מבצע ליטני
 | ||||||||||||||||||||||
| כוחות צה"ל במהלך מבצע ליטני. | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון | ||||||||||||||||||||||
| סוג העימות | מבצע צבאי | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה |
השתלטות זמנית של צה"ל על דרום לבנון עד נהר הליטני פריסת כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון פריסת צבא דרום לבנון מדרום לנהר הליטני | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מבצע ליטני (כינויו הצבאי של המבצע היה "אבי החכמה") הוא מבצע צבאי, שנערך מ-14 במרץ עד 21 במרץ 1978, שבו חדר צה"ל לאזור הדרומי של לבנון עד נהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד נסיגתו חזרה לגבול הבין-לאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד מדינת ישראל ואזרחיה. המבצע היה חלק מלחמת האזרחים בלבנון.
הרקע למבצע
ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים ובמיוחד אש"ף, לקיים פעילות מאורגנת במחנות אימונים שהקימו בדרום לבנון, והשתמשו במחנות אלו כבסיס לפעולות טרור נגד ישראל. תהליך זה הואץ בעקבות דחיקתם של הארגונים הפלסטינים מירדן בעקבות אירועי ספטמבר השחור ב-1970. במהלך שנות ה-70 בוצעו פעולות טרור רבות נגד מטרות ישראליות, פעולות שמבצעיהן יצאו מלבנון. פיגוע כביש החוף (שכונה גם "אוטובוס הדמים"), שהיה ב-11 במרץ 1978 ובו נרצחו 35 ישראלים בלב ישראל, הביא את ממשלת ישראל להחלטה לבצע פעולה צבאית שתביא לתוצאות ממשיות במלחמה נגד ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון.
ההתקרבות בין ישראל ובין הנוצרים בלבנון
במקביל להתחזקות הארגונים הפלסטינים בלבנון, חלה התקרבות בין ישראל ובין הנוצרים בלבנון. בזמן מלחמת האזרחים בלבנון שהתרחשה בשנים 1975–1976, הפעילה ישראל את מדיניות הגדר הטובה והחלה לספק נשק ולאמן כוחות של נוצרים לבנונים, אם כי במידה מוגבלת. כניסת סוריה ללבנון בסיום מלחמת האזרחים לוותה בהסכמה סורית-ישראלית שהכוחות הסוריים לא יעברו את נהר הליטני.
ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות הליכוד, שעלה לשלטון במאי 1977, הידקה את שיתוף הפעולה עם הנוצרים שבדרום לבנון והפכה אותו לגלוי, במטרה לבלום התקרבות הארגונים הפלסטינים לגדר הגבול עם ישראל. ב-2 במרץ 1978 פשט כוח של אש"ף על הכפר מרון א-ראס הסמוך לגבול עם ישראל, והצליח להשתלט על כלי נשק וכלי רכב שסופקו לנוצרים על ידי צה"ל. ישראל הייתה מעוניינת להוכיח לבני בריתה הנוצרים כי היא מחויבת להגנתם ולא תשלים עם פעולות מסוג זה.
מהלך הלחימה
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: נחוצה הפרדה בין אירועים כחלק מהמבצע לאירועים בתקופת הנסיגה.בליל 14 במרץ 1978, שלושה ימים לאחר פיגוע כביש החוף, נכנסו כוחות חי"ר ושריון של צה"ל לדרום לבנון בארבע גזרות עיקריות, לאחר ריכוך ארטילרי ואווירי של חילות התותחנים, האוויר והים. שר הביטחון, עזר ויצמן, המליץ על כניסה לעיר צור ולמחנה הפליטים הסמוך אליה – אל רשידיה, אולם הרמטכ"ל, מרדכי גור התנגד למהלך מחשש לריבוי נפגעים בכוח התוקף, וכך נמנעו הכוחות הישראלים מכניסה לשטח העירוני ונוצרה מובלעת צור[1].
לימים, מתח רפאל איתן (ראש אג"מ בעת המבצע) ביקורת בזיכרונותיו על ההחלטה שלא להיכנס לצור[2], בטענה שייצוב השליטה בכל הקו מדרום לליטני היה מחליש משמעותית את אש"ף ומונע חיכוכים עתידיים עם כוחות UNIFIL.
בין היתר פעלה במבצע אוגדת הקחצ"ר, בפיקוד קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל אורי שמחוני[3]. כוחות האוגדה היו מפוצלים לשני צוותי קרב, כאשר על האחד פיקד ראש מדור תורת לחימה במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, יורם יאיר, ועל האחר פיקד מפקד חטיבת בית ספר למ"כים, אל"ם יצחק מרדכי. הצוות הקרבי המשולב בפיקוד יאיר כלל כוחות שריון ואת גדוד 906 (שועלי הנגב), גדוד קורס המ"כים של הנח"ל בפיקודו של סא"ל גבי פארן, ואת גדוד 17 (אריות הגולן), גדוד קורס המ"כים של גולני, בפיקודו של סא"ל שלמה פרידמן עם סגנו רס"ן שלמה בשן. הכוח בפיקוד של סמג"ד 17, רס"ן שלמה בשן, כבש את תל שעלבון (אנ') שממערב לבינת ג'בייל, אשר התגלה לכוח צה"ל שתקף אותו, כיעד מבוצר רווי בבונקרים מבוטנים עם מכסי ראש מבטון ותעלות קשר עמוקות. הכוח הציב כוחות חיפוי כבדים, ולמרות אש שנורתה עליו מן התל, חדר ליעד דרך תעלת קשר צפונית שחיברה את התל לאזור המגורים של המחבלים, ובקרב מטווחים קצרים ביותר חיסל את המחבלים והבריח את הנותרים. בתנועה אל היעד, נפתחה על כוח הסמג"ד אש מאזור הטרסות, והכוח חיסל מספר חוליות מחבלים שארבו להם במהלך ההתקרבות אל התל המבוצר. בקרבות היתקלות אלו חיסל כוח הסמג"ד 9 מחבלים מטווחים קרובים תוך שחיילי צה"ל מזוהים על ידי המחבלים, ונפתחת לעברם אש מטווחים של מטרים בודדים. על פלוגה מן הגדוד עליה פיקד גיורא ענבר, הוטל לכבוש את נ.ג. 850 שהיה מוצב קדמי של המחבלים ואשר היה מאויש בעת שכוחות פלוגה א' תקפו אותו. כוחות הגדוד הרגו כחמישים וחמישה מחבלים. גדוד 906 בפיקודו של גבי פארן, שהמתין להבקעת הציר על ידי גדוד 17, נשלח עם שחר, מיד לאחר כיבוש תל שעלבון ונ.ג. 850 לעומק המערך וכבש את בית יהון בפעולה רכובה משוריינת.
הכוח בפיקוד מרדכי, אשר כלל את גדוד 450 (האריה המעופף), גדוד קורס המ"כים של הצנחנים וכן כוחות מילואים של חטיבת ביסלמ"ח, כבש את הכפר מארון א-ראס ואת העיירה בינת ג'בייל והרג כחמישים מחבלים. כוח שריון ועמו לוחמי יחידה מובחרת עליו פיקד עוזי דיין, פעל בבינת-ג'בל והיה אחראי להריגת כעשרה מחבלים. בשלב השני שלאחר ליל הקרבות הראשון פעלו כוחות יצחק מרדכי ויורם יאיר בפעולה מהירה בעומק השטח, כשהם מתגברים על מערכי מחבלים באזור כפר קאנא וכפרה. במהלך הקרבות נהרגו ארבעה לוחמים מגדוד 17: שלושה מהם עלו על מטען צד כשהובילו את שדרת הנגמשים על הציר שבין נ.ג. 850 לתל שעלבון, ולוחם שנהרג בעת הלחימה בתעלות בתל שעלבון. כמו כן פעל במבצע כוח מבית הספר לקצינים עליו פיקד מפקד בה"ד 1, אל"ם דורון רובין. הכוח כבש את טייבה ואת ע'נדוריה והיה אחראי להריגת כתשעה עשר מחבלים[4].
חטיבת גולני, בפיקוד אמיר ראובני, פעלה במבצע כחלק מעוצבת געש עליה פיקד תא"ל אורי אור. כשלרשות החטיבה היו שני גדודים אשר להם סדר כוחות מוקטן, וכן סיירת גולני. כוחות החטיבה ובהם גדוד 13 (גדעון) בפיקוד רס"ן שמואל צוקר, כבשו את העיירה אל חיאם, שם הרגו כחמישה מחבלים[5]. גדוד 12 (ברק) של החטיבה כבש את תל דהור ותל עכוש[6]. המג"ד, סא"ל עמנואל הרט, פיקד על כיבוש תל דהור, והסמג"ד, רס"ן אשכנזי, הוביל את הפשיטה על תל עכוש, נפצע במהלך הקרב על היעד, אך המשיך לפקד על הכוח עד גמר הלחימה[7]. בהמשך המבצע לחמו כוחות מחטיבת גולני כדי לטהר את הציר מע'נדוריה מערבה והרגו כשנים עשר מחבלים.
חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם אמנון ליפקין-שחק, לחמה בגזרה המערבית של דרום לבנון. את החטיבה הוביל הפלנ"ט בפיקוד אבנר טלמון עד לכפר ג'בין שאותו כבש גדוד 202, בפיקוד סא"ל שבתאי פולג, באמצעות איגוף שאפשר את תקיפתו מן העורף. גדוד הנח"ל המוצנח, עליו פיקד סא"ל יאיר רפאלי, כבש את הכפר שמע בסיוע גדוד שריון וכן את הכפר מג'דל-זון. בסריקות שערכו הצנחנים בכפרים הלבנוניים נתפסו אמצעי לחימה רבים ובהם מרגמות כבדות. עם השלמת כיבוש היעדים שהוקצו לחטיבה, מיקמו הצנחנים מחסומים והמתינו לפקודות נוספות. בשל טעות חצו ג'יפ ומשאית-קשר של החטיבה את אחד המחסומים ונקלעו לקרב עם מחבלים דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור, שפתחו עליהם באש מן המארב. כתוצאה מן הירי נפגעו ארבעה אנשי קשר[8]. כוח בפיקוד רס"ן ראובן הקר, סגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, מיהר למקום. אליו הצטרף מפקד סיירת צנחנים, רס"ן יעלון[9] שהוביל כוח לוחמים מן הנח"ל המוצנח לאיגוף והרג את המחבלים[10].
במקביל ללחימת הכוחות בציר החוף, הוטל על מפקדת אגד הצליחה 626, שהגיעה ברגע האחרון לשטחי הכינוס, לפרוץ את מנהרת הרכבת בראש הנקרה. זו שהייתה חסומה מאז מלחמת העצמאות בפתחה הדרומי שימשה, להערכת המודיעין, את המחבלים לאחסון ולמחסה. לאחר שקיבל תדריך קצר וחסר ממח"ט 35, החליט מפקד האגד אל"ם ארנון גולן, בהיעדר כל תורה ואמצעים ללחימה במנהרה חשוכה, לחלק את הכוח לשניים: אחד, בפיקודו, פרץ את החסימה מהצד הישראלי, ובמקביל נע כוח בפיקודו של סגן מפקד האגד, סא"ל אביגדור אשל, לצידה הלבנוני. לאחר פריצת החסימה באמצעות שופל התקדם כוח גולן לאורך המנהרה בתנועה מאובטחת ואש. במנהרה התגלו עמדות שקי חול ושאריות מזון שהעידו על כך שהיו שם מחבלים, אשר נמלטו עם כניסת הכוח.
לקראת סיום המבצע[דרושה הבהרה] ביצע כוח מיחידת שלדג, שהייתה באותם ימים כפופה למפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי והייתה מסונפת לצנחנים, סיור לאיסוף מודיעין בקרבת העיירה חאצביא מעבר לקווים בהם שלט צה"ל[11]. הכוח נקלע למארב מחבלים ומטען חומר נפץ הופעל כלפי המשאית בה נסע הכוח. אחד ממפקדי הצוותים שלמה נמרודי, נפצע קשה ואיבד את רגלו. מפקד הפלוגה, אריק שור, פעל בקור רוח והצליח לחלץ את הכוח מהשטח בבטחה[12].
חלק גדול מהאזרחים בדרום לבנון ומאנשי אש"ף נסוגו לצפון עוד בטרם החלה הלחימה. למעשה, ברוב החזיתות לא הייתה התנגדות ממשית לצה"ל וקרבות שבהם היו לצה"ל אבדות בנפש התרחשו בנקודות בודדות. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 ק"מ ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון. בתגובה למבצע הפגיז אש"ף את יישובי צפון ישראל בקטיושות ומן הירי נהרגו שני תושבי קיבוץ מנרה. לאחר שישה ימים, ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון עזר ויצמן לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה לקו הגבול הבינלאומי. בפועל נמשכה נסיגה זו כשלושה חודשים והסתיימה בחודש יוני.
חיל האוויר במבצע
על פי מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, לחיל האוויר היו שתי מטרות עיקריות במבצע: תקיפת מטרות שאליהן כוחות היבשה אינם יכולים להגיע, והשתלבות בלוחמת היבשה והגשת סיוע[13].
פעולותיו של חיל האוויר הישראלי במהלך המבצע כמעט ולא נתקלו בהתנגדות, שכן הסורים נמנעו מהתערבות בלחימה, ומערכות הנ"מ פעלו בצורה מוגבלת [דרוש מקור], שלא כמו במלחמת יום הכיפורים, והטייסים הישראלים היו חופשיים מחשש להפעלת סוללות טילים. בשל כך, יכול היה חיל האוויר הישראלי להגיש סיוע רב לכוחות היבשה. במהלך המבצע, פעל חיל האוויר כ"עמוד אש" שהתקדם לפני כוחות היבשה, וכך חסך אבדות רבות. במקביל, פעלו כוחות האוויר כנגד המחבלים שפתחו בהפגזות על יישובי הגליל. במהלך המבצע, פגע חיל האוויר במחסני תחמושת, ובארבעה נמלים ובסיסים ימיים. כמו כן, מטוסי ה-F-15 איגל של חיל האוויר פעלו במבצע ליטני לראשונה, כאשר מטרתם הייתה למנוע התערבות של חיל האוויר הסורי, ולבצע פטרול וכוננות בלבד.
במהלך המבצע, הוטלו מן האוויר מאות טונות של פצצות, וחיל האוויר ביצע 323 גיחות לתקיפה, ומאות גיחות קרב[13].
אירועים בתקופת הנסיגה
עם סיום המבצע, ב-5 באפריל, שישה חיילים ואזרח יצאו עם רכב לטיול, עברו את המחסומים שהציבו חיילי צה"ל באופן מכוון ונכנסו לשטחים שלא בשליטת צה"ל. בהתקלות עם מחבלים נהרגו 4 מהחיילים, חייל ואזרח הצליחו להמלט, אך חייל המילואים אברהם עמרם נשבה, ושוחרר מאוחר יותר בעסקת שבויים עם ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית. בעקבות כך הודח מפקד גדוד 202 סא"ל שבתאי פולג, ותא"ל אורי שמחוני הצליח לשכנע את הרמטכ"ל לחזור בו מכוונתו להדיח גם את מח"ט הצנחנים אמנון ליפקין-שחק[14].
תוצאות המבצע
כתוצאה מהמבצע נוצרה מציאות חדשה בדרום לבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני ונוצרו שני בלמים שנועדו למנוע ממנו את החזרה אל הגבול עם ישראל. הבלם הראשון היה כניסת כוח ההתערבות הבינלאומי מטעם האו"ם, יוניפי"ל (UNIFIL - UN Interim Force in Lebanon, כוח האו"ם הזמני בלבנון). הכוח הוקם בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-19 במרץ ושקראה לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון, והתייצב על קו הגבול שנודע מאז בשם "הקו הכחול". הבלם השני היה המובלעת שנוצרה בדרום לבנון ושנשלטה על ידי המיליציות הנוצריות בראשותו של סעד חדאד. מיליציות אלו קיבלו חיזוק משמעותי לאחר מבצע ליטני, הן בציוד והן בהיקף האימונים, דבר שהפך אותם לצבא חצי סדיר שכונה בשם צבא לבנון החופשית ובהמשך שינה את שמו לצד"ל – צבא דרום לבנון.
תוצאת לוואי נוספת של המבצע אפשר לראות בשינוי במדיניות הסורים שפנו כנגד הנוצרים בלבנון, דבר שהביא לשרשרת אירועים ב-1981 וב-1982 שגררו בסופו של דבר את פתיחת מבצע שלום הגליל.
ישראל ספגה פרסום עולמי שלילי בשל פגיעה באזרחים בזמן הלחימה, ויוחסה לה גם האחריות ליצירת זרם של 200 אלף פליטים, רובם שיעים, שנסו צפונה לכיוון ביירות.
לצה"ל היו 18 הרוגים, 113 פצועים, 4 חיילים נוספים נהרגו וחייל אחד, אברהם עמרם, נשבה במהלך חודשי הנסיגה[15], תמורתו שוחררו 76 מחבלים שפוטים ובהם רימה טנוס, מחוטפי מטוס סבנה. לארגוני הטרור הפלסטינים היו כ-300 הרוגים[16].
שתי פרשיות של הרג שבויים התרחשו במהלך המבצע. במקרה אחד, סגן דניאל פינטו, עינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים. הוא הועמד לדין באשמת רצח שבויים ונגזרו עליו 8 שנות מאסר. הרמטכ"ל רפאל איתן המתיק את העונש לשנתיים מאסר. במקרה השני, הורשע סגן-אלוף אריה שדה בהריגת שבוי. הודות לחנינה של הרמטכ"ל ושל נשיא המדינה נקצב עונשו ל-8 חודשי מאסר[17].
מפקדי כוחות צה"ל במבצע ליטני
| מפקדי כוחות צה"ל במבצע ליטני | |||
|---|---|---|---|
| תפקיד | שם | ||
| ראש המטה הכללי | מרדכי גור | ||
| סגן ראש המטה הכללי | רפאל איתן | ||
| מפקד חיל האוויר | דוד עברי | ||
| מפקד חיל הים | מיכאל ברקאי | ||
| אלוף פיקוד הצפון | אביגדור בן-גל | ||
| מפקד חטיבת חי"ר 1 (גולני) | אמיר ראובני[18] | ||
| מפקד סיירת גולני | אסף שלגי[19] | ||
| מפקד חטיבת חש"ן 7 | יוסי בן-חנן | ||
| מפקד חטיבת צנחנים 35 | אמנון ליפקין-שחק | ||
| מפקד חטיבת חש"ן 188 | יום-טוב תמיר | ||
| מפקד חטיבה מרחבית 300 | ישעיהו ארז | ||
| מפקד חטיבה מרחבית 769 | יאיר עוגן | ||
| מפקד חטיבת ביסלמ"כ 772 | יצחק מרדכי | ||
לקריאה נוספת
- בעז זלמנוביץ', הדרך צפונה - מבצע "ליטני", צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2023
- יהודה ואלך ואריה יצחקי (עורכים) אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, הוצאת כרטא, 1983, מפות 149–151
- אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמודים 91–92.
קישורים חיצוניים
- בעז זלמנוביץ, לקחי מבצע ליטני, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה
מבצע ליטני, 1978, דף שער בספרייה הלאומית- מבצע ליטני באתר צה"ל
- מבצע ליטני: הרהור שני, כותרת ראשית, 13 במאי 1986
- יריב פלג, מבצע ליטני: שלב אחרי שלב, 12 בספטמבר 2013, באתר פז"ם מבית mako
- בעז זלמנוביץ, מבצע ליטני – מה מחפשים ואת מי שואלים, 21 במאי 2021
ביאורים
- ^ משמאל לימין: משופם בכובע מצחיה סא"ל שלמה איליה קמ"ן פיקוד צפון; אלוף אביגדור בן גל מפקד פיקוד הצפון; תא"ל אורי אור מפקד אוגדה 36; הרמטכ"ל רא"ל מרדכי גור; ראש אגף התכנון אלוף נתי שרוני; מאחוריו מוסתר (חצי פנים) תא"ל אמיר דרורי רמ"ח מבצעים.
הערות שוליים
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, הוצאת כרטא, 1983, מפה 149.
- ^ עפר שלח, מלחמה כבקשתך, באתר nrg, 17 בינואר 2009
- ^ אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמ' 91–92.
- ^ הכוחות שלקחו חלק במבצע, מבצע ליטני באתר חטיבת הצנחנים.
- ^ מרדכי גור, "ראש המטה הכללי", הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 410–411.
- ^ מבצע ליטאני, מתוך האתר הרשמי של גדוד הסיור של חטיבת גולני.
- ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל", ריאיון עם גבי אשכנזי, ביטאון "הלוחם", דצמבר 2006, גבי אשכנזי: "היינו בפשיטה גדודית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון. נענו רגלית במהלך כל הלילה, ליל חורף. אני זוכר אותו כאחד הלילות היותר גשומים, מה שעזר לנו להתקרב ליעדים. תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר. מישהו מהצד השני היה מספיק זריז והצליח לפגוע בנו. לצערי נהרג לנו חייל באותה תקרית. אני נפגעתי מכדורים ביד ובירך. אני זוכר שברגע הראשון, מה שהיה חשוב לי זה להמשיך ולתפקד. זה כאב אבל לא שיתק אותי מבחינת התפקוד. זה היה לקראת סוף התקיפה וכיוון שגם המ"פ נפצע, מיניתי את מי שלימים נלחם לצדי על הבופור ונהרג, גוני הרניק, כאחראי על הלחימה, שהסתיימה כמה דקות אחר כך. קיבלתי טיפול בשטח כמו כל לוחם שנפצע ופינו אותי ואת שאר הפצועים לבית החולים".
- ^ מבצע ליטאני, מתוך האתר הרשמי של חטיבת הצנחנים.
- ^ לילך שובל, המובחרים, באתר ישראל היום, 23 בספטמבר 2011, "במהלך מבצע ליטני ב-1978 פיקד על הסיירת רב-אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון. 'המשימה שלנו הייתה לפגוע ביעד של אש"ף באזור ראס-ביאדה, במסגרת חטיבת הצנחנים. אחר כך המשכנו כמעט עד צור, שהייתה הנקודה הצפון-מערבית ביותר שאליה הגיע הצבא'."
- ^ משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמוד 223, "ביקשתי מראובן כמה חיילים כדי לבצע את האיגוף, וקיבלתי תחת פיקודי את סגן מפקד הפלוגה, סגן זאב חיות, וחמישה חיילים נוספים. ארגנתי אותם במהירות, נסוגנו אחור אל מחוץ לטווח האש של המחבלים, חצינו את הכביש מערבה, והתקדמנו בין בתים ופרדסים שהיו לאורך הכביש, עד לנקודה שבה יכולנו לראות את המחבלים היורים על כוחותינו, מגבם. פתחנו עליהם באש. הירי במחבלים מגבם הפתיע אותם. לאחר שכמה מהם נפגעו הם זיהו את כיוון הירי שלנו וניסו להשיב באש, כולל ממקלע, שפתח באש לכיווננו מטווח קצר. השלכתי רימון לעבר המקלען וחיסלתי אותו. המחבלים הנותרים נסוגו והותירו את גופות חבריהם בשטח. הקרב הסתיים"
- ^ עמיר רפפורט וגיא לשם, הקלף הסודי של חיל האוויר, ידיעות אחרונות, 24 באפריל 1999.
- ^ יואב לימור ואלון בן–דוד, מקום שלישי: שלדג, באתר ynet, 14 בפברואר 2008
- ^ 13.0 13.1 זאב שיף, צה"ל בחילו – חיל האויר. אנציקלופדיה לצבא וביטחון, הוצאת רביבים, 1981, עמוד 194
- ^ אמיר אורן, פרדוקס מלון פארק, באתר הארץ, 17 ביולי 2006
- ^ הודעות דובר צה"ל 1974-1979
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שלישי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 117
- ^ משה נגבי - כסדום היינו, הוצאת כתר 2004, עמ' 201
- ^ אמיר ראובני, אתר חטיבת גולני
- ^ אסף שלגי, אתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
מבצע ליטני39628638Q1121402