קרב קמברה (1917)
 | ||||||||||||||||||
| טנק בריטי פגוע בקמברה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 בנובמבר 1917 – 6 בדצמבר 1917 (17 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קמברה, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | בתחילה - הצלחה בריטית, לבסוף - תיקו | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מהלכי המתקפה הבריטית  ומהלכי מתקפת-הנגד הגרמנית | ||||||||||||||||||
קרב קמברה (20 בנובמבר עד 6 בדצמבר 1917) היה אחד מקרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. ייחודו של הקרב, במהלכו תקפו כוחות בריטים את קו הינדנבורג הגרמני ופרצו אותו לראשונה, הוא בשימוש המוצלח והמסיבי הראשון בטנקים במסגרת קרב משולב. לפי לידל הארט, מדובר ב"אחד מציוני הדרך בהיסטוריה של המלחמה, שחר של תקופה חדשה".
רקע
קמברה (Cambrai) היא עיירה צרפתית במחוז נור שבצפון המדינה. ב-1917 הייתה העיירה נקודת מפתח לאספקת הכוחות הגרמניים לאורך קו זיגפריד (חלק מקו הינדנבורג), וכן שכנה קרוב לרכס בורלון (Bourlon Ridge) — שטח השולט על העורף הגרמני מצפון.
הכנות לקרב
ביוני 1917, ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר והנרי יו טיודור הציעו מתקפת טנקים ליד קמברה. הגנרל ג'וליאן בינג, מפקד הארמייה השלישית הבריטית, קיבל את ההצעה ושינה את התוכנית, שכללה רק את כיבוש קמברה, כדי לנסות לפרוץ את הקווים הגרמניים. הוא הגדיר את המטרה כשאפתנית יותר בכך שהורה כי צריך לפרוץ את החזית הגרמנית כולה בנקודה - מה שתהיה הצלחה חשובה ביותר ומכריעה מאוד למצב לוחמת התעלות באותה תקופה, מכיוון שמלחמת תנועה כעת תתאפשר שוב. אבל המפקד הראשי, סר דאגלס הייג, דחה את המתקפה השאפתנית והנועזת מכיוון שרצה להשלים תחילה את הפעילות בפשנדל. אולם כאשר הסתיימה הלחימה שם, אישר הייג את התוכנית כמבצע GY בספטמבר 1917.
קמברה נבחרה כיעד בעיקר משום שבניגוד לפלנדריה או לאזור סום, נראה שהשטח מתאים יותר להתקפת טנקים אדירה. האדמה בפלנדריה התרככה במהירות כך שהטנקים נתקעו בבוץ. זה היה קטלני במיוחד בקרב פשנדל. האזור סביב קמברה היה מצויד גם בפחות מכשולים טבעיים (נהרות, חורשות וכו'). מבצע מוצלח היה חשוב לאחר שהאמון בכלי הנשק המשוריינים דעך.
התוכנית הייתה מסובכת; עיקר התוכנית היה לפרוץ את קווי הגרמנים באמצעות מתקפה מרוכזת בחזית צרה של חמישה קילומטרים בין תעלת דו נור ותעלת סן-קנטן. הארמייה השלישית הבריטית סיפקה יותר ממחצית מ-19 הדיוויזיות להתקפה זו, אם כי 14 מהן פעלו זמן קצר לפני כן במהלך הקרב השלישי על איפר.
בצפון, ביום הראשון, אמור היה הקורפוס ה-4 (הדיוויזיות ה-56, ה-36, ה-62 וה-51) בפיקודו של הגנרל צ'ארלס וולקומב לתקוף בין מוורס להארינקור ולנסות לכבוש את פלסקייר וגריינקור. הקורפוס ה-5 (בתחילה רק הדיוויזיה ה-40, בסוף נובמבר גם הדיוויזיות ה-2 וה-47) בפיקודו של הגנרל אדוארד פנסהאווה, שהיה בקו השני מאחוריו, היה אמור לעקוב אחר התקפה זו מאוחר יותר - לאבטח את האזור הכבוש. בדרום הקורפוס ה-3 (הדיוויזיות ה-6, ה-20 וה-12) בפיקודו של הגנרל ויליאם פלטני הוביל את הכוח העיקרי לעבר מרוקינג, קרבקור ובונאוויס. קורפוס זה היה אמור להקדים את קורפוס הטנקים לפריצת דרך, על קורפוס הפרשים (דיוויזיות הפרשים ה-1, ה-2 וה-5) בפיקודו של הגנרל צ'ארלס קוואנה הוטל לנסות להרחיב במהירות את ראש הגשר מעל תעלת הסכלדה המכוונת למסניר. בנוסף, הדיוויזיה ה-29 נותרה בעתודה לדחיפה המיידית. בקצה הימני ביותר, באזור צפונית-מזרחית לאפיי, ליוותה הדיוויזיה ה-55 של הקורפוס ה-7 בפיקודו של הגנרל תומאס סנואו את ההתקפה לכיוון צפון-מזרח וכיסתה את המבצע מזרחה נגד הונקור.
במהלך ההתקפה שימשו אסטרטגיות חדשות בלוחמת הטנקים החדישה, ששילבה מתקפות טנקים, אוויר וחי"ר. טנקים עלו במיוחד בגל ההתקפות הראשון. חיל הרגלים עקב אחר מרחק של 45–50 מטר כדי לפנות את שדה הקרב, במיוחד התעלות, מכוחות האויב. חלק מהטנקים נשאו חבילות זרדים, אותם זרקו לתעלות, ובכך יצרו מעברים לטנקים ולחיל הרגלים הבא. בנוסף, מה שמכונה "טנקים נושאי נשק" נועדו לשאת תותחים על פני שדה הקרב. עם זאת, משימתם שונתה במהלך הקרב, כך שהם שימשו להובלת אספקה וכוח אדם, שהפך במהרה לחשוב בהרבה.
ב-12 בנובמבר, כ-80 עד 100 טנקים עם חיל רגלים כבר עבדו יחד על הטקטיקה לקרב בשוחות. מכיוון שהיה חסר זמן, היחידות שנותרו לא יכלו עוד להתאמן, מה שהביא לכך שיחידות אלו ספגו הפסדים גבוהים במהלך הקרב. קורפוס הטנקים גייס 476 טנקים עבור הקרב. יותר מ-350 טנקים מתוכם פעלו.
מאחר שהיאגדשטאפל 11 הגרמני הועבר לשדות תעופה ליד קמברה, הציבו הבריטים 14 טייסות חדשות של קורפוס התעופה המלכותי במיוחד לשימוש בקמברה כדי להיות מוכנים כנגד התערבות מטוסי הקרב הגרמניים בפיקודו של מנפרד פון ריכטהופן.
העמדות הגרמניות היו חלק מקו זיגפריד, לפיכך הן היו מפותחות ומאובטחות על ידי קו הגנה כפול, אשר שליש ממנו היה בבנייה. לפני הקרב הועברו לשם דיוויזיות שסבלו מאבדות כבדות באיפר למנוחה והתרעננות. קורפוס המילואים הגרמני ה-14 ו"קבוצת קאודרי" שהתמקמו בקטע זה כללו שבע דיוויזיות (בצפון: הדיוויזיות ה-240, ה-20 והלאנדווהר ה-20. באמצע: הדיוויזיות ה-54 והמילואים ה-9. בדרום: הדיוויזיות ה-183 והמילואים ה-79) אשר היו חלק מהארמייה השנייה בפיקודו של גאורג פון דר מרוויץ. דיוויזיה שמינית, הדיוויזיה ה-107, כבר הייתה בדרך מרוסיה, מכיוון שהכוחות שם שוחררו כעת על ידי פרישת רוסיה מהמלחמה.
מהלך הקרב
ההתקפה הבריטית
הקרב החל ב-6 בבוקר של ה-20 בנובמבר. הוא נפתח בהפגזה ארטילרית כבדה אך צפויה על ידי כ-1000 תותחים על מערכי ההגנה הגרמניים, ולאחריו הוטל מסך עשן להסתרת ההתקדמות הראשונית. למרות הניסיון לשמור על חשאיות, לגרמנים היה מודיעין מספיק כדי להימצא בכוננות מסוימת.
בתחילה הייתה הצלחה יחסית לכוחות הבריטים המתקדמים ברוב רוחב חזית ההתקפה: קו הינדנבורג המאיים נפרץ לראשונה — בחלק מהמקומות לעומק של כ-8 קילומטרים לעורפו. באגף הימני (הדרומי), התקדמה הדיוויזיה הבריטית ה-12 (המזרחית) עד ליער לאטו (Lateau Wood) לפני שהתחפרה, כפי שתוכנן. הדיוויזיה הבריטית ה-20 (קלה) פרצה מעבר דרך לה-ואקרי (La Vacquerie) ואז התקדמה במטרה לכבוש גשר חיוני מעל תעלת סן קנטן (St. Quentin canal). אולם כשקרס הגשר תחת משקלם של הטנקים החוצים, נגוזה התקווה להשיג התקדמות נוספת באגף זה של החזית. במרכז החזית כבשו הבריטים את ריבקורט (Ribécourt) ומרקואין (Marcoing), אולם לאחר התערבותם המאוחרת של הפרשים הם נבלמו ונהדפו.
הדיוויזיה הבריטית ה-51 (היילנד) נעצרה כבר ביעדה הראשון במרכז החזית, בפלאסקיר (Flesquières), ובכך הותירה את ההתקדמות מצדדיה לחשופה מהאגף. ככל הנראה, מפקדה של הדיוויזיה ה-51 החליף את תורת הלחימה שנקבעה ללחימת הטנקים בטכניקה משלו, ואז הרווח המיותר בין הטנקים ובינם לבין הרגלים הוא שגרם לכישלון ההתקפה. נוסף על כך, נראה שבפלאסקיר מוקם אחד ממערכי ההגנה החזקים ביותר של הגרמנים: מגיניה נערכו להדיפת הטנקים המתקדמים, ותקפו אותם באגרסיביות. כ-40 טנקים נפגעו על ידי הארטילריה, ומסופר כי 16 מהם נפגעו על ידי תותח מסוים שאויש על ידי תותחן יחיד. למרות כל זאת, ההתקפה אילצה את הגרמנים לסגת מפלאסקיר במהלך הלילה.
באגף השמאלי (צפוני), התקדמה הדיוויזיה הבריטית ה-62 דרך האוינקורט (Havrincourt) וגריינקורט (Graincourt), והגיעה כמעט לרכס בורלון (Bourlon). הדיוויזיה ה-36 (אלסטר) הגיעה לדרך המחברת את קמברה ובאפאום (Bapaume), אולם 180 מהטנקים שלה יצאו מכלל שימוש כבר ביום הלחימה הראשון: 65 מהם נפגעו על ידי האויב והושמדו, 71 סבלו מתקלות מכניות ו-43 ננטשו. כ-4000 לוחמים בריטים נהרגו, וכ-4200 נוספים נלקחו בשבי. עם זאת, מדובר ביחס אבידות קטן פי 2 מזה של קרב איפר (Ypres) השלישי (הידוע כקרב פשנדל, Passchendaele), והושגה התקדמות רבה יותר ב-6 שעות מאשר במהלך שלושה חודשים אז.
הפיקוד הגרמני קידם במהירות תגבורות לזירה במהלך הלילה, בעוד שהבריטים לא הצליחו לנצל את הצלחותיהם הראשוניות, והם נכשלו למעשה במאמצם להשתלט על פסגות רכס בורלון. כשהקרב התחדש למחרת, ב-21 בנובמבר, התקדמותם של הבריטים נעצרה, והם התחפרו והתבצרו במקומותיהם. מאמציו של הקורפוס ה-3 נבלמו סופית, ואת ההובלה נטל הקורפוס ה-4.
המאמץ הבא כוון לעבר רכס בורלון. התקפות-הנגד הגרמניות הסבו אבדות כבדות לכוחות הבריטיים, והדיוויזיה ה-62 התקשתה לתפוס את חורשת בורלון. הבריטים נותרו למעשה חשופים בטריז פגיע. בעקבות התעקשותו של מפקד חיל המשלוח, הפילדמרשל דאגלס הייג, על כיבוש רכס בורלון, הוחלפה הדיוויזיה ה-62 המותשת בדיוויזיה ה-40 ב-23 בנובמבר. הדיוויזיה ה-40, מסתייעת בכ-100 טנקים ובמעל 400 תותחים, תקפה לכיוון היער כבר בבוקר אותו היום, והשיגה התקדמות מסוימת. אף על פי שהצליחו לתפוס את קו הרכס, הסבו שתי הדיוויזיות הגרמניות שעליו אבידות כבדות לדיוויזיה המתקדמת, ולבריטים אבדו כ-4000 חיילים במהלך שלושת הימים בהם נמשכה ההתקדמות.
כוחות בריטיים נוספים הוטלו למערכה, במטרה לחצות את החורשה לעבר פונטיין (Fointaine). העתודות הבריטיות התדלדלו במהירות בעוד שהגרמנים שולחים עוד ועוד תגבורות לכוחותיהם שבקו. המאמץ הבריטי האחרון נערך ב-27 בנובמבר על ידי הדיוויזיה ה-62 המתוגברת בכ-30 טנקים. תוצאות ההצלחה המוקדמת נמחקו במהירות בעקבות התקפת-נגד גרמנית. הבריטים החזיקו עתה בטריז פגיע ביותר — רוחבו ועומקו כ-10 ק"מ וחזיתו על קו-הרכס. ב-28 בנובמבר המתקפה נפסקה רשמית, והכוחות הבריטיים הונחו לפרוס גדר תיל ולהתחפר. הגרמנים ריכזו את הארטילריה שלהם על העמדות הבריטיות החדשות, והנחיתו כ-16,000 פגזים עוד באותו יום.
מתקפת הנגד הגרמנית
בעוד הבריטים מתקדמים ותופסים את הרכס, החלו הגרמנים לתגבר את אזור הקרב בכוחות נוספים לקראת מתקפת-נגד, במטרה להגיע לעמדותיהם הישנות שהחזיקו על קו הינדנבורג. 20 דיוויזיות נערכו באזור קמברה, צפון-מזרחית לאזור הקרבות. כוונת התוכנית הגרמנית הייתה לתפוס מחדש את הטריז על הרכס ולתקוף לאזור האוינקורט, משם התפתחה מתקפת האגף הבריטי כשבוע קודם לכן. לצד זאת, תוכנן מאמץ משני לצורך בלימת הקורפוס ה-4 במקומו.
הגרמנים התכוונו לממש בהתקפתם טקטיקה חדשה שבבסיסה הרעשה ארטילרית קצרה ואינטנסיבית על עמדות הבריטים, שבעקבותיה הסתערות רגלים מהירה. בקדמת הגייסות יתקדמו הגרמנים לפי טקטיקת ההסתננות לפי הוטיאר (Hutier), תוך כדי עקיפה של כיסי התנגדות במקום התקפתם חזיתית, וההסתערות עצמה תתבצע בצוותי קרב במקום בגלים, כפי שהיה מקובל במהלך לוחמת החפירות.
לצורך ההתקפה ריכזו הגרמנים 10 דיוויזיות רגלים: להתקפה העיקרית על בורלון הוקצו 3 דיוויזיות מקבוצת אראס (Gruppe Arras); להתקפה על האגף הימני (דרום-מזרחי) של הטריז הבריטי הוקצו קבוצת הדיוויזיות קודרי (Gruppe Caudry), שתתקוף לכיוון מרקואין (Marcoing), ומדרום לה קבוצת הדיוויזיות בוזוני (Busogny), ובשתיהן 7 דיוויזיות.
ההתקפה הגרמנית החלה בבוקר 30 בנובמבר. על הרכס עצמו ריכזו הבריטים סיוע אש ארטילרי שווה-ערך לזה המוקצה בדרך-כלל ל-8 דיוויזיות, וגרמו לגרמנים התוקפים שם אבידות כבדות. לעומת זאת, ואולי בשל ריכוז המאמץ ההגנתי של הבריטים על הרכס, התאפשרה לגרמנים התקדמות מהירה וקלה יותר במקומות אחרים — ובמיוחד באגף הבריטי הדרומי, היכן שהפעילו הגרמנים את מאמצם המשני. רק התקפות-נגד של דיוויזיית המשמר המובחרת (Guards Division) והגעתם של הטנקים איפשרו לבריטים להמשיך ולהחזיק בקו. ביום המחרת אבדה לגרמנים תנופת התקפתם, אולם חידוש הלחץ ב-3 בדצמבר הביא לכיבוש לה-ואקרי (La Vacquerie) ולנסיגת הבריטים מזרחית מתעלת סן קנטן (St. Quentin). ההתקדמות הגרמנית סיכנה את עמדות הבריטים על בורלון באופן משמעותי.
תוצאות הקרב
ב-3 בדצמבר הורה הייג על נסיגת הכוחות הבריטיים מהטריז שהחזיקו על בורלון. עד ה-7 בדצמבר כבר הפסידו הבריטים את כל השטחים שתפסו מאז תחילת הקרב ב-20 בנובמבר, פרט לקטע קצר של קו הינדנבורג בסביבת האוינקורט (Havrincourt). אבידות הקרב מוערכות בכ-45,000 הרוגים בכל אחד מהצדדים, נוסף על 11,000 שבויים גרמנים ו-9,000 שבויים בריטיים.
ממהלכי הקרב הסיקו הבריטים כי קו ביצורים וחפירות, חזק ככל שיהיה, לא יכול לעמוד בפני מתקפת טנקים מסיבית. שלא במפתיע, כפי שניתן ללמוד מתוצאות הקרב המאוזנות, עמדו גם הגרמנים על הצלחת הטקטיקה שלהם, ובראשה טקטיקת ההסתערות החדשה שהובאה לא מכבר על ידי הגנרל אוסקר פון הוטיאר (Hutier) מהחזית המזרחית. שני הצדדים הטמיעו לקחים אלה במהלך השנה הבאה - האחרונה - של המלחמה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- The Cambrai Operations, מתוך האתר The British Army of 1914-1918
- יהודה ואלך, מערכת קאמברה, מערכות 202, נובמבר 1969
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
30563486קרב קמברה (1917)