הקדשה לנבואה
הקדשה לנבואה (או נבואת הקדשה) היא כינוי מקובל במחקר המקרא, לנבואה הראשונית, שבה מוטלת על נביא השליחות אל עם ישראל.
מקור וביאור
מקורו של המונח, מן הביטוי הנאמר מאת ה' לירמיהו בנבואתו הראשונה: "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"[1]. רש"י מבאר את ההקדשה מלשון זימון והכנה, ולפי פרשנים אחרים מלשון קדושה[2]. את ה"הקדשה מרחם" ביארו חז"ל, כיעודו של הנביא, כפי שהוכן לו על ידי קורא הדורות מראש: "מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ונביאיו"[3]. הדבר הודגש בייחוד אצל ירמיהו, שמיאן ללכת לנבואת פורענות כה קשה על עם ישראל, עד שהבהיר לו הקב"ה שלכך נועד[4].
הכנה לנבואה
בתפיסת חכמי ישראל, בניגוד לדתות אחרות, הנבואה התאפשרה רק למי שהשלים עצמו מבחינה רוחנית. משה רבנו הוכשר לנבואה בשנים שהיה בבית פרעה. בתנ"ך עצמו כמעט אין תיאורים של הכשרה כזו. נביאי ישראל ייחסו את הנבואה רק לרצון ה', אליו הם מבטלים את רצונם הפרטי. יש תיאורים של "בני נביאים" ושל תלמידים של נביאים, אולם בדרך כלל לא מתואר כיצד התלמידים הללו הגיעו למדרגת נביאים בעצמם. חריג מבחינה זו הוא אלישע, תלמידו של אליהו, שזכה לדרגת נבואה כיורש נבואתו של אליהו, לאחר שעלה אליהו בסערה השמימה.
על פי הרמב"ם[5], כאשר נאצלת רוח הקודש על הנביא, הוא מתעלה להיות כאחד מן המלאכים ונהפך לאיש אחר, כפי שנאמר אצל שאול: "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר"[6]. לפעמים נמסרת לו שליחות עבור אחרים, ואז ניתן לו אות או מופת, לצורך אימות נבואתו.
ההקדשה
בחלק מן הנביאים (משה, שמואל, ישעיהו, ירמיה, יחזקאל) נמצא תיאור מקדים של התחלת הנבואה, בו מתואר כיצד התמודד הנביא עם השליחות שהוטלה עליו, שהיתה כרוכה לא אחת בסכנה, בהתייצבות לבדו כנגד עריצים ותקיפים, כשדבר ה' מאמצו ומחזקו.
גישות מחקריות השוו בין המרכיבים הדומים, הנמצאים אצל הנביאים בתיאורים אלה. כמובן לכל הקדשת נביא במקרא יש את המוטיבים המיוחדים לה.
מודל ההקדשה כולל חמישה שלבים:
1. המינוי לתפקיד, המגיע לעיתים בהתגלות מפתיעה של ה' לאדם, העסוק בפעילות שגרתית. כך מתואר בספר שמות פרק ג' את רעיית הצאן על ידי משה לפני מינויו לשליח: "וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ—כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו" (א', ב'). אצל שמואל באה ההתגלות בעודו שוכב על משכבו בעזרה שליד ההיכל[7].
2. התנגדות הנביא למינוי — הנביא נרתע מן התפקיד הקשה, ומביע את התנגדותו לקבלו על עצמו. כך מתנער ירמיהו מהתפקיד בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו, א', ו') יוצא מן הכלל הוא ישעיהו, אשר בחזון הנבואה התנדב לקבל עליו את הנבואה מרצונו: כאשר שמע את ה' שואל "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?" עונה מיד: "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו', ח').
3. דחיית ההתנגדות על ידי ה', תוך מתן דברי חיזוק ועידוד לנביא - "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ". כך מבטיח ה' למשה במעמד ההקדשה ( שמות, ג', י"ב) ליחזקאל נאמר: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם, וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ; לֹא-תִירָא אוֹתָם וְלֹא-תֵחַת מִפְּנֵיהֶם, כִּי בֵּית-מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל, ג', ח'-ט'). לפעמים מתואר כיד ה' אשר חזקה על הנביא[8].
4. פעולה ומתן סימן המבשרים על כניסת הנביא לתפקידו. "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ט'). אצל משה ניתנו במעמד ההקדשה אותות מיוחדים שיסייעו לו לשכנע את העם בנבואתו: המטה שהפך לנחש "וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ" ( שמות ד', ג') וידו של משה שהפכה למצורעת "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג", ומיד לאחר מכן מתרפאת "וְהִנֵּה-שָׁבָה, כִּבְשָׂרוֹ" (שמות ד', ו' ז').
מתן האות ניתן לפעמים על מנת להסיר כל ספק מליבו של הנביא, שהוא אכן קבל נבואה מאת ה', כפי שנאמר אצל גדעון[9].
5. מהות ותוכן השליחות. ה' מתאר לנביא את תפקידו ומהות שליחותו: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס—לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ." (א', י')
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מאמרים באתר דעת: הקדשת שמואל לנביא, נבואתו הראשונה של ישעיהו
33112659הקדשה לנבואה
- ^ ספר ירמיה, פרק א', פסוק ה'
- ^ רד"ק ומצודות דוד
- ^ סדר עולם רבה פרק ל
- ^ פסיקתא רבתי פיסקא כז
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה א'
- ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק ו'
- ^ ספר שמואל א', פרק ג'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ג', פסוק י"ד
- ^ ספר שופטים, פרק ו', פסוק י"ז