ערבות (הלכה)
| מקרא | ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק ט' ספר משלי, פרק כ', פסוק ט"ז ספר משלי, פרק ו', פסוק א' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ג עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ה וכ"ו |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכ"ט סימן קל"ב |
שטר קבלנות
|
|---|
|
זיכרון עדות איך שפלוני בן פלוני אמר לנו הוו עלינו עדים וקנו ממנו בכל לשון של זכות, וכתבו וחתמו ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות וביד יורשיו אחריו. מחמת שרצינו ברצון נפשינו ובנפש חפיצה ובדעת מיושבת קבלנו עלינו בקבלנות ובערבות פלוני בן ר' פלוני זה, שנטל וקיבל מפלוני בן ר' פלוני כך וכך, וזה פלוני לא היה רוצה ליתן לזה פלוני את הממון ולא להאמין לו דבר שלו, ואנו פלוני ופלוני קיבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו זה הממון בקבלנות ובערבות ובקניין גמור, כל אחד ואחד מאתנו על גבו, כדי שיגבה זה הממון מי שירצה ואפילו שנינו במעמד אחד. קיבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו לגבות זה הממון לפלוני בן פלוני כו'. ומעכשיו נתננו לו ארבע אמות קרקע במתנה בחצירינו ואגבן הרשינוהו והשליטנוהו וכו'. |
| על פי "אוצר השטרות הנהוגים בישראל", ירושלים ה'תרפ"ו עמ' 226 |
בהלכה, ערבות היא התחייבות של צד שלישי לשלם חוב של אדם אחר. בדרך כלל הערבות מתבצעת בעקבות דרישה של המלווה, שנועדה לבטח את המלווה במקרה שהלווה לא ישלם את חובו.
ישנן כמה דרגות של התחייבות, החל מהתחייבות רק לאחר תביעת הלווה והימנעותו מתשלום, חיוב של הערב אף ללא תביעת הלווה (ערב קבלן), ועד הפיכת הערב לחייב העיקרי (שלוף-דוץ).
מקור החיוב
המקור לחיוב ערבות מוזכר בתלמוד במסכת בבא בתרא[1]:
- לפי רב הונא שיעבוד זה נלמד מהתחייבותו של יהודה להשיב את בנימין: ”אנכי אערבנו מידי תבקשנו” (ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק ט'). לדעת רב חסדא, פסוק זה הוא מקור רק לערב קבלן ולא לערב רגיל.
- לפי רבי יצחק המקור הוא בספר משלי: ”לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו”(ספר משלי, פרק כ', פסוק ט"ז), ממנו נתן ללמוד כי ניתן להשתעבד כערב.
- פסוק נוסף שהובא כמקור על ידי רבי יצחק: ”בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך”(ספר משלי, פרק ו', פסוק א'). על כך דרש: ” אם ממון יש לו בידך - "התר לו פיסת יד", ואם לאו - "הרבה עליו ריעים"”.
הראשונים נחלקו האם מקורות אלו הם המקור המחייב[2], או שהחיוב הוא מסברא[3] (כדלהלן), והפסוקים נאמרו רק כאסמכתא.
אופן החיוב וטעמו
בהמשך דנה הגמרא האם שיעבוד הערב אינו נחשב לאסמכתא, משום שהערב התחייב התחייבות המותנית בכך שהלווה לא ישלם, ואם כן יהיה דינו תלוי במחלוקת התנאים האם אסמכתא קונה. בכדי ליישב את קיומו של דין ערב לכל הדעות, מסביר רב אשי שההנאה מכך שסומכים עליו ונותנים בו אמון, נחשבת לתמורה תמורתה יכול לחול השיעבוד. בביאור דבריו נחלקו הראשונים:
לדעת הריטב"א סברא זו היא המחייבת בערב[4]. אולם לדעת ראשונים אחרים, סברא זו נאמרה רק לנמק מדוע אין זה רק אסמכתא, ולא זה טעם החיוב[5]: כך לדעת הרמב"ן סיבת החיוב היא משום שהמלווה הוציא את הממון על פיו של הערב, ולכן נחשב כאילו קיבל הוא את הכסף. לשיטתו, גם אם אמר הערב לחבירו זרוק מנה לים משתעבד על ידי זה שהוציא חבירו ממון על פיו[6].
רבינו גרשום[7] והנימוקי יוסף[8] מסבירים, שהחיוב הוא מפני שיכול המלווה לבוא בטענה לערב שאלמלא ערבותו לא היה מלווה, ונמצא שהערב גרם הפסד למלווה - דבר המהווה עילה לתביעה מדין דינא דגרמי[9].
הרמב"ם סבור שהתחייבות הערב היא משום שיכול אדם לחייב את עצמו בממון אף בלא קנין[10].
לפי הרשב"ם, בגלל שההלואה היתה על פי רצונו, ובאחריותו של הערב, נחשב הדבר כמו שהמלוה הלוה בשליחותו של הערב, ונמצא שהערב הוא זה שהלוה את הממון של המלוה לערב[11].
שעת ההתחייבות
בשעת מתן מעות
ערב שמתחייב למלוה בעת ההלואה, משתעבד אף ללא קנין[12], גם אם התחייב הערב בעל פה, ללא שטר, משום שנעשה מעשה על סמך התחייבותו. כמו כן, אם החזיר המלווה את המשכון שהיה בידו על סמך התחייבות הערב חלה הערבות[13], אף שלא בעת ההלואה, כי גם באופן זה נעשה מעשה על סמך התחייבות הערב.
לאחר מתן מעות
במקרה של התחייבות הערב לאחר ההלוואה, נחלקו ראשונים: לדעת הרמב"ם[14] אין הערב משתעבד לשלם את החוב ללא קנין, מאחר והתחייבות זו אינה אלא אסמכתא שאינה חלה, אולם לדעת הרמב"ן והרשב"א[15] משתעבד אף ללא קניין.
אף לדעת הרמב"ם, לעיתים חל החיוב על הערב אפילו אחרי ההלואה, בגלל ההנאה שהייתה לו מכך שסמכו עליו ועל יושרו, כגון אם היו בית דין רוצים לגבות מנכסי הלווה, ואמר להם הניחוהו ואני ערב, משתעבד הערב, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין[16].
סוגי ערב ומהותם
ישנם כמה סוגי ערב, והם שונים זה מזה בהלכותיהם ובמהותם.
ערב רגיל
אין המלווה יכול לגבות ממנו[17] אלא לאחר שהלווה נתבע לשלם את החוב ולא שילם, וזאת משום שאין הערב הרגיל שותף בחוב עצמו, אלא רק אחראי לסילוק החוב.
ערב קבלן
ערב זה משתעבד בשווה עם הלווה, וניתן לגבות ממנו אף ללא תביעת הערב. לפי כמה מהראשונים הוא נחשב כלווה, וכדלהלן. אופן השעבוד שווה לערב רגיל[18].
ערב שלוף דוץ
כשעל פי ההסכם בין כל הצדדים, יוכל המלוה לתבוע אך ורק את הערב ולא את הלווה[19], ערב זה הוא החייב העיקרי בחוב עצמו, ונחשב כאילו הוא זה שלוה את הכסף, וחזר והלוה אותו ללוה.
ישנם שני פירושים לשם זה:
- מין עשב (קמוניא) ששימש לניקיון[20], מפני שהוא מנקה את הלווה מעיקר החוב[21].
- צירוף של שני פעולות, שלוף: ששולף את עצמו מן הלוה, דוץ: מלשון תקיעה שתוקע עצמו על הערב[22].
ההבדל בין סוגי הערב
ערב רגיל אין שעבודו חל אלא בתנאי שלא ישלם הלווה, ורק במקרה כזה חייב לשלם, ולכן באופן שהלווה ישראל בריבית לגוי, והגיע זמן הפירעון ולא פרע הגוי את הקרן והריבית, חייב הערב לשלם קרן וריבית למלווה, ואין כאן איסור ריבית משום שהריבית נוספה לקרן עוד לפני שחל החיוב של הערב.
ואילו ערב שלוף דוץ נחשב כבר בשעת ההלוואה כאילו הוא בעצמו לווה את הכסף מהמלווה, וחזר והלווה אותו ללווה. לכן, גם אם הלווה או המלווה הוא גוי, אסור לו להיות ערב גם על הריבית, כי זה נחשב כאילו הוא עצמו לווה בריבית מהמלווה וחוזר ומלווה בריבית[23].
בערב קבלן נחלקו הראשונים[24], לדעת רש"י נחשב גם כן כאילו לווה, וחוזר ומלווה, ולדעת הרשב"א אינו נחשב כלווה. לדעת הנימוקי יוסף בדעת הר"ן, ערב קבלן נחשב גם הוא כלווה, אך לא כמלווה, ולכן מותר לו לשלם ריבית באופן שהמלווה גוי, אבל לא במקרה שהלווה גוי והמלוה ישראל[25].
הלכות הנובעות מדין ערב
ישנן כמה הלכות שטעמן או מקורן נלמד מדין ערב:
- אשה שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, מקודשת מדין ערב[26], כלומר, כמו שערב נחשב כאילו הוא עצמו קיבל כסף מהמלווה וחייב לשלם את החוב, כך גם אישה זו שאמרה תן מנה לפלוני ונתן על פיה נחשב גם כן כאילו קיבלה את המנה[27][28], וכן הדין בקנין קרקע, אם אמר המוכר תן מנה לפלוני וקנה לך קרקע[29].
- דין נוסף, אם אמר המלווה, אלווה לך מנה בתנאי שתתן לפלוני זוז, הרי זו ריבית קצוצה, מדין ערב[30], משום שנחשב כאילו המלווה קיבל את הזוז, שהרי הלווה נותן אותו על פיו.
- פועל שסיכם עם בעל הבית על ביצוע מלאכה, אם חזר בו אחד מהם, ולשני נגרם מכך נזק, חייב מי שחזר בו לשלם את הנזק לשני, לדעת הריטב"א טעם דין זה נלמד מדין ערב:
"דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן, או שבעל הבית חייב לשלם להם מה שמפסידין, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו, וזה דין גדול".
- לפי רש"י, גם דין אחריות נכסים הוא מדין ערב[31], מי שלוה ממון ובשעת ההלואה היו לו קרקעות, יכול המלוה לגבות מהקרקעות גם אחרי שמת הלוה, מאחר שהקרקעות עצמם הם ערבות על החוב, כי עליהם סמך המלוה בשעת ההלואה[32], בשונה ממטלטלין, שאפשר להצניען, ובודאי שלא עליהם סמך המלוה כשהלוה את הכסף, לכן אין עליהם דין ערבות ואפשר לגבות מהם רק בחיי הלוה.
- לפי הריטב"א גם דין ערבות במצוות קשור במהותו לדין ערבות בממון.
"כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו".
— ריטב"א ר"ה כ"ט ע"א
- לפי נתיבות המשפט (סימן שד"מ ס"ק א) הפטור של קרע כסותי[דרושה הבהרה] הוא מדין ערב.
ראו גם
- כל ישראל ערבים זה לזה.
- ערבות - התחייבות עבור אדם אחר.
- ערבות הדדית
- אחריות נכסים
- אסמכתא
קישורים חיצוניים
- הערך "ערב", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- גדר הערבות בממון ובמצוה, שיעורי פרשת השבוע באתר מנחת אשר | ויגש
- ערבות, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- משה הרשקוביץ, יסוד הערבות בישראל, באתר "דעת"
- פרשת ויגש – כי עבדך ערב את הנער, מאת הרב יואל עמיטל, באתר של ישיבת ההסדר שעלבים
- פרקים בנושא ערבות באתר "מורשת המשפט בישראל"
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ג עמוד ב'.
- ^ כך משמע מרש"י, מסכת כתובות, דף ק"ב עמוד א', ד"ה אליבא
- ^ כך משמע מהריטב"א בבא בתרא דף קע"ה ע"ב
- ^ ריטב"א, מסכת קידושין, דף ז' עמוד א'
- ^ מחנה אפרים, ערב, סימן א'
- ^ חידושי הרמב"ן, קידושין דף ח', ד"ה זרוק מנה לים.
- ^ רבינו גרשום, מסכת בבא בתרא, דף קע"ו עמוד ב'
- ^ בבא בתרא דף קע"ד ע"א
- ^ רבי יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב, מסכת קידושין סימן י"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק י"א, הלכה ט"ו: ”המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב וכו' שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב"”
- ^ רשב"ם בבא בתרא דף קע"ג ע"ב, ד"ה גמר ומשתעבד.
- ^ כן פסק משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ה, הלכות א'–ב', על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ו
- ^ המרדכי פרק גט פשוט ונפסק בשו"ע חו"מ סימן קכ"ט
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ו.
- ^ כתובות ק"א עמוד ב', הובאו בבית יוסף, חושן משפט, סימן קכ"ט
- ^ הרמב"ם שם הלכה ב'
- ^ משנה וברייתא, תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ג עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכ"ט, סעיף ה'.
- ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ט עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף ס"ב ע"א
- ^ כך על פי המפרש בשולחן ערוך סימן ק"ע סעיף א'
- ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ט עמוד א'
- ^ מסקנת הגמרא תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"א עמוד א' וכן פסק השולחן ערוך סימן ק"ע סעיף א'-ב'
- ^ הובא בבית יוסף, יורה דעה, סימן ק"ע סעיף א'
- ^ וכן פסק הש"ך בס"ק ג' שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ז' עמוד א'
- ^ כן פירשו התוספות תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ז עמוד ב' ד"ה לספק.
- ^ ואמנם הריטב"א בקידושין דף ז' מפרש שכמו שערב משתעבד בגלל ההנאה שהוציאו ממון על פיו כך לאשה יש הנאה שהוציא הבעל ממון על פיה ובהנאה זו מתקדשת לו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ז' עמוד א'
- ^ טור ושלחן ערוך יורה דעה סימן ק"ס סעיף י"ד, על פי תוספות ב"מ ע"א: ושאר ראשונים.
- ^ על פי דברי רבא בבכורות דף מ"ח ע"א: אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה.
- ^ בבא מציעא דף ס"ז ע"ב בד"ה אין בעל חוב גובה הימנה
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
ערבות (משפט עברי)0