוקף מכוח קניין סיטומתא. ניתנו בעבר פסקי דין רבניים שבהם לא ניתן תוקף הלכתי לחוזה, משום שהצדדים לא חתמו עליו.[66] ככל הנראה הדבר תלוי בגמירות דעתם של הצדדים, ובשאלה כיצד הציבור מבין את הפרקטיקה של החתימה על החוזה והאם הציבור מייחס לה את כינון ההתחייבות.
- זיכרון דברים: לגבי זיכרון דברים, לפי החוק הישראלי, כאשר מסמך זיכרון דברים עומד בקריטריונים של חוזה (גמירות דעת ומסוימות), הוא נחשב לחוזה מחייב. אכן, יש פוסקים שהכירו בתוקפו המחייב של זיכרון דברים מכוח חוק המדינה וקניין סיטומתא.[67] לעומת זאת, לדעת פוסקים אחרים, אין לזיכרון דברים תוקף הלכתי מחייב מכוח קניין סיטומתא, שכן נראה כי מעמדו המחייב של זיכרון הדברים (מבחינה חוקית-אזרחית) אינו ברור לציבור הרחב, ולא ניתן לסמוך על כך שהתלוותה אליו גמירות דעת.[68]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "סיטומתא" בפורטל הדף היומי, הרב פרופסור רון קליינמן.
- אסופת מאמרים בנושא סיטומתא, באתר אסיף
- פסקי דין רבניים בדיני קניין סיטומתא, אתר פסקי דין רבניים
הערות שוליים
- ^ לסיכום מקיף בעניין זה ראו: הרב יחיאל וסרמן, ביצוע קנין באינטרנט, (ובמובאות שם), באתר מכון צומת. המאמר המקורי נדפס בתחומין.
- ^ על הפרשנויות השונות בראשונים למונח "סיטומתא", ראו: רון קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2013, עמ' 97-83; Ron S. Kleinman, Early Interpretations of the Bible and Talmud as a Reflection of Medieval Legal Realia,16 JEWISH LAW ANNUAL 25-50, 2006; ברכיהו ליפשיץ "סיטומתא; בין קניין לבין התחייבות" ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל 59–69 (רבקה הורביץ ואח' עורכים, תשס"ה).
- ^ על השאלה ההיסטורית ריאלית כיצד היה מתבצע קניין "סיטומתא", ראו: רון ש' קליינמן "'האי סיטומתא קניא' (ב"מ עד, ע"א): פרשנות המימרה וריאליה תלמודית" סידרא יח 103–118 (תשס"ג); רון קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2013, עמ' 69-62; ברכיהו ליפשיץ "סיטומתא; בין קניין לבין התחייבות" ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל 59–69 (רבקה הורביץ ואח' עורכים, תשס"ה).
- ^ הרא"ש בב"מ שם. וראה רמ"א חו"מ סי' רא
- ^ על תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מסחריות אלו ואחרות כדוגמתן ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל, הערה 3
- ^ דרך נוספת שבה השתמשו פוסקי ההלכה כדי להכיר בתוקפן של דרכי קניין מודרניות, היא הכלל ההלכתי "דינא דמלכותא דינא". ראו: שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (תשל"ה).
- ^ רון קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2013, עמ' 2
- ^ סיני דויטש, גמירות דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי, שנתון המשפט העברי ו-ז, תשל"ט-תש"ם, עמ' 71-104
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ה', משנה ז'. לדוגמאות נוספות עיינו משנה, מסכת קידושין, פרק א'.
- ^ שו"ת נודע ביהודה קמא, חושן משפט, כז; הרב אשר וייס, מנחת אשר, בבא בתרא, תשמ"ז, סי' לב, עמ' צ; מהרש"ם, משפט שלום, קצד, עמ' קצא (ירושלים, תש"ן).
- ^ החזון איש, חו"מ, סי' כב; הרב שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, קמא, סי' רסט; חידושי רבי שמעון יהודא הכהן שקאפ, מערכת הקניינים, סי' יא, עמ' קסג (ירושלים תשנ"ג).
- ^ ראו, לדוגמה, תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ב עמוד ב'. הגמרא עוסקת במקרה בו הורי חתן והורי כלה הסכימו בעל פה אלו סכומי כסף כל צד ייתן לזוג, וקובעת כי הסכמות אלו מחייבות אף שלא עשו מעשה קניין. הגמרא מנמקת זאת בכך, שהסיפוק (=ההיא הנאה) מחתונת ילדיהם יוצרת אצל ההורים גמירות דעת, ולכן אין צורך במעשה קניין.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ד עמוד א'.
- ^ ככל הנראה, משמעותה המילולית של המילה 'סיטומתא' היא חותם (=סימן). ראה קליינמן, עמ' 60.
- ^ רש"י, שם; פסקי הרי"ד, בבא מציעא עד, ע"א, עמ' רנג; המאירי, בבא מציעא עד, ע"א, עמ' 283.
- ^ רב האי גאון, ספר המקח והממכר, שער יג, השער התשיעי, עמ' קצח; אור זרוע, בבא מציעא, סי' רלא; רמב"ם, מכירה ז, ו; אגמאתי, ספר הנר, בבא מציעא עד ע"א, עמ' 120ב.
- ^ קליינמן, עמ' 81.
- ^ דבריו מובאים בריטב"א, בבא מציעא עד, א, ד"ה האי: "דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר...".
- ^ ראב"ן, בבא מציעא, פרק ה'; ראב"ד, תשובות ופסקים, סי' קטו; פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ה', סי' עב.
- ^ חידושי הרשב"א, בבא מציעא עד ע"א.
- ^ ראב"ן, בבא מציעא, סוף פרק ה'.
- ^ ראב"ד, תשובות ופסקים, סי' קטו.
- ^ שו"ת הרא"ש, בשם רבנו חיים הכהן (מבעלי התוספות), כלל יב, סי' ג; שו"ת חוט השני, סי' ד': 'התוקע כפו כדי לקיים המקח'; שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סי' קנב; שו"ת כנסת יחזקאל, סי' יד, 'מכירת בהמה'.
- ^ כך פסק הר"י, שדבריו הובאו בשו"ת הרא"ש, כלל יג, סי' כא, עמ' סח; כן פסק גם הרא"ש, שם; אור זרוע, בבא מציעא, פרק ה, סי' קפח; שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סי' תה, אות יא; שו"ת משנה שכיר, סי' עב, עמ' 135; משפט שלום, רא, סעיף ב.
- ^ חידושי הריטב"א, בבא מציעא עד ע"א, ד"ה 'האי סיטומתא קניא' (בשם ר' פנחס הלוי מברצלונה).
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ג, סי' קלב.
- ^ להרחבה ודיון בנושא "דבר שלא בא לעולם" ראו: קליינמן, 317-278. להרחבה ודיון בנושא "הקנאה בדיבור" ראו: קליינמן, 344-319.
- ^ תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף מט, ע"א.
- ^ דבריו מובאים בתשב"ץ, סי' שצח. כך נפסק גם בשו"ת הרדב"ז, חלק א, סי' רעח.
- ^ רמב"ם, מכירה ז, ו-ז. כך נפסק גם בשו"ת הרא"ש יב, ג. ראה עוד: הרב דניאל כ"ץ, "סיטומתא – כוחו של המנהג בדיני הקניין", משפטי ארץ ג 107 (תש"ע).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ"ג עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו עמוד ב'.
- ^ שו"ת הרדב"ז, שם.
- ^ שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סי' תה, אות א; בעל קצות החושן, קכו, ס"ק ג; בעל נתיבות המשפט, חושן משפט רא, חידושים, ס"ק ה, ביאורים, ס"ק א; שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא קמא, סי' קלד, ד"ה 'והנה מה'.
- ^ על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג, הנ"ל בהע' 31. ראו זלמן נחמיה גולדברג, תוקף ההתחייבות למכור ב"זיכרון-דברים", תחומין יב 279, 288 (התשנ"א); חתן סופר, דף קלז, ע"א, ד"ה 'ונלע"ד'.
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל יג, סי' כא, עמ' סח: "ומה שטענו המורשין לבטל החכירות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ומשום דאין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו, בזה אני מודה לדבריהם, דמדין תורה אין קניין נתפס בחכירות ... אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה ... וכיון שנהגו כן הוי קניין דאין בו חזרה, כדאמרינן בפרק איזהו נשך אמר רב פפי האי סיטומתא קניא".
- ^ שו"ת נהרי אפרסמון, חושן משפט, סי' טו; שו"ת רמ"ץ, יורה דעה, סי' עו, אות ב; שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סי' יח, קנא; ערוך השולחן, חושן משפט רא, ג.
- ^ תיק מד-260 (אשדוד), פד"ר יז 289 (תשמ"ד); ערעור שכא/116, פד"ר ד 193 (תשכ"ב); תיק 4057/תש"ך (ת"א), פד"ר ה 310 (תשכ"א); תיק 1875/תשמ"ב (רחובות), פד"ר יד 30 (תשמ"ג).
- ^ ביטול מכירת חנות מזון עקב בעיות רישוי/ ארץ חמדה גזית 74073, באתר www.dintora.org
- ^ להרחבה: קליינמן, 69-63, 243-201.
- ^ פד"ר, חלק ו, 376; פסק דין ארץ חמדה גזית 70056; פסק דין ארץ חמדה גזית 73078.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ב, סי' רסח: "וכן מנהג התגרים שנוהגים כן תמיד – אף על פי שלא הסכימו בכך ולא התנו כן ... אלא שנוהגים לעשות כן תמיד ... מי שנושא ונותן סתם על הדבר הנוהג הוא עושה, וכאילו התנו ביניהן בפירוש ... וזו היא שאמרו ... האי סיטומתא קניא...". ראה עוד: שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סי' שפ; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סי' רעח, תנב, תקמ; שו"ת מהרש"ל, סי' לו, עמ' קלה.
- ^ ראו: קליינמן, 123-114.
- ^ ראו בהרחבה: קליינמן, פרק שני: יכולת ההתנאה בדרכי קניין.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו עמוד א': "כל דבר שבממון – תנאו קיים".
- ^ חידושי הרמב"ן, קידושין כ"ה ע"ב, ד"ה 'מתני'.
- ^ חידושי הרשב"א, קידושין כ"ה ע"ב, ד"ה 'גמ' הוא דאמר'; אברהם טרזטי, חזקות הדיינים, סי' ריח, כרך ב, עמ' שפט (ירושלים, תשל"ב); המאירי, בבא בתרא עה ע"ב.
- ^ שו"ת רמ"ץ, יורה דעה, סי' עו, אות א; ר' שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, סי' רסט, רסה, ער; ר' יוסף אנגל, ציונים לתורה, כלל לט, נו, ע"א; וייס, מנחת אשר: בראשית, עמ' רח-רט.
- ^ ראה הנ"ל סביב הע' 6.
- ^ שו"ת מהר"ם מינץ, סי' ה, עמ' טו; שו"ת הרמ"א, סי' פז, עמ' שעז; נתיבות המשפט, חושן משפט רא, ביאורים, ס"ק א; שו"ת עטרת חכמים, חושן משפט, סי' יד.
- ^ שו"ת דבר אליהו, סי' נב, ד"ה 'והנה לתרץ'; שו"ת בית ראובן, חלק ב, סי' ח, עמ' נח-נט.
- ^ שו"ת דבר אברהם, חלק א, סי' א, אות ג.
- ^ להרחבה ראו: קליינמן, 134-130.
- ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיד; נתיבות המשפט, חושן משפט רא, ביאורים, ס"ק א. שניהם מצוטטים בחושן משפט, שם בפתחי תשובה. להרחבה ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל הערה 3, 139-135, ולפי המפתח בסוף הספר
- ^ שו"ת חת"ס חו"מ סי' יב
- ^ שו"ת מהר"ם מינץ, שם. כן נפסק בשו"ת הרמ"א, הנ"ל בהע' 42: "דלא קנה ישראל רק מדרבנן מכח המנהג". ראה עוד נתיבות המשפט, הנ"ל בהע' 42.
- ^ קליינמן, 139-134.
- ^ למקורות נוספים בנושא ראו: הרב אהרן פלדמן, "קניין ומעשה קניין", אמונת עתיך 71 (תמוז תשע"ז); הרב דניאל כ"ץ, "סיטומתא – כוחו של המנהג בדיני הקניין", משפטי ארץ ג 107 (תש"ע).
- ^ קליינמן, 245.
- ^ כנסת הגדולה, חו"מ סי' קצ הגהות טור א [ז-ח]; ראו גם: שו"ע, חו"מ סי' קצד סע' ב; ערוך השולחן, חו"מ סי' קצב סע' יז.
- ^ חזון איש, חו"מ, סי' טז.
- ^ שם, ס"ק ז.
- ^ קליינמן, 252-246; רון קליינמן, "כרטיס אשראי ומסחר אלקטרוני אינם יוצרים קנין", תחומין כט (תשס"ט).
- ^ כך הוא כשהפריט שנקנה באינטרנט אינו אותו הפריט עצמו שנשלח לבית הקונה, כי אם פריט מייצג.
- ^ להרחבה ראו: הרב שלמה דייכובסקי, "האינטרנט בהלכה", תחומין כב, 333-332.; הרב שמואל ברוך גנוט, "ויאמר שמואל", סימן סב, תוקף הקנין במסחר וירטואלי וכרטיסי אשראי.
- ^ פד"ר, כרך ו, עמ' 216; פד"ר, כרך ח, עמ' 51; הריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים, כרך ט', חושן ומשפט, סי' כז; הרב עזרא בצרי, דיני ממונות ב (מהדורה שנייה), עמ' נה (תש"ן).
- ^ תיק מס' 111-נג, פסקי דין – ירושלים, ב, לא, עמ' לט; הרב ברוך שרגא, שו"ת והיה העולם, חושן משפט, סי' ז, עמ' 123; הרב שריאל רוזנברג, עריכת חוזים,הישר והטוב ז (תשס"ט), עמ' מ.
- ^ רוזנברג, עמ' מה.
- ^ תיק מה-620 (נת'), פד"ר יז 122; פסקי דין – ירושלים, ב, נג, עמ' נו; תיק 209-נה, פסקי דין – ירושלים, ד, קכא.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
31518242סיטומתא