הסכם לונדון (1867)
הסכם לונדון (מכונה לעיתים הסכם לונדון השני. באנגלית: Treaty of London; צרפתית: Traité de Londres) היה הסכם בינלאומי שנחתם ב-11 במאי 1867. כיוון שנחתם לאחר מלחמת שבעת השבועות ולאחר משבר לוקסמבורג, להסכם היו השלכות נרחבות על לוקסמבורג ועל מערכת היחסים בין המעצמות האירופיות.
השפעות
התוצאה המיידית החשובה ביותר של ההסכם, כפי שנכתב בסעיף 1, הייתה אשרור האוניה הפרסונלית בין ארצות השפלה ולוקסמבורג, תחת שלטון בית אורנז'-נאסאו[1]. משבר לוקסמבורג פרץ לאחר שנפוליאון השלישי, הקיסר הצרפתי, ניסה לקנות את לוקסמבורג מווילם השלישי. כתוצאה מכך השמירה על לוקסמבורג בבעלות הולנדית, ללא התערבות של צרפת, הייתה בעלת חשיבות עליונה לפרוסיה.
הנייטרליות של לוקסמבורג, שעליה הוסכם בהסכם לונדון הראשון, אושררה גם כן. הצדדים שלא חתמו על ההסכם הראשון הפכו לאחראים על הנייטרליות של לוקסמבורג (בלגיה הייתה יוצאת דופן כיוון שהיא עצמה הייתה מחויבת לנייטרליות)[2].
על מנת לוודא שלוקסמבורג תישאר נייטרלית, הוחלט כי ביצורי העיר לוקסמבורג (הידועים בכינוי "גיברלטר של הצפון") יפורקו ולא ייבנו מחדש[3]. הפירוק של מערכת הביצורים נמשך שש-עשרה שנים, ועלה 1.5 מיליון פרנק צרפתי. במסגרת פירוק הביצורים נהרסו 24 ק"מ של ביצורים תת-קרקעיים ו-40,000 מ"ר (10 אקרים) של חרכי ירי, סוללות, קסרקטינים וכדומה[4]. יתר על כן, נקבע כי חיל המצב הפרוסי ייסוג מהעיר לאחר ששהה בה מאז קונגרס וינה של 1815[5].
בעקבות מלחמת שבעת השבועות קרסה הקונפדרציה הגרמנית. שתיים מחברות הקונפדרציה לשעבר, הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג ודוכסות לימבורג, עברו לחזקתו של המלך ההולנדי. פירוק הקונפדרציה אושרר בהסכם לונדון על מנת לפשט את המצב, והוצהר כי מעתה ואילך לוקסמבורג יהיו "חלקים חשובים בממלכת ארצות השפלה"[6]. לוקסמבורג הצטרפה להסכם המכס הגרמני החדש, הצולפריין, ונותרה בו עד ה-1 בינואר 1919.
החותמים
נציגי כל המעצמות האירופיות הגדולות חתמו על ההסכם:
- רודולף אפוניי ייצג את האימפריה האוסטרית
- סילביין ואן דה וייר ייצג את ממלכת בלגיה
- הנסיך דה לה טור ד'אווריין-לוראגו ייצג את הקיסרות הצרפתית השנייה
- המרקיז ד'אזגליו ממלכת איטליה
- הברון דה טורנאקו ועמנואל סרוואיס ייצגו את הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג
- הברון בנטינק ייצג את ממלכת ארצות השפלה
- הרוזן ברנסטרוף-סטינטנברג ייצג את ממלכת פרוסיה
- הברון ברונואו ייצג את האימפריה הרוסית
- לורד סטנלי ייצג את הממלכה המאוחדת
איטליה לא הייתה אמורה להגיע לכנס, אך המלך ויטוריו אמנואלה השני שיכנע את המלכים והקיסרים האחרים להזמין את נציגו. הקשר בין איטליה ללוקסמבורג היה רופף מאוד, וההסכם לא השפיע על איטליה בצורה משמעותית. אולם, הייתה זו הפעם הראשונה שבה איטליה הוזמנה להשתתף בוועידה בינלאומית על בסיס היותר מעצמה, ומסיבה זו להזמנה הייתה חשיבות סמלית רבה באיטליה.
