אריך פון מאנשטיין

אריך פון מאנשטיין
Erich von Manstein

אריך פון מאנשטיין, 1938
לידה	24 בנובמבר 1887 ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	9 ביוני 1973 (בגיל 85) אירשנהאוזן, גרמניה המערבית
השתייכות	גרמניה המערבית
תקופת הפעילות	1906–1944 (כ־38 שנים)
דרגה	גנרל-פלדמרשל
תפקידים בשירות
מפקד הדיוויזיה ה-18 מפקד הקורפוס ה-38 מפקד קורפוס הפאנצר ה-56 מפקד הארמייה ה-11 מפקד קבוצת ארמיות דון מפקד קבוצת ארמיות דרום
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה הפלישה לפולין המערכה על צרפת מבצע ברברוסה קרב סטלינגרד קרב קורסק
עיטורים
צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות צלב הברזל דרגה ראשונה צלב הברזל דרגה שנייה עיטור בית הוהנצולרן עם חרבות
תפקידים אזרחיים
יועץ ביטחוני לבונדסוור

גנרל-פלדמרשל אריך פון מאנשטיין (בגרמנית: Erich von Manstein;‏ 24 בנובמבר 1887 - 10 ביוני 1973) היה קצין בכיר בוורמאכט ואחד מאדריכלי ניצחונותיו הגדולים במלחמת העולם השנייה.

מאנשטיין נודע בחשיבתו האסטרטגית, שעמדה מאחורי תוכנית "אבחת מגל", בה הכה הוורמאכט את צבאות בעלות הברית בצרפת ב-1940. אחרי הניצחון בצרפת פעל בחזית המזרחית, והגיע להישגים מול הצבא האדום. מאנשטיין היה אחד האחראים לייצוב החזית אחרי התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד ב-1943. ב-1944 סר חינו בעיני אדולף היטלר, בעקבות עימותים תכופים ביניהם בנושאים טקטיים ואסטרטגיים, והוא פוטר מתפקידיו.

על אף שלא היה חבר במפלגה הנאצית, קיבל מאנשטיין את מרותו של אדולף היטלר, ולא היה מעורב בקשר לרציחתו.

לאחר המלחמה, ב-1949, נדון מאנשטיין על ידי בית דין צבאי בריטי ל-18 שנות מאסר על מעורבותו בפשעי מלחמה. הוא שוחרר לאחר ארבע שנים בשל בריאות לקויה. לאחר מכן שירת כיועץ לממשלת מערב גרמניה, סייע להקים את הבונדסוור, ושימש כראש המטה הכללי של הבונדסוור בדרגת כבוד.

ילדות, נעורים ותחילת הקריירה

מאנשטיין נולד בשם פריץ אריך לווינסקי בברלין, בנו העשירי של אדוארד לווינסקי (1829–1906), גנרל בחיל התותחנים בצבא הפרוסי. מכיוון שדודתו מצד אמו הייתה עקרה, הוחלט כי היא תאמץ אותו. הדודה הייתה נשואה לגנרל בשם אלברכט גוסטב פון מאנשטיין, וכך קיבל את שמו. הצלצול היהודי של 'לווינסקי', בית אצולה עתיק ששמו נגזר מהכפר לווין בפומרניה, הביא להפצת שמועות על מוצאו של מאנשטיין. דודו החורג, אברהם פון מאנשטיין, התגייר בשנת 1929.

הן משפחתו הביולוגית והן משפחתו המאמצת של מאנשטיין היו בעלות מסורת צבאית, מה שהוביל את אריך הצעיר לבחור בקריירה צבאית. בילדותו למד בבתי ספר בשטרסבורג, ולאחר מכן בפנימיות צבאיות. בשנת 1906 התגייס לרגימנט המשמר ה-3 כצוער, ובשנת 1907 קיבל דרגת לויטננט. באוקטובר 1913 החל בלימודים גבוהים באקדמיה הצבאית. בשנת 1914 הוסמך כקצין בדרגת אובר לויטננט ושימש כמפקד מחלקת חי"ר. במלחמת העולם הראשונה שירת בתחילה בחזית המערב. באותה שנה נפצע בקרב, ולאחר מספר חודשי החלמה שב לשרת כקצין מטה. הוא שירת במספר מקומות הן בחזית המערבית (בבלגיה ובצרפת ב-1916, בקרב ורדן ב-1916), והן בחזית המזרחית (בפולין בשנת 1915, בסרביה ובאסטוניה בשנים 1915 ו-1916). לאחר תום המלחמה התנדב לשרת בתפקידי מטה בכוח משמר הגבול בברסלאו ונותר שם עד לשנת 1919.

בין מלחמות העולם

לאחר סיום המלחמה, התיר הסכם ורסאי לגרמניה להחזיק צבא קטן בן 100,000 איש שכונה "רייכסווהר". בצבא זה נותר מספר מצומצם של אנשי קבע שראו בשירות הצבאי את ייעודם, ומאנשטיין ביניהם.

בשנת 1920 נישא לבתו של בעל אחוזה משלזיה בשם יוטה סיביל פון לש. נישואים אלו נמשכו עד למותה של פון לש בשנת 1966. לזוג היו שלושה ילדים, בת ושני בנים. הבן הבכור, גרו, נהרג בקרב בחזית המזרח בשנת 1942.

קידומו של פון מאנשטיין ברייכסווהר היה יציב. בשנת 1927 קיבל דרגת מיור (מקביל לדרגת רב-סרן), והחל לשרת במטה הכללי של הרייכסווהר. עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הביאה עמה עבור מאנשטיין אפשרויות לקידום, שכן ברור היה כי הרייכסווהר לא יישאר במתכונתו המצומצמת עוד זמן רב, וכקצין קרייריסט בעל כישורים יוכל להתקדם ולהגיע לעמדות גבוהות.

ב-1 ביולי 1935 מונה מאנשטיין לראש אגף המבצעים של ה-OKH, מפקדת חילות היבשה של הוורמאכט. בשנת 1936 קודם לתפקיד סגנו של ראש המטה הכללי של הוורמאכט, הגנרל לודוויג בק. בק, יחד עם אחד ממפקדיו של מאנשטיין בתפקידיו הקודמים, הגנרל ארווין פון ויצלבן, היה אחד מהמתנגדים העיקריים לשלטונו של היטלר, זמם להדיחו החל משנת 1938 ולבסוף אף היה הכוח המניע מאחורי קשר העשרים ביולי. בתחילה שיתף מאנשטיין פעולה עם מגמות אלו, התנגד להשפעה פוליטית על הצבא, ואף הוציא מזכר שבו גינה את האפליה הגזעית הנהוגה בצבא, אך במהרה חדל מנטיות אלו. הוא התבטא כי על הצבא להימנע מלהתערב בעניינים פוליטיים, או אף לקבוע עניינים של אסטרטגיה גבוהה, בטענה כי עניינים אלו יש להותיר בידיו של אדולף היטלר. תפקידו של המטה הכללי, טען, הוא לספק את התכנון המבצעי הנדרש להגשמת המטרות הפוליטיות שיקבע היטלר, ותו לא. בק ראה דעה זו בעין רעה, והתבטא כי "מאנשטיין אינו אדם בעל אופי רע, אלא אדם שאין לו אופי כלל". היחסים בין השניים התנתקו, למעשה.

בתקופה זו השתלט היטלר על צבא גרמניה, כאשר בסדרה של שערוריות לא צנועות, המכונות פרשת בלומברג-פריטש, חלקן מפוברקות על ידי היינריך הימלר וריינהרד היידריך, הצליח להביא לפיטוריו של שר המלחמה ורנר פון בלומברג ולאחר מכן של יורשו בתפקיד ורנר פון פריטש. שערוריות אלו הביאו לטיהור זוטא בשורות הוורמאכט, לפיטורי קצינים רבים, ולהכפפת הצבא למרותו הישירה של היטלר. התפתחויות אלו הביאו להתפטרותו של בק בשנת 1938, ומאנשטיין הועבר לתפקיד שדה, מפקד הדיוויזיה ה-18 שהוצבה בשלזיה, בדרגת לויטננט גנרל. בתפקיד זה שירת בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

פולין

בתחילת המערכה בפולין מונה מאנשטיין לתפקיד מפקד המטה של קבוצת ארמיות דרום שעליה פיקד הגנרל גרד פון רונדשטט. הייתה זו תחילתו של שיתוף פעולה בין שני המפקדים הצבאיים שהביא בהמשך להישגים מרשימים. רונדשטט, המבוגר בשנים רבות ממאנשטיין, היה אף הוא בעל חשיבה צבאית מבריקה ויוצאת דופן, וכמוהו החשיב עצמו כקצין "א-פוליטי", אך מחויב אישית להיטלר ונאמן לו ללא גבול. ההבנה שנוצרה בין השניים, ושיתוף הפעולה שביניהם, כמו גם ההתאמה בדעותיהם, הביאו את הוורמאכט להישגים בכל מקום שבו קיבלו השניים את הפיקוד בצוותא.

בתפקידו החדש פעל מאנשטיין בשיתוף פעולה עם קצין המבצעים של רונדשטט, הגנרל גינתר בלומנטריט. השניים פיתחו תוכנית מבצעית שהתקבלה על דעת רונדשטט, שלפיה ירוכז רוב כוחה המשוריין של קבוצת הארמיות במסגרת הארמייה העשירית שעליה פיקד הגנרל ולטר פון רייכנאו, וכוח זה יפרוץ את הקווים הפולנים, ויביא לכיתור כל הכוחות הפולנים שממערב לנהר הויסלה. על פי התוכנית, שתי הארמיות האחרות המרכיבות את קבוצת הארמיות, הארמייה ה-14 שבפיקודו של הגנרל וילהלם ליסט והארמייה השמינית שבפיקודו של הגנרל יוהנס בלסקוביץ, ימלאו תפקיד משני במערכה, ויאבטחו את האגפים של הארמייה העשירית בהתקדמותה לכיוון ורשה.

באופן פרטי פקפק מאנשטיין בהיגיון האסטרטגי של המערכה בפולין, וסבר כי יהיה עדיף לשמור את פולין כחיץ בין גרמניה ובין ברית המועצות. כן חשש ממתקפת הדמוקרטיות המערביות על גרמניה בעת שצבאה מרוכז במזרח, דבר שיביא למלחמה בשתי חזיתות. אלא שלא נאבק על דעתו זו.

תוכנית המערכה שהגה מאנשטיין הצליחה כצפוי. בגזרתה של קבוצת הארמיות דרום, הצליחה הארמייה העשירית לחדור את מערך ההגנה הפולני, השיגה חדירה עמוקה ולא איפשרה לפולנים לייצב קווי הגנה חדשים בעורפם. שתי הארמיות האחרות, שנעו בעקבותיה, מנעו מהכוחות הפולניים המפוזרים ליצור איום על האגפים של הכוחות הניידים של קבוצת הארמיות. מאנשטיין לא פעל לפי התוכנית המקורית. במקום לפרוץ אל עבר הוויסלה ומשם לוורשה, שכנע את רונדשטט לכתר את הכוחות הפולנים באזור ראדום ולהשמידם. פעולה זו סיימה, למעשה, את ההתנגדות הפולנית המאורגנת בדרום פולין, ואבטחה את המשך ההתקדמות לכיוון ורשה.

הפריצה המהירה של מערך ההגנה של היריב, החדירה העמוקה לאזורי העורף שלו, וכיתור כוחותיו בתנועת מלקחיים, היו לסממניה העיקריים של טקטיקת מלחמת הבזק, שמאנשטיין היה בין מיישמיה היעילים ביותר במלחמה, הן במערכה בפולין, והן, לאחריה, בצרפת ובברית המועצות.

צרפת

ב-27 בספטמבר 1939 נכנעה פולין. באותו יום הורה היטלר ל-OKH, עליה פיקד הגנרל פרנץ הלדר, להכין תוכנית למתקפה במערב נגד צרפת וארצות השפלה.

באוקטובר הובאה התוכנית לידיעתם של מאנשטיין ורונדשטט, אשר פיקדו עתה על קבוצת ארמיות A (כמפקד קבוצת הארמיות, וראש מטהו) שנפרשה במערב גרמניה. התוכנית הראשונית שהועברה לעיונם עסקה בהסתערות משוריינת באזור ליאז' ובכיבוש השטח עד לקו המים שבתעלת למאנש, על מנת להשתלט על השטח שישמש כקרש קפיצה למתקפה עתידית נגד אנגליה.

מאנשטיין התנגד לתוכנית זו, וביקר אותה בשל היעדר היצירתיות שבה, וחוסר הניצול של אפשרויות הכוח המשוריין, שנבעו מחוסר ההבנה של הגנרלים הפרוסים ב-OKH את היכולות המבצעיות הטמונות באמצעי הלוחמה המודרניים הניידים. מאנשטיין טען כי הסתערות דרך בלגיה תהיה הדבר לו יצפו בעלות הברית, בשל התקדים ההיסטורי של תוכנית שליפן. הוא התנגד גם ללוח הזמנים המוצע (ביצוע התוכנית היה אמור להתחיל בנובמבר) וטען כי לחימה באביב תהיה עדיפה.

מאנשטיין שינה את התוכנית, כך שמטרתה לא תהיה "הסגת כוחות בעלות הברית דרומה אל נהר הסום" אלא "ניתוק והשמדת הגוף העיקרי של כוחות בעלות הברית הנמצאים מצפון לנהר הסום". רעיון זה, שאומץ במהרה על ידי היטלר כאילו היה שלו, היה הבסיס האסטרטגי לניצחון שהושג בסופו של דבר על צרפת.

בחודשים הבאים ניסח מאנשטיין את תוכניתו בשישה תזכירים, שכללו תוכנית אלטרנטיבית לתוכניות המבצע של ה-OKH. הוא הציע כי הכוח יפוצל לשניים. כוח משני יתקוף את הכוח העיקרי של בעלות הברית, שהיה פרוש בצורה ניידת בבלגיה ובארצות השפלה, בעוד שהכוח המשוריין הגרמני העיקרי, יתקוף דרך גבעות הארדנים המיוערות, יתפוס את הגשרים שעל נהר המז באזור סדאן, ומשם יפרוץ מערבה אל תעלת למאנש, תוך ניתוק עיקר הכוח של בעלות הברית שיימשך אל תוך בלגיה בשל מתקפת המשנה. תוכנית נועזת זו קיבלה את שם הקוד "אבחת מגל" ("Sichelschnitt").

בתחילה הביעו מפקדי ה-OKW וה-OKH התנגדות עזה להצעותיו של מאנשטיין שקיבלו גיבוי^{[דרושה הבהרה]} ממפקדו רונדשטט. הלדר אף העביר את מאנשטיין מתפקידו, ושלח אותו לפקד על הקורפוס ה-38 שהוצב בשטטין שבמזרח. רק בפברואר 1940, לאחר שמאנשטיין עבר לתפקידו החדש, נחשפו חילוקי הדעות שבינו ובין מפקדיו בפני היטלר. לאחר שיחה שערך היטלר עם מאנשטיין ב-17 בפברואר, קיבל היטלר את רעיונותיו של מאנשטיין, הורה לצבא לאמץ אותם, ואף הציג אותם כפרי מחשבתו. בסופו של דבר, הייתה זו מחשבתו הצבאית המקורית של מאנשטיין שהביאה לתוכנית את הבסיס האסטרטגי שהוביל להצלחתה.

בתחילת הלחימה בצרפת היה תפקידו של מאנשטיין שולי. אולם בהמשך הוביל את הקורפוס ה-38 שבפיקודו, אשר היה חלק מן הארמייה הרביעית של גינתר פון קלוגה, וסייע להשיג את המבקע באזור אמיין ולחצות את הנהר סן, מבקע שהיה חיוני להצלחת המתקפה. מאנשטיין הפעיל את כוחות החי"ר בפיקודו ככוח נייד ומהיר, וב-10 ביוני כוחותיו, אשר גמאו באותו יום למעלה מארבעים מייל, היו לראשונים שהגיעו לסינה וחצו אותה. מאנשטיין ניצל את התנועה המהירה של כוחותיו והמשיך להתקדם עד ללואר. תפקידו של מאנשטיין כמוח האסטרטגי שמאחורי המתקפה הוכר בידי כל, ומאנשטיין קיבל דרגת גנרל חיל השריון, ואת עיטור צלב האבירים של צלב הברזל על תכנון המתקפה.

המערכה ברוסיה

שלבים ראשונים

בפברואר 1941 קיבל מאנשטיין את הפיקוד על קורפוס הפאנצר ה-56 שהיה חלק מארמיית הפאנצר הרביעית (באותו שלב נקרא פאנצרגרופה - קבוצת פאנצרים), בפיקודו של הגנרל אריך הפנר, אשר כשלעצמה הייתה חלק מקבוצת ארמיות צפון עליה פיקד הגנרלפלדמרשל ריטר פון לאב. על אף שלא ראה עצמו כאיש לוחמת שריון, מאנשטיין למד היטב את הפיקוד על היחידה הממוכנת, וכאשר ב-22 ביוני 1941 נפתחה המתקפה על ברית המועצות, המכונה "מבצע ברברוסה", התקדם הקורפוס שבפיקודו יותר מ-160 ק"מ ביומיים, והצליח לתפוס שני גשרים חשובים על נהר הדווינה, באזור דווינסק, ולאחר מכן לפרוץ צפונה לעבר לנינגרד.

בספטמבר 1941 קודם פון מאנשטיין לתפקיד מפקד הארמייה ה-11. הארמייה שלו, בשיתוף פעולה עם כוחות רומניים תקפה את חצי האי קרים, אשר היה מוגן היטב על ידי חיילי הצבא האדום, והצליחה להשתלט כמעט על כל שטחו. אך הצבא הסובייטי הקים טבעת הגנה סביב נמל סבסטופול והצליח להדוף מספר התקפות גרמניות על העיר. רק בראשית יולי 1942, לאחר מצור ממושך, נפלה סבסטופול בידי הגרמנים. מאנשטיין הועלה לדרגת גנרלפלדמרשל לאור הישגיו במערכה על קרים.

ביולי 1942, בעוד עיקר המאמץ הגרמני מתרכז בחזית הדרום, במתקפה שנועדה לכבוש את העיר סטלינגרד ולהשתלט על אזור הקווקז, נשלח פון מאנשטיין צפונה לחזית לנינגרד, שם פיקד על מבצע שקיבל את שם הקוד "אורות צפוניים", מבצע שמטרתו הייתה לשבור את התנגדותם של מגיני העיר, שהיו נתונים במצור קשה מאז ספטמבר 1941, אך עדיין החזיקו בעיר השנייה בחשיבותה בברית המועצות. היטלר האמין כי מצבם הנואש של המגינים, וכן הציוד החדיש שהועמד לרשות המתקפה (טנק הטיגר) וכמויות הארטילריה האדירות שהוקצו לה, יביאו לנפילת העיר. מאנשטיין היה ספקני יותר, וטען כי רק מתקפה בו זמנית של כוחות פינלנד מהצפון על העיר, בשילוב עם המתקפה הגרמנית החדשה, תביא לנפילתה.

אולם בטרם החלה המתקפה, ב-27 באוגוסט 1942, פתחו הסובייטים במתקפה משלהם, והתקיפו את הארמייה ה-18 של הגנרל גאורג לינדמן שהחזיקה בעמדות במבלט גרמני צר במערב אגם לדוגה. פון מאנשטיין נאלץ להתערב על מנת למנוע אסון צבאי. בקרבות העזים שפרצו הצליחו הכוחות שבפיקודו לייצב את המצב, לאחר לחימה קשה כנגד כוחות עדיפים, אך ספגו אבדות כבדות.

סטלינגרד

בראשית אוקטובר 1942 הוצב מאנשטיין בויטבסק שבבלארוס והמתין לקבלת תפקיד פיקודי במתקפה הרוסית המתקרבת ובאה. היו אלו ימי השיא של קרב סטלינגרד, והארמייה השישית בפיקודו של הגנרל פרידריך פאולוס לחמה בקרבות מבית לבית בין הריסות העיר.

בשלהי נובמבר 1942 פתחו הרוסים במתקפה שהביאה לכיתורה של הארמייה השישית בתוך העיר סטלינגרד, בה נמשכה הלחימה.

ב-21 בנובמבר 1942 מונה מאנשטיין על ידי היטלר לפקד על קבוצת ארמיות חדשה בשם קבוצת ארמיות דון. קבוצת הארמיות כללה את הכוחות שנותרו מארמיית הפאנצר הרביעית, והארמיות הרומניות השלישית והרביעית (כל שלוש הארמיות ספגו אבדות כבדות במהלך מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד, וחלק ניכר מיחידות ארמיית הפאנצר הרביעית נלכדו בכיס סטלינגרד ביחד עם הארמייה השישית) בתוספת כוחות עתודה גרמנים שרוכזו במסגרת פלגת הארמייה הולידט. המשימות שהוטלו על מאנשטיין היו שאפתניות מאוד. קבוצת הארמיות שלו נדרשה לחבור אל הכוחות הגרמניים הנצורים בכיס סטלינגרד, להשיב את המצב באזור סטלינגרד לקדמותו (כפי שהיה לפני מבצע אורנוס), ולמנוע מכוחות הצבא האדום להמשיך להתקדם מערבה ולסכן את קווי האספקה של קבוצת ארמיות A הגרמנית באזור הקווקז. אולם הכוחות שהועמדו לרשות מאנשטיין לצורך ביצוע משימותיו לא היו מספיקים, בלשון המעטה, וחלקם ספגו אבדות כבדות בקרבות הקודמים.

ב-12 בדצמבר 1942 פתחה ארמיית הפאנצר הרביעית, בפיקודו של הרמן הות במבצע סופת חורף, שנועד לחלץ את הכוחות הגרמניים הנצורים בכיס סטלינגרד באמצעות מתקפה מאזור קוטלניקובו, כ-150 ק"מ מדרום לסטלינגרד. בתחילה זכתה המתקפה להישגים נאים, והכוחות הגרמנים הגיעו עד למרחק של 45 קילומטרים מכיס סטלינגרד בתוך כשבוע. אולם, המתקפה נדונה מראש לכישלון, שכן האלמנט הבסיסי שנדרש להצלחתה, פריצה הסימולטנית של הארמייה השישית מטבעת הכיתור הסובייטית, וחבירה לכוח החילוץ של הות, לא אושר לביצוע על ידי היטלר, שהורה לאנשי הארמייה השישית להחזיק בעיר בכל מחיר.

כוחותיו של מאנשטיין, שהמרכיב העיקרי שלהם היה קורפוס הפאנצר ה-57 בפיקוד פרידריך קירכנר, נעצרו על קו נהר מישקובה, והכוחות הסובייטיים הנחיתו עליהם שורת התקפות נגד עזות. בנקודה זו פנה מאנשטיין אל פאולוס ודרש ממנו לנסות ולפרוץ את המצור, ולנוע דרומה כדי לחבור לכוחות החילוץ. פאולוס סירב לאשר את מבצע הפריצה החוצה, נאמן לפקודתו של היטלר אשר דרש מן הארמייה השישית להחזיק בעמדותיה, תוך שהוא מבטיח לה כי רכבת אווירית תבטיח את עמידתה עד לפריצת טבעת הכיתור הסובייטית סביבה. מאנשטיין המתוסכל ניסה ללא הועיל לקבל את אישורו של היטלר לנטישת סטלינגרד, אך לא העז לתת על אחריותו פקודה חד משמעית לפאולוס להתחיל בביצוע הפריצה החוצה של כוחותיו. כתוצאה מכך הוחמצה הזדמנות לחלץ לפחות חלק מהכוחות הגרמניים הנצורים בסטלינגרד, וכוחו של הות, שספג מתקפת נגד סובייטית רבת עוצמה, נאלץ לסגת דרומה לעמדות הפתיחה שלו.

חוקרים רבים מאשימים את היטלר בהשמדת הכוחות הגרמניים שכותרו בכיס סטלינגרד בגלל סירובו העקשני לאשר פריצה החוצה של כוחותיו של פאולוס. אולם קשה להעריך מה היו התוצאות של ניסיון פריצה של הכוחות המכותרים, שסבלו בשלב זה מתת תזונה ומחסור חמור בדלק לטנקים ולכלי הרכב הממונעים, מול כוחות סובייטיים רעננים ועדיפים. יש חוקרים הסבורים שמבצע כזה היה חסר סיכוי בכל מקרה, והיה גורם להשמדת כוחותיו של פאולוס בערבה הפתוחה באזור סטלינגרד. מאנשטיין עצמו טען, כי אלמלא רותקו רוב הכוחות הסובייטיים באזור סטלינגרד למצור על הכוחות הנצורים ב"כיס סטלינגרד", הם היו יכולים לגרום להתמוטטות מהירה של כל החזית הגרמנית בחזית הדרום, ולכיתור הכוחות הגרמניים באזור הקווקז. הכוחות שעמדו לרשותו של מאנשטיין היו חלשים מכדי לבלום מתקפה סובייטית בקנה מידה גדול, ולכן קורבנה של הארמייה השישית לא היה לשווא.

"מבצע סטורן", מתקפה רוסית מאסיבית בדרומה של החזית, איימה על העיר רוסטוב המוחזקת בידי הגרמנים, שאובדנה היה מביא לניתוק קבוצת הארמיות A, שבשלב מוקדם יותר של המתקפה הגרמנית הופנו לכיבוש הקווקז ועתה היו בנסיגה. פון מאנשטיין הוכרח להפנות את מאמציו על מנת לחלץ את אנשי קבוצת הארמיות ולסייע לחבירתם אל כוחותיו בתחומי אוקראינה, ובכך למנוע את התמוטטותה הכללית של החזית. יחידות מקבוצת הארמיות שלו, ובמיוחד קורפוס הפאנצר ה-48, ניהלו קרבות בלימה כנגד כוחות רוסיים עדיפים על נהר הצ'יר, אך נאלצו לבסוף לסגת, דבר שהביא לנסיגתה של ארמיית הפאנצר הרביעית של הות, אשר אגפה הצפוני נחשף עם נסיגת כוחות גרמניים מנהר הדון. בכך נסתם הגולל על ניסיון החילוץ של הארמייה השישית.

ייצוב והתבססות לאחר סטלינגרד

בתחילת פברואר 1943, החל מאנשטיין לנסות ולייצב את החזית הגרמנית במזרח, בה נבע פרץ כתוצאה מהתבוסה בסטלינגרד. קבוצת ארמיות דון אוחדה עם קבוצת ארמיות B, והן הפכו לקבוצת ארמיות דרום שעליה הוא פיקד. מצבה של קבוצת הארמיות החדשה היה בכי רע. היא הייתה מורכבת משברי יחידות שנאספו מתוך התבוסה הגדולה והורכבו מחדש תוך כדי מלחמת תנועה הגנתית המשתרעת על פני חזית בת מאות קילומטרים, בה שב הצבא הגרמני על עקביו, וחזר את כל הדרך בת מאות הקילומטרים אותה עשה לאורך ערבות אוקראינה בקיץ 1942, אך הפעם בחורף, במגננה, לרוב בנחיתות מספרית, כשהוא משמיד את כל הנקרה בדרכו.

היטלר היה נחוש לעצור את הנסיגה, והורה למאנשטיין לפעול לשם כך. ב-15 בפברואר אבדה העיר חרקוב בצפון גזרתו של מאנשטיין, ונפלה לידי הצבא האדום. בין "קבוצת ארמיות דרום" של מאנשטיין ובין כוחותיו של הגנרלפלדמרשל גינטר פון קלוגה במרכז הגיזרה הפריד עתה פער גדל והולך, לתוכו נכנסו הארמיות הרוסיות.

ב-21 בפברואר יצא מאנשטיין למתקפת נגד מול האגף הסובייטי המתוח יתר על המידה. המתקפה הוכיחה את עצמה כהצלחה רבתי. כוחותיו של מאנשטיין התקדמו במהירות, בודדו את כוח החלוץ הסובייטי, והכריחו את הסובייטים לעצור את המתקפה. ב-2 במרץ הושלם כיתור של עיקר הכוחות הסובייטיים ששימשו במתקפה, על ידי הארמייה של הות שתקפה מדרום ועל ידי קורפוס טנקים של ה-SS בפיקודו של ורנר קמפף מצפון. ב-9 במרץ הושמדו הכוחות שבתוך הכיתור, בתבוסה גדולה לרוסים בקרסנוגרד וברבנקובו. נטען כי 23,000 רוסים נפלו חלל, ו-9,000 נלקחו בשבי.

עתה המשיך מאנשטיין במתקפה מזרחה. חרקוב נכבשה מחדש ב-14 במרץ לאחר לוחמת רחוב עקובה מדם, ולאחריה ביילוגרוד. החזית המפוררת והנסוגה של הוורמאכט בדרום המזרח יוצבה, והיוותה איום משמעותי על הסובייטים, שאיפשר מתקפה גרמנית נוספת בקיץ 1943. לאחר התבוסה הקשה בסטלינגרד היה זה שינוי שאין להמעיט בערכו. על הצלחתו זו עוטר מאנשטיין בעלי אלון על צלב הברזל שלו. צבאותיו החלו להתכונן למבצע שכונה "מבצע ציטאדלא" (מבצע מצודה), שמטרתו הייתה להשמיד את המבלט הסובייטי בקורסק שנוצר עת נעה החזית במהלך החורף, והתבסס כשבמרכזו העיר קורסק.

מערכת קורסק

קרב קורסק (מבצע "ציטאדלא") היה בבסיסו מבצע המבוסס על תנועת מלקחיים. הצבא הגרמני הכה בעוצמה מכיוון צפון ומכיוון דרום בבסיסו של מבלט קורסק, שהיה בו ריכוז גדול של חיילי הצבא האדום, כשבין שני קצות המלקחיים מפרידים כמאה קילומטרים. מאנשטיין הופקד על הזרוע הדרומית, ועל הזרוע הצפונית הופקדו הגנרלים ולטר מודל וגינטר פון קלוגה.

על אף שספגו אבדות קשות, הצליחו אנשיו של מאנשטיין להבקיע את הקו הרוסי ולהתקדם לעבר יעדיהם המתוכננים, אך לא הצליחו להשיגם. מגננה רוסית חזקה עצרה אותם ומנעה את התקדמותם על פי המתוכנן. אל מול כישלונה הטוטאלי של המתקפה הגרמנית על האגף הצפוני של בליטת קורסק, נראה היה כבר לאחר מספר ימים מתחילת המתקפה, כי סגירת תנועת המלקחיים וכיתור הרוסים בקורסק אינם אפשריים. הכוחות הניידים של מאנשטיין לא קיבלו סיוע מספק של כוחות חי"ר, ולא עמדו לרשותו עתודות מבצעיות מספקות שיכלו למלא את האבדות שספגו כוחותיו. בלימת המתקפה הגרמנית על צפון הבליטה איפשרה לפיקוד הסובייטי להפנות את עתודותיו דרומה, וב-12 ביולי הנחיתו כוחות העתודה הסובייטיים מתקפת נגד חזקה על כוחותיו של מאנשטיין באזור פרוחורובקה. יום לאחר מכן הורה היטלר למאנשטיין להפסיק לתקוף, כאשר הוא מנמק זאת, בין היתר, בפלישת בעלות הברית לאיטליה. מאנשטיין מחה וטען שיש לנצל את המהלך עד תומו, שהוא עומד על סף ניצחון, וכי אם יינתן לו זמן נוסף הוא יוכל לנצל את העליונות המקומית שהשיג, לטענתו, על מנת להכות ברוסים בטרם יספיקו להעביר לזירת הקרב את עתודותיהם. נראה כי ראיית המצב של היטלר הייתה נכונה, וכי מאנשטיין פעל בחוסר שיקול דעת. על מנת לזכות בניצחון היה על מאנשטיין להשלים לבדו את כיתור הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק (מכיוון שהזרוע הצפונית של המתקפה הגרמנית נאלצה לסגת לקו ההתחלה של המתקפה), להחזיק בו אל מול מתקפות סובייטיות מבפנים ומבחוץ עד להשמדת הכוחות שבתוך האזור המכותר. העובדה כי הרוסים לא הסתפקו בעצירת מתקפת "ציטאדלא", אלא פתחו במתקפה אדירה שהדפה את הגרמנים מערבה, ולמעשה עצרה רק בברלין, מראה כי משימה זו הייתה, ככל הנראה, מעבר לכוחותיו של מאנשטיין. "ציטאדלא" הייתה היוזמה ההתקפית הגרמנית האחרונה במזרח במלחמת העולם השנייה.

מערכת הדנייפר

היטלר ומאנשטיין בפגישתם ליד סטלינגרד

בספטמבר 1943 מצא עצמו מאנשטיין במצב בו היה כעשרה חודשים קודם לכן. במהלך קרב דנייפר הוא ניהל מגננה תוך כדי תנועה על פני חזית רחבה ונסיגה אל מול אויב עדיף מספרית הנמצא בתנופה. כוחותיו של מאנשטיין התפרסו על הגדה המערבית של הדנייפר, ולפי פקודתו של היטלר שמרו על מספר ראשי גשר ממזרח הנהר. כוחות הצבא האדום הצליחו לצלוח את הדנייפר תוך כדי תנועה, ולהקים מספר רב של ראשי גשר בגדה המערבית של הנהר. מאוקטובר 1943 ועד לינואר 1944 עסק מאנשטיין ב"ייצוב" המצב. הסובייטים כבשו את קייב ב-6 בנובמבר, והתקרבו לצומת הדרכים החשובה בז'יטומיר. מאנשטיין ניהל מתקפת נגד מוצלחת באזור ז'יטומיר, תוך שימוש בדיוויזיות האס אס דאס רייך ולייבשטנדרטה, גרם לנסיגת הכוחות הסובייטיים לאחר שספגו אבדות כבדות, אך לא הצליח להשיב לידי הגרמנים את קייב. מתקפות הנגד כילו את העתודות של קבוצת ארמיות דרום בראשה עמד מאנשטיין, שנפרסה על חזית רחבה בהרבה מכפי שהיה ביכולתה להחזיק, חזית שהייתה פרוצה, ובעורפה שוטטו כבר כוחות חלוץ רוסיים, שחברו לפרטיזנים מקומיים.

בשלהי ינואר הצליחו כוחות סובייטיים מהחזיתות של ואטוטין וקונייב לכתר 10 דיוויזיות גרמניות בכיס ליד העיר קורסון. כל נסיונותיו של מאנשטיין לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית נכשלו וב-17 בפברואר 1944 הושלם חיסול הכוחות הגרמניים שנלכדו בכיס, לאחר שחלק קטן מהם הצליחו להחלץ מהכיתור. באמצע מרץ הצליחו כוחותיו של המרשל איבן קונייב לפצל לשניים את כוחותיו של מאנשטיין, ולתקוע טריז בין ארמיית הפאנצר הרביעית וארמיית הפאנצר הראשונה. במהלך מתקפת הבוץ שניהלה החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד קונייב, הצליחו כוחותיו לחצות את נהר הבוג הדרומי ולחדור לשטח רומניה.

פיטורים

על אף שמבחינה פוליטית היה תמיד נאמן להיטלר, נהג מאנשטיין לעמוד על שלו מול היטלר בכל הנוגע לעניינים צבאיים, מעבר למקובל בין אנשי הצבא במטה הכללי, כגון וילהלם קייטל ואלפרד יודל. מאנשטיין הטיף לגישת הגנה גמישה שתנסה להביא לפריסת הכוחות הרוסיים אל מעבר ליכולתם, ואז להתקיפם מן האגף. פירושה של גישה זו היה מערכת תנועה שיכולה הייתה להביא לנסיגות, ולו זמניות, של מאות קילומטרים, על מנת להביא לכיתור המיוחל של הכוח התוקף. היטלר התעקש על הגנה נייחת ועל מלחמת התשה המבוססת על התשת האויב תוך נסיגה איטית והשמדת כל המתקנים הראויים לשימוש בדרכו של הכוח הנסוג.

מכל מקום, ב-25 במרץ 1944 במהלך נסיגה של וורמאכט במהלך מבצע דנייפר-קרפטי של הצבא האדום איבד היטלר את שארית האמון במפקד הוותיק של צבאותיו. הוא נקרא להתייצב אל מול היטלר, ושם הגן על עמדותיו, תוך שהוא טוען כי לא יימצא מפקד כשיר ממנו לקבוצת הארמיות. כעבור שלושה ימים פוטר מתפקידו, וביחד עמו מפקדים נוספים בגיזרה כאוואלד פון קלייסט והרמן הות. הוא הוחלף בתפקידו על ידי הגנרל ולטר מודל, נאצי ותיק. כניחומים, הוענקו חרבות לעיטור צלב האבירים אותו נשא. מאנשטיין עצמו טען כי פיטוריו היו בשל השפעתם השלילית של הימלר וגרינג על היטלר, וכי מקורן של הפקודות הכושלות אותן חילק היטלר בשלב זה של המלחמה הוא בהימלר ובגרינג.

לאחר פיטוריו עבר טיפול רפואי בבית חולים בוורוצלב בגלל בעיה בעין שממנה סבל, ולאחר מכן פרש לביתו בשלזיה.

ב-1944 מת אחיו של אביו המאמץ, אברהם פון מאנשטיין שהתגייר, והוא הביא אותו לקבורה בטקס נאצי בבית הקברות הנוצרי בווירצבורג.

מאנשטיין לא לקח חלק בקשר העשרים ביולי לרציחתו של היטלר, בו לקחו חלק רבים מאנשי המטה הכללי. לטענתו, נוצר עמו קשר באמצעות אחד הקושרים, הנינג פון טרסקו, עוד בשנת 1943, אך על אף שהסכים כי יש מקום לשינוי בהנהגת גרמניה, ראה עצמו קשור בשבועת הנאמנות להיטלר, אותה נשבעו כל חיילי גרמניה החל בשנת 1938. לקושרים סירב במשפט - "Preussische Feldmarschälle meutern nicht" - פילדמרשלים פרוסים אינם מורדים. אף על פי שלא הצטרף למורדים, לא מעל באמונם, ולא גילה לאיש על הניסיונות ליצור עמו קשר.

בינואר 1945 נמלט עם משפחתו מביתם שבשלזיה למערב גרמניה. הוא נכנע לפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ונעצר ב-23 באוגוסט 1945.

לאחר המלחמה

משפטו של מאנשטיין

מאנשטיין נעצר על ידי הבריטים. בזמן משפטי נירנברג בשנת 1946 הוא שימש כעד במשפטם של פושעי המלחמה העיקריים. הוא העיד מטעם ההגנה, אל מול האישומים כנגד המטה הכללי של כוחות היבשה, וכנגד ה-OKW (במסגרת המערכת המשפטית בנירנברג הוגשו כתבי אישום כנגד הארגונים). שני הארגונים זוכו מכל אשמה.

ברית המועצות חפצה בהסגרתו לידיה על מנת להעמידו לדין על פשעי מלחמה בשטחה. המוניטין שיצאו לו בשדה הקרב, כמו גם אווירת המלחמה הקרה, והעובדה כי אישים כברנרד לו מונטגומרי ולידל הארט דיברו בשבחו, מנעו את הסגרתו. הוא הועמד לדין בפני בית דין צבאי בריטי שהתכנס בהמבורג באוגוסט 1949.

הגנתו התבססה על כך שלא ידע כי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מתבצעים בשטח בו פעל כחייל, וכי לא אכף את פקודת הקומיסר שהייתה הבסיס לאחד מפשעי המלחמה העיקריים של הוורמאכט, השמדתם של שבויים שנחשדו כי הם פעילים קומוניסטים. בנירנברג הוא העיד כי קיבל את הפקודה, אך לא העביר אותה לחייליו.

עם כל זאת, מאנשטיין הוציא לחייליו פקודה כתובה ב-20 בנובמבר 1941, שהיוותה גרסה מעובדת לפקודה דומה שהוציא מפקדה הידוע לשמצה של הארמייה השישית באותו הזמן, ולטר פון רייכנאו, והשוותה "יהודים" ו"פרטיזנים" תוך קריאה לשימוש באמצעים מחמירים כנגדם. באותו הזמן היללו היטלר ורונדשטט את פקודתו של רייכנאו, ועודדו את המפקדים בשטח להוציא לחייליהם פקודות ברוח זו. פון מאנשטיין הוציא ביזמתו פקודה זו:

מאבק זה אינו כנגד כוחות מזוינים סובייטים הפועלים בצורה התואמת את כללי הלוחמה הנהוגים באירופה. מאחורי החזית, נמשך המאבק.... היהדות היא המתווך בין האויב בעורף ושארית הצבא האדום הנלחמת עדיין. יותר מבאירופה מחזיקים היהודים ברוסיה בעמדות מפתח של הנהגה פוליטית וממשל... החייל חייב להבין את הצורך בעונש מחמיר ליהדות.

בפקודה נאמר לחייליו של פון מאנשטיין להתקיים מאוכל שיוחרם מהאוכלוסייה המקומית. אחד מן האישומים נגדו נגע להרעבת האוכלוסייה על מנת להאכיל את חייליו.

הפקודה כללה גם פסקה שקבעה כי "צעדים חמורים יינקטו כנגד פעולה שרירותית המונעת מאינטרס עצמי, כנגד אכזריות וחוסר משמעת, וכנגד הפרת כללי הכבוד של החייל", וכי "יש לכבד מנהגים דתיים, במיוחד את אלו של המוסלמים הטאטארים."

הפקודה הוצגה למאנשטיין בעת עדותו בנירנברג, שם הודה כי חתם עליה, אך טען כי אינו זוכר את פרטיה. במשפטו בהמבורג הייתה הפקודה הראייה המרכזית.

מאנשטיין זוכה ממרבית סעיפי האישום, אך נמצא אשם בשני סעיפים, ו"אחראי" לשבעה אחרים, במיוחד בכל הנוגע למדיניות "אדמה חרוכה" שננקטה בעת הנסיגות, ובשל הימנעותו מעצירת הטבח באוכלוסייה האזרחית. ב-19 בדצמבר 1949 הוא נדון לשמונה עשרה שנות מאסר. לאחר מכן הומתק עונשו לשתים עשרה שנים, וב-6 במאי 1953, לאחר כשלוש שנים וחצי, שוחרר מאנשטיין בגלל "סיבות רפואיות".

אחד מפקודיו, אלכסנדר שטאלברג, דיווח לסופר בריאן מארק ריג, מחבר הספר "חייליו היהודים של היטלר", כי סיפר למאנשטיין כיצד מספר גדול של יהודים נרצחו. מאנשטיין שאל אותו אם הוא באמת מאמין לכך, ושטאלברג ענה כי אכן הוא מאמין בכך. "אם כך," ענה מאנשטיין, "הם רק יהודים".

מאנשטיין הודה בפני הפסיכיאטר לאון גולדנסון, שראיין אותו בעת משפטי נירנברג, כי הוא ידע על פועלה של איינזצגרופה D בראשות אוטו אולנדורף שרצחה עשרות אלפי יהודים בשטח עליו פיקד בשנים 1941–1942, אך לא היה לו מושג מהו תפקידה של יחידה זו, וממילא, גם אם היה יודע מהו תפקידם, לא היה יכול לעשות דבר בנוגע לכך.

מאנשטיין פרסם זמן קצר לאחר שנטל לידיו את הפיקוד על הארמייה ה-11 פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית-בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד." הוא אף הרחיק לכת והצדיק את "הכורח שבנקיטת אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות." בספר הזיכרונות שפרסם לאחר המלחמה, "ניצחונות אבודים", הוא נמנע מלהזכיר זאת.

יועץ בכיר

באמצע שנות ה-50 נקרא מאנשטיין על ידי הקנצלר קונראד אדנאואר לשרת כיועץ צבאי בכיר, ולשמש כיושב ראש ועדה פרלמנטרית לארגון הדוקטרינה החדשה של צבא מערב גרמניה, הבונדסוור, והשתלבותו בברית נאט"ו.

בתקופה זו מאנשטיין התגורר עם משפחתו בבוואריה וכתב את זכרונותיו "Verlorene Siege " (ניצחונות אבודים), שפורסמו בגרמניה ב-1955, ותורגמו לאנגלית ב-1958. בזכרונות אלו פרסם את התזה, שהפכה לאחר מכן לרווחת, שמקור אסונה של גרמניה היה בפקודות שנתן היטלר, וכי אילו הגנרלים ניהלו את המלחמה במקום היטלר, ניתן היה לנצח בה.

על אף הרשעתו בפשעי מלחמה, העובדה כי לא היה חבר במפלגה הנאצית הקלה על השתלבותו בממסד הצבאי החדש בגרמניה המערבית. בניגוד לגנרלים אחרים, שהוכתמו בנאמנות להיטלר, ונראו כמוקצים בעיני הממסד הצבאי החדש, בשנים הראשונות לקיום הבונדסוור היה מאנשטיין חבר שלא מן המניין במטה הכללי שלו.

מאנשטיין מת בביתו באירשנהאוזן בבוואריה ביוני 1973. הוא נקבר בטקס צבאי מלא.

לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976
• אלן קלרק, מבצע ברברוסה, מערכות, 1979
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, מערכות, 1968
• אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, מערכות, 1971, מסת"ב 9650503137
• לאון גולדנסון, נירנברג 1946 – הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, עברית וכתר, 2006, מסת"ב 9657319211
• ב. ה. לידל הארט, הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמנים, מערכות, 1986, מסת"ב 9650503048

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33201910אריך פון מאנשטיין