אלפרד פון טירפיץ
 | |
| אדמירל אלפרד פון טירפיץ | |
| לידה |
19 במרץ 1849 קיסטרין, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
6 במרץ 1930 (בגיל 80) אבנהאוזן, רפובליקת ויימאר  |
| השתייכות |
 הצי הפרוסי .svg){kind=small} צי הקונפדרציה הצפון-גרמנית הצי הקיסרי הגרמני |
| תקופת הפעילות | 1865–1916 (כ־51 שנים) |
| דרגה | גרוס-אדמירל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד שייטת הטרפדות מפקד שייטת הסיירות במזרח הרחוק שר הצי המלחמתי מפקד הצי הקיסרי הגרמני | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת פרוסיה צרפת מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
 פור לה מריט עם עלי אלון מסדר העיט השחור מסדר העיט האדום עיטור פרידריך | |
אלפרד פטר פרידריך טירפיץ, החל משנת 1900 פון טירפיץ (בגרמנית: Alfred Peter Friedrich von Tirpitz, 19 במרץ 1849 - 6 במרץ 1930) היה גרוס-אדמירל גרמני, מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי הגרמני, ענף אדמיניסטרטיבי רב עוצמה של הצי הקיסרי הגרמני, בין השנים 1897–1916. טירפיץ היה אחראי על הפיכת הצי הפרוסי הצנוע לצי הגרמני הקיסרי, צי המלחמה השני בגודלו ב-1914, שהיה היריב העיקרי של הצי המלכותי הבריטי.
במהלך מלחמת העולם הראשונה לא הצליח הצי הקיסרי הגרמני לערער את עליונותה הימית של בריטניה ולפרוץ את ההסגר הימי שהטילה. המשבר שאליו נקלע הצי הגרמני הביא את טירפיץ לתמוך בפתיחת לוחמת צוללות בלתי מוגבלת נגד מדינות ההסכמה. ב-1916 פוטר טירפיץ מתפקידו, ושוב לא תפס עמדת כוח.
ראשית דרכו בצי
טירפיץ נולד בקיסטרין (Küstrin, (אנ'); כיום Kostrzyn, בפולין) שבברנדנבורג ב-19 במרץ 1849. טירפיץ לא היה בן למשפחת אצולה אלא בן למעמד המקצועות החופשיים המשכיל. אביו, רודולף (1811–1905) היה פרקליט ליברלי, שמונה בהמשך לשופט. אמו הייתה בתו של רופא. טירפיץ גדל בפרנקפורט על נהר אודר. בזכרונותיו כתב שהיה תלמיד בינוני. הוא גדל במזרח פרוסיה באזור השייך היום לפולין, וספג את אהבת פרוסיה ואת הרגשת החובה העמוקה למלך ולמדינה שהייתה אופיינית כל כך לתקופתו ולחוגו. עם זאת, טירפיץ דיבר אנגלית שוטפת וחש עצמו בבית באנגליה, ואף שלח את שתי בנותיו ללמוד בקולג' צ'לטנהם לבנות היוקרתי באנגליה.
ב-18 בנובמבר 1884 נישא למריה אוגוסטה ליפקה (11 באוקטובר 1860, שווץ(אנ'), מערב פרוסיה - אחרי 1941). לזוג נולדו שתי בנות ובן. ב-12 ביוני 1900 הועלה טירפיץ לדרגת אצולה פרוסית, לשמו נוספה הקידומת "פון", והוא נקרא כעת פון טירפיץ. בנו, אובר-לויטננט צור זי וולפגנג פון טירפיץ, נפל בשבי הבריטי כאשר האונייה שבה שירת, הסיירת הקלה "מיינץ" הוטבעה במהלך קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914.
קריירה ימית
טירפיץ לא התכוון להצטרף לצי הפרוסי, אך כאשר סיפר לו אחד מחבריו על התגייסותו לצי החליט טירפיץ, בהסכמת הוריו, ללכת בעקבותיו. הוא התגייס ב-24 באפריל 1865 בגיל 16, והחל את שירותו בבית הספר הימי הצבאי בקיל. בתוך שנה הייתה פרוסיה במלחמה עם אוסטריה. ב-26 ביוני 1866 הוסמך טירפיץ כזיקאדט (Seekadett, דרגה המקבילה לדרגת מידשיפמן, פרח קצונה), והוצב באוניית מפרשים שסיירה בתעלת למאנש. באותה שנה הצטרפה פרוסיה לקונפדרציה הצפון גרמנית. הצי הפרוסי הפך רשמית לצי של הקונפדרציה הצפון גרמנית, וטירפיץ צורף רשמית לצי זה ב-24 ביוני 1866.
ב-2 בספטמבר 1869 הוסמך טירפיץ כקצין בדרגת אונטר לויטננט צור זי והוצב לפריגטה המשוריינת קניג וילהלם. במהלך מלחמת פרוסיה-צרפת היה הצי פרוסי נחות וקטן בהרבה מהצי הצרפתי שעמד מולו, ונותר במשך רוב המלחמה בנמליו, דבר שהיה מביך ומבייש עבור הצי. באותה תקופה היו פרוסיה ובריטניה ביחסי ידידות, ואוניות הצי הפרוסי שהו זמן רב בנמלים בריטיים. טירפיץ דיווח שהמלחים הגרמניים מוצאים את פלימות' נוחה יותר מקיל, וכי קל יותר להשיג ציוד ואספקה בבריטניה מאשר בפרוסיה, ורמתם גבוהה יותר. באותה תקופה סייע הצי הבריטי ברצון לצי הפרוסי הקטן, והקצינים הפרוסיים רחשו כבוד רב לעמיתיהם הבריטיים.
פיתוח טורפדו ולוחמת טורפדו
בעקבות איחוד גרמניה ב-1871 שונה שוב שמו של הצי, ועתה כונה הצי הקיסרי הגרמני. ב-25 במאי 1872 הועלה טירפיץ לדרגת לויטננט צור זי, וב-18 בנובמבר 1875 לדרגת קפיטן-לויטננט (המקבילה לדרגת לוטננט, OF-2, בצי הבריטי, ולדרגת סרן בצה"ל). ב-1877 נבחר טירפיץ לבקר במפעל של רוברט וייטהד, בעיר פיומה, ובו יוצרו הטורפדו הראשונים. לאחר ביקור זה מונה טירפיץ לאחראי על מחלקת הטורפדו בצי הקיסרי הגרמני. ב-1879 יוצר טורפדו גרמני ראשון, אך טירפיץ העריך שסיכוייו לפגוע במטרה אינם יותר מ-50%.
ב-17 בספטמבר 1881 עלה טירפיץ לדרגת קורבטנקפיטן (המקבילה לדרגת לפטננט קומנדר, OF-3, בצי הבריטי, ולדרגת רב-סרן בצה"ל). הוא עבר מתכנון טורפדו לתכנון ספינות טורפדו. מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי הגרמני, לאו פון קפריבי שהיה קרוב רחוק של טירפיץ, ועתה יכול היה לעבוד איתו על פיתוח טקטיקת הלוחמה של ספינות אלו. קפריבי ראה בספינות הטורפדו אמצעי לוחמה הגנתי כנגד האויב הסביר, צרפת. טירפיץ, לעומתו, תכנן פעולות התקפיות למלחמה אפשרית כנגד צרפת, ותכנן מתקפה על נמל שרבור באמצעות ספינות הטורפדו. ב-1887 זכו ספינות הטורפדו של הצי הגרמני בכבוד ללוות את וילהלם השני, קיסר גרמניה, כאשר הפליג לחגיגות יובל הזהב לסבתו, ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. זו הייתה הפעם הראשונה בה פגש טירפיץ את הקייזר. מאוחר יותר תיאר טירפיץ את התקופה שבה שירת בספינות הטורפדו כ"אחת עשרה השנים הטובות ביותר שלי".
פיתוח אסטרטגיה חדשה
ב-1887 סיים קפריבי את תפקידו, והוחלף על ידי אלכסנדר פון מונטס. חשיבותן של ספינות הטורפדו בעיניו הייתה נמוכה יותר, וטירפיץ ביקש העברה מתפקידו. הוא מונה לפיקוד על האונייה מחופת השריון "פרויסן" ואחריה על הפריגטה המשוריינת "וירטמברג". ב-24 בנובמבר 1888 קודם טירפיץ לדרגת קפיטן צור זי (דרגת המקבילה לדרגת קפטן, OF-5, בצי הבריטי, ולדרגת אלוף-משנה בצה"ל). ב-1890 מונה לראש מטה השייטת הבלטית של הצי. בשיחה שהתקיימה עם הקייזר, כאשר הגיע לפגישה עם קציני הצי הבכירים בקיל, הציע טירפיץ לקייזר לבנות אוניות מערכה, בניגוד לדעת עמיתיו שהמליצו על בניית סיירות. הקייזר אהב את התשובה, ותשעה חודשים מאוחר יותר הועבר טירפיץ לברלין כדי שיתחיל בתכנון אסטרטגיה חדשה עבור הצי הקיסרי הגרמני, צי שיוכל לפעול בים הפתוח.
טירפיץ אסף סביבו צוות של קצינים שהכיר מעת שירותו בספינות הטורפדו, הוא גיבש צי של כלי שיט מסוגים שונים, ובאמצעותם דימה אוניות מערכה. באימונים שעשה עם כלי השיט הללו נבחנו הטקטיקות שגיבש צוותו של טירפיץ. ב-1 בדצמבר 1892 הציג טירפיץ את מסקנותיו בפני הקייזר, ומסקנות אלו הביאו אותו לעימות מול מזכיר המדינה של משרד הצי באותה עת, אדמירל פרידריך פון הולמן. בתפקידו היה הולמן אחראי על רכישת אוניות, ומדיניותו הייתה רכישת כלי שיט על פי האפשרויות הכלכליות. טירפיץ הגיע למסקנה שהמבנה הקרבי הטוב ביותר הוא של שייטת בת שמונה אוניות מערכה זהות, ולא שייטת של שמונה אוניות בעלות יכולות שונות. לתפיסתו של טירפיץ, בכל פעם תתווסף לצי קבוצה של שמונה אוניות, בעלות יכולות זהות. הולמן העדיף צי מעורב, שיכלול סיירות למשימות ארוכות טווח, אך טירפיץ סבר שסיירות לא תוכלנה לפעול ללא גיבוי של אוניות מערכה.
טירפיץ היה מתוסכל מכך שהמלצותיו אינן מתקבלות, ובסתיו 1895 ביקש לעבור לתפקיד אחר. הקייזר לא רצה לוותר על טירפיץ, וביקש ממנו להכין רשימת המלצות לבניית אוניות. הרשימה הוגשה ב-3 בינואר 1896, אך תזמון הגשתה היה גרוע: הימים היו ימי העימותים בין הבורים ובין המתיישבים הבריטים בדרום אפריקה. הקייזר, כמו רוב הגרמנים, תמכו בבורים אך לא היו יכולים לסייע בשל המרחק הרב ובשל העובדה שהצי המלכותי הבריטי שלט בים ומנע כל אפשרות להעביר אליהם עזרה. הקייזר החל מיד לדרוש סיירות, שתוכלנה לפעול במרחקים גדולים ולהשפיע על המלחמה. הולמן הופקד על אישור הרייכסטאג לתקציב הנדרש עבור תוכנית בניית אוניות, אך הוא נכשל במשימתו. הקנצלר, הוהנהלוהה, לא ראה הגיון בהגדלת הצי ולפיכך דיווח לקייזר שהרייכסטג מתנגד, וראש המטה של משרד הצי, אדמירל גוסטב פון זנדן-ביברן, המליץ שהדרך היחידה להגשים את התוכניות להגדלת הצי היא להחליף את הולמן. וילהלם החליט, אימפולסיבית, למנות את טירפיץ.
עם זאת, בינתיים הצליח הולמן להשיג מימון לאוניית מערכה אחת ולשלוש סיירות גדולות. הקייזר וראשי הצי היו סבורים שהחלפתו של הולמן לפני השלמת העברת חוק התקציב לתוכנית הבנייה הזו תהיה טעות. לפיכך הוחלט לתת לטירפיץ את הפיקוד על שייטת המזרח הרחוק של הצי הקיסרי הגרמני, עם הבטחה שימונה למזכיר המדינה של משרד הצי ברגע המתאים. בסיסה של שייטת המזרח הרחוק היה במתקנים הבריטיים בהונג קונג, וכלי השיט הגרמניים היו תמיד בעדיפות נמוכה לשימוש ברציפים ובמבדוקים. טירפיץ הונחה למצוא מיקום מתאים לנמל חדש, ולהציע ארבע אפשרויות. טירפיץ העדיף את צ'ינגדאו בצפון סין, אז בשליטת שושלת צ'ינג, אך בכירים אחרים בממד הימי הגרמני העדיפו מיקומים אחרים וטירפיץ נחלש מעט בלחצם. בסופו של דבר כפו הגרמנים על שליטי סין ב-1898 להחכיר להם את האזור, שהעיר המרכזית בו נקראה בפיהם צינגטאו.
טירפיץ כבר לא היה במזרח באותה עת. ב-12 במרץ 1896 קיצץ הרייכסטאג את התקציב שאושר להולמן מ-70 מיליון מארק גרמני ל-58 מיליון. הולמן התפטר, וטירפיץ נקרא לשוב למולדתו ולקבל את תפקיד מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי (Reichsmarineamt). טירפיץ שב לגרמניה בדרך הארוכה, דרך ארצות הברית בה סייר במהלך מסעו הביתה. הוא הגיע לברלין ב-6 ביוני 1897, והביע תחושות פסימיות בדבר יכולתו להצליח מול הרייכסטאג.
מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי
ב-15 ביוני הגיש טירפיץ לקייזר תזכיר על מבנה ומטרת צי המלחמה הגרמני. התזכיר הגדיר את בריטניה כאויב המרכזי, ואת הים הצפוני בין הלגולנד לשפך התמזה. כאמור לעיל, הקייזר וכמה מראשי הצי סברו שהצי הקיסרי צריך להיות מורכב מסיירות, בעלות טווח גדול, שתוכלנה להילחם בכל רחבי העולם. טירפיץ דחה אפשרות זו כלא מעשית, בשל היעדרם של בסיסי אספקה גרמניים מעבר לים (צינגדאו הייתה הבסיס הימי היחיד שהיה לגרמנים מחוץ לגרמניה). לדעתו, המרכיב העיקרי של הצי היה צריך להיות אוניות מערכה, שתוכלנה להיות משקל נגד לצי הבריטי. היעד שגיבש טירפיץ היה, כאמור, בניית שתי שייטות של אוניות מערכה, עם שמונה אוניות זהות בכל אחת, וכן אוניית דגל אחת ושתי אוניות נוספות, כעתודה. על פי תוכניתו של טירפיץ תושלם בניית האוניות ב-1905 ועלותה תעמוד על 408 מיליון מארק, 58 מיליון מארק לשנה - בגובה התקציב הקיים.
בהצעתו של טירפיץ היו כמה חידושים. ראשית, הוגדר לצי יעד ברור, במקום המדיניות הקודמת שבה גדל הצי בהדרגה וללא שיטה. התכנית נבנתה תוכנית לשבע שנים, כתוכנית קבועה שלאחר אישורה ברייכסטג לא תהיה נתונה לשינוי, לא על ידי הרייכסטאג ולא על ידי הצי. החידוש החשוב ביותר היה בשינוי במדיניות החוץ של הקיסרות הגרמנית, שנועד להצדיק את בניית הצי. בפעם הראשונה הוגדרה בריטניה כאויב העיקרי (אם כי שמה לא נזכר במפורש בתזכיר של טירפיץ), בניגוד לקשר הידידותי שהיה עד אז בין שתי המדינות.
הקייזר אישר את הצעתו של טירפיץ, וזה האחרון אסף צוות של קצינים והסתגר עימם כדי לתכנן את הצעת החוק שתוגש לרייכסטאג. הוא מנע התערבות של הפיקוד הגבוה של הצי בתוכניות על ידי הקמת וועדה משותפת שנועדה לבחון שינויים בצי, אך מנע מהוועדה כל מידע. בשיטה דומה פעל גם מול משרד האוצר הקיסרי. לעומת זאת, טירפיץ טרח רבות לוודא שהקייזר והקנצלר משוכנעים בתוכניתו, וכך יכול היה לטעון מול גופים אחרים שההחלטות כבר התקבלו בדרג הגבוה ביותר, וכך למנוע וויכוחים ומחלוקות על תפיסתו.
לקראת השלמת החוק יצא טירפיץ למסע שכנועים והשגת תמיכה. הוא ביקר אצל הנסיך אוטו פון ביסמרק, לשעבר קנצלר גרמניה (עד שפוטר על ידי הקייזר), ושכנע אותו להביע את תמיכתו בהצעותיו. טירפיץ המשיך לבקר אצל ראשי המדינות הגרמניות: מלך סקסוניה, הנסיך העוצר של בוואריה, הדוכס הגדול של באדן ואולדנבורג, וראשי המועצות של ערי ההאנזה. ב-19 באוקטובר נשלח החוק להדפסה, לקראת הגשתו לרייכסטאג. בניגוד למזכירי מדינה קודמים, נהג טירפיץ במדיניות של הסברה ושיתוף עם צירי הרייכסטאג. הוא הזמין צירים לשיחות הסברה על החוק ואנשיו ארגנו עבורם סיורים באוניות ובמספנות והפיצו חומר הסברה רב ביניהם. תשומת לב מיוחדת ניתנה לחברי וועדת התקציב, שהיו אמורים לבחון את החוק לעומקו: אנשיו של טירפיץ בחנו את קשריהם ואת האינטרסים שלהם כדי למצוא דרכים להשפיע עליהם.
הקייזר והקנצלר הדגישו שהצי נועד להגנת גרמניה בלבד, אך נועד להיות בגודל כזה שגם מעצמה ימית מן הדרג הראשון תהסס לתקוף את גרמניה לאור עוצמתו. מרצים באוניברסיטאות הגרמניות הוזמנו להרצות על החשיבות בהגנת הסחר הגרמני. גם ראשי התעשייה הגרמנית, ובראשם איל תעשיות המתכת פריץ קרופ ואיל ההון, איש הספנות אלברט באלין, הוזמנו לשאת דברים על חשיבות החוק לתעשייה ולמסחר. במשרד הצי הוקם משרד עיתונאות, שהפיץ לכתבים תדרוכים מקיפים ומענה מנומס ואדיב לכל התנגדות שעלתה. עיתונים קטנים, שלא היו יכולים לשלוח כתב משלהם קיבלו כתבות מוכנות. הוקם ארגון בשם "ליגת הצי", שנועד להפיץ את הרעיון על כוח ימי עולמי וחשיבותו לקיסרות. הליגה טענה שמושבות מעבר לים חיוניות עבור הקיסרות וגרמניה ראויה ל"מקום מתחת השמש". ב-1898 היו חברים בליגה 78,000 איש, 600,000 איש ב-1901 ו-1.1 מיליון ב-1914.
בדיון ברייכסטאג הועלו התנגדויות שונות לחוק. אחת ההתנגדויות המרכזיות הייתה שהחוק מבטל אחת מן הסמכויות החשובות שיש לפרלמנט, והיא הביקורת השנתית על הוצאות הממשלה. צירים שמרניים טענו שהשקעת כספים בצי היא בזבוז, וכי יש להשקיע אותם סכומים בצבא, שיהיה הגורם המכריע במלחמה. אויגן ריכטר, מן האגף הליברלי-רדיקלי, טען שאם הכוונה היא שגרמניה תהפוך לכוח ימי מוביל הרי שהתכנית המוצעת לא תספיק, ולא יהיה סוף לצורך בבניין אוניות. אוגוסט בבל, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים, טען שמקורו של החוק בכמה פקידים אנגלופובים המבקשים להתגרות בבריטניה, אך לטעון שצי בגודל שהוצע בהצעת החוק יוכל להתמודד עם הצי המלכותי הבריטי הוא טירוף, וכל מי שמציע זאת מקומו בבית משוגעים.
ב-26 במרץ 1898 אושר החוק ברוב של 212 צירים מול 139 שהתנגדו. הקייזר וכל המקורבים אליו היו מאושרים מההצלחה ותפקידו של טירפיץ שודרג לתפקיד שר בכיר, במעגל הבכיר של הממשלה. השפעתו וחשיבותו היו מובטחים והוא נותר גורם מרכזי בממשלת הקיסרות בתשע עשרה השנים הבאות.
הופעת הדרדנוט ותכנון האוניות
ערכים מורחבים – דרדנוט, אה"מ דרדנוט
ב-1906 השיקו הבריטים את אוניית המערכה אה"מ "דרדנוט" ויצרו מהפכה בתכנון אוניות המערכה. טירפיץ עצר את בניית האוניות למשך כשנה כדי ללמוד את השינוי ולהתאים את האוניות החדשות למהפכה אותה גילמה האונייה הבריטית. אוניות המערכה מסדרת נסאו היו הדרדנוטים הראשונים של הצי הקיסרי הגרמני, ותכנונן העיד על סדר העדיפויות של טירפיץ. האוניות הגרמניות היו חמושות בתותחים בעלי קוטר קטן יותר מזה של האוניות הבריטיות - 11 אינץ' (280 מ"מ), לעומת 12 אינץ' (305 מ"מ) באה"מ דרדנוט. גם מהירותן של האוניות הגרמניות הייתה מעט נמוכה יותר, כ-20 קשר (37 קמ"ש) לעומת 21 קשר (39 קמ"ש). עם זאת, המיגון באוניות הגרמניות היה כבד יותר, והשריון שנשאו היה עבה יותר באופן משמעותי - חגורת השריון הראשית בסדרת נסאו הייתה בעובי 30 ס"מ, לעומת חגורת שריון משתנה באה"מ דרדנוט, שעוביה נע בין 10 ל-28 ס"מ. טירפיץ האמין שמטרתה העיקרית של אוניית המערכה היא לא לטבוע, והאוניות תוכננו בהתאם. התפיסה הבריטית, בה דגל לורד הים הראשון הבריטי, אדמירל ג'קי פישר, העדיפה מהירות וכוח אש.
ההבדל בין תפיסות העולם השונות בא לידי ביטוי במיוחד בסיירות המערכה, גם הן פרי רוחו של פישר. סיירות המערכה הבריטיות היו מהירות מאוד (25 - 31.5 קשר, תלוי בדגם; 46 - 58 קמ"ש) והיו חמושות בתותחים גדולים יחסית (עד 15 אינץ', 381 מ"מ), אך בעלות שריון דק (עד 23 ס"מ). סיירות המערכה הגרמניות, לעומתן, היו קצת יותר איטיות (עד 28 קשר, 51 קמ"ש) ובעלות תותחים בעלי קוטר קטן יותר (עד 12 אינץ'), אך בעלות שריון כבד יותר, עד 30.5 ס"מ. סיירות המערכה הבריטיות הוכיחו את יכולתן ואת ייחודן בקרב איי פוקלנד, בסוף 1914, כאשר מהירותן ועוצמת האש שלהן הוכחו כגורם מכריע מול סיירות משוריינות של הצי הקיסרי. לעומת זאת, בקרב יוטלנד הוכחה תפיסתו של טירפיץ: שלוש סיירות מערכה בריטיות נפגעו והתפוצצו במהלך הקרב, לעומת סיירת מערכה גרמנית אחת שטובעה.
חוק הצי השני והתיקונים לחוק
שנה לאחר העברת החוק הראשון הופיע טירפיץ בפני הרייכסטאג והצהיר כי הוא מרוצה מהחוק, וכי הצי המתוכנן אמנם יהיה קטן מהצי הצרפתי והבריטי אך יוכל להרתיע את הצי הקיסרי הרוסי בים הבלטי. בתוך שנה השתנתה התמונה. באוקטובר 1889 פרצה מלחמת הבורים בין הבריטים והבורים. בינואר 1900 עצרה סיירת בריטית שלוש אוניות קיטור גרמניות וערכה בהן חיפוש אחר אספקה שנועדה לסייע לבורים. דעת הקהל בגרמניה - האוהדת לבורים - סערה, אך לנוכח העליונות הימית הבריטית לא היה דבר שאותו הייתה גרמניה יכולה לעשות כדי לסייע. טירפיץ ניצל את הלך הרוח הלוחמני והעביר את חוק הצי השני, שעל פיו הוגדל מספר אוניות המערכה מתשע עשרה לשלושים ושמונה - ארבע פלגות של שמונה אוניות כל אחת, אוניית דגל וארבע אוניות בעתודה. החוק השני נפרש לאורך שבע עשרה שנים, מ-1901 עד 1917, והשלמת האוניות האחרונות הייתה אמורה להסתיים עד 1920. מספר זה של אוניות מערכה היה מציב את הצי הגרמני במקום השני בעולם בגודלו, ואף על פי שלא הוזכר בפירוש היה ברור מי תהיה יריבתו של הצי הגרמני. ב-5 בדצמבר 1899 הועלה טירפיץ לדרגת ויצה-אדמירל (תת אדמירל). חוק הצי עבר ב-20 ביוני 1900.
בנוסף לחוק השני העביר טירפיץ שלושה תיקונים לחוק, ביוני 1906, באפריל 1908 וביוני 1912. כמו חוק הצי השני, גם תיקונים אלו הועברו בשעות של סערה ציבורית בגרמניה. התיקון הראשון הועבר לאחר תבוסתה הדיפלומטית של גרמניה במשבר מרוקו הראשון, ובמסגרתו אושרה בניית שש סיירות גדולות עבור הצי. התיקון השני הועבר לאחר חששות כבדים שעלו בגרמניה מפלישה בריטית, ובמסגרתו אושרה החלפת אוניות מערכה לאחר 20 שנה בשירות, ולא לאחר 25 שנים כפי שאושר בחוק הצי הראשון. התיקון השלישי הועבר לאחר תבוסה דיפלומטית נוספת לגרמניה במשבר אגאדיר. בתיקון זה אישר הרייכסטאג בניית שלוש אוניות מערכה נוספות.
חוק הצי הראשון לא עורר חששות רבים בבריטניה. הצי הבריטי בעת היה בגודלם של שני הציים הבאים אחריו בגודלם גם יחד, והמדיניות הבריטית הייתה לשמור על יחס כוחות זה. חוק הצי השני, לעומת זאת, גרם לחשש רב בבריטניה. החשש נבע מהסדירות ומהיעילות שבהן נבנו האוניות הגרמניות, שניכר בהן שאיכותן טובה ככל אונית מערכה אחרת בעולם. המודיעין שנאסף לגבי האוניות הגרמניות הראה שהן נבנו לטווח קצר יחסית ומשך שהיה קצר יחסית בים, ומכאן ששדה הפעילות שהיה חזוי עבורן היה הים הצפוני. ההשפעה על מדיניותה של בריטניה הייתה גדולה: ממשלת בריטניה החליטה להפסיק את מדיניות הבדידות המזהירה בה נקטה במהלך המאה ה-19 והחלה לפעול ליצירת בריתו כנגד גרמניה. חלק מאוניות הצי הבריטי שהיו מפוזרות בציים שונים ברחבי העולם הוחזרו לבריטניה, והואצה בנייתן של אוניות מערכה חדשות.
תוכנית טירפיץ
התכנית אותה הציע טירפיץ קיוותה להשיג מספר מטרות. בניית הצי הייתה יכולה להוות תחליף לבריתות עם מדינות אחרות, וכדי לפתוח אופקים חדשים מעבר למגבלות היבשתיות של גרמניה. בסוף המאה ה-19 חוותה גרמניה גידול מהיר באוכלוסייה, תופעה שהוגדרה אז כאחת מן הבעיות הגדולות של התקופה. בניית הצי הייתה אמורה לאפשר יצירת שווקים חדשים, שיאפשרו את המשך התקדמותה של המהפכה התעשייתית השנייה, שהייתה אז בשיאה. בנוסף, בניית הצי הייתה אמורה להוסיף יוקרה לגרמניה, יוקרה שנתבעה בחוגים שונים ומצאה ביטוי בעיתונות הגרמנית לעיתים קרובות. צי חזק היה אמור לתת לגרמניה עצמאות ביחסי החוץ שלה ולהביא את הקיסרות למקום פוליטי מרכזי בדיפלומטיה הבינלאומית, מקום ועוצמה שבתורה יסייעו לאיחוד השורות בזירה הפוליטית הפנים-גרמנית.
טירפיץ האמין שתוכניתו תיצור גם שינוי חברתי. התכנית הנרחבת לבניית האוניות דרשה משאבים לאומיים עצומים והעמידה במרכז את התעשיינים, את אנשי הצבא ואת מעמד בעלי הקרקעות. על פי חזונו של טירפיץ, שלוש הקבוצות הללו תמצאנה אינטרסים משותפים סביב בניית האוניות, ותהדופנה את האיום הנשקף מצד הסוציאל-דמוקרטיה. גם הקייזר היה שותף לתקוות אלה. בסוף המאה ה-19 סבר וילהלם II שהסוציאל-דמוקרטיה היא תופעה חולפת, אך תוצאות הבחירות ב-1903, שבהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) ב-31.7% מקולות הבוחרים הביאו את הקייזר להבנה שמדובר בבעיה מבנית בקיסרות (ה-SPD המשיכו לעלות גם בבחירות הבאות: ב-1907 ירדו מעט ל-29%, אך ב-1912 הגיעו לכמעט 34% והיו למפלגה הגדולה ברייכסטאג). הקייזר קיווה שמדיניות כלכלית ומדיניות חוץ מוצלחות תסייענה להעביר את הפועלים מתמיכה בסוציאל-דמוקרטים להזדהות עם הקייזר והרגש הלאומי. תוכניתו של טירפיץ הייתה מרכזית למהלך זה.
תאוריית הסיכון
אחד מעיקריה של תוכנית טירפיץ הייתה "תאוריית סיכון" (Risikotheorie). חלקו הראשון של הסיכון היה בשלב שבו החלה בניית הצי. לדעתו של טירפיץ היה "אזור סכנה" שעל תוכנית בניית הצי לעבור אותו. אזור זה היה מרווח זמן שבו יוכל הצי הבריטי, או צי זר אחר, לנסות ולתקוף את הצי הגרמני המתהווה כדי למנוע את בנייתו, ללא שהצי הגרמני - שעדיין לא נבנה, או שנמצא בחיתוליו - יוכל למנוע זאת. אזור זה יסתיים כאשר תהיה לצי הגרמני עוצמה מספיקה כדי להרתיע מפני ניסיון תקיפה כזה. כדי להגן על הצי מפני אפשרות כזו שאף קנצלר גרמניה, ברנהרד פון בילוב, שהיה שותף לטירפיץ בתפיסתו, לשמור על השלום, ולהבטיח את תנאי המסגרת שיאפשרו לטירפיץ לממש את תוכניתו עד שתחצה את "אזור הסכנה".
חלקו השני של הסיכון היה התפיסה על מעמדו של הצי הגרמני מול הבריטי. לתפיסתו של טירפיץ, מרגע שהצי הגרמני יגיע לגודל מסוים ביחס לצי הבריטי יעדיפו הבריטים להימנע מעימות מולו. זאת, מכיוון שגם אם ינצחו את הצי הגרמני בקרב ימי יהיה ניצחון זה ניצחון פירוס, שיסכן את עליונותה הימית של בריטניה. הבריטים אינם יכולים לשאת סיכון כזה מאחר שמשמעותו תהיה אובדן האימפריה שלהם. להערכתו של טירפיץ, הבריטים יעדיפו לאפשר לגרמניה להתפתח למעמד של מעצמה עולמית כל עוד יתאפשר להם לשמור על עליונותם הימית, מאשר לפגוע בצי הגרמני ולסכן את שליטתם בים.
למעשה, תאוריית הסיכון של טירפיץ הבטיחה את כישלונה. מעצם מהותה כפתה תפיסתו של טירפיץ על בריטניה נקיטת צעדים, שלולא האיום הגרמני לא היו מתקבלים על ידי הממסד הבריטי. הצורך לרכז את הצי שלה מול האיום המתהווה בגרמניה הביא את בריטניה לכריתת בריתות עם מעצמות אחרות, כדי להעביר לאחריותן זירות ימיות שונות ולהחזיר בדרך זו אוניות מלחמה הביתה. הסכם ראשון כזה נחתם בין בריטניה לקיסרות היפנית ב-1902, והודות לו הייתה בריטניה יכולה להקצות מחדש את אוניות המערכה של צי המזרח הרחוק לצי הבית. ההסכמה הלבבית שנחתמה בין בריטניה לצרפת ב-1904 אפשרה לבריטים להקטין את צי הים התיכון שלה, ולהעביר אוניות נוספות לצי הבית; הצרפתים קיבלו על עצמם את האחריות לים התיכון ואילו הבריטים קיבלו אחריות לחוף האטלנטי של צרפת. תאוריית הסיכון למעשה הכשילה את עצמה: המדיניות הגרמנית הביאה את בריטניה להתפייס עם אויבתה הגדולה ביותר במשך מאות שנים, ולא הייתה נתונה ל"סיכון" שנחזה בתיאורייה של טירפיץ. ב-1905 השמיד הצי הקיסרי היפני בקרב צושימה, את הצי הקיסרי הרוסי, וכך נוטרל עוד אויב של בריטניה. בתוך כמה שנים עמדה גרמניה מול מלוא כוחה הימי של בריטניה, ותאוריית הסיכון הגרמנית העלתה מאוד הסבירות שהצי הבריטי יימנה עם אויביה של הקיסרות הגרמנית בעת מלחמה עתידית.
ב-1914 היה הצי הקיסרי הגרמני השני בגודלו בעולם. הצי כלל שבע עשרה אוניות מערכה דרדנוט, חמש סיירות מערכה, עשרים וחמש סיירות ועשרים אוניות מערכה פרה-דרדנוט. גודלו היה כ-40% מגודלו של הצי המלכותי הבריטי.
גרוס אדמירל
ב-1911 הוענקה לטירפיץ דרגת גרוס-אדמירל, המקבילה לדרגת גנרל-פלדמרשל בצבא, או לדרגות אדמירל הצי הבריטית (Admiral of the Fleet) ואדמירל צי (Fleet Admiral) בארצות הברית. הדרגה הוענקה לו כהערכה על פועלו בבניין הצי, אך בשל העובדה שטירפיץ מעולם לא הוביל צי לקרב נמנע ממנו סימול הדרגה המקובל לגרוס-אדמירל ולא ניתן לו הבאטון הייחודי לבעלי דרגה זו.
מלחמת העולם הראשונה
תוכנית הבנייה שהוביל טירפיץ הייתה אמורה להסתיים ב-1920, אך מלחמת העולם הראשונה פרצה שש שנים לפני השלמתה. טירפיץ היה בעמדה מינהלית, ולא הייתה לו סמכות לנהל את מבצעי הצי. ככל שהתקדמה המלחמה הסתבר כי הצי הקיסרי הגרמני אינו מצליח לפרוץ את ההסגר הימי שהטיל הצי המלכותי הבריטי. בקרב יוטלנד, ב-1916, הצליחו הגרמנים להסב לצי הבריטי אבדות כפולות מאלה שנגרמו לו, אך עדיין לא הצליח לשבור את העליונות הבריטית.
טירפיץ התייחס לצוללות בחשדנות, ולא הקדיש משאבים מרובים לבנייתן. כתוצאה מכך החל הצי הגרמני את המלחמה עם פחות צוללות ממה שאולי היה אפשרי, עובדה שייתכן והייתה לה השפעה בהמשך המלחמה. עם זאת, טירפיץ החל לתמוך בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת לנוכח כישלון הצי הגרמני בפריצת ההסגר הימי. לוחמת הצוללות הייתה אמורה לנתק את קווי האספקה הבריטיים ולאלץ אותם להגיע להסכם שלום עם גרמניה. ב-1915 הפעילו הגרמנים לתקופה קצרה לוחמת צוללות כזו, אך הפסיקו בה לאחר הסערה שעוררה הטבעת אוניית הנוסעים לוזיטאניה. משלא התקבלה דעתו שיש לחזור ולהפעיל לוחמת צוללות, סר חינו בעיני הקייזר והוא נאלץ לפרוש מתפקידו ב-15 במרץ 1916. מחליפו היה אדוארד פון קאפלה (Eduard von Capelle). ב-1917 החל הגרמנים שוב בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת, שהסבה למדינות ההסכמה אבדות כבדות, אך הובסה בסופו של דבר.
פעילות פוליטית
ב-1917 היה טירפיץ בין מייסדי "מפלגת המולדת" (Deutsche Vaterlandspartei) הלאומנית והפן-גרמנית. סגנו היה וולפגנג קאפ. המפלגה הייתה מוקד למתנגדי הסכם השלום שנחתם בין גרמניה למדינות ההסכמה ונגד הרוב ברייכסטאג. המפלגה הייתה גוף חוץ-פרלמנטרי ימני, שהתיימרה לשלב את כל המפלגות והארגונים הימניים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יושמה התפיסה של גיוס מירב הכוחות החוץ-פרלמנטריים מהימין. בשיאה, בקיץ 1918, היו במפלגה 1.25 מיליון חברים. מפלגת המולדת עוצבה על ידי "חשיבה שלטונית קיסרית", שהציבה במרכז את אריך לודנדורף ופאול פון הינדנבורג, שדמותם עוצבה בתעמולת המפלגה כ"קיסרי העם". המטרה הייתה משטר צבאי המבוסס על משאל עם, שמטרותיו מלחמתיות, וזאת כחלופה לפרלמנטריזציה של הרייך. מטרות אלו הובילו לקריאות פנימיות בקבוצה להפיכה בהנהגתם של הינדנבורג ולודנדורף, במידת הצורך גם נגד הקייזר. שותפותו של טירפיץ במפלגה הראתה כי הוא מוכן לתסיסה פוליטית באמצעות מפלגת המונים ותעמולה, להפיכה נגד הקיסר ולדיקטטורה צבאית.
טירפיץ היה ציר ברייכסטאג בשנים 1924–1928, כנציג מפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP, Deutschnationale Volkspartei) השמרנית. עם פרישתו מן הרייכסטאג הסתיימה פעילותו הפוליטית. הוא נפטר ב-6 במרץ 1930 בעיר אבנהאוזן, ליד מינכן, בן 81 שנים.
חתנו היה אולריך פון האסל שהיה שגריר גרמניה באיטליה, ואחד מהקושרים נגד אדולף היטלר בקשר העשרים ביולי.
הנצחה
- גרמניה הנאצית קראה על שמו את אניית המערכה טירפיץ, אוניית האחות לביסמרק
קישורים חיצוניים
- אלפרד פון טירפיץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלפרד פון טירפיץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
34072567אלפרד פון טירפיץ