היסטוריה של בוליביה

מפה של בוליביה מ-1912 ועליה סימונים של מחצבים ומשאבי טבע אחרים. המפה כוללת את אזור הצ'אקו, שבוליביה איבדה לפרגוואי ב-1938.

התיישבות אנושית באזור שכיום נמצא בשטח בוליביה החלה לפני אלפי שנים בתקופת האבן. מספר תרבויות אנושיות קדומות, ביניהן תרבות הטיוואנאקו, פעלו באזור זה, ובעיקר באזור האלטיפלנו ואגם טיטיקקה, שהיה מוקד לפיתוח טכנולוגיות חקלאיות, ביות בעלי חיים וצמחים, והתפתחות של תרבויות חומריות המבוססות על מחצבי האזור. בין קהילות בני האדם באזורים השונים התבסס דפוס של מגע ומסחר "אנכי", שבמסגרתו ניהלו תושבי הרי האנדים מסחר ענף עם תושבי החוף, העמקים והשפלה. החל מסוף המאה ה-12 החלו להתבסס "ממלכות האיימרה" באזור הרי האנדים המרכזיים. בחצי השני של המאה ה-15 ביססו בני האינקה את שליטתם באזור, שהפך לחלק מאימפריית האינקה.

בשנת 1538 החל כיבוש האזור על ידי הקונקיסטאדורים מספרד ובכך החלה תקופת שלטון האימפריה הספרדית. בתחילת התקופה הקולוניאלית היה האזור מחוז שלטוני עצמאי ("אודיינסיה") בתוך מלכות המשנה של פרו שבירתה לימה. שם המחוז היה צ'רקאס. בשנת 1776 עבר המחוז למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, שמרכזה בבואנוס איירס, והוא כונה מאז פרו העליונה. בתחילת התקופה הקולוניאלית נוצרו המרכזים העירוניים שעודם מהווים את מרכז ההתיישבות האנושית באזור כיום, ביניהן לה פאס, פוטוסי, צ'וקיסאקה (כיום סוקרה), קוצ'במבה, סנטה קרוס ואורורו. לאורך כל התקופה הקולוניאלית, מכרות הכסף היו הבסיס הכלכלי של האזור. בשיאם, למכרות הכסף בפוטוסי ובאורורו הייתה השפעה כלכלית עצומה על העולם כולו, ובשנים 1570–1650 פוטוסי לבדה הפיקה יותר ממחצית מהכסף שהגיע מהעולם החדש. עם זאת, כלכלת האזור הייתה רגישה למשברים בכלכלה העולמית. בחצי השני של המאה ה-18, היה אזור זה המוקד של מרידות ילידים, ביניהם מרד בהנהגת טופאק אמארו השני וטופאק קטארי.

מלחמת העצמאות של בוליביה התחוללה בשנים 1809–1825 – פרו העליונה הייתה המחוז הראשון שבו החלו מרידות נגד השלטון הספרדי באמריקה הדרומית, ובוליביה הייתה המדינה האחרונה ביבשת שקיבלה עצמאות בתקופה זו. אנטוניו חוסה דה סוקרה הוביל את המערכה הצבאית שהביאה לשחרור האזור. האספה המכוננת, שהכריזה על עצמאות המדינה ב-1825, החליטה גם שהמדינה תיקרא על שם סימון בוליבר והזמינה אותו לכהן כנשיאה הראשון.

בשנים 1825–1880 התמודדה בוליביה עם קשיים כלכליים, שנבעו בין השאר מקושי בשיקום המכרות, ארגון המדינה ויצירת מנגנון שלטוני יעיל. בוליביה ניהלה בתקופה זו מספר מלחמות עם שכנותיה, ולתקופה קצרה היא הייתה חלק מהקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית. עד שנות ה-60 של המאה ה-19, הכלכלה הבוליביאנית התאפיינה כמרקנטיליסטית. פתיחת השווקים של בוליביה החל משנות ה-60 לוותה בסכסוך על שליטה במדבר אטקמה ולפרוץ מלחמת האוקיינוס השקט ב-1879. במלחמה זו איבדה בוליביה את גישתה לאוקיינוס והפכה לאחת משתי המדינות ללא מוצא לים ביבשת. לאחר המלחמה התגבשה המערכת המפלגתית המשמעותית הראשונה במדינה, שבמרכזה היו אליטות בעלי מכרות הכסף ובעלי מכרות הבדיל. בדיל היה המשאב הכלכלי המרכזי של בוליביה מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-80 של אותה המאה.

בוליביה הובסה במלחמת הצ'אקו עם פרגוואי, בשנים 1932–1935. המלחמה גרמה לזעזוע פוליטי עמוק ולהתערערות השלטון האוליגרכי של בעלי המכרות. בשנת 1952 התחולל מרד, שקיבל את הכינוי "המהפכה הלאומית". לאחר מהפכה זו עלתה לשלטון מפלגת "התנועה המהפכנית הלאומית" – ה-MNR, ששלטה במדינה עד 1964 והובילה רפורמות אגרריות וכלכליות, כולל הלאמה של גופים כלכליים חשובים. שאלת היחס לארגוני העובדים והכורים הייתה מאז מרכזית לפוליטיקה של המדינה. השנים 1964–1982 היו שנים של אי-יציבות פוליטית ושלטון של חונטות צבאיות, חלקן דיקטטוריות ודכאניות. הפיכות צבאיות, שהיו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המדינה גם מוקדם יותר, היו בשנים אלה תכופות ואלימות יותר.

תקופת שלטון החונטות הסתיימה ב-1982, ובחירות דמוקרטיות וחופשיות נערכו ב-1985. בשנים הבאות עברה המדינה תהליך של דמוקרטיזציה, שבמסגרתו גם התחזק השלטון המקומי ועלה כוחן של קהילות ילידים. לצד זאת, השלטון בתקופה זו קידם רפורמות כלכליות נאוליברליות, שכללו מדיניות צנע והיו קשות לחלקים רחבים בציבור; המלחמה בסמים, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, זירזה את התהוותם של מוקדי כוח חדשים בהובלת מגדלי הקוקה באזור העמקים. תהליך זה הגיע לשיאו בבחירות בשנת 2005, בהן עלה לשלטון אבו מוראלס. מוראלס ומפלגתו, "התנועה לסוציאליזם" (MAS), היו השחקנים הפוליטיים הבולטים בעשורים הראשונים של המאה ה-21. מוראלס ביטל את מרבית הרפורמות הנאוליברליות שקודמו בעשורים הקודמים והוביל מדיניות של הלאמה מחדש. בשנת 2009 אושררה חוקה חדשה ומתקדמת מבחינת יחסה לקבוצות ילידיות וזכויות חברתיות. עם זאת, החוקה גם חיזקה את הרשות המבצעת, וקיימת ביקורת על השימוש של השלטון בכוחו ועל פגיעה בדמוקרטיה, בעצמאות מערכת המשפט ובזכויות אדם. בשנת 2019 פרץ משבר פוליטי וחוקתי סביב החלטתו של מוראלס לשנות את החוקה ולרוץ פעם נוספת לנשיאות וטענות לזיוף בחירות. לאחר תקופת מעבר קצרה, חזרה MAS לשלטון.

היסטוריה קדומה

ההתיישבות האנושית באזור שכיום הוא בוליביה החלה בתקופת האבן. התקופה מזמן זה עד לכיבוש הספרדי במאה ה-16 לספירה מכונה "התקופה הפרה-קולומביאנית".

תרבויות הווארי והטיוואנאקו בשיא התפשטותם, המאה ה-10 לפנה"ס.

הרי האנדים, ובמיוחד החצי המזרחי של האלטיפלאנו – רמה גבוהה שמתפרשת על שטח יותר מ-200,000 קמ"ר – והעמקים שמקושרים לו, היו מוקד ההתיישבות וההתפתחות האנושית לאורך כל ההיסטוריה של האזור. אזור זה מהווה פחות משליש משטחה של בוליביה, אך קשיי הגישה לאזורים האחרים, בכללם אזורי השפלה, שבהם שורר אקלים טרופי וסובטרופי, הביאו לכך שההתיישבות האנושית בהם הייתה מוגבלת מאוד עד המאה ה-20, ובתקופה הפרה-קולומביאנית חיו בהם קהילות קטנות של ציידים-לקטים. בניגוד לכך, על הרי האנדים התפתחו לאורך השנים ציוויליזציות שהתבססו על חקלאות, מטלורגיה ומערכות חברתיות מורכבות. האזור שסובב את אגם טיטיקקה היה חשוב במיוחד להתפתחות האנושית. באזור זה בויתו לראשונה גידולים חקלאיים, כגון תפוח האדמה, ירקות שורש אחרים וקינואה. באזור הרי האנדים בויתו בעלי חיים כגון הלמות והאלפקות. מחצבי המתכת באזור שימשו עוד בתקופה הפרה-קלומביאנית לייצור אובייקטים לשימוש בני אדם. התפתחויות אלה איפשרו לתושבי האנדים הגבוהים להתקיים ואף ליצור עודף ששימש למסחר. מגוון המזון שניתן ליצור באזורים הגבוהים הוא מוגבל, כך שנוצר דפוס מסחר המכונה "אינטגרציה אקולוגית אנכית", שבמסגרתו ניהלו תושבי האנדים מסחר ענף עם תושבי החוף, העמקים והשפלה, על מנת להשיג מוצרים שלא ניתן להשיג באנדים, כגון קוקה, תירס, דגים ופירות.

עד 2500 לפנה"ס לערך מרבית האוכלוסייה הייתה אוכלוסיית נוודים למחצה. עדרי הגמליים היו בסיס לפעילות כלכלית ענפה כבר לפני כן; עדויות לקדרות קיימות מסביבות 3000 לפנה"ס; מוצרי טקסטיל נמצאו באתרי קבורה מסביבות 2500 לפנה"ס. שימוש בנחושת החל באזור מ-2000 לפנה"ס לפחות; שימוש בברונזה החל כנראה במאה הראשונה לפנה"ס.

ממלכות האיימרה במאה ה-15.

עד המאה ה-21 המחקר אודות ההתיישבויות האנושיות והתרבויות הקדומות באזור שכיום הוא בוליביה היה מועט יחסית, והמידע לגביהן עדיין מועט ביחס לידוע על התיישבות באזורים שכנים, כגון פרו. התרבות הנחקרת ביותר מהעידן הקדום בבוליביה היא תרבות הטיוואנאקו, שהחלה להתבסס כיישוב באלטיפלנו, מעט מדרום לאגם טיטיקקה, במאה ה-2 לפנה"ס. בערך בשנת 100 לספירה היישוב היה כבר מפותח, עם מוסדות דתיים ועדויות לתוצרי מתכת וקדרות. מהמאה ה-7 לערך, התרבות שהתפתחה במקום החלה להתפשט, ומאז עד למאה ה-13 היא הייתה דומיננטית בדרום האנדים הפרואנים ובאזור שמדרום לאגם. חלק מהחוקרים של התרבות משערים שהשפעתה והתפשטותה הייתה דתית בעיקרה, אך קיימות עדויות גם לחשיבותה בתחום המסחר. התקופה הארוכה בה התקיימה תרבות זו, התאפיינה בהתפתחות מואצת של הטכנולוגיות החקלאיות, כולל התפתחות של חקלאות טרסות ומערכות השקיה מפותחות ביחס לתקופה, ופיתוחים אדריכליים. ישנה השערה שהתפשטות התרבות התרחשה בעיקר אודות לפיתוחים החקלאיים וההידרולוגים שלה, ושבהתאם, קריסתה במאה ה-13 קשורה לשינויים אקלימיים ולהתייבשות של האזור.

החל מסוף המאה ה-12 החלו להתבסס ממלכות האיימרה באזור הרי האנדים המרכזיים. גבולן הצפוני של ממלכות אלה היה מעט מדרום לקוסקו, והן התפרשו דרומה על פני האנדים הצפוניים של בוליביה. ידוע על לפחות שבע "אומות" של דוברי איימרה וכל אחת מהן התחלקה לשתי "ממלכות". החזקות ביניהן – קויה ולופאקה – היו באזור אגם טיטיקקה; ויחד עם קאנאס, באזור קוסקו, הן היו החשובות ביותר. הייתה להן מערכת חברתית מעמדית, שהתבססה על חלוקה לקבוצות "אייו" (Ayllu), והיו גם מנהיגים מקומיים ("קסיקים" ), שתחתם התבססה מערכת של קניין פרטי בנפרד מקהילות האייו. גם קבוצות האייו וגם הקסיקים יצרו מעין מושבות באזורי העמקים ובשפלה, שהיוו בסיס להתפתחות האינטגרציה ה"אנכית" בין האזורים ולמסחר בין-אזורי.

טרסות באי איסלה דל סול באגם טיטיקקה. האינקה בנו מרכז אדמיניסטרטיבי באי ותחזקו את הטרסות, שככל הנראה היו קיימות עוד לפני כיבוש האזור על ידי האינקה. הלחות שמגיעה מהאגם מאפשרת חקלאות בקנה מידה גדול.

לצד דוברי האיימרה התקיימו קהילות של דוברי אורו ופקינה , שכונו בשם הכללי "אורו". גם קהילות אלה התחלקו לקבוצות אייו, אך הן הודרו מהבסיס הכלכלי והפוליטי של ממלכות האיימרה, והן חיו כקבוצות עניות בשולי החברה. עם זאת, בני האיימרה רכשו כבוד מיוחד לתרבות של האורו. עובדה זו הביאה להשערה שקהילות האורו קדמו לממלכות האיימרה ואולי אף היו השארים של תרבות הטיוואנאקו. להשערה זו אין ביסוס מדעי.

בין הקהילות השונות שחיו בהרי האנדים הייתה תחרות עזה, ובתחילת המאה ה-15 החלה להתבסס עליונותה של קבוצה דוברת קצ'ואה, שבהמשך נודעו כבני האינקה. דוברי האיימרה, שהיו מפולגים ביניהם, לא הצליחו להתנגד להתפשטות של האינקה, ובחצי השני המאה ה-15 האזור עבר לשליטתם. האינקה הצטיינו ביכולתם הארגונית, הכלכלית, וביכולת הבנייה והפיתוח שלהם; הם היו מסוגלים להעביר כמויות גדולות של חיילים כדי לשלוט באזורים מרוחקים מבירתם, קוסקו, וכך להכפיף את תושביהם לשלטונם. ממלכות האיימרה הפכו לאזור "קויאסויו" – אחד מארבעת האזורים של האימפריה, שחויב בתשלום מס לאינקה. עם זאת, הגעת האינקה לא שינתה באופן מיידי את הארגון החברתי, הפוליטי והכלכלי של כל בני האיימרה, וחלקם שמרו על שפתם. ב-1470 פרץ מרד נגד האינקה באזור אגם טיטיקקה, החזק והעשיר יותר. כתוצאה מכך, האזורים החלשים יותר, כגון עמק קוצ'במבה, נכבשו על ידי האינקה והוקמו בהם מושבות של דוברי קצ'ואה. מרד זה ומרידות אחרות קבעו את גבולות התפוצה הגאוגרפית של שפות ילידיות, כפי שהיא קיימת עד היום. באזורים שהתבססו על חקלאות צמיתים, כגון העמקים שבאזור רכס האנדים המזרחי וביונגאס (אזור של מורדות תלולים, מיוערים וחמים בין הרי האנדים לבין אזור היערות המזרחיים), האינקה השליטו בקלות יחסית את מרותם, והשפות שהיו באזורים אלה נכחדו לטובת הקצ'ואה. האינקה ניסו, אך ללא הצלחה, לכבוש את מישורי השפלה שמעבר להרי האנדים, וכתוצאה מכישלון זה שמרו העמים הילידיים על שפותיהם באזורים אלה (Ava Guaraní people).

התקופה הקולוניאלית

הכיבוש הספרדי וההתיישבות בפרו העליונה

ערך מורחב – הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה

הקונקיסטאדור פרנסיסקו פיסארו ערך שני מסעות כושלים לכיבוש אזור "פרו" – האזור שכולל בין השאר את אקוודור, פרו ובוליביה המודרניות – ב-1524 ו-1526, לפני שהחל במסע השלישי והמוצלח, בשנת 1532. בשנת 1527 מת מנהיג האינקה ואיינה קאפאק. ישנה השערה שוואיינה קאפאק נפטר מאבעבועות שחורות, מחלה שהביאו עימם הכובשים ואשר בהמשך גרמה לתמותה רחבה באזור ולהיחלשות האוכלוסייה המקומית. לאחר מותו פרצה מלחמת ירושה בין שניים מבניו, ואסקאר ואטוואלפה. המלחמה החלישה את אימפריית האינקה ויצרה פלגים וסכסוכים בתוכה. כוחותיו של פיסארו ידעו לנצל את החולשה הזו, ובמקרים רבים הם השתמשו בבריתות עם כוחות מקומיים. הספרדים הרגו את אטוואלפה, שניצח את אחיו במלחמה, ויצרו מנהיגי אינקה חדשים מתוך כוחותיו של ואסקאר, ששיתפו עימם פעולה. הם השתלטו על קוסקו ושדדו את אוצרותיה. בשנים 1536–1537, ניסו האינקה, עתה בהנהגת מאנקו אינקה יופאנקי, להתמרד נגד הכובשים, והם ערכו מצור על קוסקו שנמשך כעשרה חודשים. מרד זה הכריח את שבטים שונים בקרב הילידים לבחור צד במלחמה. הקויה היו נאמנים לספרדים, וכוחות אינקה יחד עם כוחות לופאקה יצאו במתקפה נגדם. ב-1538, כחלק מקמפיין שמטרתו להגן על הקויה, פיסארו יצא עם כוחותיו לכיוון נהר דסאגוארדו וצ'וקויטו באזור אגם טיטיקקה. לאחר שהביס את המורדים באזור זה, הוא החליט לחזור לקוסקו ולשלוח כוח בראשות אחיו, הרננדו וגונסאלו , כדי לכבוש את אזור האנדים והעמקים שנמצאים כיום בבוליביה.

לאחר כניסתם לאזור האנדים הבוליביאנים – אזור שכונה על ידי הספרדים "צ'רקאס" (Charcas) ולאחר מכן "פרו העליונה" (Alto Perú) – הם הקימו בו שתי מושבות, צ'וקיסאקה, שכיום היא סוקרה, ופּוֹרקוֹ. שלטונות ספרד הקימו ב-1541 את מלכות המשנה של פרו שבירתה לימה ואשר חלשה בין השאר על אזור בוליביה. ב-1544 המשנה למלך ניסה להחיל באזור את "החוקים החדשים" (Leyes Nuevas), שמטרתם הייתה למנוע יחס אכזרי לילידים באמריקה הדרומית. גונסאלו פיסארו לא קיבל את התכתיב, ומאבק אלים ניטש בין כוחותיו לבין כוחות המשנה למלך. בתוך כך, ב-1545 גילו הכורים הספרדים אזור עשיר בכסף בסמוך לפורקו. הם התיישבו בו, ובהמשך ההתיישבות הייתה לעיר פוטוסי. בעשורים הבאים פוטוסי המשיכה להתפתח אודות למכרות הכסף בסביבתה; היא הייתה הסיבה העיקרית להשקעה של הספרדים בפרו העליונה. לאחר ניצחון זמני של גונסאלו פיסארו נגד המשנה למלך (שנרצח), הצליחו שלטונות ספרד לבסס את שלטונם. פיסארו הוצא להורג, אך כדי להשיג את תמיכת הקונסקיסטאדורים האחרים החוקים החדשים בוטלו למעשה. ב-1548 יצאה משלחת של המשנה החדש למלך, שהבטיחה שליטה על הדרך שעוברת בין קוסקו, פוטוסי וצ'וקיסאקה על ידי הקמת לה פאס, בליבו של אזור דוברי האיימרה. לה פאס התפתחה במהרה כמרכז עירוני ונקודת מפתח למסחר ותעבורה. במקביל להתפתחויות אלה, קבוצות של כובשים שהגיעו מאסונסיון (כיום בירת פרגוואי) הצליחו ב-1537 לחצות את אזור הצ'אקו והחלו להקים מושבות למרגלות האנדים. בשנות ה-50, הם החלו ליישב את אזור סנטה קרוס, וב-1561 ייסדו את סנטה קרוס דה לה סיירה. כמו אימפריית האינקה לפניהם, הספרדים לא הצליחו בשלב זה לחדור לאזורי השפלה.

צמיחת מכרות הכסף ורפורמות טולדו

איור של סרו ריקו, "ההר העשיר", בפוטוסי, משנת 1590 (הדפסה מחודשת משנת 1624). ההר היה המקור המרכזי לכסף עבור האימפריה הספרדית, והעיר פוטוסי צמחה סביבו.

בשנים הראשונות לכיבוש הספרדי, שיטת השלטון שהונהגה התבססה על שילוב של המשכיות בחלוקה החברתית מתקופת האינקה ושיטת האנקומיינדה, שנועדה לנצל את כוח העבודה והייצור של המקומיים. החלוקה של החברה הילידית לקבוצות "אייו" נשמרה, והשלטון הספרדי הכיר בהנהגה של קבוצות אלה ובזכויות שבאו עימה. בתמורה, האצולה הילידית העבירה לספרדים את המיסים שלפני כן הם היו חייבים לאינקה. לצד זאת, האיכרים המקומיים חולקו ל"אנקונמיינדות" – אזורים תחת שליטה של קונקיסטאדור ספרדי, שקיבל את הזכויות על כוח העבודה המקומי ותוצריו כ"מענק". באופן רשמי, בעל המענק היה מחויב לדאוג לאוכלוסייה הילידית ולחינוכה הדתי והמוסרי. מוסד זה היה המקור העיקרי לרווח של קונסקיסטאדורים במאה ה-16. אנקומיינדות הוענקו למספר מועט של ספרדים, כך שבאופן מעשי זה היה ניסיון ליצור חברה פאודלית שבראשה אצולה מצומצמת. עד שנות ה-50 של המאה ה-16 נוצרו באזור פרו העליונה 82 אנקומיינדות. שיטה זו לא שרדה זמן רב. שתי סיבות עיקריות הביאו להחלפתה: ראשית, האוכלוסייה הילידית בכל האזור סבלה קשות מהמחלות שהביאו עימם האירופאים והקף התמותה מהן הביא לירידה חדה בפוטנציאל הרווח מעבודת האיכרים; שנית, השלטון המרכזי בספרד לא אהב את הצמיחה של אצולה חדשה דרך מוסד האנקומיינדה ודרש לבטלה.

החשיבות הכלכלית העצומה של פרו העליונה לספרדים הובילה בהדרגה לאוטונומיה של האזור כיחידת ממשל עצמאית, זאת על אף השאיפה של השלטונות בלימה ובקוסקו להכפיף את האזור לשליטתם. כך, בסוף שנות ה-50 של המאה ה-16 נוצר באזור מחוז שלטוני עצמאי ("אודיינסיה"), שהיה כפוף ישירות למשנה למלך והיה בעל סמכות שיפוטית וביצועית. מרכזו של השלטון היה בצ'וקיסאקה (סוקרה). ב-1552 הוקמה באותה עיר גם בישופות כסמכות כנסייתית קתולית. ב-1605 נוצרו בישופויות בלה פאס ובסנטה קרוס. ליצירה של מערכת כנסייתית ומדינתית באזור הייתה חשיבות להגדרתו כאזור עצמאי.

פרנסיסקו דה טולדו, המשנה למלך החמישי בפרו, הנהיג את רפורמות טולדו.

הרפורמות שהנהיג פרנסיסקו דה טולדו, שידועות כ"רפורמות טולדו" נועדו לשבור את מערכת האנקומיינדה וקבוצות האייו, לרכז את השלטון הספרדי, לחזק את יכולתו של השלטון לגבות מסים ולייעל את כריית הכסף. יישום הרפורמות האלו באזור פרו העליונה, בעיקר במישור של הארגון החברתי, לקח עשורים רבים, אך בסיכומו של דבר הייתה להן השפעה עצומה על המארג החברתי בבוליביה. במוקד הרפורמה היה מאמץ "להפחית" את הקהילות הילידיות, כלומר לצמצם את מספרן ולרכז את הילידים בכפרים ועיירות כך שהמיסוי והניצול יהיה נוח יותר וללא תיווך של מנהיגי האייו או אצולת האנקומיינדה. כשהרפורמות החלו האיכרים הילידים היו באלפי קהילות קטנות. הרפורמות ריכזו את האוכלוסייה בעשרות עיירות, של אלפי אנשים ובכפרים. הילידים לא קיבלו זאת בהכנעה, ובמקרים רבים ניסו לשמר את המבנה החברתי הקיים, ולכן התהליך לקח זמן רב. עם זאת, הרפורמה כללה גם שינויים מהירים יותר. השינוי של מערכת המיסוי הכריח את רוב הילידים להשתלב במערכת הספרדית. המיסים נגבו עתה בעיקר במטבע, ולא בטובין, וכדי לקבל גישה למטבע הילידים היו צריכים לסחור בשוק שבשליטת הספרדים. בתחום הכרייה, על אף שפוטוסי התגלתה במהרה כמקור החשוב בעולם לכסף, בשנות ה-70 הכרייה באזור חוותה משבר שנבע מהידלדלות העפרה העשירה בכסף והסמוכה לפני הקרקע, כך שעלות הכרייה עלתה והתוצר היה פחות טהור. טולדו קידם שיטת כרייה חדשה, שהתבססה על כספית והוקמה מטבעה מלכותית בפוטוסי. השינוי בשיטת הכרייה הפחית את הצורך בכוח עבודה במכרות ובכבשנים להיתוך, כך שמספר הילידים שהועבדו במכרות פחת באופן דרמטי. כדי להבטיח את העלות הנמוכה של כוח העבודה יצר טולדו מערכת של עבודת כפייה שהתבססה על מוסד המיט'ה מימי האינקה. מחוזות שהשתרעו בין פוטוסי לקוסקו הוכרזו כאזורים שבהם שביעית מהאוכלוסיית הגברים הבוגרים לשרת בכל שנה בעבודת הכרייה. הרפורמה במכרות איפשרה לממשל הספרדי גם לשלוט בכמות הכסף שמיוצר ולמנוע הברחות.

בנוסף לרפורמות, השלטון הספרדי בימי פרנסיסקו דה טולדו פעל לעידוד התיישבויות של ספרדים באזור פרו העליונה בכלל, ובפרט בעמקים ובאזורי הגבול, על מנת לנצל את משאבי העמק ולמנוע חדירה של נוודים ילידים. שתי ערים מרכזיות שנוסדו בתקופה זו הן קוצ'במבה (1571), שהפכה למרכז חקלאי וטריחה (1574). בעוד שחשיבות המכרות בפוטוסי הורגשה בכל האזור וגרמה לקצב מואץ של שינויים דמוגרפיים וחברתיים, ב-1595 התגלה מכרה כסף גדול נוסף באזור שכיום הוא אורורו. עד שנות ה-70 של המאה ה-17, מספר התושבים באורורו הגיע לכ-80,000, והיא הייתה למרכז עירוני חשוב. בניגוד למכרות בפוטוסי, אלה שבאורורו לא יכלו להסתמך על מוסד המיט'ה, והם שילמו לעובדים. לכך הייתה הן משמעות כלכלית (השכר באורורו הביא לעליית השכר שקיבלו עובדים במקומות אחרים) והן משמעות פוליטית – באזור אורורו היה דחף רב יותר לעצמאות פוליטית, והוא הוביל מספר מרידות במאה ה-18.

כוונת הספרדים הייתה ליצור אליטה ספרדית לבנה, שתישאר נפרדת מהאוכלוסייה המקומית, אך המציאות הובילה ליצירה של מערכת מורכבת מבחינה אתנית. הילידים המשיכו לסבול ממחזורים של מגפות חוזרות, בגלל החשיפה לאירופאים, שנמשכו עד אמצע המאה ה-17. כתוצאה מכך חלקה של האוכלוסייה הילידית בדמוגרפיה של האזור הצטמצם. בנוסף, הנטל על הילידים שנותרו גבר, ורבים מהם ויתרו על מעמדם הילידי ויצאו מגבולות קהילותיהם. מצד אחד, תהליך זה הביא להתערבבות של האוכלוסייה הילידית עם אוכלוסיות אחרות; מצד שני, הוא "פינה" קרקעות חקלאיות רבות, ואלו עברו לשליטה של בעלי אדמות ספרדיים גדולים, שהעסיקו ילידים שיצאו מקהילותיהם כצמיתים. התפתחות מערכת זו, שמכונה "הסיינדה" (Hacienda), הייתה לגורם חברתי ופוליטי חשוב במאות הבאות. רוב מוחלט של האירופאים שהגיעו היו גברים, ובהינתן מצב זה הם לא שמרו על הפרדה גזעית או על המגבלות הנהוגות באירופה על מוסד המשפחה. בנוסף, הם הביאו עימם עבדים אפריקאים, שמספרם היה זהה כמעט למספר הלבנים. עם הזמן נוצרו קבוצות גזעיות חדשות של מולאטים ומסטיסים.

בשנים 1570–1650 חשיבותה של פוטוסי ושל מכרות הכסף בסביבתה הורגשה בכל העולם. פוטוסי לבדה הפיקה יותר ממחצית מהכסף שהגיע מהעולם החדש, והיצע הכסף הגדול הביא לעליית מחירים באירופה, אסיה ובאמריקה. פוטוסי עצמה צמחה מיישוב שאוכלוסייתו מונה מאות בודדות של כורים לעיר של בין 100,000 ל-150,000 איש. כיוון שהאזור לא היה מותאם לחקלאות, נוצרה מערכת כלכלית שלמה שכוונה לענות על הביקוש של העיר. מערכת זו נסמכה על העמקים בפרו העליונה ועל אזור היונגאס (שסיפק, בין השאר, קוקה לכורים), אך היא כללה גם את לימה, ארקיפה, לה פאס וקוסקו. העיר גרמה לפיתוחו של אזור טוקומאן בצפון ארגנטינה.

1700–1809: מתחילת רפורמות בורבון עד פרוץ מלחמת העצמאות

חלוקה מנהלית של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, בשנת 1783 בערך, וסביבתה. בחום: מלכות המשנה של פרו; בירוק: הקפיטניה חנרל של צ'ילה; בגווני כחול: האודיינסיה של בואנוס איירס; בגווני אדום: האודיינסיה של צ'רקאס/פרו העליונה.

הצמיחה של פוטוסי נעצרה לקראת אמצע המאה ה-17, עם הירידה בתפוקת מכרות הכסף, והשנים 1650–1750 התאפיינו בדעיכה כלכלית של פרו העליונה ובהגירה שלילית. הן פוטוסי והן אורורו איבדו בתקופה זו את רוב אוכלוסייתן, ולפחות 100,000 אנשים מהאוכלוסייה הלבנה דוברת הספרדית עזבו אותן. עד סוף תקופה זו, הצטמקו פוטוסי ואורורו לכ-30,000 ו-20,000 תושבים בהתאמה. כתוצאה מכך דעכו גם שווקים שהתבססו על הביקוש בפוטוסי. כך למשל, אזור קוצ'במבה, שכלכלתו הסתמכה בחצי הראשון של המאה ה-17 על ייצוא לערי המכרות, עבר לכלכלה המבוססת על חקלאים קטנים ועל ייצור לצריכה עצמית. בתוך פרו העליונה, לקשיים של מכרות הכסף הייתה השפעה על הגאוגרפיה הכלכלית – בעוד שפוטוסי ואורורו דעכו באופן מתמשך, לה פאס חוותה האטה כלכלית קצרת שנים, ולאחר מכן, בחצי הראשון של המאה ה-18, היא המשיכה להתפתח כמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי של השוק המקומי; באמצע המאה ה-18 היו בה כ-40,000 תושבים. מחוץ לפרו, הדעיכה הכלכלית של ערי המכרות הייתה חלק משינוי בחלוקת הכוח באימפריה הספרדית – עד סוף המאה ה-17, מקסיקו הפכה למוקד הפקת המחצבים של האימפריה, ואזור האנדים חדל להיות מרכז כלכלי בעל משמעות. על אף שכלכלת המכרות החלה לצמוח מחדש במאה ה-18, פרו העליונה מעולם לא חזרה להיות המרכז הכלכלי שהייתה בתחילת המאה ה-17.

בחצי השני של המאה ה-18 הושפעה פרו העליונה מהרפורמות הבורבוניות, שבין השאר כללו גישה חדשה לכלכלה ומסחר, רפורמות ארגוניות ברמת ניהול האימפריה, ורפורמות מקומיות יותר בניהול המכרות ובתחומי החיים השונים. ברמת הארגון של האימפריה, הרפורמות האיצו את צמיחתה של בואנוס איירס כמרכז כלכלי של האימפריה. כתוצאה מכך החל מאבק בין מלכות המשנה בבואנוס איירס לבין מלכות המשנה של פרו על השליטה במחוז השלטוני ("אודיינסיה") של פרו העליונה ועל מכרותיו. ב-1776 הכריע השלטון שהמחוז השלטוני של פרו העליונה יעבור לשליטת בואנוס איירס. שינוי זה הוביל לכך שהמכרות בפוטוסי החלו לייצא דרומה, והוא היה אחד הגורמים לדעיכה של לימה.

טופאק קטארי, מנהיג מרד הילידים בלה פאס בשנת 1781.

אחת הסיבות לשינוי הארגוני באימפריה היה הרצון להחיות ולעודד את המכרות בפרו העליונה, ואכן השלטונות השקיעו במכרות בחצי השני של המאה ה-18 על מנת לאפשר כרייה של עפרות רחוקות יותר מפני השטח. השלטון המרכזי הקל על נטל המס של המכרות ודאג להספקה של כספית במחיר נמוך. כתוצאה מכך, החלה צמיחה מחודשת של כריית הכסף. בנוסף לשינוי זה רפורמות במיסוי הביאו לכך שנטל המס התפזר בצורה שוויונית יותר, ונעשו רפורמות שהפחיתו (אך לא ביטלו) את הניצול של כוח העבודה הילידי. למרות כל זאת, בשנים 1780–1782 פרץ המרד הגדול בהנהגת טופאק אמארו השני, שבמסגרתו התמרדו יותר מ-100,000 ילידים בפרו התחתונה, פרו העליונה וצפון ארגנטינה. בפרו העליונה, המרד הונהג על ידי טופאק קטארי, שארגן צבא של כ-40,000 איש. השלב הראשון של המרד הונהג על ידי טופאק אמארו, והוא כלל מצור על קוסקו מנובמבר 1780 עד מרץ 1781. המורדים בקוסקו הוכרעו בסופו של דבר, וטופאק אמארו הוצא להורג, אך המרד המשיך. בינואר 1781 פרץ מרד בצ'ייטאנה, ליד פוטוסי. במרץ, אחיו של טופאק אמארו, אנדרס, כבש את פרובינציית לארקחה , ממזרח לאגם טיטיקקה ובסמוך ללה פאס; הוא כבש את בירת הפורבינציה, סוראטה , והרג את כל הלבנים ממוצא ספרדי שהיו בתוכה. משם הוא צעד ללה פאס ויחד עם כוחותיו של טופאק קטארי הם צרו על העיר במשך כשישה חודשים. מוערך שכמחצית מאוכלוסיית האזור העירוני נהרגה. במקביל, בפברואר 1781 פרץ מרד באורורו, שבמסגרתו נכבשה העיר. ילידים השתתפו בכל המרידות בשני צידי המתרס – רבים התנגדו למרד ולחמו בשיתוף פעולה עם הצבא המלכותי כנגד המורדים. עד סוף 1781 כל המרידות הוכנעו, ומנהיגיהם הוצאו להורג. אחת התוצאות של המרד הייתה המחיקה של מעמד ה"קסיקים" (Cacique), המנהיגים או האצולה של הקהילות הילידיות.

על אף ההתאושות הכלכלית בחצי השני של המאה ה-18, הכלכלה בפרו העליונה נותרה פגיעה ורגישה ביותר לשינויים בכלכלה העולמית. מצב זה בא לידי ביטוי בעשור האחרון של המאה עם פרוץ מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות לאחריהן, בכללן מלחמת אנגליה–ספרד (1796–1808). סכסוך זה הוביל לשיבוש נתיבי המסחר של האימפריה הספרדית, וכתוצאה מכך לעצירת אספקת הכספית למכרות בפרו העליונה ולמיתון קשה בכלל הכלכלה של האזור. ממאי 1804 עד ינואר 1805 פעולת מכרות הכסף בפוטוסי פסקה לחלוטין. בנוסף, בשנים 1800–1805 בצורות חמורות גרמו לכשלונם של הגידולים החקלאיים באזור ומגפות פגעו באוכלוסייה וגרמו לאובדן רב של חיים. שילוב גורמים אלה יחד עם העובדה שספרד ניסתה באותו הזמן להגדיל את נטל המס ואת יעילות איסוף המס גרמו לכעס בקרב תושבי האזור ואף למרידות.

1809–1825: מלחמת העצמאות

אנטוניו חוסה דה סוקרה בקרב אייקוצ'ו (9 בדצמבר 1824). הקרב היה מכריע במערכה על פרו, ואחריו יצא סוקרה לכבוש את פרו העליונה. סוקרה היה הנשיא השני של בוליביה. בירת בוליביה נקראת על שמו.

פרו העליונה הייתה אחד האזורים הראשונים שבהם פרצו מלחמות העצמאות באמריקה הלטינית בשנים 1809–1833. גורם מרכזי למלחמות אלה היו חולשתה של האימפריה הספרדית, מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, שערערו את הסדר הקיים באירופה בכלל ואת המשטר בספרד בפרט. המלחמות שיבשו את המסחר של קולוניות האימפריה הספרדית בעולם החדש והביאו להאטה כלכלית שבפרו העליונה הוחמרה עקב אובדן הגישה לכספית, בצורות ומגפות. ב-1807 פלשו ספרד והאימפריה הצרפתית הראשונה לפורטוגל ובכך החלו את מלחמת חצי האי האיברי. אולם, ב-1808 כפה נפוליאון על קרלוס הרביעי ועל בנו פרננדו השביעי, בזה אחר זה, לוותר על כהונתם כמלכי ספרד. נפוליאון הכתיר את אחיו ז'וזף בונפרטה כמלך ספרד, אך רבים בספרד לא קיבלו זאת, וחונטות, בעיקר בדרום ספרד, התמרדו והכריזו על עצמן כשלטון הלגיטימי בספרד ובקולוניות. במצב זה, גופי שלטון באמריקה הלטינית נאלצו לקבל החלטות פוליטיות לגבי נאמנותם ופעולותיהם. בנוסף להתערערות השלטון הספרדי ולמשבר הכלכלי, רעיונות מהפכניים ואידאולוגיה הכוללת ערכים כגון עצמאות, לאומיות, שוויון וחירות חלחלו ליבשת בעקבות המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית והמהפכה בהאיטי. גם למרידות של טופאק אמארו וטופאק קטארי הייתה השפעה על התודעה של תושבי האזור, ולמתיחויות הקשורות לגזע וחלוקה לקבוצות אתניות היה חלק בהאצת התהליך לקראת מלחמות העצמאות.

חדשות לגבי המתרחש בספרד הגיעו מבואנוס איירס לאודיינסיה של פרו העליונה, שמרכזה היה צ'וקיסאקה (סוקרה) באוגוסט וספטמבר 1808. המכתבים שקיבלו השלטונות היו דרישה להכיר בחונטה המרכזית העליונה ("החונטה של סביליה"), שריכזה בספרד את ההתנגדות לנפוליאון, ולקבל את נציגה, שכבר היה בדרכו מלימה. בעוד שהנשיא, רמון פיסארו, והארכיבישוף של האודיינסיה רצו להכיר בחונטה, השופטים (oidores) התנגדו לכך. הטענה שהייתה מקובלת על השופטים ועל מספר פוליטיקאים רדיקלים הייתה שהקולוניות באמריקה לא שייכות לשלטון בספרד באשר הוא אלא לכתר, וכך גם אם המלך נאלץ לוותר על כסאו כשליט ספרד, לא ניתן לפרוע את הקשר המחייב בין הקולוניות למלוכה. במאי 1809 פיסארו הורה לעצור את השופטים וכמה אחרים ממתנגדיו, אך הפעולה הובילה למהומה של המון זועם, ובסופו של דבר הנשיא נעצר. לאחר המעצר, הכריזה האודיינסיה על נאמנותה לפרדיננד השביעי. על אף שהאירועים נותרו ברובם עניין פנימי של האליטה השלטונית הספרדית בקולוניה, חלק מההיסטוריונים רואים ביום מעצרו של פיסארו, 25 במאי 1809, את יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות של בוליביה. הטענה לנאמנות למלוכה הספרדית מבית בורבון הייתה גם בהמשך אחד ממנגנוני הלגיטימציה של תנועות שחרור בראשית מלחמת העצמאות. ב-16 ביולי 1809 פרצה "מהפכת לה פאס" , שמבסגרתה תפסה קבוצה של מורדים את השלטון בלה פאס והכריזה על הקמתה של "החונטה לשמירת זכויות המלך והעם" (Junta Tuitiva de los Derechos del Rey y del Pueblo), על נאמנותם לפרדיננד השביעי והתנגדותם לחונטה המרכזית בספרד וכן על עצמאותם. הכרזה זו, שנחשבת על ידי היסטוריונים להכרזת העצמאות הראשונה במלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית, אך המהפכנים בלה פאס הובסו תוך זמן קצר.

ב-1810 הצליחו כוחותיו של נפוליאון לכבוש את סביליה ולפזר את החונטה המרכזית העליונה; בעקבות זאת התרחשה בבואנוס איירס מהפכת מאי, שבה לראשונה הצליחו כוחות להקים שלטון עצמאי ("החונטה הראשונה"). השלטון החדש בבואנוס איירס ביקש להשתלט על כלל האזור שהיה תחת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, ובכללו פרו העליונה. בשנים 1810–1817 יצאו שלושה צבאות מארגנטינה לאזור פרו העליונה במטרה לשחררה מהשלטון הספרדי ולהגיע דרכה ללימה. התגובה המיידית של תומכי השלטון הספרדי בפרו העליונה הייתה להכריז על התנתקותם ממלכות המשנה שמרכזה בבואנוס איירס וחזרתה למלכות המשנה של פרו, אך בערים של פרו העליונה בשורת המהפכה שהגיעה מבואנוס איירס זכתה לאהדה, ומרידות פרצו בהן. במהלך הקמפיין הראשון, מרידות אלה איפשרו לצבא החונטה הארגנטינאית, בראשות חואן חוסה קסטלי , להשתלט עד אפריל 1811 על הערים קוצ'במבה, פוטוסי, אורורו, סנטה קרוס ולה פאס בזו אחר זו. כשהתברר לתושבי פרו העליונה ששלטון החונטה הארגנטינאית מבכר את האינטרסים של בואנוס איירס על פני האינטרסים של פרו העליונה, איבד קסטלי את תמיכת התושבים, וביוני 1811 הוא הובס ליד אגם טיטיקקה והאזור נכבש שוב על ידי צבא מלוכני מקוסקו. בשנים 1811–1812, מיליציות מפרו העליונה לחמו בשני הצדדים ומרידות באזורים שונים של האזור הביאו להתפרצויות אלימות ולאובדן חיים רבים. לאחר תבוסת צבא מלוכני באזור סלטה בצפון ארגנטינה, צבא של החונטה בראשות מנואל בלגראנו יצא למסע מלחמה נוסף לכיבוש פרו העליונה. לזמן קצר הצליח בלגראנו להשיג שליטה על פוטוסי, אך גם קמפיין זה נכשל. מרידות של ילידים המשיכו לאחר מכן, והן איפשרו קמפיין צבאי נוסף מארגנטינה ב-1815; ניסיון זה נכשל באופן חרוץ יותר מקודמיו, והמורדים הארגנטינאים לא ניסו יותר לכבוש את פרו העליונה.

נציגים מפרו העליונה השתתפו בקונגרס טוקומן ב-1816, אך לאחר הכישלון ב-1815 הצבאות המהפכניים, עתה בהנהגת סימון בוליבר לא החשיבו יותר את פרו העליונה כאמצעי לכיבוש לימה, והמורדים בפרו העליונה נותרו להילחם לבדם. הניסיון הבא לכבוש חלקים מפרו העליונה היה על ידי אנדרס דה סנטה קרוס ב-1823. סנטה קרוס גדל באזור לה פאס, והוא לחם במקור יחד עם המלוכנים, אך הוא נתפס על ידי הארגנטינאים ב-1817 והחליט להחליף צד להצטרף לצבאות המורדים. לאחר שחוסה דה סן מרטין שחרר את צ'ילה בקרב מאיפו באפריל 1818, הוא הגיע לדרום פרו ב-1820, וב-1823 הגיע לפרו גם צבאו של אנטוניו חוסה דה סוקרה, בשיתוף פעולה עם סנטה קרוס. מאוחר יותר באותה שנה יצא סנטה קרוס למערכה בפרו עליונה, שבמסגרתה הוא כבש את אורורו, אך לאחר מכן הוא נסוג חזרה. לאחר מכן פרו העליונה הייתה בשליטתם של המלוכניים, אך הגנרל ששלט באזור, פדרו אולנייטה , על אף שנותר נאמן לעמדתו המלוכנית, סירב לעזור ללחימה נגד המורדים בפרו. פעולותיו סייעו לכוחות של סוקרה להשיג ניצחון בקרב אייקוצ'ו בדצמבר 1824, שהכריע את המערכה לעצמאות פרו. סוקרה ובוליבר ניסו לשכנע את אולנייטה להצטרף אליהם, אך בינואר 1825 התברר שמאמצים אלה נכשלו, וסוקרה יצא עם צבאו לפרו העליונה. סוקרה כבש את לה פאס ואורורו, בעוד אוליינטה ביסס את כוחו בפוטוסי. ב-19 במרץ 1825 יצא סוקרה עם צבא גדול כדי לכבוש את פוטוסי ולהביס את אולנייטה. לפני שהספיק לעשות זאת, פלג שערק מצבאו של אוליינטה התמרד נגדו. ב-1 באפריל הובס צבאו של אוליינטה במפגש עם המורדים מתוך צבאו; הוא נפצע בקרב ומת יום לאחר מכן. בכך הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות של בוליביה ואחרון הצבאות המלוכניים באמריקה הדרומית הובס. ב-9 באפריל 1825 הכריז סוקרה על סיומה של המלחמה.

האספה המכוננת והכרזת העצמאות

מימין: תחריט של האספה המכוננת של בוליביה; משמאל: עותק של הכרזת העצמאות של בוליביה שמוצג ב"בית החירות" בסוקרה.

עם התקרבות המלחמה לסיומה, ההחלטה מה לעשות עם הטריטוריות של פרו העליונה הייתה באופן מעשי בידיהם של בוליבר וסוקרה. מבין השניים, בוליבר היה נלהב פחות מהרעיון של הקמת רפובליקה עצמאית בפרו העליונה, בין השאר משום שהוא קיווה להקמתה של פדרציה מאוחדת בכלל הטריטוריות של אמריקה הדרומית. בנוסף, גם בפרו (התחתונה) וגם בארגנטינה (הפרובינציות המאוחדות) נשמעו דרישות להחלת ריבונותן על הטריטוריות של פרו העליונה. עם זאת, הרעיון של חיץ בין שתי המדינות, בדמותה של מדינה עצמאית, קסם לחלק מהמנהיגים בלימה ובבואנוס איירס. שיקול זה ואחרים הובילו את בוליבר לגבש עמדה נחרצת פחות נגד הקמתה של רפובליקה עצמאית, ובסופו של דבר ההחלטה נותרה בידי סוקרה. סוקרה מצידו פעל עוד לפני סיום המלחמה להקמתה של מדינה עצמאית. ב-9 בפברואר 1825, כשכוחותיו הגיעו ללה פאס, הוא פרסם צו שקרא לכינוסה של אספה מכוננת עם נציגים מכלל המחוזות של פרו העליונה.

דיוקן של סימון בוליבר משנת 1825, מאת חוסה גיל דה קסטרו. בוליבר לא אהד את הרעיון של מתן עצמאות לפרו העליונה, אך הוא איפשר לסוקרה לכנס את האספה המכוננת, שהצביעה בעד עצמאות. כדי לקבל את אהדתו החליטו הצירים באספה שהמדינה החדשה תיקרא על שמו. בוליבר הוזמן גם להיות נשיאה הראשון של הרפובליקה החדשה ולכתוב את חוקתה הראשונה.

לאחר מספר דחיות, התכנסה האספה המכוננת ב-10 ביולי בצ'וקיסקה, בנוכחות 39 מתוך 48 הנציגים שנבחרו וכן בנוכחותו של סוקרה. שמונה נציגים נוספים הגיעו במהלך הדיונים. סוקרה נשא נאום ביום הראשון לדיונים ועזב לאחר מכן. האספה מינתה לעצמה נשיא – חוסה מריאנו סראנו , ולאחר מספר דיונים פרוצדורליים החלה לדון על שלוש האופציות שעמדו בפניה: הכרזה על עצמאות, איחוד עם פרו, או איחוד עם הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (ארגנטינה). על אף שהיו מספר נציגים שהעדיפו איחוד עם פרו, הרוב לעצמאות היה ברור, ומסקנת הוועדה הייתה למעשה ידועה כבר בפתיחתה. לקראת סוף החודש החלה האספה לנסח את הכרזת העצמאות, משימה שהושלמה ב-3 באוגוסט. אולם, שני נציגים (מסנטה קרוס) עדיין היו חסרים, והוחלט להמתין להם עם ההצבעה. בינתיים דנה הוועדה על הנושא הרגיש של יחסו של בוליבר להחלטתם. הנציגים ידעו שבוליבר לא היה אוהד של רעיון המדינה העצמאית. במסגרת דיון זה הוצע שעל מנת לרצות את הגנרל, המדינה העצמאית תיקרא על שמו.

ב-6 באוגוסט הגיע אחד מנציגי סנטה קרוס לאספה, והחלה ההצבעה. 47 הנציגים הצביעו פה אחד נגד איחוד עם הפרובינציות המאוחדות; ההצעה לאיחוד עם פרו התחתונה נדחתה ברוב של 45 מתנגדים מול 2 תומכים. ההצעה להכריז על פרו העליונה כמדינה עצמאית התקבלה ברוב של 45 תומכים מול שני מתנגדים. לאחר מכן הוקראה הכרזת העצמאות, וכל הנציגים, כולל המתנגדים, חתמו עליה. יום ההכרזה, 6 באוגוסט, הוא יום העצמאות של בוליביה.

לאחר הכרזת העצמאות, המשיכו הנציגים באספה לדון על נושאים שונים הקשורים למיסוד המדינה. האספה החליטה ששם המדינה יהיה "הרפובליקה של בוליבר". השם "בוליביה" התקבע חודשים מאוחר יותר.

1825–1879: מהכרזת העצמאות עד מלחמת האוקיינוס השקט

בנוסף להכרזת העצמאות, האספה המכוננת הכריזה שסימון בוליבר יהיה נשיא המדינה הראשון, והזמינה אותו לכתוב חוקה למדינה. בוליבר הגיע למדינה ב-8 באוגוסט. הוא כיהן כנשיא במשך חמישה חודשים, ובמהלכם הוא הוציא מספר רב של צווים ביניהם הכרזה על שוויון לכלל האזרחים ורפורמה בקרקעות, שכוונה להיטיב עם התושבים הילידים. צווים אלה לא יושמו בתקופתו, אך נכללו בחוקה הראשונה של בוליביה, שהתקבלה בזמן כהונת יורשו, אנטוניו חוסה דה סוקרה. על אף השאיפות לרפורמות רחבות הקף וליצירת מבנה שלטוני רפובליקני, המערכת הפוליטית של בוליביה נותרה נטועה בעברה הקולוניאלי במשך רוב המאה ה-19. שינויים מעשיים במבנה המשטרי של המדינה החלו בשני העשורים האחרונים של המאה.

דיוקן של אנדרס דה סנטה קרוס, נשיאה השישי של בוליביה, משנת 1835 בערך.

בוליביה יצאה ממלחמת העצמאות כשכלכלתה הרוסה ובמצב קשה. בנוסף, אחת המשמעויות של העצמאות של בוליביה ושל המדינות האחרות ביבשת הייתה אובדן האיחוד הכלכלי של היבשת תחת האימפריה הספרדית. המדינות השונות יישמו מדיניות כלכלית מרקנטיליסטית, שכללה מכסים, מגבלות על סחר בין-לאומי והטלים על שימוש זר בנמלים ובתשתיות אחרות. לבוליביה היה נמל בקוביחה במדבר אטקמה לחוף האוקיינוס השקט (כיום צ'ילה), אך רק שליש מהסחורות עברו דרכו, והגישה אליו בדרכי היבשה לא הייתה מיטבית. בנוסף, בוליביה התקשתה להשיג אשראי בין-לאומי. כתוצאה מכך, בוליביה התקשתה לחדש את המסחר הבין-לאומי ולגייס את ההון שהיה דרוש לשיקום תעשיית המכרות. השקעה במכרות הייתה נדרשת לא רק כיוון שמכרות רבים נהרסו בתקופת המלחמה, אלא גם משום ששיטת הכרייה שהייתה נהוגה לפני המלחמה לא הייתה כדאית יותר והמכרות התקשו לשרוד בלי לעבור לשימוש במנועי קיטור. רק בשנות ה-50 של המאה ה-19 הצליחו המכרות להגיע לתפוקה דומה לזו של העשור השני של אותה מאה, ותפוקה זו הייתה נמוכה בכ-50% ביחס לתפוקת המכרות בעשור האחרון של המאה ה-18. גורמים כלכליים אלה הביאו לירידה באוכלוסייה של פוטוסי ואורורו ולהגירה של אנשים בעלי ידע טכני ובשכלה מהמדינה. הממשלה נאלצה לפנות יותר ויותר למיסוי רגרסיבי שהכביד על הכלכלה. רק הערים לה פאס וקצ'במבמה, שביססו את כלכלתן בעיקר על מסחר פנים, גדלו והצליחו לשמור על יציבות כלכלית. במצב זה, כל הרפורמות הליברליות שניסה לקדם סוקרה, למעט המאבק שלו נגד כוחה של הכנסייה במדינה, כשלו.

ממשלי הנשיאים לאחר סוקרה היו נאמנים לגישתו אך נתקלו בקשיים דומים. הם התמודדו גם עם סכסוכים צבאיים עם מדינות שכנות, כולל פלישה של פרו לבוליביה במלחמה ב-1828 . תקופת נשיאותו של אנדרס דה סנטה קרוס (1829–1839), שלפני כן היה גם נשיא פרו, הייתה משמעותית במיוחד. ממשל סנטה קרוס לא הצליח לפתור את הבעיות הכלכליות שבהן נתקלו קודמיו, אך הוא קידם רפורמות אדמיניסטרטיביות ושינויים דרמטיים ביחסי החוץ של בוליביה, שלזמן מה הצליחו להשיג יציבות. בשנים 1834–1835 פרצו בפרו סכסוכים אלימים בין מנהיגים צבאיים שגייסו צבאות כדי להילחם האחד בשני. ביוני 1835 שלח סנטה קרוס את צבא בוליביה כדי להתערב בסכסוך, בהזמנת אחד הצדדים. בינואר 1836 הביס צבאו של סנטה קרוס את הצבא של אחד הגנרלים, פליפה סנטיאגו סלאוורי , והוציאו להורג. לאחר מכן החליט סנטה קרוס לארגן מחדש את פרו לשתי ישויות מדיניות אוטונומיות – דרום פרו וצפון פרו – ושביחד עם בוליביה, ישויות אלה יהוו את הקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית. הקונפדרציה סייעה להשגת יציבות, וסנטה קרוס קידם רפורמות בפרו, שהיה בהן פוטנציאל להפוך את פרו לכוח כלכלי משמעותי ביבשת. עם זאת, צ'ילה חששה מעליית הכוח של הקונפדרציה והחלה לנסות לערער את השלטון בדרכים שונות, כולל מלחמת הקונפדרציה, שבמסגרתה פלשה צ'ילה לפרו והביסה את כוחות הקונפדרציה בקרב על לימה. בעקבות תבוסה זו גלה סנטה קרוס, והקונפדרציה פורקה. בכך לא הסתיימו הסכסוכים הצבאיים באזור. חיילים בוליביאנים נשארו בדרום פרו, ובמלחמת פרו–בוליביה של 1841–1842 פלש צבא פרואני לבוליביה ואף כבש את לה פאס. המלחמה הסתיימה בהסכם שלום שבמסגרתו הסכימו שתי המדינות שהן יישארו עצמאיות וריבוניות, ובוליביה הסיגה את כלל חייליה מפרו.

תחריט של נשים עובדות באיסוף עלי קוקה בבוליביה. פורסם בספר מסע בלונדון בין 1867 ל-1875. גידולי קוקה היו קיימים בבוליביה לפחות מאז תקופת האינקה. עם צמיחת מכרות הכסף בזמן הכיבוש הספרדי, גידולי קוקה עודדו כאמצעי לשימור כוח העבודה של הכורים. בחצי השני של המאה ה-20 המאבק בקוקה בבוליביה היה חלק מהמלחמה בסמים שניהלה ארצות הברית עם שיתוף פעולה של הממשל בבוליביה. במאה ה-21, אבו מוראלס זוהה עם "הקוקלרוס", מגדלי הקוקה, והוא פנה נגד המלחמה בסמים.

בשנות ה-40 הגיעה לבוליביה תקופה של שקט יחסי, בעיקר תחת כהונתו של חוסה בליביאן כנשיא (1841–1847). לאחר מכן, בשנים 1848–1880, חוותה בוליביה תקופה של כאוס פוליטי מחד וצמיחה כלכלית מאידך. במישור הכלכלי, גורמים שונים, כגון ירידה במחירים של מנועי קיטור ושל כספית, איפשרו לתעשיית המכרות להתחדש ולהשתקם, וגורמים נוספים, כגון צמיחת אוכלוסיית המדינה ושגשוג יחסי של הכלכלה באזור העמקים, איפשרו למשקיעים פרטיים להיכנס לעסקי המכרות ולהשקיע בהם. במישור הפוליטי, מרידות והפיכות הפכו לעניין שבשגרה, אך לרוב הן לא עירבו יותר מכמה מאות אנשים. בדצמבר 1864 תפס את השלטון הגרנל מריאנו מלגארחו , שהשליט דיקטטורה בבוליביה. שלטונו עורר מחלוקות רבות בקרב היסטוריונים. בפן הכלכלי, התקופה התאפיינה בשגשוג של הכלכלה העולמית, מה שהביא לזמינות רבה של הון זר וביקוש להשקעות וספקולציות בבוליביה. מלגארחו איפשר למשקיעים לקנות נכסים רבים במדינה (אך לא את המכרות) וממשלו הואשם ב'נדיבות' רבה מידי למשקיעים זרים. גידול ההון והאינטרסים של בעלי המכרות בבוליביה הביאו להסכמים עם כל המדינות השכנות, שלמעשה הביאו לסיום עידן הכלכלה המרקנטיליסטית ולמעבר לכלכלת שוק חופשי. ההסכם עם פרו הפך את פרו ובוליביה לאזור עם איחוד מכסים והעניק לבולילביה זכויות שימוש בנמל באריקה (כיום בצ'ילה). יצרנים פרואנים יכלו לפעול בבוליביה ללא מגבלה. בהסכם עם צ'ילה, ב-1866, ויתרה בוליביה על הכנסה ממסים ומכסים רבים. הסכמים דומים נחתמו עם ברזיל וארגנטינה ב-1867 וב-1868 בהתאמה. במסגרת אמנת אייקוצ'ו עם ברזיל, בוליביה ויתרה על כ-100,000 קמ"ר משטחה. מלגארחו קידם גם רפורמה בקרקעות, שבמסגרתה המדינה הפכה חלק גדול מהאדמות הקהילתיות לאדמות מדינה ומכרה אותן למשקיעים. שלטונו נפל בסופו דבר במרד – בינואר 1871 מלגארחו גלה מהמדינה ובנובמבר הוא נורה למוות בלימה.

לאחר נפילת ממשל מלגארחו, נערכו שתי מערכות בחירות, במאי 1872 ובמאי 1873, בהם השתתפו בין 14,000 ל-17,000 אזרחים. הממשלות האזרחיות שקמו בעקבות מערכות בחירות אלה לא שינו באופן דרמטי את מדיניות פתיחת השווקים של ממשל מלגארחו, והם התקשו לקבל לגיטימציה ואת תמיכת הצבא. ב-1876 עלה לשלטון הגנרל הילריון דאסה בהפיכה צבאית. בתקופתו הייתה בוליביה במשבר פיננסי ופיסקלי חמור, וכדי להתמודד עם משבר זה פנה דאסה להלוואות ולמכירת נכסים בוליביאנים לחברות זרות. אחת התוצאות של מדיניות זו הייתה מתן דריסת רגל משמעותית לחברות, אנשי עסקים ועובדים מצ'ילה בניהול הפעילות הכלכלית במדבר אטקמה. מצב זה עודד את צ'ילה לפנות למלחמה על השליטה באזור בשנת 1879.

מלחמת האוקיינוס השקט

ערך מורחב – מלחמת האוקיינוס השקט

מפה של מדבר אטקמה ("המדבר הבוליביאני"), שנוצרה עבור ספר מסע צרפתי מ-1886. המפה מראה מכרות רבים של מלחת וכסף.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 התגלו מרבצים של גואנו ומלחת באזור מדבר אטקמה, שהגבולות המדיניים בו לא היו ברורים ומוסכמים. גילוי משאבי טבע אלה הוביל להאצה בהשקעות זרות באזור וכן להתגברות סכסוכי הגבול. הייתה להם חשיבות עצומה לכלכלה הבוליביאנית – עד 1879, כ-50% מההכנסות של ממשלת בוליביה הגיעו ממיסוי על מכרות באזור אטקמה.

בוליביה וצ'ילה חתמו ב-1866 על הסכם שנתן לצ'ילה שליטה בכל מה שנמצא מדרום לקו רוחב 24 דרום. בנוסף, בוליביה הסכימה לחלוק משאבים עם צ'ילה באזור מחיונס . בתחילת שנות ה-70, חלק נכבד מהפעילות הכלכלית באזור נעשתה על ידי חברות צ'יליאניות, שלא רק הפיקו גואנו ומלחת, אלא גם חצבו כסף באזור הקרקולס (כיום, מחוז אנטופגסטה. בוליביה, שראתה בכך איום, החלה לחזור בה מסעיפים בהסכם של 1866. בנוסף, ב-1873, חתמה בוליביה על הסכם הגנה סודי עם פרו, שהבטיח סיוע הדדי במקרה של איום מצד צ'ילה. בנוסף, עובדים ובעלי מכרות צ'יליאנים התלוננו על שימוש בכוח ומדיניות לא הוגנת מצד הרשויות הבוליביאניות. ב-1879, החליטה ממשלת בוליביה על מס ייצוא חדש, שנתפס כפגיעה נוספת בפעילות הכלכלית של חברות צ'יליאניות. מס זה היה העילה לפרוץ מלחמת האוקיינוס השקט, שנמשכה מ-1879 עד 1884.

על אף שהמלחמה נמשכה יותר מ-4 שנים, בתוך חודשיים מתחילתה בוליביה איבדה את הטריטוריה שלה באזור הסכסוך, ועימה את הגישה לאוקיינוס. בכך איבדה בוליביה את האזור שהיווה עבורה הבטחה כלכלית בעשורים קודם לכן והפכה למדינה ללא מוצא לים. המשך המלחמה נגע בעיקר לטריטוריות של פרו והתנהל בשטחה. ממשלת בוליביה חששה מפלישה של צ'ילה לאזור האנדים, אך לצ'ילה מעולם לא הייתה תוכנית להיכנס לאזור זה. אובדן הטריטוריות לצ'ילה קיבל אישור רשמי ב-1904, עם חתימת "אמנת השלום והידידות" בין המדינות.

מעבר להפסד הטריטוריאלי והכלכלי, למלחמה הייתה השפעה חשובה על המשטר והפוליטיקה בבוליביה. בדצמבר 1879 התמרדו אזרחים וחיילים נגד ממשל דאסה, והוא הודח. את המרד הובילו קבוצות שונות בעלות אינטרסים שונים, והן הסכימו לאחר משא ומתן שאיש הצבא נרסיסו קמפרו יהיה הנשיא. קמפרו פעל נגד הבטים שונים של הממשל הצבאי, הדיח מפקדי צבא והביא ב-1880 לכינוס קונגרס, שבו השתתפו נציגי האליטה הפוליטית וכן נציגים של התעשייה והמכרות. בכך החלה תקופה חדשה בפוליטיקה הבוליביאנית, שבמהלכה נוצרה מערכת מפלגתית, והסתיימה תקופת שלטון ה"קאודיו", שבה המדינה הונהגה על ידי אישי צבא והגורמים הבולטים בכלכלה היו אדישים יחסית לפוליטיקה.

1880–1935: המערכת הפוליטית האוליגרכית ומלחמת הצ'אקו

ראו גם – מלחמת הצ'אקו

בממשל הרפובליקני שהתפתח החל מ-1825 השתתפו רק מיעוט מאזרחי בוליביה, ברובם בני האליטה דוברת הספרדית. לאורך כל המאה ה-19, השתתפות פוליטית, כולל הצבעה בבחירות וכהונה בתפקידים רשמיים, הותנתה בידיעת קרוא וכתוב, כך שרק כ-30,000 עד 40,000 איש היו בעלי זכויות פוליטיות. בני העמים הילידים הודרו לחלוטין מהפוליטיקה, וכמעט לאורך כל התקופה הודרו גם מהצבא. היעדרה של מערכת חינוך ציבורית הבטיחה את הנצחת המצב הזה, אך גם עודדה את השמירה על השפות הילידיות. בתוך האליטה היו מחלוקות פוליטיות, אך לא הייתה מחלוקת פוליטית על הרצון לשמר את כפיפותם של הילידים, וכאשר פרצו מרידות מקומיות של ילידים, הצבא שימש כדי לדכאם.

המערכת המפלגתית הראשונה בבוליביה הייתה מערכת דו-מפלגתית, שהופיעה בשנים 1880–1932, החל מהתקופה שכונתה בהמשך "האוליגרכיה השמרנית" (1884–1899). בתקופה זו, הפוליטיקה של בוליביה הושפעה מהפריחה של תעשיית מכרות הכסף (עד 1900) ושל מכרות הבדיל (מתחילת המאה ה-20 עד שנות השלושים). בעלי המכרות היו הכוח הפוליטי המרכזי. לצידם היו בעליהן של אחוזות חקלאיות גדולות (haciendas) ששלטו בחלק ניכר מהאדמות. ההתפתחות המואצת של מערכת כלכלית זו הביאה לשבר בלכידות החברתית של רבות מהקהילות הילידיות ולהגירה לערים. האליטה נחלקה ל"שמרנים" ו"ליברלים", שנחלקו ביניהם לגבי יחסי דת ומדינה – השמרנים ראו עצמם כמגיני מעמדה הרשמי של הכנסייה הקתולית בעוד הליברלים דגלו בחופש דת. בפועל, שתי המפלגות פעלו בעיקר כדי להניע את הפיתוח הכלכלי של המדינה ושל תעשיית המכרות, על ידי פיתוח תשתיות כגון כבישים ומסילות רכבת. מוקד הכוח של השמרנים, שהתבססו על כוחם הכלכלי של בעלי מכרות הכסף, היה בפוטוסי ובסוקרה, והם שלטו בפוליטיקה הבוליביאנית עד 1899. כשתעשיית הכסף החלה לדעוך, הם איבדו מכוחם הפוליטי; הליברלים, שהתבססו יותר על כוחם של בעלי מכרות הבדיל, העבירו את מרכז הכובד של הפוליטיקה בבוליביה ללה פאס. כל נשיאי בוליביה בשנים 1899–1920 היו מהמפלגה הליברלית.

מפה של פרגוואי מ-1935, מראה את אזור הצ'אקו כשטח מחלוקת.

הבחירות לפרלמנט בתקופה זו היו חופשיות ושלוות יחסית. עם זאת, שתי המפלגות שאפו להחזיק במוסד הנשיאות בכל מחיר, ובמקרים רבים הבחירות לנשיאות הוטו באופן לא הוגן על ידי המפלגה השלטת, ונשיאים לא הסכימו לפנות את מקומם. כתוצאה מכך, אלימות פוליטית ומרידות היו למכניזם מרכזי להחלפת הנשיאים. עם זאת, אלימות זו הייתה מוגבלת יחסית בהקפה, ולרוב היא התנהלה בגבולות הערים, מקום מושבם של האליטות. רק במקרה אחד, המרד של 1899, נקראו ילידים, מבני האיימרה, להשתתף במרדף לצד הליברלים. לאחר שהביסו הליברלים את השמרנים ועלו לשלטון, הם דיכאו בכוח את אותן קבוצות ילידיות שהשתתפו במרד לצידם ואסרו את מנהיגיהם. הליברלים קידמו שלטון שנסמך על בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין, מהמעמד הבינוני-גבוה. בנוסף, ב-1904 הם חתמו על הסכם שלום שהסדיר את היחסים עם צ'ילה, כ-20 שנה לאחר מלחמת האוקיינוס השקט, ואיפשר למערכת הפוליטית בבוליביה להתמקד בפיתוח הכלכלה. חוזקם של הליברלים בתקופה זו התבטא במחיקתה למעשה של המפלגה השמרנית. עם זאת, ההאטה הכלכלית לקראת מלחמת העולם הראשונה, בצירוף נסיבות אחרות, הביאו לעלייתה של מפלגה חדשה שצמחה מתוך המפלגה הליברלית – "הרפובליקנים". הנשיא הליברלי האחרון, חוסה גוטיירס גרה ניסה לשלוט בתוצאות הבחירות ב-1920, אך הרפובליקנים, שזכו לתמיכה ציבורית, עלו לשלטון ב-1920 תוך הדחתו בכוח. בכך הסתיימה התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבויביינית עד אז של היעדר הפיכות שלטוניות (1899–1920).

נציגים שהגיעו לחתימת הסכם השלום בין בוליביה לפרגוואי ב-1938 בבואנוס איירס. משמאל לימין: אאוחניו מרטינס (אורוגוואי), לואיס ריארט (פרגוואי), תומאס אליאו (בוליביה), קרלוס סאבדרה לאמאס (ארגנטינה).

בהשפעת הדעיכה של תעשיית הבדיל, השפל הגדול, ולבסוף מלחמת הצ'אקו, השנים 1920–1934 היו שנים של שינוי פוליטי דרמטי שהביא לסיום תקופת האוליגרכיה בהיסטוריה הפוליטית של בוליביה ולעיצובה של המערכת הפוליטית בעשורים הבאים. כמעט מייד עם עלייתם של הרפובליקנים לשלטון התפצלה המפלגה לשתיים, והחלה להתפתח מערכת רב-מפלגתית. ארגוני עובדים החלו להתפתח ורעיונות מרקסיסטים וסוציאליסטיים החלו לראשונה להשפיע על הפוליטיקה בבוליביה (אם כי התפתחות הסוציאליזם בבובליביה הייתה מאוחרת וחלשה יותר מאשר במדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון פרו); סכוסוכים בין עובדים למעסיקים במכרות דוכאו ביד קשה, והאליטה הפוליטית החלה להכיר בקיומן של דרישות פוליטיות מחוץ לאליטה עצמה, כולל דרישות של בני העמים הילידים; ארגוני סטודנטים החלו להתהוות כגורם פוליטי משמעותי – לראשונה בהיסטוריה של בוליביה, הפגנות שאורגנו על ידי סטודנטים בלה פאס טלטלו את המדינה בשנת 1930, ובשנת 1932 היו אלה הפגנות משותפות לסטודנטים, סוציאליסטים וארגוני עובדים שהכריחו את הנשיא דניאל סלמנקה למשוך הצעת חוק שהייתה מאפשרת לו להשתיק את האופוזיציה משמאל. בתסכולו מחוסר יכולתו לטפל בענייניה הפנימיים של בוליביה, פנה סלמנקה לתחום מדיניות החוץ והחל בצעדים שהובילו בסופו של דבר למלחמת הצ'אקו עם פרגוואי השכנה (1932–1935). למלחמה הייתה השפעה פוליטית רבה, והיא אף כונתה "האירוע המכריע ביותר בהיסטוריה המודרנית של בוליביה". בוליביה נחלה תבוסה קשה, שבקעבותיה השתנתה לחלוטין המערכת הפוליטית בבוליביה והנושאים המרכזיים שבהם היא עסקה:

מלחמת הצ'אקו, למעשה, הרסה את המערכת הפוליטית שהתקיימה מאז 1880. עם סיום המלחמה, התמוטטו הן הממשל האזרחי והן המפלגות הפוליטיות המסורתיות. רעיונות שלפני כן היו נחלתן של קבוצות קטנות של אינטלקטואלים רדיקליים, היו לעניינם של בני הנוער המודעים פוליטית ושל הלוחמים לשעבר. השינוי היה כה גדול, שהבוליביאנים עצמם כינו את הקבוצות שהתעצבו במלחמה 'דור הצ'אקו'. שאלת האינדיאנים, שאלת העובדים, שאלת הקרקעות והתלות הכלכלית בבעלי מכרות פרטיים הפכו לתמות החדשות של השיח הלאומי, במקומם של נושאים ישנים לגבי הממשל האזרחי, הגינות הבחירות, ובנייתן של מסילות ברזל. נושאי הדיון החדשים הובילו ליצירתן של מפלגות חדשות ותנועות מהפכניות בשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40, ולבסוף למהפכה הסוציאלית של 1952.

המקור באנגלית

The Chaco War, in effect, destroyed the political system that had been in existence in Bolivia since 1880. The end of the war saw the collapse of both civilian government and the traditional political parties. Ideas that had previously been the coinage of only a small group of radical intellectuals now became the concern of much of the politically aware youth and ex-combatants. So distinctive was this change that Bolivians themselves would refer to the groups that came to maturity in the Chaco war as the “Chaco generation.” The Indian question, the labor question, the land question, and the economic dependency on private miners became the new themes of national debate rather than the old issues of civil government, honest elections, and railroad construction. These discussions led to the creation of new parties and revolutionary movements in the late 1930s and 1940s and finally to the social revolution of 1952.

— Klein 2021, p. 176

1935–1952: התמוטטות המערכת המפלגתית

נשיא בוליביה חרמן בוש

עוד לפני סיומה הרשמי של מלחמת הצ'אקו, הדיח הצבא את הנשיא, דניאל סלמנקה, והעבירו את סמכויותיו לסגנו, טחדה סורסנו . המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה לבוליביאנים ובהסכם שלום, שנחתם ביוני 1935. כרבע מהחיילים שלחמו בצד הבוליביאני נהרגו, ערקו, או מתו בשבי. מייד עם סיומה החלו להופיע מפלגות פוליטיות רבות שייצגו מנעד רחב של אידאולוגיות, החל ממרקסיזם וכלה בקורפורטיזם עם נטיות פשיסטיות. ממשל סורסנו ניסה ללא הצלחה לנווט בין הדרישות של התנועות הפוליטיות השונות, ובמאי 1936 הדיח אותו הצבא בהפיכה נוספת. הנשיאות עברה בתחילה לדוויד טורו , אחד הקצינים שארגנו את ההפיכה. טורו הכריז שהממשלה תפעל על פי עקרונות של "סוציאליזם צבאי". הוא ניסה לזמן קצר לקדם רפורמות שונות תוך התחשבות בכוחות הפוליטיים האזרחיים, עד שביוני הכריז חֶרמן בוש (Germán Busch) – ראש הצבא וחבר החונטה שהדיחה את סורסנו, שבאופן מעשי שלט בטורו – שהסתיים הניסוי בשיתוף פעולה בין הממשל האזרחי לצבא, ושמעתה המשטר יהיה צבאי לחלוטין. עם זאת, ממשל טורו המשיך לנסות לרצות את הפלגים הפוליטיים השונים, ובמרץ 1937, כחלק מניסיון זה, הוא הלאים את פעילות חברת האנרגיה "סטנדרד אויל" בבוליביה. פעולה זו היוותה פניית פרסה ממדיניות השוק החופשי שאפיינה את המשטר הבוליביאני בעשורים הקודמים, והיא הייתה תחילתו של תהליך הלאמה שהביא כמחצית מהפעילות הכלכלית בבוליביה לשליטת ישירה של המדינה. נשיאותו של טורו הגיעה לסיומה ביולי 1937 כאשר בוש הדיח אותו.

בזמן נשיאותו של בוש (מיולי 1937 עד התאבדותו באוגוסט 1939), השלטון לא היה מזוהה עם אף מפלגה, דבר שאיפשר למפלגות ולתנועות פוליטיות רבות להכות שורש בחברה הבוליביאנית. בוש עצמו מואשם לעיתים באידאולוגיה פשיסטית ובתמיכה בנאציזם, אך מדיניותו לא הייתה אחידה מבחינה אידאולוגית ונעה לעיתים קרובות בין קטבים מנוגדים. אירוע מרכזי בזמן נשיאותו הוא כינוסה של האספה המכוננת בשנת 1938, שהכתיבה חוקה חדשה; החוקה של 1938 דחתה רעיונות כלכליים ליברליים קלאסיים, לטובת הרעיון של מדינה פעילה חברתית וכלכלית, צמצום זכות הקניין ואחריות מדינתית לאיכות החיים של האזרח בכל התחומים, כולל חינוך, בריאות, רווחה, עבודה, והגנה על נשים ועל המשפחה. רעיונות אלה, שכונו "חוקתיות סוציאלית", היו פופולריים גם במדינות אחרות באמריקה הדרומית בחצי הראשון של המאה ה-20.

ב-1940, לאחר מותו של בוש, נערכו בחירות לנשיאות, ששיקפו גם את השפעת מלחמת העולם השנייה על הפוליטיקה בבוליביה. האליטה הישנה תמכה במועמדותו של אנריקה פניירנדה , שזכה בבחירות. הרשימה שתמכה בו הייתה איחוד של "הרפובליקנים" (שנקראו אתה "הרפובליקנים האמיתיים"), "המפלגה הליברלית" ו"המפלגה הרפובליקנית הסוציאליסטית", והיא נקראה "קונקורדנסיה" או "הברית הדמוקרטית". פניירנדה ניסה לקדם מדיניות ליברלית יחסית ולהחזיר את המערכת המפלגתית הישנה לפעולה. ממשלו תמך באופן גלוי בבעלות הברית. מדיניות זו עוררה התנגדות עזה והתעוררות של פעילות מפלגתית חדשה. המפלגה החשובה ביותר שקמה מתוך פעילות זו הייתה "התנועה המהפכנית הלאומית" (Movimiento Nacionalista Revolucionario) – ה-MNR – שאנשיה תמכו בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית; הם תמכו בהלאמה של תעשיית מכרות הבדיל (שלמעשה תמכה בכלכלת המלחמה האמריקאית) וביצירת ארגוני עובדים, מתוך גישה קורפורטיסטית. מצד שמאל פעלו שתי מפלגות חדשות – "מפלגת השמאל המהפכני" (PIR) הקומוניסטית תמכה בבעלות הברית ו"מפלגת הפועלים המהפכנית" (POR) הטרוצקיסטית, שהוקמה כבר ב-1935, לא לקחה עמדה בענייני המלחמה.

הנשיא גואלברטו ויירואל נואם בטקס הפתיחה של הקונגרס הילידי הראשון בהיסטוריה של בוליביה, בשנת 1945. כשנה לאחר מכן פרץ מרד, שבמהלכו נתפס ויירואל על ידי המורדים, שפרצו לארמון הנשיא, ונתלה בכיכר העיר.

השחיקה במעמדה של הפוליטיקה הישנה התבטאה בבחירות לפרלמנט בשנת 1942, בהן זכתה מפלגת השלטון בפחות מ-38% מהקולות. אירוע נוסף ששחק את מעמדה היה שביתה של הכורים במכרה קטאבי (Catavi), שהסתיימה בטבח של מאות מהם בידי חיילים. האירוע הביא לפרישה של חלק מחברי הקואליציה ולאובדן השליטה של הממשלה בחלקים מהצבא. בדצמבר 1943 קבוצה של קציני צבא חברו ל-MNR והדיחו את פניירנדה בהפיכה. את מקומו תפסה חונטה בראשות קצין הצבא גואלברטו ויירואל , ששיתף פעולה עם ה-MNR. רבים בממשל החדש תמכו במדינות הציר, אך עם התפתחות המלחמה נאלץ הממשל להתמתן בנושא זה. בפוליטיקה הפנימית, החונטה הייתה אלימה, ורבים ממתנגדיה הוצאו להורג או נכלאו. האגרסיביות של השלטון עוררה התנגדות. ב-1945, כדי לזכות בתמיכה מחוץ לקהל הפוליטי הרגיל, כינס ויירואל את הקונגרס הילידי הראשון, בו השתתפו כ-1,500 נציגים של בני העמים הילידים של בוליביה. הקונגרס ביטל צורות שונות של צמיתות או עבודות שנכפו על איכרים ילידים. שלטון ויירואל הסתיים ביולי 1946, כשהפגנה אזרחית הפכה למרד – המורדים חטפו את ויירואל מארמון הנשיאות ותלו אותו בכיכר העיר .

בשנים 1947–1951 עלתה לשלטון ממשלה, שהייתה קואליציה של "מפלגת האחדות הרפובליקנית סוציאליסטית" (PURS; איחוד של "הרפובליקנים האמיתיים" עם מספר מפלגות קטנות יותר) וה-PIR, תחת הנשיאות של אנריקה הרצוג , ולאחר מכן, סגנו ממרטו אוריולגויטייה. כתוצאה משותפותם של ה-PIR בממשלה, איבדה המפלגה את המוניטין שהיה לה בקרב העובדים והשמאל, וכך, לאחר דעיכה זמנית בכוחם, הפכה ה-MNR למפלגת האופוזיציה העיקרית. ב-1949 ניסו אנשי ה-MNR להוביל מרד שיביא למהפכה שלטונית, אך הניסיון, שבהיסטוריוגרפיה של בוליביה מכונה "מלחמת האזרחים של 1949", כשל. עד סוף שנות ה-40, ה-MNR הצליחו לגבש בסיס כוח בקרב העובדים והמעמד הבינוני, כולל ארגוני העובדים העירוניים, וזאת על אף שחלק מהנהגתה, כולל ויקטור פאס אסטנסורו , הוגלו מהמדינה. בבחירות לנשיאות במאי 1951, זכו מועמדי ה-MNR ברוב ברור. כדי למנוע מהמפלגה מלקבל את הנשיאות הנשיאות, התפטר אוריולגויטייה והעביר את נשיאותו לראש הצבא, שמינה את הגנרל הוגו בליביאן לנשיאות.

המהפכה הבוליביאנית (1952)

צילום של חזית בניין מוזיאון המהפכה הלאומית בלה פאס. על קיר הבניין תבליט, שמראה איכרים ילידים ועובדים מוחים יחד, ותחתיו הכיתוב "הניצחון הלאומי של 9 באפריל 1952 הביא חירות לעם הבוליביאני".

הצלחת ה-MNR בבחירות ב-1951 הגיעה על רקע התמוטטות המפלגות היריבות ודעיכה מתמשכת של הכלכלה הבוליביאנית לצד אי-שוויון כלכלי גובר. האוכלוסייה הבוליביאנית במחצית המאה הייתה עירונית יותר (23%) מבתחילתה ואחוז יודעי הקרוא-וכתוב עלה בחצי המאה מ-17% ל-31%; אך שינויים אלה לא שיפרו את הרווחה של מרבית תושבי המדינה. הממשל האוליגרכי של תחילת המאה הרחיב את מערכת האחוזות החקלאיות הגדולות (haciendas), כך שעד 1950 6% מבעלי האדמות החזיקו ב-92% מהאדמות החקלאיות, במדינה שבה 72% מהתושבים היו חקלאים. מערכת זו לא עודדה השקעה בטכנולוגיה חקלאית, והייצור החקלאי של בוליביה לא התפתח באופן מספק. הייצור התעשייתי דשדש גם כן, ורק 4% מכוח העבודה הועסק בתעשייה. גם תעשיית המכרות דעכה, וזאת ביתר שאת מאז השפל הגדול. נתון השיא של תפוקת הבדיל בבוליביה נרשם בשנת 1929 ומאז לא שוחזר.

סרטון בספרדית, שהפיק משרד החינוך של בוליביה על המהפכה הלאומית. הסרטון מציג את המהפכה כ"אחד הפרקים החשובים ביותר בהיסטוריה של בוליביה". הסרטון מתאר את ההפיכה כגבורה של העם והשוטרים אל מול השלטון הצבאי ומציג את הרפורמות שהונהגו על ידי שלטון ה-MNR לאחר מכן כהישגים של המהפכה ותרומה לפיתוח המדינה.

ההפיכה העצמית, שבמסגרתה התפטר אוריולגויטייה והעביר את השלטון לצבא, הייתה הניסיון האחרון של הממסד הישן לשמור על השלטון. מייד לאחריה החלו אנשי ה-MNR להכין את הקרקע למרד, תוך שיתוף פעולה עם אנשים במשטרה ובצבא. לפי ג'יימס מלוי, "בראשית האביב, השאלה כבר לא הייתה האם החונטה תיפול, אלא מתי היא תיפול ולאלו ידיים". המאבק האלים החל ב-9 באפריל 1952 בלה פאס ונמשך עד 11 באפריל. לאחר יום שבו נראה היה כי המרד עשוי להיכשל, הצליחו מנהיגיו, ובראשם ארנאן סילס סואסו , להתניע את המרד מחדש ולתפוס נקודות אסטרטגיות בלה פאס, אורורו ופוטוסי. במהלך היום השתלטו המורדים על מחסני נשק, וכורים ומעגלים רחבים יותר של אזרחים חמושים הצטרפו למרד. ב-11 בספטמבר כיתרו כורים את אורורו ואת החיילים שבתוכה, ובכך מנעו מהצבא העברת תגבורת ללה פאס וסיכנו את החיילים באורורו עצמה. מהלך זה הוביל לסיום המרד, לעליית ה-MNR לשלטון, ולפרק בהיסטוריה הבוליביאנית המכונה בבוליביה "המהפכה הבוליביאנית" (Revolución boliviana) ובחלק מהספרות "המהפכה הלאומית" (Revolución nacional). בשלושה הימים של המרד נהרגו כ-600 איש.

בולי דואר משנת 1953. הימני חוגג את המהפכה הלאומית והשמאלי את הלאמת המכרות.

מייד עם סיום המרד הכריז על עצמו סילס כנשיא זמני והקים ממשלה זמנית. פחות משבוע לאחר מכן חזר ויקטור פאס אסטנסורו מגלותו בארגנטינה והפך לנשיא עם סילס כסגנו. הממשלה החדשה לא הציגה את עצמה כממשלה מהפכנית, אלא כחזרה לשלטון הלגיטימי והחוקתי שהופר על ידי החונטה ומשתפי הפעולה שלה לאחר הבחירות. עד 1961 ה-MNR שלטה על בסיס החוקה הקיימת מבלי לשנותה. עם זאת, הממשלה החדשה של פאס וסילס הנהיגה מספר מהלכים ששינו את הפוליטיקה הבוליביאנית באופן דרמטי. הראשון הוא הרחבת זכות הבחירה על ידי מבחני הקריאה והכתיבה, שהיוו חסם בפני השתתפות פוליטית של המעמדות הנמוכים. המהלך הביא להרחבה של קהל הבוחרים בכ-75%, ולראשונה רבים מבני העמים הילידים הייתה זכות בחירה. המהלך השני היה הלאמה של שלושת שלוש החברות הגדולות שעסקו במכרות הבדיל. לגבי מהלך זה, שהושלם באוקטובר 1952, לא היה קונצנזוס בקרב אנשי הממשל החדש; הוא נעשה בלחץ האגף השמאלי של תומכי ה-MNR והיה מוגבל בכוונה, כך שהחברות הקטנות והבינוניות לא נפגעו ממנו. עם זאת, צו ההלאמה התקין גם כללים לגבי ייצוג של העובדים בתאגיד הממשלתי החדש ששלט בתעשיית הבדיל והעניק לאיגודי העובדים זכות וטו למעשה על החלטות כלכליות. המהלך השלישי נגע לארגון-מחדש של הצבא. כמו במקרה של תעשיית הבדיל, מהלך זה היווה פשרה בין אגף מתון ופרגמטי יותר ב-MNR לבין האגף השמאלי של המפלגה. בשלב הראשון כ-500 קציני צבא פוטרו מתפקידם באמצעות החלטות של טריבונל צבאי; על חלקם נגזרו עונשי מאסר קצרים וחלקם גלו. הקצינים שנשארו בצבא בחרו או נאלצו להביע אמון ב-MNR, אף על פי שבניגוד למהפכות אחרות נשמרה לרוב ההפרדה בין הצבא לבין המפלגה השלטת. בנוסף, השלטון החדש סגר את האקדמיה הצבאית, שהיתתה המעוז האחרון של ההתנגדות למרד, ובמקומה נפתחה אקדמיה צבאית חדשה ואקדמיה של חיל האוויר.

המהלך השלישי והדרמטי ביותר שהוביל השלטון החדש היה רפורמה אגררית, שמטרתה החלשת כוחם של בעלי האדמות הגדולים והעברת לפחות חלק מהקרקעות שברשותם לחקלאים שעבדו באחוזות החקלאיות ובאופן מעשי היו צמיתים של מספר קטן של בעלי אדמות. כמו במקרה של הרפורמה במכרות ובצבא, גם מהלך זה נעשה בהשפעת לחצים משמאל ותוך פשרה עם האגף המתון ב-MNR. ועדה שתפקידה להמליץ על רפורמה כונסה בינואר 1953, ובאוגוסט אותה שנה נחתם צו ליישומה. הצו הבחין בין בעלי אדמות גדולים (שכונו בספרדית "latifundios" – בעלי אחוזות גדולות, מהמושג הרומי "לטיפונדיה") לבין חקלאים קטנים ובינוניים. הצו הורה על העברת אדמות מבעלי האדמות הגדולים לאיכרים שעבדו בהם ולא היו אדמות בחזקתם וכן לקהילות ילידיות שאדמותיהן הופקעו בעבר. הוא הבטיח שיפוי לבעלי האחוזות שאחזקותיהם נפגעו על בסיס איגרות חוב ל-25 שנים. אנשי מפלגת הפועלים המהפכנית (POR) התלוננו על כך שהרפורמה מקדמת למעשה כלכלה קפיטליסטית המבוססת על רכוש פרטי; עם זאת, הצו הפך באופן רשמי את הקרקעות לקניין של המדינה אחזקתו בידיים פרטיות מותנה בשימוש בו באופן שמועיל לחברה. על פי ג'יימס מלוי, הרפורמה הייתה מבוססת על הפעילות הכלכלית של "האדם הקטן" שמחזיק ברכוש פרטי, אך היא ייעדה למדינה תפקיד פעיל בהטוויית הפיתוח הכלכלי.

1952–1964: שלטון ה-MNR לאחר המהפכה

ויקטור פאס אסטנסורו (מימין) וארנאן סילס סואסו, המנהיגים הבולטים של המהפכה הלאומית ושל מפלגת ה-MNR לאחריה. פאס היה נשיא בוליביה בשנים 1952–1956, 1960–1964 ו-1985–1989. סילס היה נשיא בוליביה בפועל במשך מספר ימים לאחר המהפכה וכן הנשיא הנבחר בשנים 1956–1960 ו-1982–1985. בשנות ה-50 הם הובילו מדיניות של הלאמת חברות הכרייה הגדולות ורפורמה אגררית. בשנות ה-80, סילס כיהן בתקופת מעבר משלטון החונטות למשטר דמוקרטי, והוא ירש מהמשטר הקודם משבר כלכלי והיפר-אינפלציה, שהגיעה ל-8,170%; פאס פנה למדיניות כלכלית נאוליברלית שהצליחה לטפל באינפלציה במחיר של צנע ופנייה נגד איגודי העובדים.

הרפורמה האגררית, בצירוף הרחבת זכות הבחירה, הובילו לכך שגבר כוחם הפוליטי של האיכרים, ובתוכם גבר קולם של מנהיגים מהקהילות הילידיות. בפן הכלכלי, המהפכה לא הובילה לשינוי חיובי מיידי, ולמעשה הייתה כרוכה בעלויות גבוהות ואובדן הכנסה ממיסים על רווחים בעסקי המכרות. ממשל פאס ניסה להתמודד הבעיות הכלכליות, שהגיעו לכדי סכנת רעב בחלקים של המדינה, על ידי הגברת הייבוא, בעיקר של מזון, מהלך שמומן על ידי הדפסת כסף. כתוצאה מכך חוותה בוליביה היפר-אינפלציה בשנים 1952–1956, שהגיעה לשיעור שנתי של 900%. הנפגע העיקרי היה מעמד הביניים העירוני, שבעבר היה מרכז כוחה של ה-MNR וכעת נטש את המפלגה לטובת מפלגת הפלנחה הבוליביאנית (FSB). צירוף התהליכים – עליית כוחם הפוליטי של איכרים וילידים, אובדן התמיכה של מעמד הביניים ב-MNR, והרצון של מנהיגי ה-MNR להימנע מתלות באגף הקיצוני יותר של ארגוני העובדים – הוביל את הממשל להיסמך על האיכרים כבסיס הכוח העיקרי של המפלגה, ולהובילהּ באמצעותו לכיוון שמרני וימני יותר.

בשנים שלאחר עליית ה-MNR לשלטון ניסה הממשל – ראשית תחת פאס (1952–1956) ולאחר מכן תחת סילס (1956–1960) – לייצב את כלכלת המדינה באמצעות סיוע כלכלי מצד ארצות הברית, שמצידה שאפה למתן את המהפכה ואת הרפורמות הסוציאליות ולמנוע השפעה של ברית המועצות וכוחות קומוניסטים אחרים במדינה. על אף שבזמן המלחמה הקרה חששה ארצות הברית מהשפעה קומוניסטית ברבות ממדינות אמריקה הדרומית, ושאפה בדרכים שונות לבטלה, הסיוע של ארצות הברית לבוליביה היה חריג בגודלו ובמידת השליטה שהוא הקנה לארצות הברית במדיניות הפנים של בוליביה. בשנת 1957 מימנה ארצות הברית יותר מ-30% מתקציב המדינה. בתמורה לסיוע דרשה ארצות הברית רפורמות שונות, ביניהן תוכנית ייצוב כלכלית, תחת השגחה של קרן המטבע הבין-לאומית. התוכנית דרשה ריסון אגרסיבי של האינפלציה, ביטול סובסידיות שונות, והגבלה של ההוצאה הממשלתית. התוכנית הצליחה לייצב את המטבע הבוליביאני, שערכו פחת בשנים 1952–1956, מ-60 ל-12,000 בוליביאנו ישן לדולר. עם זאת, התוכנית הגבירה את הביקורת של חלקים באוכלוסייה כלפי ממשל ה-MNR.

פאס (מקדימה משמאל) יוצא מפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי (מימין לפנים) ב-1963. על אף מדיניות ההלאמה בבוליביה, ממשל ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 סיפק סיוע כלכלי חריג בגודלו לבוליביה, במסגרת מדיניות ארצות הברית בזמן המלחמה הקרה.

שלטון ה-MNR היה נתון לאורך כל שנות ה-50 בסכסוך עם המפלגות האחרות, בעיקר ה-FSB, שהתבטא באלימות פוליטית ובניסיונות הפיכה כושלים. בתוך המפלגה התגבש אגף שמאלי שהתנגד למדיניות של פאס וסילס. הדמות הבולטת ביותר באגף זה הייתה חואן לצ'ין , שצמח מתוך איגוד העובדים של הכורים, ושתפיסת עולמו שאבה השראה מסוימת מגישות מרקסיסטיות. לצ'ין דגל בתאוריה, שכונתה "ריאליסטית", לפיה הפרולטריון הבוליביאני אינו מוכן לתפיסת השלטון לבדו, ולכן יש לנהל מאבק מתוך ה-MNR ולגבש בה אגף שמאלי, שעם הזמן יקבל את הכוח הפוליטי מתוך המפלגה. במטרה לייצב את הפוליטיקה הפנימית במפלגה, לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960 נקרא פאס לחזור כמועמד ה-MNR עם לצ'ין כמועמד לסגנות הנשיא. הבחירה בלצ'ין הביאה לפרישתו של ולטר גווארה מה-MNR ולהקמת מפלגה שמרנית ליברלית חדשה – "המפלגה המהפכנית האותנטית" (PRA).

פאס זכה במרוץ לנשיאות בשנת 1960 ונכנס למשרד הנשיא באוגוסט אותה שנה. מספר חודשים לאחר בחירתו, נכנס ג'ון פיצג'רלד קנדי לבית הלבן, והממשל האמריקאי גיבש גישה שתמכה בסיוע כלכלי לבוליביה עוד יותר מהממשלים הקודמים. כנשיא, ניסה פאס להתמקד בפיתוח כלכלי של המדינה. אחד התוצאות של תהליך זה היה פיתוח מואץ של אזור סנטה קרוס, שהפך בהדרגה, ובאמצעות סיוע אמריקאי, למרכז הכלכלי החשוב במדינה. בגזרת הצבא ניסה פאס להביא לריכוז הכוח הצבאי במדינה על ידי מניעת התחמשות של מחודשת של מיליציות; במקביל, הוא איפשר לארצות הברית להשיג השפעה בתוך הפיקוד הצבאי. הממשל פיתח, בסיוע אמריקאי, את היכולות של הצבא ושל חיל האוויר, ונעשה ניסיון להבטיח נוכחות צבאית-לאומית בכל האזורים במדינה. בתוך כך הוכרז משטר צבאי באזור סנטה קרוס; הצבא לקח חלק פעיל בניהול הפוליטיקה המקומית באזורים שונים וחלקים מהסיוע האמריקאי הגיעו לאזרחים דרך ההתערבות הצבאית.

ב-1961 הוכרז הקונגרס שנבחר שנה קודם לכן כ"קונגרס מיוחד" שתפקידו ליצור חוקה חדשה. פאס שאף שהחוקה החדשה תמסד את האתוס של המהפכה של 1952 באופן שתואם את עמדותיו. בנוסף, הוא רצה לאפשר לעצמו להיבחר שוב כנשיא, בעוד שהחוקה הקיימת אסרה על קדנציות רצופות. התוצאה הייתה חוקה חדשה – החוקה של 1961 – שבין השאר ביטלה את המגבלה על בחירה מחדש. פאס נבחר מחדש לנשיא בבחירות של שנת 1964, עם רנה באריינטוס כסגנו. תוצאה זו היוותה אכזבה מרה לסגן הנשיא הקודם, לצ'ין, שראה עצמו מיועד לנשיאות תחת החוקה הקודמת. לצ'ין פרש מה-MNR, ויחד עם אישים אחרים שהגיעו למפלגה מאיגודי העובדים יצר מפלגה חדשה, "המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומי" (PRIN).

תקופת שלטון ה-MNR הסתיימה ב-1964, זמן קצר אחרי הבחירות לנשיאות. בעוד ה-MNR מוקפת ביריבים פוליטיים משמאל ומימין, הודח פאס מהנשיאות על ידי חונטה צבאית, שהפכה את סגנו, באריינטוס, לנשיא. בכך החלה תקופה שבה היה הצבא לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הבוליביאנית ואשר התאפיינה בהפיכות צבאיות תכופות.

1964–1982: אי-יציבות ושלטון חונטות

כאשר הודח פאס בהפיכה הצבאית של 1964, רבים במפלגות האופוזיציה ציפו שהשינוי יהיה זמני ושבמהרה יחזור השלטון האזרחי. בפועל ההפיכה הייתה יריית הפתיחה בתקופה של 18 שנים של אלימות פוליטית, שבהן נאבקו קבוצות שונות על השלטון והפיכות היו לעניין שבשגרה. הצבא היה לכוח פוליטי בולט, וחונטות שונות עלו לשלטון לסירוגין. בניגוד למדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון צ'ילה, ארגנטינה וברזיל, לתהליך התחזקות כוחו הפוליטי של הצבא לא התלווה תהליך של גיבוש אידאולוגי והיררכי של הקצונה. כתוצאה מכך, גם בתוך הצבא קבוצות קצינים עם אידאולוגיות שונות נאבקו זו בזו ולפעיתים החליפו זו את זו בשלטון. החונטות לא הצליחו להכפיף לחלוטין את המערכת הפוליטית לשלטונן; לצד השלטון הצבאי התקיימה, רוב הזמן, מערכת מפלגתית, והמשטרים הצבאיים ניסו להשיג את תמיכת מפלגות מסוימות ולדכא אחרות. מערכות בחירות התקיימו במהלך תקופה זו, אך בהרבה מקרים הן היו נגועות בשחיתות, זיוף ודיכוי של מפלגות אופוזיציה.

למעלה: צ'ה גווארה בבוליביה, זמן קצר לפני שנתפס והוצא להורג; למטה: מכרה הבדיל Siglo XX ("המאה ה-20"), שבו נטבחו עשרות כורים בשנת 1967, בהוראת באריינטוס.

המשטר הראשון שעלה לשלטון לאחר סילוק פאס מהשלטון היה החונטה בראשות סגנו של פאס, רנה באריינטוס, שהוכתר כנשיא על ידי הצבא. כמו כל המשטרים בתקופה זו, באריינטוס תמך ברפורמה האגררית שהחלה ה-MNR. הוא ניסה להאיץ את החלוקה מחדש של הקרקעות ושאף לבסס את הלגיטימציה של המשטר על הכוח הפוליטי של האיכרים באזורי הכפר. באריינטוס היה דובר קצ'ואה כשפת אם. הוא זכה לפופולריות רבה מחוץ לערים הגדולות, בין השאר הודות למדיניותו האגררית ולניתוב כספים משמעותיים לתוכניות רווחה וחינוך בכפרים ולסיוע כלכלי לאיכרים. מנגד, המשטר בראשותו פעל בנחרצות נגד איגודי העובדים, שבסיס כוחם היה הכורים, ונגד מפלגות השמאל. הפעולה הידועה ביותר של המשטר נגד כוחות שמאל שפעלו במדינה היה המבצע הצבאי נגד כוח הגרילה של צ'ה גווארה. בסיוע ארצות הברית, הצבא תפס את גווארה ב-1967 והוציאו להורג. אבל הפעולות של משטר באריינטוס הלכו מעבר לפעילות צבאית נקודתית וביטאו שאיפה לחסל את בסיס כוחו של השמאל – הוא פירק את האיגוד של הכורים וסילק כורים רבים מהתאגיד הממשלתי ששלט בעסקי המכרות הגדולים (COMIBOL). המשטר נקט ביד קשה נגד הפגנות ושביתות של כורים, וביוני 1967 אף טבח בכורים שהתמרדו באחד המכרות. התוצאה הייתה משטר שמרני, ימני, ופופולרי – עם חלקים מהאופוזיציה בגלות או תחת דיכוי, באריינטוס זכה ברוב מוחץ (67%) בבחירות לנשיאות בשנת 1966.

באריינטוס נהרג בתאונה כשמסוקו (הילר 360) נתקל בקו טלפון והתרסק. את מקומו תפס ראש הצבא, הגנרל אלפרדו אוונדו קאנדיה , ששימש כנשיא בפועל בשנים 1969–1971. במסגרת רעיון ה"לאומיות המהפכנית", שאוונדו אימץ, חלק מפעולותיו יכלו להתפרש כיישום מוגבל של המדיניות המועדפת על השמאל, כגון הלאמה של פעילות חברת האנרגיה "Golf Oil" בבוליביה והחזרת איגוד הכורים למסגרת החוק. אולם, פעולות אלה לא הספיקו כדי לגייס תמיכה במשטר מהצד השמאלי והם הכעיסו את תומכי הימין. כתוצאה מכך נוצר בתוך הצבא עימות בין קצינים "רפורמיסטים" לבין קצינים "שמרנים", ואוונדו לא הצליח לסחוף אחריו אף אחת מהקבוצות. בעימות הצבאי, שבאוקטובר 1970 התפתח כמעט לכדי מלחמת אזרחים, ניצחו באופן זמני הרפורמיסטים, והם הביאו להחלפתו במועמד העדיף עליהם, הגנרל חואן חוסה טורס .

בניגוד לנשיאים שקדמו לו, טורס אימץ אידאולוגיה סוציאליסטית, שתאמה יותר את האגף השמאלי בפוליטיקה הבוליביאנית. בפוליטיקה הפנימית, הוא המשיך בקו שנקט אוונדו; בפוליטיקה הבין-לאומית, טורס אימץ גישה שהעדיפה את ברית המועצות על פני ארצות הברית. גישה זו הייתה מנוגדת למדיניותם של כל הממשלים הקודמים בבוליביה מאז מלחמת העולם השנייה. טורס הסכים לקבל סיוע מברית המועצות (הצעות קודמות לסיוע סובייטי נדחו פעם אחר פעם בזמן שלטון ה-MNR) וחתם הסכמים לפיתוח עם חברות סובייטיות. מהלכים אלה ביטאו את האידאולוגיה של טורס, אך הם ביטאו גם שיפור במצבה הכלכלי של בוליביה, שבתחילת שנות ה-70 החלה לקטוף את פירות הרפורמות הכלכליות בשנים הקודמות והייתה כעת תלויה פחות בסיוע אמריקאי. עם זאת, טורס לא הצליח לגבש סביבו תמיכה פופולרית, ואפילו מפלגות השמאל, שהיו נתונות במאבקים אידאולוגיים ופוליטיים, לא היוו גב פוליטי אמין לממשלו. לאחר ניסיון הפיכה כושל ב-1970, הודח טורס בהפיכה על ידי כוחות שהיו נאמנים לגנרל הוגו בנסר . ההפיכה האלימה נמשכה שלושה ימים, שבמהלכם נהרגו יותר מ-100 איש ונפצעו יותר מ-600. ממשל ניקסון רצה בהפיכה, ומסמכים שפורסמו ב-2009 הראו שהממשל האמריקאי אף הפנה משאבים מסוימים כדי להביא למפלת טורס, אך לא ידוע האם משאבים אלה אכן הועברו לבוליביה ושימשו את מתנגדיו. טורס גלה לבואנוס איירס, שם הוא ניסה לארגן אופוזיציה לשלטון של בנסר. הוא נחטף ונרצח ב-1976, קרוב לוודאי במסגרת מבצע קונדור.

בנסר עלה לשלטון בתקופה של פריחה כלכלית יחסית בבוליביה, בעיקר הודות לרפורמות שהונהגו קודם לכן, לצמיחה בייצוא גז טבעי ולעלייה במחירי הבדיל בעולם. בתקופת שלטונו (1971–1978), הוא הנהיג משטר דיקטטורי קשה ואלים יותר מקודמיו. ב-1974, לאחר ניסיון שלא צלח להקים מפלגה שתגבה את משטרו, ארגוני העובדים הגדולים נסגרו, פעילות מפלגות השמאל נאסרה, ויריבים פוליטיים נאסרו, עונו, הוגלו ובמקרים מסוימים נרצחו. גישה זו הייתה חלק ממגמה רחבה יותר באמריקה הדרומית – בנסר אימץ למעשה מודל שלטוני שפותח קודם לכן בברזיל, וההפיכה בצ'ילה, שהעלתה את אוגוסטו פינושה לשלטון הבהירה ששלטון סמכותני הוא כעת הנורמה ביבשת. בנסר המשיך והרחיב את הרפורמות האגרריות שהונהגו מאז ימי ה-MNR, אך בתקופת שלטונו התעוררו מחדש קונפליקטים עם איכרים, וב-1974 מחאה באזור כפרי בעמק קוצ'במבה דוכאה, בין השאר באמצעות ירי ממסוקים וירי ארטילרי, ועשרות מוחים נהרגו. בגזרת מדיניות החוץ, מיד עם עלייתו לשלטון פעל בנסר לתקן את היחסים עם ארצות הברית, אך הוא לא ביטל את שיתופי הפעולה עם ברית המועצות שהחלו בזמן נשיאותו של טורס. הוא קידם שיתוף פעולה כלכלי עם ברזיל על חשבון היחסים עם ארגנטינה. הוא ניסה, ללא הצלחה, לקבל ממשטר פינושה אחיזה בנמל באוקיינוס השקט, ואף הציע להחליף עם צ'ילה טריטוריה בוליביאנית בתמורה.

למרות הניסיון לשלוט בעובדים ובארגוניהם, ב-1976, כששכך הבום הכלכלי, החלו שביתות והפגנות ברחבי המדינה. כדי להתמודד עימן סגר בנסר את האוניברסיטאות, אך ללא הועיל. בתחילת 1977 הכריז בנסר שבחירות ייערכו בשנת 1980, אך ההתנגדות למשטרו גברה גם בתוך הצבא, ומספר חודשים לאחר מכן הוא הכריז על הקדמת הבחירות ל-1978. המשטר ניסה כעת להשקיט את העימותים על ידי ביטול המגבלות האזרחיות שהוטלו בשיא כוחו, אך בנסר סירב להעניק חנינה למאות אסירים פוליטיים. בתגובה החלה שביתת רעב של כאלף איש בלה פאס, ביוזמה של נשות מנהיגי ארגוני העובדים. בנסר נאלץ לקבל את דרישותיהן, וההנהגה של ארגוני העובדים חזרה להרכבה לפני שלטונו. לבסוף נאלץ בנסר לוותר על מועמדותו לנשיאות בבחירות הקרבות ולהכריז על תמיכתו בגנרל אחר מהצבא.

עד 1978 יכול היה הצבא לסמוך על תמיכה רחבה באזורי הכפר. לקראת הבחירות שתוכננו ל-1978 התברר שתמיכה זו התערערה, ורבים באזור הכפר תמכו בסילס, ולא במועמד הצבא. תרמה לתהליך זה המחאה נגד שלטון בנסר, אך שינויי עומק בדמוגרפיה ובכלכלה הבוילביאנית היו גורמים עיקריים: בהשוואה ל-1950, האוכלוסייה באמצע שנות ה-70 היית עירונית יותר (50% לעומת 36% ב-1950) משכילה יותר (67% יודעי קרוא וכתוב ב-1976, לעומת 31% ב-1950) ולראשונה יותר מ-50% מהאוכלוסייה היו דוברי ספרדית. כדי להימנע מכישלון בבחירות, ביצעו קצינים בצבא הפיכה ביולי 1978, והכתירו את חואן פרדה לנשיא. פרדה שרד בנשיאות מספר חודשים בלבד, ובנובמבר 1978 הוחלף על ידי דוויד פדייה . החונטה בראשות פדייה הכריזה שבחירות יתקיימו ושהצבא לא יציג מועמד מטעמו. לפי ההיסטוריון הרברט קליין, "הבחירות של 1979 היו יוצאות מן הכלל; אחת ממערכות הבחירות ההוגנות ביותר בהיסטוריה של האומה". בבחירות השתתפו פאס, בראשות ה-MNR, וסילס, שרץ בראש "האחדות הדמוקרטית והפופולרית" (UDP) רשימה שאיחדה מפלגות שונות. אף אחד מהם לא הצליח להשיג רוב מספיק כדי להבטיח את הנשיאות, והקונגרס החליט לקיים בחירות נוספות בשנה הבאה, עם ולטר גווארה כנשיא זמני עד לקיומן. משטר גווארה היה המשטר האזרחי הראשון מאז 1964, והוא שרד מספר חודשים עד שהודח בהפיכה שגבתה את חייהם של יותר מ-200 איש. החונטה החדשה אולצה לסגת כעבור מספר שבועות, ולידיה גיילר הייתה לנשיאה זמנית ולאישה הראשונה בהיסטוריה של בוליביה שכיהנה כראש המדינה. ב-1980 נערכו בחירות, בהן זכה סילס ברוב קולות.

לפני שהספיק סילס לתפוס את הנשיאות, השתלטה על המוסד חונטה בראשותו של הגנרל לואיס גרסייה מסה . הפיכה זו מכונה לעיתים "הפיכת הקוקאין", בגלל הקשרים כביכול של חלק ממתכנניה למסחר בקוקאין. ממשל מסה החזיר את הדיקטטורה בסגנון שלטונו של בנסר. ב-1981 המשטר התנקש בתשעה פוליטיקאים, רצח עשרות ממתנגדיו, והעסיק לשם כך פושעי מלחמה, כגון קלאוס ברבי. למרות היד הקשה כלפי מתנגדיו, לא הצליח המשטר להשקיט את הרחובות. בספטמבר 1982 נאלצה החונטה לפנות את השלטון, והקונגרס אישר מחדש את תוצאות הבחירות של 1980 ובחר בסילס כנשיא. בכך תמה תקופת שלטון החונטות במאה ה-20.

1982–2005: דמוקרטיזציה, רפורמה כלכלית, ביזור שלטוני ועליית הפוליטיקה הילידית

השלטון הדיקטטורי, השחיתות, והפילוג פגעו קשות במעמדו של הצבא, ובספטמבר 1982 נאלצה החונטה להודיע על כינוס הפרלמנט. חברי הפרלמנט אישרו מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובחרו בסילס, ראש מפלגת ה-UDP, לשמש כנשיא עד הבחירות הבאות. הממשל האזרחי החדש התקבל בתחילה באופוריה וציפייה לעתיד. המערכת המפלגתית חזרה לפעולה: ה-UDP ייצגה קואליציה של מפלגות שמאל, שנסמכו בין השאר על כוחם של ארגוני העובדים; במרכז-ימין הייתה MNR, עם פאס בראשה; מימין, מפלגת "פעולה דמוקרטית לאומית" (ADN) הצליחה להגיע להשגים אלקטורליים לא מבוטלים, על אף שבראשה עמד הדיקטטור לשעבר, הוגו בנסר. סילס פעל בנחרצות נגד הארגונים הצבאיים למחצה שיצרו החונטות. הממשל החדש ותהליך הדמוקרטיזציה שהוא הבטיח זכו לתמיכה בין-לאומית, כולל מממשל רייגן בארצות הברית.

על אף ההתלהבות הראשונית מממשל סילס, משבר כלכלי קשה החל במהרה לפגוע בפופולריות שלו. הבעיות הכלכליות נוצרו בעקבות הכשלים ניהוליים של משטרי החונטות וכן בעקבות שינויים בכלכלה העולמית שהשפיעו לרעה על היכולת של בוליביה לנצל את עושרה במשאבי טבע. בחצי הראשון של שנות ה-80, ערך התפוקה החקלאית של בוליביה צנח ב-11% וערך הייצוא ירד ב-25%. תפוקת הבדיל המשיכה לרדת בתלילות. למעשה, הבדיל, שהיה משאב עיקרי בתחילת המאה ה-20 ועיצב את התהליכים הפוליטיים והחברתיים במדינה במהלך המאה, ירד מגדולתו – ב-1990 אבץ הפך למחצב החשוב ביותר לכלכלת בוליביה, ובהדרגה גם האבץ פינה את מקומו לגז טבעי. ב-2008, ערך הייצוא של גז טבעי היווה 45% מכלל ערך הייצוא של בוליביה, משקל ערך ייצוא האבץ היה 11% ומשקלו של הבדיל היה 3%. עד סוף המאה, מחלוקות לגבי מדיניות הקשורה בגז טבעי הפכו לנושא פוליטי מרכזי. אך בתחילת שנות ה-80, עם הדעיכה של אופ"ק ועודף ייצור של נפט, ירידה תלולה במחירי הנפט והגז הייתה אחד הגורמים למשבר כלכלי בבוליביה. המדינה נכנסה למיתון מתמשך – בעשור של שנות השמונים הייתה צמיחה שלילית ממוצעת של 2.3%-. הממשל לא הצליח לשלוט באינפלציה: ב-1984 האינפלציה הגיע ל-2,177% במונחים שנתיים, וב-1985 היא זינקה ל-8,170%. המשבר הכלכלי הביא גם למשבר ביחסים בין סילס לבין חלק משותפיו הפוליטיים, והממשלה, שנשענה על תמיכת ארגוני העובדים, לא הצליחה לגבש תוכנית יעילה להתמודדות עם המשבר.

בבחירות בשנת 1985, ובכל הבחירות הבאות עד 2005, לא זכה אף מועמד לנשיאות ברוב הדרוש, ולבית הנבחרים היה תפקיד משמעותי בבחירת הנשיא. מצב זה הביא להתפתחותה של מערכת רב-מפלגתית שבה היכולת למשול תלויה ביכולת לשאת ולתת עם מפלגות אחרות ולהרכיב קואליציות. בנוסף, הוקם בית משפט לבחירות, שתפקידו לשמור על הגינות הליך הבחירה. כתוצאה משינויים אלה, מערכות הבחירות הפכו להוגנות יותר, ובזירה הפוליטית הייתה אווירה שנטתה לפתרון סכסוכים בדרך של משא ומתן.

ב-1985, על אף שמפלגתו של בנסר הייתה הגדולה ביותר, נבחר ויקטור פאס אסטנסורו לכהונה כנשיא בפעם רביעית. תוכנית הייצוב הכלכלי שהנהיג פאס תאמה במידה רבה את התחזקות האידאולוגיה הנאוליברלית, שהתגבשה בארצות הברית ויושמה ביתר שאת בחלק ממדינות אמריקה הדרומית: המטבע פוחת ונקבע ששערו יהיה גמיש וייקבע על ידי כוחות השוק; החלה ליברליזציה של הסחר הבין-לאומי ובוטלו מנגנוני שליטה במחירים ובשכר; הונהגה כלכלת צנע שבמסגרתה נחתכה ההוצאה הממשלתית ; בוצעה רפורמה במיסוי ובביורוקרטיה; ובתאגיד הממשלתי ששלט במכרות ירד מספר המועסקים בכמעט 75%, מ-27,000 ל-7,500 עובדים. באופן כללי, שינויים אלו שיקפו נטישה של המודל, שאותו פאס עצמו עיצב בשנות ה-50, לפיו המדינה מכווינה את הכלכלה, ופנייה למודל של שוק חופשי יותר עם מעורבות ממשלתית מינימלית. השינוי בתאגיד המכרות נבע גם מהירידה התלולה בחשיבות הבדיל לכלכלת המדינה, והייתה לו משמעות פוליטית עמוקה – איגודי העובדים, בעיקר הכורים, שהיוו כוח פוליטי מרכזי מאז שנות ה-50, קוצצו והפכו לגורם פוליטי משני. מחאות ושביתות של הכורים טופלו ביד קשה על ידי ממשל פאס, וחלק ממנהיגי האיגודים נעצרו, ללא תגובת נגד משמעותית מצד החברה האזרחית. התוכנית הכלכלית, שכונתה "המדיניות הכלכלית החדשה", הצליחה להביא לייצוב פיננסי ופיסקלי של המדינה, אך זאת במחיר של מיתון, עוני ופגיעה קשה ברווחה.

גונסלו סאנצ’ס דה לוסדה יחד עם נשיא ארגנטינה קרלוס מנם בנובמבר 1996. כמו מנם, סנצ'ס דה לוסדה קידם מדיניות כלכלית ליברלית, שכללה הפרטה עמוקה של שירותים ציבוריים וחברות ממשלתיות.

שני גורמים סייעו במידה מסוימת לכלכלה הבוליביינית להתמודד עם השינוי: הראשון היה סיוע כלכלי מארצות הברית; השני היה הצמיחה בשוק הקוקאין שהפכה את גידולי הקוקה לרווחיים יותר. לפי הערכות, באמצע שנות השמונים ייצוא הקוקה מבוליביה היה שווה ערך לייצוא של כלל המוצרים החוקיים מהמדינה. עם זאת, המלחמה בסמים שהנהיגה ארצות הברית התחרות עם יצרניות קוקה אחרות, כגון קולומביה, גרמו לכך שענף כלכלי זה לא המשיך לצמוח.

בבחירות ב-1989, שלוש מפלגות זכו כל אחת בכחמישית עד רבע מהקולות: ה-MNR, בראשות גונסלו סאנצ’ס דה לוסדה, ה-ADN, בראשות בנסר, ו"תנועת השמאל המהפכנית" (MIR), בראשות חיימה פאס סאמורה . על אף ש-MIR הייתה הקטנה מבין השלוש, פאס סאמורה נבחר לנשיא, לאחר שהשיג הסכם עם בנסר. בנוסף, על אף שהמפלגה הגיעה מהאגף השמאלי של הפוליטיקה הבוליביאנית, היא לא איתגרה את תוכנית הייצוב שהונהגה על ידי הממשלה הקודמת. בזמן ממשלתו של פאס סאמורה נשפט הדיקטטור לשעבר, לואיס גרסיה מסה, שלא בפניו, תחת אישומים של רצח עם, רצח ושחיתות. הוא נמצא אשם, נגזרו עליו 30 שנים בכלא, וב-1995 הוא הוסגר מברזיל לבוליביה והחל לרצות את עונשו. פאס סאמורה חתם עם נשיא פרו אלברטו פוג'ימורי על הסכם זיכיון בין-לאומי ל-99 שנים לבנייה ופיתוח של נמל באילו שבדרום פרו, לחוף האוקיינוס השקט. נכון ל-2024 האזור לא פותח.

בבחירות בשנת 1993 זכתה רשימה של ה-MNR בראשות סאנצ'ס דה לוסדה והמפלגה הקטאריסטית בכ-35.5% מקולות הבוחרים. סאנצ'ס דה לוסדה המשיך את המדיניות הכלכלית של הממשל הקודם, בין השאר על ידי הפרטה של מספר חברות ממשלתיות, חתימה על הסכמים לניהולן עם חברות זרות, ופיטורים של עובדים בחברות המופרטות. הברית עם הקטאריסטים היוותה הכרה בהתחזקות הכוח האלקטורלי של קהילות הילידים, שלא הצביעו עוד כבלוק עבור אף מפלגה. תהליך התחזקות זה הניח את הזרעים לפוליטיקה הבוליביאנית בעשורים הראשונים של המאה הבאה. בנוסף, הוא הביא את הממשלה לשינוי החוקה, שלראשונה הצהירה על זהות המדינה כ"רב-אתנית ורב-תרבותית". החוקה החדשה גם האריכה את כהונת הנשיא לקדנציה של 5 שנים, החל מהבחירות הבאות. מספר חוקים שעברו בתקופה זו איפשרו הכרה רשמית בקהילות הילידיות. בנוסף, הממשלה הנהיגה ביזור שלטוני על ידי יצירה של מאות רשויות מקומיות ויותר מ-13,800 ארגונים חקלאיים טריטוריאליים ("סינדיקטים"). הרשויות המקומיות קיבלו אוטונומיה פוליטית וכלכלית משמעותית. השינוי הוביל להתחזקות הפוליטיקאים הילידיים – יותר משני שלישים מראשי הרשויות שנבחרו לאחר חקיקת החוקים החדשים היו בני קהילות ילידיות.

ייצור (באדום) וייצוא (בשחור) גז טבעי בבוליביה, במיליארד מטרים מעוקבים לשנה, על פי נתוני מנהל המידע של מחלקת האנרגיה של ארצות הברית. שאלת מדיניות הגז הפכה בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 לנושא פוליטי, שגרר מחאות נרחבות נגד הממשלה.

לאחר חזרה של בנסר לתקופה קצרה כנשיא, נבחר סנצ'ז דה לוסאדה לכהונה נוספת ב-2002. בד בבד, פוליטיקאים שפנו לאוכלוסייה הילידית המשיכו להתחזק. בין השחקנים הפוליטיים שהתחזקו היו קבוצות של מגדלי קוקה ("Cocaleros") באלטילפלאנו ובעמק קוצ'במבה, שהחלו לארגן התנגדות לרפורמות הכלכליות שהונהגו בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 ולפעולות שננקטו במסגרת המלחמה בסמים. הבולטת שבין קבוצות אלה הייתה קבוצה שצמחה באזור צ'אפרה , שהיוותה את הבסיס למפלגת "התנועה לסוציאליזם" (MAS) בהנהגת אבו מוראלס. בבחירות ב-2002 זכתה MAS בכמעט 21% מהקולות, בפער של כ-1.5% בלבד מה-MNR. מוראלס היה הדמות הבולטת במחאה רחבת ההקף שפרצה בעקבות כוונת הממשלה לייצא גז טבעי באמצעות צינור גז שייבנה בהרי האנדים ויגיע לנמלי צ'ילה. המחאות, שכללו מצור על תנועת סחורות ללה פאס וממנה, קיבלו את הכינוי "מלחמת הגז של 2003". הממשל הגיב בשליחת חיילים לאזורים שונים ואלימות קשה פרצה. בעקבות כך התפטר סנצ'ס דה לוסאדה באוקטובר 2002. הוא הוחלף על ידי סגנו, קרלוס מסה , היסטוריון ואיש מדיה. מסה זכה לפופולריות רבה, אך בלי בסיס מפלגתי הוא התקשה לקדם מדיניות כלשהי. ב-2004 הוא הביא את מדיניות הממשלה בעניין הגז למשאל עם, בו קיבלה הממשלה תמיכה מהציבור. הוא התפטר ב-2005 לאחר שהבטיח שראשי שני בית הנבחרים והסנאט יוותרו על מקומם בתור לירושת הנשיאות. כתוצאה מכך, החליף אותו נשיא בית המשפט העליון, אדוארדו רודריגז ולטסה , עד לבחירות בדצמבר 2005.

2006–2019: שלטון מוראלס ו"התנועה לסוציאליזם"

אבו מוראלס ב-2006, עונד שרשרת של פרחים ועלי קוקה, עם חידוש בחירתו להנהגת ארגון מגדלי הקוקה, "שש הפדרציות של האזורים הטרופיים בקוצ'במבמה". מוראלס לקח חלק בהנהגת הארגון מאז 1988. דרך ארגון מקומי זה הוא פרץ לתודעה הלאומית והפך למנהיג תנועת מחאה ולבסוף לנשיא.

בבחירות בשנת 2005 זכתה MAS בראשות אבו מוראלס בכמעט 54% מהקולות. זו הייתה הפעם הראשונה מאז תום עידן החונטות שבה זכתה מפלגה ברוב מוחלט, שמאפשר להקים ממשלה ללא הסכמים עם מפלגות אחרות. MAS הצליחה לשחזר את הצלחתה, ואף להגדילה, בבחירות בשנת 2009, בהן זכה מוראלס ביותר מ-64%, ובבחירות בשנת 2014 בהן זכה מוראלס ביותר מ-61%. בבחירות המקומיות והאזוריות המפלגה מעולם לא זכתה ביותר מ-50% מהקולות, וכוחות אופוזיציוניים מקומיים נותרו משמעותיים.

מוראלס ותומכיו נתנו לאירועי אוקטובר 2003 את השם "אוקטובר השחור". האירועים כללו מחאות נרחבות, בעיקר בנושא ייצוא הגז הטבעי, שהפכו לעימותים אלימים בין המוחים לבין המשטר, והביאו למותתם של יותר מ-70 איש. תנועות המחאה גיבשו בזמן אירועים אלה את "אג'נדת אוקטובר", שבמרכזה שאיפה לרפורמה כלכלית ומשטרית. מוראלס וה-MAS, במיוחד בשנים הראשונות לשלטונם, ראו עצמם מחויבים למימוש האג'נדה. בכלל זאת, הם פעלו להענקת כוח רב יותר לילידים ולאיכרים והיפוך של המדיניות הכלכלית, ממדיניות נאוליברלית לכזו שבה המדינה היא שחקן כלכלי מרכזי. לתפנית האידאולוגית התלוותה תפנית כלכלית: השנים 2004–2014 התאפיינו בעלייה חדה במחירים של סחורות, בעיקר הודות לצמיחת הכלכלה בסין. כתוצאה מכך ערך הייצוא מבוליביה עלה בחדות בשנים אלה.

ממשל מוראלס קידם רפורמה משטרית, שהתבטאה באשרורה של חוקה חדשה בשנת 2009. לשם ניסוחה כונסה ב-2006 אספה מכוננת. הכללים החוקתיים בבוליביה דרשו תמיכה של 62% מחברי האספה, כך שלמרות הרוב של MAS בבתי המחוקקים, הם היו צריכים לנהל משא ומתן עם מפלגות אחרות. הליך הניסוח של החוקה לווה בעימותים רבים ואף כונה "כאוטי". בשנת 2007, החלו נציגי MAS לתקוף את הלגיטימיות של הדרישה לרוב מיוחס ולבסוף הם ביטלו את הדרישה. בנוסף, נציגי MAS סירבו לאשר בחירה בשופטים לבית המשפט לחוקה. כתוצאה מכך, ב-2007 איבד בית המשפט לחוקה את הקוורום הדרוש לפעולתו והכללים לפתרון סכסוכים פוליטיים הפכו לפחות ברורים. בינואר 2008 נאלצו נציגי MAS לחזור למשא ומתן עם נציגי מפלגות האופוזיציה, אך המשא ומתן נכשל. MAS הציגה טיוטת חוקה וניסתה להביא למשאל עם לאישורה. פעמיים במהלך השנה פסל בית המשפט לענייני בחירות את המשאל המוצע, ובאוקטובר נפתח משא ומתן מחודש. בסבב זה הצליחו הנציגים להגיע חהסכמה, ו-MAS קיבלה את מספר דרישות של האופוזיציה שנועדו למנוע השתלטות של רוב זמני על המדינה, ביניהן: מגבלה על מספר הכהונות הרצופות של נשיא, בית מחוקקים דו-ביתי, בחירות בשיטה היחסית והליך נוקשה לשינוי החוקה, שדורש רוב מיוחס של שני שלישים מחברי בתי המחוקקים ומשאל עם. בנוסף, התקבלה דרישת האופוזיציה לחזק את בית המשפט לחוקה ואת יכולתו לבקר הליכים הנוגעים לשינוי החוקה, וכן את הדרישה שמינוי שופטים לבית משפט זה יתקבל ברוב מיוחס של שני שלישים. הנוסח הסופי של החוקה אושר במשאל עם שנערך ב-25 בינואר 2009.

חוקרים שניתחו את החוקה החדשה ראו בה דוגמה למודל החוקתי ה"בוליברי" או "נאו-בוליברי" (על שם סימון בוליבר), שמאפיין גם את החוקות החדשות של ונצואלה ואקוודור. הפתיח של החוקה מציג את החוקה כטקסט טרנספורמטיבי, שיוצר נתק מהאלמנטים הלא רצויים של העבר ומהאליטות ששלטו בעבר. כך, הפתיח קובע ש"השארנו את המדינה הקולוניאלית, הרפובליקנית, והנאוליברלית בעבר" (על אף שלאחר מכן בוליביה מוגדרת גם כרפובליקה). החוקה מגדירה את בובליביה כמדינה מאוחדת וריבונית עם פלורליזם לאומי (plurinacional). היא מבקשת לחזק את מקומם וכבודם של בני העמים הילידים וקהילותיהם, בין השאר על ידי חיזוק השלטון המקומי, מתן אוטונומיה תרבותית ופוליטית לקהילות ילידיות מוכרות, והכרה בכבודה של המסורת הילידית. יש בה אלמנטים של דמוקרטיה השתתפותית, עם השתתפות של העם בבחירה של בעלי תפקידים רבים, כולל שופטים. לצד זאת, החוקה מחזקת את כוחה של הרשות המבצעת, ובראשה הנשיא, לעומת רשויות אחרות. החוקה כוללת רשימה ארוכה של זכויות, כולל זכויות חברתיות וזכויות הקשורות להתאגדות ומחאה, וחזון של מדינת רווחה מפותחת – המדינה, לפי החוקה, אחראית להבטחת גישה של כלל האזרחים למזון, מי שתייה, שירותי בריאות, דיור, חינוך ופנסיה. בנוסף, החוקה כוללת הבטחות לשמירה על הסביבה הטבעית והמגוון הביולוגי.

בשני סבבי הבחירות ב-2009 וב-2014 הצליחה MAS להשיג רוב מיוחס של יותר משני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים ובסנאט. נתון זה חשוב, כיוון שהוא איפשר למפלגה להתגבר על חלק ממנגנוני הביטחון שנקבעו בחוקה החדשה כנגד עריצות של רוב מקרי. עם רוב זה שלטה MAS לחלוטין באשרור רשימות השופטים שניתנים לבחירה לכהונה בבתי המשפט הגבוהים. בנוסף, MAS יכלה להביא תיקונים חוקתיים למשאלי עם מבלי לחשוש לגבי אישור המשאלים ברוב מיוחס בבתי המחוקקים.

במישור הכלכלי, מוראלס קידם גישה הפוכה לזו של כל הממשלים שקדמו לו, ובראש ובראשונה הפך את התהליך המתמשך של הפרטת הנכסים של המדינה והחליפהּ במדיניות של הלאמה. במאי 2006 הלאימה ממשלת בוליביה את עתודות הגז והנפט. שנה לאחר מכן פרשה בוליביה מ"המרכז הבין-לאומי ליישוב סכסוכים בענייני השקעה", מוסד של הבנק העולמי. כעבור עוד שנה הלאימה בוליביה את חלקה של טלקום איטליה (50%) בחברת התקשורת הגדולה במדינה, אנטל. במאי 2010 הולאמו ארבע חברות החשמל הגדולות במדינה.

מוראלס קידם גם רפורמה בחלוקת הקרקעות במדינה. במידה מסוימת, רפורמה זו הייתה המשך של הרפורמות האגרריות שהונהגו מאז שנות ה-50. עם זאת, במהלך השנים, ובמיוחד בזמן השלטון הצבאי, חלוקת הקרקעת הייתה נגועה בשחיתות, ושטחים נרחבים, בעיקר במחלקות סנטה קרוס , בני ופנדו , הועברו לאישים מעטים, שהיו קשורים לשלטון. ממשל מוראלס פעל לחלוקה מחדש של הקרקעות באזורים אלה, ובשנים 2006–2009 כ-310,000 קמ"ר הועברו לכ-154,000 אנשים.

במישור יחסי החוץ, מוראלס קידם גישה לעומתית כלפי ארצות הברית וידידותית יותר כלפי מדינות שנחשבות למתחרות של ארצות הברית מבחינה אידאולוגית או גאופוליטית. ביקורו הראשון של מוראלס במדינה זרה לאחר בחירתו (ולפני כניסתו לתפקיד) היה בקובה, שם הוא נפגש עם פידל קסטרו. בסבב הביקורים הראשון שערך כנשיא, הוא ביקר ראשית בוונצואלה. מוראלס והוגו צ'אבס היו לבני ברית, וונצואלה השקיעה סכומים ניכרים בבוליביה. באותו סבב נסע מוראלס גם לסין, שם הוא ביקר שלוש פעמים נוספות במהלך כהונתו. הוא קידם את הסחר והמעורבות של סין ורוסיה בבוליביה. הביקוש למינרלים בסין תרם לכלכלה הבוליינית. היחסים הטובים עם ממשל לולה בברזיל איפשרו למוראלס לקדם את מדיניות ההלאמה של שוק האנרגיה במדינה מבלי לפגוע בייצוא הגז לברזיל. מוראלס קידם גם את היחסים עם האיחוד האירופי. בזמן כהונתו של מוראלס, בוליביה קיבלה מהאיחוד האירופי יותר סיוע מכל מדינה אחרת באמריקה הדרומית, והאיחוד האירופי היה מקור הסיוע המשמעותי ביותר עבור בוליביה. בימי ממשלי מוראלס בבוליביה ובוש הבן בארצות הברית, העימות המרכזי של בין שתי המדינות נגע למלחמה בסמים. בוליביה הכריזה על סיום ה"מלחמה" והמעורבות של ארצות הברית בטיפול בנושא. גידולי הקוקה הפכו לחוקיים, אך בוליביה ניסתה למתנם על ידי תוכניות לסבסוד של החלפת הקוקה בגידולים חקלאיים אחרים. בספטמבר 2008 הכריזה בוליביה על שגריר ארצות הברית במדינה, פיליפ גולדברג כאישיות בלתי רצויה, והוא סולק מהמדינה; בסוף 2008 הכריז מוראלס על סילוק אנשי המנהל לאכיפת הסמים מהמדינה; ב-2013 סולקו נציגי USAID. מוראלס ביקר בפומבי את החתימה של הסכמי סחר בין פרו לארצות הברית וטען שנשיא פרו אלחנדרו טולדו בוגד בעמים הילידים של אמריקה הלטינית. הוא ביקר את גם את הסכם הסחר שחתם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה על חתימת הסכם סחר עם ארצות הברית. בזמן ממשל אובמה היחסים בין המדינות היו פחות לעומתיים, אך מוראלס המשיך במדיניות של היפתחות לסין וקידם כניסה של בוליביה למספר גופים בין-לאומיים שלא נטו לשיתוף פעולה עם ארצות הברית. בד בבד, מוראלס קידם תביעות נגד צ'ילה בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), במטרה לזכות בגישה לאוקיינוס השקט, אך לאחר שנים של דיונים בית המשפט פסק ב-2018 לטובת צ'ילה.

המשבר בשנת 2019

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות קולאז'
פרמטרי חובה [ תמונה3, תמונה4 ] חסרים

מחאות ב-2019
תמונה3	תמונה4

מספר גורמים הביאו להיחלשותם של MAS ומוראלס לאחר הבחירות בשנת 2014. ראשית, מוראלס החליט שבכוונתו להתמודד לנשיאות פעם נוספת, ולצורך כך היה עליו לשנות את החוקה, שלא איפשרה לו להתמודד לקדנציה נוספת. במשאל עם שנערך בפברואר 2016 דחו הבוחרים את ההצעה לשנות את החוקה, ברוב של 51.3% מתנגדים אל מול 48.7% תומכים. מוראלס לא קיבל את תוצאות המשאל, ובספטמבר 2017 פנה לבית המשפט החוקתי בתביעה לבטל את המגבלה. בית המשפט לחוקה פסק לטובת העותרים וקבע שהמגבלה על התמודדות אינה חוקתית בהתבסס על הזכות להשתתפות פוליטית באמנה האמריקאית לזכויות אדם. החלטה זו עוררה ביקורת וגל של מחאה, שבמהלכה איבד מוראלס חלקים משמעותיים מבסיס התמיכה בו. שנית, חלק מבוחריו של מוראלס התאכזבו מכך שההבטחה לקדם קהילות ילידיות ונושאים סביבתיים מומשה באופן חלקי מאוד ומכך שהממשל גילה נטיות סמכותניות. סיבה שלישית היא סיומו של התהליך הכלכלי שאפיין את העשור הקודם, ואשר במסגרתו נהנתה בוליביה מעלייה חדה במחירי סחורות, בעקבות הצמיחה של הכלכלה הסינית. המפנה הכלכלי הקשה על חלקים מאוכלוסיית בוליביה, בעיקר מהאליטה וממעמד הביניים, וכך יצר קרעים בקואליציה החברתית שתמכה במוראלס.

הבחירות נערכו ב-20 באוקטובר 2019, ועל אף ההתנגדויות של חלקים בעם לעצם מועמדותו של מוראלס לכהונה שלישית, הם נחשבו בתחילה לשלוות. שלווה זו התערערה כשהחלו להגיע תוצאות חלקיות של הבחירות. לאחר ספירת כ-84% מהקולות, פורסם שמוראלס זכה ב-45.71% מהקולות, לעומת 37.84% למועמד האופוזיציה קרלוס מסה – פער של פחות מ-10% שדרושים כדי להימנע מסיבוב שני. מסה הכריז שיהיה סיבוב שני, ומוראלס הכריז על ניצחון, בטענה שהקולות שלא נספרו מגיעים מאזורים בהם התמיכה בו חזקה. זמן קצר לאחר מכן החליט בית המשפט לבחירות להפסיק את הזרמת התוצאות לידיעת הציבור. באווירה זו, רבים מהאופוזיציה חששו שמתרחש ניסיון לזייף את הבחירות והחלו להתארגן למחאה. ב-21 באוקטובר חודשה הזרמת התוצאות, שכעת הראו שמוראלס מוביל במעט יותר מ-10%. ארגון מדינות אמריקה פרסם בתגובה הצהרה חריפה לגבי "שינוי בלתי ניתן להסבר במגמה, ובעקבותיו מפנה דרסטי בגורל הבחירות". בעקבות אירועים אלה החלו הפגנות ומהומות, הן של תומכי מוראלס והן של מתנגדיו, שטלטלו את המדינה במשך שלושה שבועות. מספר אנשים נהרגו במהומות, רכוש רב נשרף, והייתה אלימות כלפי אישים פוליטיים שזוהו עם MAS. עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות (ב-25 באוקטובר פורסמו תוצאות שאישרו את ניצחון מוראלס בפער של יותר מ-10%), הזמין מוראלס את נציגי ארגון מדינות אמריקה לערוך מבדק. המבדק נערך, ודו"ח מקדים של הארגון, שפורסם ב-10 בנובמבר, המליץ לערוך בחירות חדשות. וראלס הסכים לקיום בחירות נוספות, אך המהומות ברחבי המדינה נמשכו. במשטרה לא התערבה ולא ניסתה לשלוט במהומות, וראש הצבא, הגנרל ויליאמס קלימאן, הציע בפומבי שמוראלס יתפטר. באותו היום התפטרו מוראלס וסגנו, ויום לאחר מכן הם ברחו למקסיקו, שם הם ביקשו מקלט מדיני.

היות שראשי בית הנבחרים והסנאט, וכן סגן ראש הסנאט, התפטרו גם הם, נבחרה הסגנית השנייה של ראש הסנאט ז'אנין אנייס, עד אז פוליטיקאית לא ידועה במדינה, לנשיאה. הבחירה באנייס על ידי הפרלמנט התאפשרה בהתבסס על פרשנות של החוקה שנותרה שנויה במחלוקת וכן על העובדה שנציגי MAS נעדרו מהמליאה. ראשי הצבא והמשטרה הכריזו על הכרתם בממשלה החדשה. המהומות נמשכו, בעיקר על ידי תומכי MAS, אך כוחות הביטחון פעלו עתה בנחרצות רבה יותר להשקיטן. בית המשפט לבחירות הכיר גם כן בחילופי השלטון. מספר מחקרים נערכו על ידי ארגונים וחוקרים עצמאיים במטרה לבדוק האם תוצאות הבחירות אכן זויפו, אך הם הגיעו למסקנות שונות. ניסיונות לענות על השאלה האם ניתן להגדיר את האירועים כהפיכה התמקדו בבחינת מעורבותם של כוחות הביטחון, אך גם בשאלות אלה לא הגיעו חוקרים למסקנה אחידה.

לאחר המשבר: 2019–הווה

בבחירות שנערכו באוקטובר 2020 נבחר לואיס ארסה, מועמד MAS שנתמך על יד מוראלס, לנשיא. יום לאחר השבעתו חזר מוראלס למדינה. במרץ 2021 נעצרה הנשיאה לשעבר אנייס, יחד עם לחמישה מחברי ממשלתה. אנייס הואשמה בקשירת קשר, המרדה וטרור, והיא הייתה עצורה במשך כ-15 חודשים לפני שהחל משפטה. ביוני 2022 היא הורשעה בהפרת אמונים ופעולה המנוגדת לחוקה, ונגזרו עליה עשר שנות מאסר. האיחוד האירופי, ארצות הברית וארגוני זכויות אדם ביקרו את הפעולות האלה.

לאחר חזרת מוראלס החל להתפתח קרע בין תומכי ארסה לתומכי מוראלס בתוך מפלגתם, MAS. שני הפוליטיקאים הכריזו על כוונתם להתמודד שוב בבחירות לנשיאות שצפויות להיערך ב-2025. באוקטובר 2023, בכנס של MAS שהלגיטימיות שלו שנויה במחלוקת, קיבל החלטה לסלק את ארסה מהמפלגה. ארסה ותומכיו לא מכירים בהחלטה זו.

ב-26 ביוני 2024 נכשל ניסיון הפיכה, שבמסגרתו כוחות צבא וכלים משוריינים התפרסו מסביב לארמון הממשלה. יומיים לפני ניסיון ההפיכה הכריז מפקד צבא בוליביה שמוראלס לא יכול לחזור לנשיאות ושהצבא ידאג לכך שלא יחזור אם יהיה צורך. בעקבות זאת דווח שהוא הודח, אך הוא הכחיש זאת. בזמן ניסיון ההפיכה הוא אמר לתקשורת כי הצבא ארגן את ההפיכה לבקשת הנשיא, וזמן קצר לאחר הוא נעצר על ידי המשטרה והודח.

לקריאה נוספת

• Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021)
• Rex A. Hudson and Dennis M. Hanratty (eds.), Bolivia: a country study, (Library of Congress Federal Research Division: 1991)
• Waltraud W. Morales, A Brief History of Bolivia, (Lexington Associates: 2003)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של בוליביה בוויקישיתוף

• Robert W, Jones Jr., Beggar on a Throne of Gold: A Short History of Bolivia, Veritas 4(4), 2008 (PDF version)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39677966היסטוריה של בוליביה