קרב רכס וימי
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 9 באפריל 1917 – 12 באפריל 1917 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב אראס | |||||||||||||||||
| מקום | אראס, פה דה קאלה, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע של מדינות ההסכמה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב רכס וימי היה קרב במערכה על העיר אראס, בירת מחוז פה-דה-קאלה שבצפון צרפת, במלחמת העולם הראשונה. הקרב התנהל בין ה-9 ל-12 באפריל 1917 בין הארמייה השישית הגרמנית לבין כוח קנדי-בריטי. בקרב זה לחמו לראשונה כל ארבע הדיוויזיות של הגיס הקנדי יחדיו, תחת פיקוד קנדי. הניצחון בקרב, ובפרט ההצלחה שהושגה על רקע כישלונות הפיקוד הבריטי בשנים הקודמות, תרמו לתחושת גאווה לאומית בקרב הלוחמים. לפיכך נחשב הקרב בהיסטוריוגרפיה של קנדה כמיתוס מכונן של הלאומיות הקנדית ו"לידת האומה הקנדית"[2],[3].
רקע
שנה קודם לקרב ניסו כוחות מדינות ההסכמה לפרוץ את הקווים הגרמניים בקרב על הסום ובקרב ורדן, ללא הצלחה ותוך מספר קורבנות עצום. לפיקוד הבריטי היה חשוב ביותר להשיג פריצה אסטרטגית בחזית המערבית על מנת להביא לסיומה של המלחמה ולהכנעתה של גרמניה.
טרום תחילת הקרב החזיק הצבא הגרמני (מאז אוקטובר 1914) קו ביצורים ברכס שולט בצפון החזית המערבית, 8 ק"מ צפונית לעיר אראס, ממנו היה ניתן לצפות למרחק של כ-10 ק"מ בכל כיוון וכמובן לשלוט באש על כל המרחב. היה ברור כי כיבוש הרכס יהיה בעל חשיבות אסטרטגית משום שיאפשר פריצה גם בדרום קו הביצורים בלא חשש מאש האויב מן הרכס השולט.
הכנות
אל אזור אראס הוזרמו בראשית 1917 שלוש ארמיות בפיקודו של פילדמרשל דאגלס הייג, מנגד ניצבו הארמייה השישית והארמייה השנייה של הצבא הגרמני. במסגרת ההכנות שלפני הקרב הוצאו טיסות סיור לצורכי מודיעין.
אל מול רכס וימי הוצבה הארמייה הראשונה שכללה את ארבע הדיוויזיות של הגיס הקנדי, דיוויזיית הרגלים הבריטית החמישית וכוחות ארטילריה. מתוך כ-170,000 הלוחמים 97,184 היו קנדים.
האזור מאופיין בקרקע גירנית רכה יחסית, לפיכך נחפרו באזור מנהרות רבות, הן לקישור בין הכוחות והן מנהרות-נפץ שנחפרו על ידי חיל ההנדסה הבריטי סמוך לקווי הביצורים הגרמניים, מתחת לפני הקרקע, אותן ניתן היה למלא בדינמיט ולפוצץ בבוא העת. גם הגרמנים חפרו מנהרות בצד שלהם, כולל מנהרות ממולכדות, למקרה שיתפסו בידי הבריטים, כפי שאכן קרה[4].
על מנת "לרכך" את ההגנה הגרמנית נעשה שימוש מאסיבי בארטילריה ובהפצצות מן האוויר. בין היתר נעשה בהכנות לקרב אחד השימושים המבצעיים הראשונים באיכון באמצעות קול, כלומר טיווח מדויק של תותחי האויב. 83% מהארטילריה הגרמנית הושמדה עוד בטרם הקרב[5]. הגרמנים אף הם הפעילו ארטילריה כנגד הכוחות המתקבצים ואף הפעילו כנגד הכוח הבריטי-קנדי נשק כימי באמצעות פגזי-גז שיצרו עננים רעילים. לזירה הוזמן הטייס מנפרד פון ריכטהופן ("הברון האדום") ו"הקרקס המעופף" שלו כדי לספק "מטרייה אווירית" ולבלום את ההתקפות הבריטיות מן האוויר.
ההגנה הגרמנית
דוקטרינת ההגנה הגרמנית לאחר הקרב על הסום ניסתה להתבסס בדרך כלל על עומק ולא על החזקת קו קשיח. אולם, בתנאי הרכס הצר של וימי היה קשה ליישם דוקטרינה זו וההגנה התבססה על ביצורים, מנהרות וחדרים תת-קרקעיים ועל מכונות ירייה שפעלו כחומת-אש מול הכוח המסתער. כוח האדם שהחזיק באופן קבוע ברכס מנה שבעה גדודי חיל רגלים (כ-15,000 איש בנורמה, אך בפועל היו הגדודים בכוח מוקטן). כל גדוד היה אחראי על כקילומטר קו. כוחות עתודה חנו בעומק של כ-15 ק"מ מאחורי הקווים. כלומר היה מדובר בקו קשיח אך ללא עומק.
בקרב ניצב גדוד גרמני מוקטן (פחות מ-1,000 לוחמים) מול לפחות שני גדודים מסתערים (ובהם כ-1,000 לוחמים כל אחד).
המהלך ההתקפי הבריטי-קנדי
התכנון הטקטי
ההתקפה הקנדית תוכננה בקפידה על ידי מפקד הכוח, הלוטננט גנרל (רב אלוף) הבריטי ג'וליאן בינג (Julian Byng) וסגנו, מי שהפך לאחר הקרב למפקד הכוח, ארתור קורי (Arthur Currie) שהיה למפקד הקנדי הראשון של הגיס הקנדי. הם הקפידו על תיאום בין הכוחות ועל הגדרת מטרות מדויקות ברמת המחלקה[6]. הם וידאו הבנה של הפקודה ברמת החייל הבודד, כך שהמחלקה הייתה למעשה עצמאית לחתור להשגת המטרה, גם אם נהרגו קצינים, וגם אם נותק הקשר בינה ובין יתר הכוח. בכך נעקף מכשול מרכזי בקרבות השנים שחלפו. כמו כן התבססה בשל כך אחוות יחידה, אמון ואחריות אישית בקרב הגיס הקנדי, שייחדו אותו משאר הכוחות. התכנון התבסס על הסתערות חיל רגלים מהירה באופן חזיתי מול הרכס, תוך הסתייעות בארטילריה תלולת-מסלול (מרגמות והוביצרים לחיפוי מאחורי הכוח המסתער וסיוע טנקים מסוים (לדיוויזיה הקנדית השנייה הוקצו שמונה טנקים).
הדיוויזיות התפרשו לרוחב החזית שאורכה היה 6,400 מטר והוצגו להן קווי תקיפה ומטרה תוך שימוש בצבעים. הן הונחו להתקדם בדילוג ובמהירות, כך שמרכז הרכס יהיה בידי הכוח המסתער עד השעה 13:00 ביום תחילת ההסתערות, תוך שהם כולאים את הגרמנים בשוחותיהם. מאחורי הכוחות הוצבו תותחי הוביצר אשר ירו ללא הרף לפני הכוח המסתער.
ההסתערות
הכוח החל לנוע ב-05:30 בבוקר ה-9 באפריל (חג הפסחא), מזג האוויר היה קר והרוח העיפה פתיתי שלג לכיוון הכוח הגרמני המגן. הכוח הקנדי נע מאחורי "מסך עשן" והרעשה ארטילרית עזה על קו הביצורים הגרמני שהחלה מכל הכלים מיד עם תחילת התנועה. מיד לאחר מכן פוצצו כוחות ההנדסה את המנהרות הממולכדות, תוך הרס חלק מהביצורים ועמדות התותחים הגרמניות והפעילו מטעני גז עצבים, שבסיוע הרוח הגיע לקווים הגרמניים וגרם לפגיעה פיזית ומוראלית. ההסתערות הייתה מלווה בכוח אש ניכר, לכל מחלקה צוות מקלע לואיס לירי תוך כדי הסתערות ולחיפוי במהלך דילוג וארטילריה קלה ליוותה את הכוחות המסתערים קו אחד מאחורי קו ההסתערות.
הגרמנים השיבו אש, אך לא היה בכוחם להסיג את תותחיהם, כיוון שהסתייעו לשם כך בסוסים ואלה נהרגו בהתקפת הגז. כתוצאה מכך חלפו הכוחות המסתערים על פני עמדות התותחים והמשיכו הלאה. פחות משעה לאחר תחילת ההתקפה דיווחו שלוש דיוויזיות קנדיות על השגת המטרות הראשונות שסומנו להן והמשיכו הלאה. רק התקפת הדיוויזיה הרביעית לא התקדמה כמתוכנן. הגנה גרמנית עיקשת מבוססת מכונות ירייה הפילה חללים רבים בקרב הכוח המסתער. כך נותר שיאו הצפוני של הרכס בידי הגרמנים עם תום היום הראשון לקרב, למרות שמרכז הרכס נכבש על ידי הכוח הקנדי בצהרי היום.
בבוקרו של יום המחרת החליפו בריגדות (חטיבות) מדיוויזיית חיל הרגלים הבריטית החמישית את אנשי הדיוויזיה הראשונה שתפסו את ה"קו האדום". הם הביאו לעזרת הדיוויזיה הקנדית השנייה כוח עזר מצבא צרפת וטנקים על מנת שזו תוכל להתקדם לעבר ה"קו הכחול". בצהרי היום ביססו הדיוויזיות הקנדיות את אחיזתן בקו הכחול ובקו החום.
התקפת הדיוויזיה הרביעית על פסגת הרכס (גבעה 145) חודשה אחרי הצהריים, למרות שבתחילה נהדפו הקנדים הם הצליחו עד הערב להסיג את הכוח הגרמני בזכות לחץ בלתי פוסק של גלי התקפה.
עד ערבו של ה-12 באפריל השיגו הכוחות הבריטים-קנדיים שליטה מוחלטת ברכס וניקו את כל הכיסים בהם התבצרו מגינים גרמנים. גם לאחר ההתבססות על הרכס הופעלו כנגד הכוח הכובש מנהרות ממולכדות שגרמו לאבדות גם לאחר שהמשימה כביכול הושלמה.
לאחר הקרב
מניין ההרוגים מקרב הכוחות הקנדיים והבריטיים הגיע ל-3,598. מספר הפצועים היה כ-7,000. 4,000 חיילים גרמנים נלקחו כשבויים[7].
על תפקודו בקרב, ובעיקר על ההכנות המדוקדקות קיבל הגנרל קורי מאת המלך ג'ורג' החמישי תואר "אביר מפקד" במסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש", שהקנה לו את הזכות להקדים את התואר "סר" לשמו. הגנרל ג'וליאן בינג זכה לתואר האצולה "ברון וימי". ארבעה חיילים קנדים שהשתתפו בקרב זכו לקבל את צלב ויקטוריה, העיטור הגבוה ביותר באימפריה הבריטית על גבורה מול פני אויב. שני עיטורי פור לה מריט הוענקו למפקדים גרמנים על ידי ממשלת פרוסיה.
מדו"ח בדיקה שדרש מפקד הכוחות הגרמניים, פאול פון הינדנבורג עלה כי כוחות העתודה חנו רחוק מדי ולא היו יעילים, כיוון שפיקוד הארמייה השישית התעלם מההתראות על ריכוז כוחות לקראת התקפה קרבה ולא קידם אותם. לפיכך כשל מפקד הארמייה השישית, לודוויג פון פלקנהאוזן, בביצוע דוקטרינת מגננת-העומק והודח מתפקידו. בגרמניה לא נתפס אבדן הרכס ככישלון עיקרי והם לא ניסו לכבשו מחדש, גם לא במהלך מתקפת האביב של 1918.
השפעת הקרב על הלאומיות הקנדית
ערך מורחב – השפעות המלחמה על הלאומיות הקנדית
למרות שהקרב, בעיני רוב הציבור הבריטי והעולמי, היה רק אחד מתוך מסכת קרבות אראס, לגבי הקנדים הייתה זו הפעם הראשונה בה פעלו ארבע דיוויזיות הגיס הקנדי ככוח יחיד, תחת פיקוד קנדי והצליחו להגיע להישגים לא מבוטלים. לדעת רוב ההיסטוריונים, בקרב הלוחמים נוצרה אוירה שהייתה למיתוס המכונן של הלאומיות הקנדית.
אנדרטת וימי
בשנת 1922 העניקה ממשלת צרפת לקנדה זכות שימוש בשטחי רכס וימי לצורך הנצחה. ב-1936 נחנכה האנדרטה העיקרית המציינת את 11,285 חללי קנדה במלחמת העולם הראשונה שנפלו בצרפת, בשטח שדה הקרב של וימי. האנדרטה הוקמה בשיא גובה הרכס, על גבעה 145 והיא בנויה מבמה התחומה בקיר אבן אדיר-ממדים (בגובה 7.5 מטרים) עליו חקוקים שמות כל הנופלים שבמרכזו קבר סמלי. מוטיבים רבים באנדרטה שואבים את רעיונותיהם מהשיר "בשדות פלנדריה". מעל הבמה מתנשאים שני עמודי אבן בגובה 30 מטר. אחד העמודים מעוטר בעלי אדר, המסמלים את קנדה, בעוד בן זוגו מעוטר בפלר דה ליס (חבצלת), המסמלת את צרפת, על מנת לציין את אחדות הגורל בין שתי הארצות. בנקודה הגבוהה ביותר ניצבת דמות אוחזת לפיד המסמלת את השלום. את העמודים עוטרות דמויות נוספות המסמלות צדק, חסד, אמת, ידע, תקווה, כבוד ואמונה. בבסיס העמודים ניצבת דמות של חייל קנדי גוסס, דמוי-צלוב המציינת את "רוח ההקרבה". לפני העמודים, פניה אל הקבר הסמלי ומבטה מופנה אל המבקר העולה במדרגות אל הבמה, ניצבת דמות אישה גדולה המרכינה את ראשה, זוהי "אמא קנדה" המבכה את בניה.
ב-9 באפריל 2007 (90 שנה לאחר הקרב) נחנכו מחדש האנדרטה והפארק שסביבה, הכולל גם בית קברות גדול ומנהרה משוחזרת, לאחר שיפוץ רחב היקף[8].
לקריאה נוספת
מקורות עיקריים
- Barris, Ted (2007), Victory at Vimy: Canada Comes of Age, April 9–12, 1917, Toronto: Thomas Allen Publishers, מסת"ב 0887622534
- Turner, Alexander (2005), Vimy Ridge 1917: Byng's Canadians Triumph at Arras, London: Osprey Publishing, מסת"ב 1841768715
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב רכס וימי |
- דף ובו תיאור הקרב, תמונות וקטעי סרטים מקוריים (באנגלית)
- על הקרב במוזיאון המלחמה הקנדי (באנגלית)
- דף זיכרון לקרב (באנגלית)
- סיור וירטואלי באנדרטה (באנגלית)
- סיור וירטואלי באנדרטה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Cyril Falls, Military Operations - France and Belgium,1917: Vol I, The German Retreat to the Hindenburg Line and the Battles of Arras (London, 1940) (Official History)
- ^ כתבה בערוץ CTV
- ^ Vimy Ridge: 1917-1992, A Canadian Myth over Seventy Five Years
- ^ Michael Boire, The Underground War:Military Mining Operations in support of the attack on Vimy Ridge, 9 April 1917
- ^ Sir Arthur Currie: A Biography. Toronto: Methuen Pub. Co. 1985
- ^ Strachan, Hew. The First World War. New York: Viking, 2003. OCLC 53075929 pp. 244-246
- ^ דיווח בעיתון בן התקופה
- ^ Constructing Memory:The Vimy Memorial
21717810קרב רכס וימי