ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש

מידע כללי
13 ביולי 1992 – 22 בנובמבר 1995 (3 שנים ו־18 שבועות)
ראש ממשלה	יצחק רבין (שמעון פרס כיהן כראש הממשלה בפועל החל מ-4 בנובמבר 1995)
ממלא מקום ראש הממשלה	שמעון פרס
מפלגה שולטת	מפלגת העבודה
סיעות הקבינט	העבודה, מרצ, מפלגת ש"ס וסיעת יעוד
מספר שרים	22
הקבינט הקודם	ממשלת ישראל העשרים וארבע
הקבינט הבא	ממשלת ישראל העשרים ושש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, שכונתה "ממשלת רבין השנייה", הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן ורצח רבין.

סיעות הכנסת השלוש עשרה

תוצאות הבחירות לכנסת

רשימה	ראש הרשימה	מנדטים	מספר קולות	אחוז מהקולות	מושב	הערות
העבודה	יצחק רבין	44	906,810	34.7%	קואליציה
הליכוד	יצחק שמיר	32	651,229	24.9%	אופוזיציה
מרצ	שולמית אלוני	12	250,667	9.6%	קואליציה	רשימה משותפת למפלגות רצ, מפ"ם ושינוי
צומת	רפאל איתן	8	166,366	6.4%	אופוזיציה	במהלך הקדנציה פרשו מהסיעה 3 ח"כים, הקימו את סיעת יעוד והצטרפו לקואליציה
מפד"ל	זבולון המר	6	129,663	5.0%	אופוזיציה
ש"ס	אריה דרעי	6	129,347	4.9%	קואליציה	במהלך הקדנציה פרשה מהקואליציה
יהדות התורה	אברהם יוסף שפירא	4	86,167	3.3%	אופוזיציה	רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה
חד"ש	תאופיק זיאד	3	62,545	2.4%	אופוזיציה	תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס
מולדת	רחבעם זאבי	3	62,269	2.4%	אופוזיציה
מד"ע	עבד אל-והאב דראושה	2	40,788	1.6%	אופוזיציה	תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס

גושים פוליטיים בכנסת

בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:

• גוש שמאל-ערבים: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ, חד"ש, מד"ע. סה"כ: 61 מנדטים (לעומת 53 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
  • גוש השמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מר"צ. סה"כ: 56 מנדטים.
  • גוש הערבים: חד"ש, מד"ע. סה"כ: 5 מנדטים.
• גוש ימין-חרדים: הליכוד, צומת, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה, מולדת. סה"כ: 59 מנדטים (לעומת 65 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
  • גוש הימין: הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת. סה"כ: 49 מנדטים (לעומת 47 מנדטים בכנסת הקודמת).
  • גוש החרדים: ש"ס, יהדות התורה. סה"כ: 10 מנדטים (לעומת 13 מנדטים בכנסת הקודמת).

הקמת הממשלה

כבר בערב הבחירות היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למר"צ, ש"ס וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני ממרצ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שביקשה את תיק הפנים עבור יושב הראש של המפלגה, אריה דרעי, ואילו צומת סירבה להצטרף. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה, כאשר רק לחד"ש היה הסכם פרטי עם הממשלה. בסה"כ תמכו בממשלה 67 ח"כים.

ציוני דרך ומדיניות

מחלוקות ודיונים בממשלה

מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד). הוויכוחים והסכסוכים בין אלוני לדרעי לא נפסקו והגיעו לשיאם עם דרישת ש"ס שאלוני תועבר ממשרד החינוך (אלוני הסכימה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי). מר"צ קיבלה כפיצוי את תיק איכות הסביבה, שניתן לח"כ מטעם ר"צ - יוסי שריד. לבסוף פרשה ש"ס מהממשלה, ובכך תמו מרבית המחלוקות בנושא זה.

אירועים שאירעו בסמוך לכהונת הממשלה

• מלחמת המפרץ - ב-2 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. ב-3 באוגוסט, יום למחרת, הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם שהיא מגנה את הפלישה ודורשת מעיראק לסגת חזרה לגבולות הבינלאומיים. מכיוון שעיראק סירבה לכך הוטלו עליה סנקציות, וכן הוצב אולטימטום בפני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, שאם לא ייסוג צבאו מכווית יופעל כנגדו כוח צבאי. ואכן, פרצה מלחמה שבה השתתפו 34 מדינות (בכללן ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וסוריה) בקואליציה אחת מול עיראק. סדאם חוסיין שיגר טילי סקאד לעבר ישראל בתקווה שזו תצטרף לקואליציה בשל שיגור הטילים, מה שאמור היה לגרום, לדעתו, לפרישת מדינות ערב מהקואליציה. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב, וישראל נענתה לבקשת ארצות הברית. בסופו של דבר שוחררה כווית, ושיתוף הפעולה בין ארצות הברית למדינות ערב הותיר "חלון הזדמנויות" למשא ומתן - ועידת מדריד.
• ועידת מדריד - ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד, בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הוועידה נסתיימה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי עצם יציאתו של רה"מ, יצחק שמיר, לוועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הוועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהוועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלסטינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני.
• פירוק ברית המועצות - ב-16 בדצמבר התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל מדינות הברית פרשו ממנהורוסיה הפכה למדינה בפני עצמה. בעקבות פירוק ברית המועצות נוצר מצב בו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.

אירועים מרכזיים

• הסכמי אוסלו - הסכמים שנחתמו בין ישראל ואש"ף. השיחות שהביאו להסכם הראשי התקיימו באוסלו, בירת נורווגיה, כאשר את ישראל ייצג סגן שר החוץ, יוסי ביילין. ביילין יידע את השר הממונה עליו, שמעון פרס, שיידע את ראש הממשלה רבין. ההסכם נחתם באוגוסט 1993 על ידי אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ) ואחמד קריע (הידוע בתור "אבו עלא") בראשי תיבות, באוסלו, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס. ב-13 בספטמבר 1993 נחתם ההסכם על ידי ראש הממשלה רבין ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, בבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
• הסכם קהיר - הסכם שמטרתו הייתה להבהיר ולהיכנס לפרטים בעניין הסכם אוסלו, אשר היה, כאמור, הסכם ראשי ולא מפורט דיו.
• הצהרת וושינגטון - הצהרה של מלך ירדן, חוסיין, רה"מ רבין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שמטרתה הייתה הצהרת המחויבות של המדינות הללו להסכם השלום.
• הסכם השלום עם ירדן - הסכם שלום בין ישראל וירדן, שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בערבה. מעיקרי ההסכם: גבולות - נהר הירדן הוא תוואי הגבול בין ישראל וירדן; ביטחון - שיתוף פעולה במניעת טרור, כיבוד הטריטוריות של כל מדינה; ירושלים - ניהול ירדני של המקומות הקדושים למוסלמים, בהם הר הבית; מים - העברת מים מישראל לירדן בכל שנה וחלוקת מי נהר הירמוך; נורמליזציה - פתיחת שגרירויות, הקמת אזור סחר חופשי, פתיחת הקו האווירי ונמלי הים, אשרות תיירים ואיסור על תעמולה שלילית וחקיקת-נגד.
• הסכם טאבה (אוסלו ב') - הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995, והסדיר את גבולות השליטה הזמניים ביהודה והשומרון ורצועת עזה.

ניהול העניינים המדיניים

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בחתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993

לאורך כל מערכת הבחירות מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המשא ומתן ונוהל במספר פגישות החל בסוף שנת 1992 ועד קיץ 1993. כל העת עדכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס, ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים אלה הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי על קיומן של מדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו.

בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות בישראל) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום בין שתי המדינות ונתקל בהתנגדות בציבור. בכל אופן, בשל מחלוקות בתחומים שונים, לא הגיעו שני הצדדים להסכמות והמשא ומתן נכשל.

מדיניות כלכלית

הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים^{[דרוש מקור]} למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.

ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כאשר חיים רמון, שהקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ. האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך באופן משמעותי.

המדיניות הכלכלית של הממשלה זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר אברהם שוחט. רבין עלה לשלטון תחת הבטחה "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתה פתיחת השוק לתחרות מוגברת. בתקופת רבין, שיחות השלום גרמו לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, מקדונלד'ס נכנסה לשוק, וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.

רבים זוכרים לחיוב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה, וארגוני שמאל רבים מדברים על חזרה למדיניותה כאשר הם מבקרים את המדיניות (הקפיטליסטית, לטענתם) שאומצה מאז ניצחון הליכוד בבחירות לאחר מכן.

מצד ימין, המדיניות ספגה ביקורת בעיקר בשל העלאת הגירעון ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997.

התנגדות לממשלה

התנגדות פוליטית

במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, שנה שבה התרחשו עיקר השיחות לקראת הסכם אוסלו, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך, אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים, ההתנגדות הפוליטית התחזקה מיום ליום לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית, ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור. פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהן השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת. בהפגנה אחת מסוימת השתתפו בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, רפאל איתן יו"ר צומת, זבולון המר יו"ר המפד"ל, רחבעם זאבי יו"ר מולדת ודוד לוי יו"ר מפלגת גשר. הפגנה זו נחשבה לשיא שבו הופיעו מנהיגי הימין והציבור הדתי-לאומי על בימה אחת כנגד הסכמי אוסלו.

בתוך הממשלה הייתה התנגדות קלה בלבד להסכמי אוסלו בשלביו המוקדמים. בהצבעה על הסכם אוסלו בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. עם חתימת הסכמי אוסלו פרשה ש"ס מהממשלה ובכך תמה ההתנגדות לתהליך השלום בתוך הממשלה. משלב זה, חברי הכנסת של חד"ש ומד"ע הרימו ידם בעד הממשלה בכל הצעות האי-אמון שבהן הייתה עלולה ליפול. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך, הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.

התנגדות ציבורית

בדומה לזירה הפוליטית, גם הימין יצא להפגין נגד הממשלה רק עם הסכמי אוסלו. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות הגיעה מציבור רחב וכללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות (באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ותמונה אחרת במדי אס אס.. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, אף עזב את הכיכר בהפגנתיות). בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה", "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי").

זכורה גם התבטאותו של מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור לומר דברים בעלי אופי פוליטי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש, וב-1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.

רצח רבין

האווירה שקדמה לרצח

מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות המפלגות הערביות מהאופוזיציה, והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפיה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.

הרצח עצמו

ערך מורחב – רצח רבין

ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני, ה-6 בנובמבר 1995, נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחוץ לישראל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.

סיעות הקואליציה

סיעה	מנדטים	משרדי השרים	משרדי סגני השרים	תחילת חברות בממשלה	סיום חברות	הערות
העבודה	44	משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות, משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים, משרד הדתות, משרד החוץ, משרד האוצר, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הבינוי והשיכון, משרד התיירות, משרד התעשייה והמסחר, משרד המשפטים, המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד התחבורה, משרד המשטרה, משרד התקשורת, משרד האנרגיה והתשתית, משרד המדע והטכנולוגיה, המשרד לענייני ירושלים	משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החינוך והתרבות, משרד הביטחון, משרד התעשייה והמסחר, משרד הבריאות	13 ביולי 1992	22 בנובמבר 1995
מרצ	12	משרד החינוך והתרבות, משרד התקשורת, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאמנויות, המשרד לקליטת עלייה, משרד האנרגיה והתשתית, המשרד לאיכות הסביבה, שרה בלי תיק	משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד הבינוי והשיכון	13 ביולי 1992	22 בנובמבר 1995	שולמית אלוני כיהנה תקופה קצרה כשרה בלי תיק לאחר שעזבה את משרד החינוך, התרבות והספורט, ועד שמונתה למשרד התקשורת, ולמשרד המדע והטכנולוגיה
ש"ס	6	משרד הפנים, שר בלי תיק	משרד הבינוי והשיכון, משרד החינוך והתרבות, משרד האוצר, משרד הדתות	13 ביולי 1992	14 בספטמבר 1993	אריה דרעי כיהן תקופה קצרה כשר בלי תיק, לפני שחזר לתפקיד שר הפנים
יעוד	3	משרד האנרגיה והתשתית	משרד הבינוי והשיכון	2 בינואר 1995	22 בנובמבר 1995

בתחילה הקים רבין ממשלה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6 מנדטים) וביחד עם מפלגת העבודה היו בקואליציה 62 ח"כ. לאחר כשנה בספטמבר 1993 בעקבות מתחים בין ש"ס ומרצ ובעיקר יושבת הראש שולמית אלוני, ש"ס עזבה את הקואליציה. בנוסף הסכמי אוסלו החלו לצאת לדרך דבר שזירז את יציאת ש"ס. החל מרגע זה הייתה לרבין ממשלת מיעוט לראשונה בתולדות המדינה. הממשלה הצליחה להתקיים בזכות 5ח"כים מהמפלגות הערביות שתמכו בממשלה מבחוץ. בראשית 1995 על מנת לייצב את הממשלה רבין צרף את סיעת ייעוד. חברי סיעת ייעוד היו שלושה ח"כ שפרשו ממפלגת צומת, ובראשם עמד גונן שגב שקיבל תפקיד שר בממשלה.

מספר הח"כים החברים בקואליציה:

• 62 ח"כים לפני פרישת סיעת ש"ס (13 ביולי 1992 - 14 בספטמבר 1993).
• 56 ח"כים בין פרישת ש"ס מהקואליציה ובין הצטרפותה של יעוד (14 בספטמבר 1993 - 2 בינואר 1995).
• 59 ח"כים לאחר הצטרפותה של יעוד לקואליציה (2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995).

הרכב הממשלה

עם הקמתה היו בממשלה 17 שרים, שכללו 13 שרים מטעם מפלגת העבודה, 3 שרים ממרצ ושר אחד מטעם ש"ס. בסוף דצמבר 1992 הצטרף יוסי שריד לממשלה כשר רביעי מטעם מרצ. בספטמבר 1993 עזב אריה דרעי את הממשלה. בינואר 1995 הצטרף גונן שגב לממשלה וביולי 1995 צורפו אהוד ברק ויוסי ביילין לממשלה. בעקבות זאת, הגיע מספר השרים בממשלה ל-20.

מתוך 22 השרים שכיהנו בממשלה, 7 כיהנו בעבר בממשלות בעבר (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)

ממשלת ישראל העשרים וחמש
י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו | 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995

משרד	שר		מפלגה		כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה		ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"ב בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
		ראש הממשלה בפועל שמעון פרס		העבודה	י"ב בחשוון ה'תשנ"ו - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד האוצר		אברהם בייגה שוחט		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לאיכות הסביבה		אורה נמיר		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		יוסי שריד		מרצ	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד האנרגיה והתשתיות		אמנון רובינשטיין		מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
		משה שחל		העבודה	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 במאי 1993 - 9 בינואר 1995
		גונן שגב		יעוד	ח' בשבט ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	9 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הביטחון		ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"ב בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
		ראש הממשלה בפועל שמעון פרס		העבודה	י"ב בחשוון ה'תשנ"ו - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבינוי והשיכון		בנימין בן אליעזר		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות		חיים רמון		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ז בשבט ה'תשנ"ד	13 ביולי 1992 - 8 בפברואר 1994
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	כ"ז בשבט ה'תשנ"ד - כ"ב בסיוון ה'תשנ"ד	8 בפברואר 1994 - 1 ביוני 1994
		אפרים סנה		העבודה	כ"ב בסיוון ה'תשנ"ד - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	1 ביוני 1994 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ		מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות		שולמית אלוני		מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ' באייר ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 11 במאי 1993
		אמנון רובינשטיין		מרצ	י"ח בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות		יעקב צור (שטיינברג)		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המדע והטכנולוגיה משרד המדע והאמנויות		אמנון רובינשטיין		מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		שמעון שטרית		העבודה	ז' בטבת ה'תשנ"ג - י"ח בסיוון ה'תשנ"ג	31 בדצמבר 1992 - 7 ביוני 1993
		שולמית אלוני		מרצ	י"ח בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשטרה		משה שחל		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשפטים		דוד ליבאי		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד העבודה והרווחה		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		אורה נמיר		העבודה	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה	13 ביולי 1992 - 27 בפברואר 1995
		שמעון שטרית		העבודה	כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	27 בפברואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני ירושלים		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הפנים		אריה דרעי		ש"ס	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ח באייר ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 19 במאי 1993
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
		אריה דרעי		ש"ס	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ח באלול ה'תשנ"ג	31 במאי 1993 - 14 בספטמבר 1993
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	כ"ח באלול ה'תשנ"ג - כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה	14 בספטמבר 1993 - 27 בפברואר 1995
		עוזי ברעם		העבודה	כ"ז באזר א' ה'תשנ"ה - ט' בסיוון ה'תשנ"ה	27 בפברואר 1995 - 7 ביוני 1995
		דוד ליבאי		העבודה	ט' בסיוון ה'תשנ"ה - כ' בתמוז ה'תשנ"ה	7 ביוני 1995 - 18 ביולי 1995
		אהוד ברק		העבודה	כ' בתמוז ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	18 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לקליטת עלייה		יאיר צבן		מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התחבורה		ישראל קיסר		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התיירות		עוזי ברעם		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר		מיכאל חריש		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התקשורת		משה שחל		העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
		שולמית אלוני		מרצ	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 במאי 1993 - 22 בנובמבר 1995
שר בלי תיק (שר במשרד רה"מ)		אריה דרעי		ש"ס	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
		שולמית אלוני		מרצ	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
סגני השרים
משרד ראש הממשלה		אלי בן-מנחם		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ז בניסן ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 8 באפריל 1993
משרד האוצר		רפאל פנחסי		ש"ס	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הביטחון		מרדכי גור התאבד בכהונתו		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ח בתמוז ה'תשנ"ה	4 באוגוסט 1992 - 16 ביולי 1995
משרד הבינוי והשיכון		רן כהן		מרצ	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ח בטבת ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 11 בינואר 1993
		אריה גמליאל		ש"ס	כ"ח בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ג באלול ה'תשנ"ג	29 ביולי 1992 - 9 בספטמבר 1993
		אלי בן-מנחם		העבודה	י"ז בניסן ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	8 באפריל 1993 - 22 בנובמבר 1995
		אלכס גולדפרב		יעוד	א' בשבט ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות		נואף מסאלחה		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ		יוסי ביילין		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ' בתמוז ה'תשנ"ה	4 באוגוסט 1992 - 18 ביולי 1995
		אלי דיין		העבודה	כ"ו בתמוז ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	24 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות		משה מאיה		ש"ס	כ"ח בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ו באלול ה'תשנ"ג	29 ביולי 1992 - 12 בספטמבר 1993
		מיכה גולדמן		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות		וליד חאג'-יחיא		מרצ	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר		מאשה לובלסקי		העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות		רפאל פנחסי		ש"ס	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ח באלול ה'תשנ"ג	31 בדצמבר 1992 - 14 בספטמבר 1993

• מזכיר הממשלה:
  • אליקים רובינשטיין (1992–1994)
  • שמואל הולנדר (1994–1995)

חילופי שרים

השר היוצא	סיעה	משרד	עילת סיום התפקיד	תאריך סיום התפקיד	השר המחליף	סיעה	תאריך כניסה לתפקיד
יצחק רבין	העבודה	המשרד לענייני ירושלים	ביטול המשרד	31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף
אורה נמיר	העבודה	המשרד לאיכות הסביבה		31 בדצמבר 1992	יוסי שריד	מרצ	31 בדצמבר 1992
אמנון רובינשטיין	מרצ	משרד המדע והטכנולוגיה		31 בדצמבר 1992	שמעון שטרית	העבודה	31 בדצמבר 1992
יצחק רבין	העבודה	משרד העבודה והרווחה	מסירת התיק לשרה במשרה מלאה	31 בדצמבר 1992	אורה נמיר	העבודה	31 בדצמבר 1992
שולמית אלוני	מרצ	משרד החינוך והתרבות	החלה לכהן כשרה בלי תיק	11 במאי 1993	יצחק רבין	העבודה	11 במאי 1993
אריה דרעי	ש"ס	משרד הפנים	החל לכהן כשר בלי תיק	11 במאי 1993	אריה דרעי (חזר לתפקיד)	ש"ס	7 ביוני 1993
שמעון שטרית	העבודה	משרד המדע והטכנולוגיה		7 ביוני 1993	שולמית אלוני	מרצ	7 ביוני 1993
משה שחל	העבודה	משרד התקשורת	החל לכהן במשרד האנרגיה והתשתית	7 ביוני 1993	שולמית אלוני	מרצ	7 ביוני 1993
אמנון רובינשטיין	מרצ	משרד האנרגיה והתשתית	החל לכהן במשרד החינוך והתרבות	7 ביוני 1993	משה שחל	העבודה	7 ביוני 1993
יצחק רבין	העבודה	משרד החינוך והתרבות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	7 ביוני 1993	אמנון רובינשטיין (כשר החינוך, התרבות והספורט)	מרצ	7 ביוני 1993
אריה דרעי	ש"ס	משרד הפנים	פרישת הסיעה מהקואליציה	14 בספטמבר 1993	יצחק רבין	העבודה	14 בספטמבר 1993
חיים רמון	העבודה	משרד הבריאות	התפטרות	8 בפברואר 1994	יצחק רבין	העבודה	8 בפברואר 1994
יצחק רבין	העבודה	משרד הבריאות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	1 ביוני 1994	אפרים סנה	העבודה	1 ביוני 1994
משה שחל	העבודה	משרד האנרגיה והתשתית		9 בינואר 1995	גונן שגב	יעוד	9 בינואר 1995
יצחק רבין	העבודה	משרד הפנים	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	27 בפברואר 1995	עוזי ברעם	העבודה	27 בפברואר 1995
יצחק רבין	העבודה	המשרד לענייני דתות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	27 בפברואר 1995	שמעון שטרית	העבודה	27 בפברואר 1995
עוזי ברעם	העבודה	משרד הפנים		7 ביוני 1995	דוד ליבאי	העבודה	19 ביוני 1995
שמעון שטרית	העבודה	משרד הכלכלה והתכנון		18 ביולי 1995	יוסי ביילין	העבודה	18 ביולי 1995
דוד ליבאי	העבודה	משרד הפנים		18 ביולי 1995	אהוד ברק	לא היה ח"כ	18 ביולי 1995
יצחק רבין	העבודה	משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון	נרצח	4 בנובמבר 1995	שמעון פרס (כראש ממשלה בפועל)	העבודה	4 בנובמבר 1995
רפאל פנחסי	ש"ס	סגן שר במשרד האוצר	החל לכהן במשרד הדתות	31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף
רן כהן	מרצ	סגן שר במשרד הבינוי והשיכון		31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
אלי בן-מנחם	העבודה	סגן שר במשרד ראש הממשלה	החל לכהן במשרד הבינוי והשיכון	8 באפריל 1993	לא מונה מחליף
אריה גמליאל	ש"ס	סגן שר במשרד הבינוי והשיכון	פרישת הסיעה מהקואליציה	9 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
משה מאיה	ש"ס	סגן שר במשרד החינוך והתרבות	פרישת הסיעה מהקואליציה	12 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
רפאל פנחסי	ש"ס	סגן שר במשרד לענייני דתות	פרישת הסיעה מהקואליציה	14 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף
מרדכי גור	העבודה	סגן שר במשרד הביטחון	התאבד	16 ביולי 1995	לא מונה מחליף
יוסי ביילין	העבודה	סגן שר במשרד החוץ	מונה לשר הכלכלה והתכנון	17 ביולי 1995	אלי דיין	העבודה	24 ביולי 1995

קישורים חיצוניים

• ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר משרד הממשלה
  ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר הכנסת

הערות שוליים

הקודם: ממשלת ישראל העשרים וארבע 1990-1992

ממשלת ישראל העשרים וחמש 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995

הבא: ממשלת ישראל העשרים ושש 1995-1996

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ממשלת ישראל העשרים וחמש34623832Q7857744