מלחמת הברית המשולשת
 | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 1864–1870 (כ־6 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום אמריקה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | פרגוואי איבדה כמחצית משטחה - ראו את השטח המקווקו במפה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת הברית המשולשת, הידועה גם כ"מלחמת פרגוואי" (בספרדית: Guerra de la Triple Alianza, בפורטוגזית: Guerra do Paraguai), התרחשה בין 1864 ל־1870. במלחמה זו לחמה פרגוואי נגד ברית משולשת של המדינות ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. היא הייתה אחת מהמלחמות העקובות ביותר מדם שנוהלו על אדמת אמריקה.
את פרוץ המלחמה ניתן לייחס למגוון של סיבות הנוגעות לתוצאות תבוסת הקולוניאליזם הספרדי באמריקה הלטינית, המאבק לשליטה באזור ריו דה לה פלטה האסטרטגי, התערבות ברזיל וארגנטינה בפוליטיקה הפנימית של אורוגוואי, אינטרסים כלכליים של האימפריה הבריטית באזור, ואישיותו יוצאת הדופן של רודן פרגוואי פרנסיסקו סולנו לופס ושל חברתו האירית אלייזה לינץ'.
המלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת של פרגוואי. לאחר שהברית המשולשת הביסה את צבאה הסדיר של פרגוואי, הפך העימות ללוחמת גרילה שגרמה לאבדות קשות בפרגוואי, חיילים ואזרחים כאחד. יש אומדנים שלפיהם אבדותיה של פרגוואי הגיעו ל־1.2 מיליון נפש, הן במלחמה והן במחלות וברעב שגרמה, שהם כ־90% מאוכלוסיית פרגוואי לפני המלחמה.[1][2] יש הסבורים כי אומדנים אלו מגזימים הן במספר ההרוגים והן בגודל אוכלוסייתה של פרגוואי בטרם החלה המלחמה, ומעמידים את מספר ההרוגים בפרגוואי על כ־300,000 מתוך אוכלוסייה של כ־525,000 לפני המלחמה.[3]
התאוששותה של פרגוואי מן התוהו ובוהו והקטסטרופה הדמוגרפית שנוצרה במלחמה ארכה עשרות שנים. המדינה, שהייתה אחת מהרפובליקות הראשונות שנוצרו בדרום אמריקה, בחרה את נשיאה הנבחר הראשון רק בשנת 1993. בברזיל, סייעה המלחמה לביטול העבדות והביאה את הצבא לעמדת מפתח בענייני הציבור. המלחמה הובילה למודרניזציה של ארגנטינה. אורוגוואי נהנתה מכך שברזיל וארגנטינה לא הוסיפו להתערב בענייניה הפנימיים.
רקע
פרגוואי לפני המלחמה
ההיסטוריונים סבורים כי התפתחותה של פרגוואי תחת שלטונם של שני הרודנים חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה וקרלוס אנטוניו לופס בין השנים 1813 ל־1862, הייתה שונה במובנים רבים מהתפתחותן של מדינות דרום אמריקה האחרות. מטרתם של פרנסיה ולופס הייתה לעודד עצמאות כלכלית בפרגוואי, תוך גזירת בידוד על תושביה ממגע עם המדינות הסמוכות. אך בשנות ה-60 ושנות ה-70 טענו היסטוריונים רבים שמלחמת הברית המשולשת פרצה בשל התערבותם הקולוניאלית של הבריטים. בשנים האחרונות ראייה זו אינה עוד נחלת הכלל בשל עבודתם של חוקרים כפרנסיסקו דורטיאוטו.
משטרה של משפחת לופס אופיין בריכוזיות נוקשה, שלא אפשרה יצירת חברה אזרחית. לא הייתה אבחנה בין הזירה הפרטית והזירה הציבורית, ומשפחת לופס שלטה במדינה כמי ששולטת באחוזתה הפרטית. הממשלה שלטה בייצוא, צמח הירבה, מקור ייצוא עיקרי, ועצים מעובדים, היוו איזון לייבוא המועט לפרגוואי. פרגוואי נקטה במדיניות פרוטקציוניסטית קיצונית, מעולם לא קיבלה הלוואות מבחוץ, ובאמצעות מכסים גבוהים, מנעה כניסת סחורות מבחוץ. בנו של קרלוס אנטוניו לופס, אשר ירש אותו על כס הנשיאות בשנת 1862, פרנסיסקו סולנו לופס, המשיך במדיניות קודמיו.
בתחום הצבאי, עם זאת, שקד לופס על מודרניזציה והרחבה של צבא פרגוואי. מיליטריזם זה היה בין הגורמים שהובילו למלחמה. יותר ממאתיים טכנאים זרים נשכרו על ידי הממשלה, התקינו עמודי טלגרף, ומסילות ברזל על מנת לסייע בתעשיית המתכת, הטקסטיל, הנייר, הדיו, בניית האוניות ואבקת השריפה. מפעל שנוסד בפרגוואי בשנת 1850 ייצר תותחים, מרגמות, פגזים וכדורים בכל קוטר, בעוד שהמספנות באסונסיון יצרו ספינות מלחמה.
צמיחה זו דרשה מגע עם השוק הבינלאומי, אך פרגוואי הייתה מדינה ללא מוצא לים. נמליה היו נמלי נהר, והספינות צריכות היו לשוט במורד נהר פרגוואי ונהר פרנה על מנת להגיע למפרץ בריו דה לה פלטה ולים הפתוח. סולנו לופס חשק במוצא לאוקיינוס האטלנטי. ייתכן שרצה ליצור "פרגוואי גדולה" באמצעות תפיסת נתח אדמה ברזילאי שיחבר את פרגוואי אל החוף.
על מנת להגשים חלומות אלו, עסק לופס באינטנסיביות בהכנת צבאו למלחמה. הוא עודד את התעשיות הצבאיות, הכריז על גיוס נרחב, כאשר גיוס חובה כבר היה קיים מזה שנים, אימן את המגויסים החדשים, ובנה ביצורים מדרום לנהר פרגוואי. מבחינה דיפלומטית רצה לופס לכרות ברית עם מפלגת ה"בלנקו" השלטת באורוגוואי. מפלגת ה"קולורדו" של אורוגוואי הייתה בעלת קשרים לברזיל ולארגנטינה.
יש הרואים באישיותו הבלתי יציבה של לופס, שהיה ללא ספק דיקטטור עריץ ואלים, משום זרז למלחמה. לופס שהה זמן מה בצרפת שם הושפע מאישיותו ומעשיו של נפוליון השלישי, והיה בעל חלומות גדלות משלו. באירופה פגש באירית בשם אלייזה לינץ' אשר הייתה אף היא בעלת השפעה עליו. אופיו הבלתי יציב, והדיקטטורה האכזרית שיצר, באו על רקע הדיפלומטיה הנפיצה של הפוליטיקה של אזור ריו דה לה פלטה, בה שאיפות התפשטות של ברזיל וארגנטינה, אל מול האינטרסים של האימפריה הבריטית דרשו הנהגה זהירה ואחראית יותר מזו שלופס היה מסוגל להפגין.
הפוליטיקה של ריו דה לה פלטה
מאז שקיבלו ברזיל וארגנטינה את עצמאותן, המאבק בין הממשלות בבואנוס איירס ובריו דה ז'ניירו על הגמוניה באזור אגן הנהרות המכונה ריו דה לה פלטה היה למאפיין מרכזי ביחסים הדיפלומטיים בין מדינות האזור. ברזיל כמעט והכריזה מלחמה על ארגנטינה פעמיים.
ממשלת בואנוס איירס התכוונה להשתלט על הטריטוריה של מחוז ריו דה לה פלטה הקולוניאלי הספרדי הישן, אשר כלל בין היתר, את שטחן של פרגוואי ואורוגוואי. היא ניסתה לעשות כן במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, אך נכשלה בכך בשל התערבותה של ברזיל. ברזיל העדיפה מאזן כוחות באזור, מחשש לשליטה ארגנטינאית, וסייעה למדינות הקטנות באזור לשמור על עצמאותן.
ברזיל, תחת שליטת הפורטוגלים הייתה הראשונה להכיר בעצמאות פרגוואי בשנת 1811. בעוד שארגנטינה נשלטה על ידי חואן מנואל דה רוסאס, אויבם המשותף של ברזיל ופרגוואי, תרמה ברזיל לשיפור הביצורים בפרגוואי ולהתפתחות צבאה, ושלחה סיוע טכני לאסונסיון. מכיוון שלא נסללו דרכים בין מחוז מאטו גרוסו בברזיל, לבירה ריו דה ז'ניירו, היו נתיבי שייט הנהרות בין מחוזות ברזיל צריכים לנוע דרך נהר פרגוואי, בשטחה של פרגוואי, על מנת להגיע לנמל קויאבה בברזיל. פעמים רבות נתקל שיט זה באיסורים מצד ממשלת פרגוואי.
ברזיל ביצעה שלוש התערבויות פוליטיות וצבאיות באורוגוואי. בשנת 1851 כנגד מנואל אוריבה, פוליטיקאי מאורוגוואי שהיה מתומכי הדיקטטור הארגנטיני רוסאס, על מנת למנוע את השליטה הארגנטינית בפרגוואי. בשנת 1855 לבקשת ממשלת אורוגוואי, וראש מפלגת הקולורדוס וננסיו פלורס אשר נתמכו על ידי ברזיל, ובשנת 1864 כנגד אטאנסיו אגירה. התערבות אחרונה זו היא שהייתה הנפץ שהצית את מלחמת הברית המשולשת. התערבויות אלו תאמו את רצון האימפריה הבריטית לשמור את אזור הריו דה לה פלטה מפוצל, על מנת למנוע שליטה של צד אחד ומונופול על המינרלים ושאר המשאבים שהופקו באזור זה.
ההתערבות כנגד אגירה
באפריל 1864 שלחה ברזיל משלחת דיפלומטית לאורוגוואי בראשות חוזה אנטוניו סראיבה על מנת לדרוש פיצויים על הנזקים שנגרמו לחוואי הגאוצ'ו בעימותי גבול עם חוואים מאורוגוואי. נשיא אורוגוואי, אטאנסיו אגירה, איש מפלגת ה"בלנקו" סירב לדרישות ברזיל.
סולנו לופס הציע עצמו כמתווך, אך נדחה על ידי ברזיל. לופס ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ברזיל באוגוסט 1864 והכריז כי כיבושה של אורוגוואי על ידי כוחות ברזילאים יהיה שבירת האיזון באזור ריו דה לה פלטה. ב־12 באוקטובר פלשו הברזילאים לאורוגוואי. תומכי איש מפלגת הקולורדוס, וננסיו פלורס, אשר נהנה אף מתמיכתה של ארגנטינה, צעדו ביחד עם הצבאות הברזילאים, והדיחו את אגירה.
המלחמה
מהלכים ראשונים ומאזן הכוחות
כאשר הותקפו על ידי ברזיל, ביקשו ה"בלאנקוס" מאורוגוואי את עזרתו של סולנו לופס, אך פרגוואי לא יצאה באופן ישיר לעזרתם. במקום לסייע ישירות לבלאנקוס המותקפים, התקיפה ב־12 בנובמבר 1864 האוניה הפרגוואית "טקוארי" את האוניה הברזילאית "מארקז מאולינדה", ושבתה אותה כאשר הייתה בדרכה במעלה נהר פרגוואי למחוז מאטו גרוסו. פרגוואי הכריזה מלחמה על ברזיל ב־13 בדצמבר ועל ארגנטינה שלושה חודשים לאחר מכן, ב־18 במרץ 1865. אורוגוואי, שהייתה כבר תחת שלטון הקולורדוס, הצטרפה לבעלות בריתה ברזיל וארגנטינה, ליצירת "הברית המשולשת".
בתחילת המלחמה היה כוחה הצבאי של הברית המשולשת נחות מזה של פרגוואי, שכלל יותר משישים אלף חיילים מאומנים וחמושים היטב, שייטת ימית של 23 ספינות קיטור, וחמש ספינות נהר, במרכזן ספינת התותחים "טקוארי", וחיל תותחנים של ארבע מאות תותחים.
חילותיהם של ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי היו בנחיתות רבה. לארגנטינה היו כ־8,500 חיילים סדירים, ארבע ספינות קיטור וספינת נהר אחת. אורוגוואי נכנסה למלחמה עם פחות מאלפיים חיילים, וללא כל צי. רבים מבין 16,000 החיילים הברזילאים היו ממוקמים בקסרקטינים בצפון. היתרון הברזילאי הבולט היה בצי - 42 ספינות עם 239 תותחים, וכארבעת אלפים מלחים מאומנים היטב. חלק גדול מצי זה היה כבר מצוי באגן ריו דה לה פלטה, היכן שפעל תחת פיקוד המרקיז דה טמאנדרה במהלך הפעולה כנגד אגירה.
למעשה, ברזיל לא הייתה מוכנה למלחמה. צבאה היה לא מאורגן. החיילים ששמשו בהתערבות הצבאית באורוגוואי היו מיליציות שאורגנו על ידי פוליטיקאים מקומיים מקרב הגאוצ'וס, ומספר אנשי משמר לאומי. חיל הרגלים הברזילאי שלחם במלחמה לא היה מורכב מחיילים מקצועיים אלא ממתנדבים, שכונו "Voluntários da Pátria". רבים מהם היו עבדים שנשלחו למלחמה על ידי אדוניהם החוואים. חיל הפרשים היה מורכב מאנשי המשמר הלאומי של מחוז ריו גראנדה דו סול.
ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי חתמו על "הברית המשולשת" בבואנוס איירס ב־1 במאי 1865. בכך התאגדו שלוש מדינות ריו דה לה פלטה כנגד פרגוואי. הן מינו את נשיא ארגנטינה ברטולומה מיטרה כמפקד עליון על הצבאות המאוחדים.
מתקפת צבא פרגוואי
במהלך השלב הראשון במלחמה לקחה פרגוואי את היוזמה לידיה. צבאותיו של לופס הכתיבו את מיקומם של הקרבות הראשונים, כאשר פלשו למחוז הברזילאי מאטו גרוסו בצפון בדצמבר 1864, ומחוז ריו גראנדה דו סול בדרום בחודשים הראשונים של 1865, כמו גם לפרובינציה הארגנטינאית קוריינטס.
שתי קבוצות של צבא פרגוואי פלשו למאטו גרוסו באופן סימולטני, ובשל עליונותן המספרית הצליחו לכבוש את המחוז במהירות. חמשת אלפים לוחמים, שהובלו בעשר ספינות תחת פיקוד הקולונל ויסנטה באריוס, עלו במעלה נהר פרגוואי והתקיפו את מצודת נובה קואימברה. המשמר בן 155 הלוחמים גילה התנגדות במשך שלושה ימים, אך כאשר אזלה תחמושתו נטש את המצודה ונסוג במעלה הנהר על סיפונה של ספינת תותחים בכיוון נהר קורומבה. לאחר שכבשו את המבצר הריק מאדם המשיכו החיילים הפרגוואים בדרכם צפונה, בכבשם את העיר אלבוקרקי במחוז מאטו גרוסו, ולבסוף את קורומבה בינואר 1865.
השדרה השנייה של חיילי פרגוואי, בפיקודו של הקולונל פרנסיסקו איסידורו רסקין, כלל ארבעת אלפים חיילים, ופלש לאזור מדרום למאטו גרוסו. קבוצת חיילים נשלחה להתקיף את המצודה בדוראדוס. הקבוצה נתקלה בהתנגדות קשה, אך הצליחה בכיבוש המבצר. החיילים המשיכו בדרכם תוך שהם מביסים את החילות הברזילאים שעמדו נגדם.
על אף ניצחונותיהם לא ניסו כוחות פרגוואי לכבוש את קויאבה, בירת המחוז. הבירה הייתה מבוצרת היטב. מטרתם של חיילי פרגוואי הייתה למשוך את תשומת לבם של הברזילאים לנעשה בצפון, בעוד שהמאמץ העיקרי יהיה בדרום, קרוב יותר לשפך הנהר ריו דה לה פלטה. הפלישה למאטו גרוסו הייתה אך תמרון הסחה.
הפלישה לקוריינטס ולריו גראנדה דו סול הייתה השלב השני במתקפה של צבא פרגוואי. על מנת לתמוך באנשי ה"בלאנקוס" מאורוגוואי, היה על חילות פרגוואי לעבור דרך טריטוריה ארגנטינאית. במרץ 1865 ביקש לופס מן הממשלה הארגנטינית רשות למעבר של 25,000 מחייליו, בפיקודו של הגנרל ונססלאו רובלס לעבור דרך מחוז קוריינטס. הנשיא ברטולומה מיטרה, בעל בריתה של ברזיל בהתערבות בענייני אורוגוואי, סירב.
ב־18 במרץ 1865 הכריזה פרגוואי מלחמה על ארגנטינה. שייטת של צי פרגוואי, שעלתה במעלה הנהר פרנה, כלאה את הצי הארגנטיני בנמל קוריינטס, בעוד שאנשיו של הגנרל רובלס כבשו את העיר.
בפולשו לקוריינטס ניסה לופס לקבל את תמיכתו של המנהיג הצבאי הארגנטיני ה"קאודיו" חוסטו חוסה דה אורקיסה, שהיה מושל פרובינציות קוריינטס ואנטרה ריוס, ותומך בשיטה פדרלית, ולפיכך ממתנגדיו של מיטרה וממשלת בואנוס איירס. אך אורקיסה נקט בעמדה דו משמעית כלפי חיילי פרגוואי, אשר התקדמו 200 קילומטרים דרומה בטרם הסתיימה המתקפה בכישלון.
ביחד עם חייליו של רובלס, כוח נוסף בן 10,000 חיילים תחת פיקוד לויטננט קולונל אנטוניו דה לה קרוז אסטיגריבה, חצה את הגבול הארגנטיני דרומית לאנקרנסיון במאי 1865 והתקדם לעבר המחוז הברזילאי של ריו גראנדה דו סול. הם ירדו במורד ריו אורוגוואי, וכבשו את העיירה סאו בורז'ה ב־12 ביוני. אורוגוואינה, בדרום, נכבשה ב־5 באוגוסט ללא התנגדות, אך התגובה הברזילאית עתידה הייתה להגיע במהרה.
ברזיל מגיבה
הקרבות בצפון
ברזיל שלחה משלחת צבאית למלחמה בפולשים למאטו גרוסו. טור של 2,780 חיילים יצא מהעיר אוברבה במינאס ז'ראיס באפריל 1865, ויצא למסע מפרך בג'ונגלים של למעלה מאלפיים קילומטר לכיוון האזורים שנשלטו על ידי פרגוואי. במקביל נסוג צבא פרגוואי, ונמנע ממגע עם הטור המתקדם, אשר בינתיים הדלדל לכדי 1,680 איש. לבסוף החליט מפקד השדרה לפלוש לשטח פרגוואי. הוא הגיע עד העיירה לגונה, וגורש משם על ידי חיל הפרשים של פרגוואי בינואר 1866.
אזור מאטו גרוסו נותר בשליטת פרגוואי עד אפריל 1868, כאשר נאלצו אנשי פרגוואי להעביר את כוחותיהם דרומה, לאזור שבו אירעו הקרבות העיקריים.
הזירה הימית
התקשורת באגן ריו דה לה פלטה התנהלה רק לאורך הנהרות. דרכים מעטות נסללו. השולט בנהרות שלט בזירת המלחמה. לכן בנו אנשי פרגוואי מצודות על גדות הנהרות.
הקרב הימי של ריאצ'ואלו אירע ב־11 ביוני 1865. כוח ימי של פרגוואי שמנה שמונה ספינות ושש אסדות תותחים, הגיע ב־9 ביוני למצודת אומאיטה, על הנהר פרגוואי, והתכונן להתקיף את הצי הברזילאי שסייע לכוחות היבשה באזור ריאצ'ואלו, על גדת הנהר פרנה. ספינות פרגוואי ניסו למשוך את הספינות הברזילאיות אל גדות הנהר, מקום בו יקשה עליהן לתפקד כהלכה. אך הקרב נטה לטובת הברזילאים, שהיו בעלי כוח ימי עדיף בהרבה. בפיקודו של פרנסיסקו מנואל ברוסו דה סילבה ניצחו הברזילאים, והשמידו שלוש מתוך שמונה הספינות התוקפות, בטרם נסוג צי פרגוואי. אבדות פרגוואי אינן ידועות. הברזילאים טוענים כי היו להם 247 הרוגים, אם כי מקורות אחרים נוקבים במספר של 750 אבדות.
כך נמנעה מפרגוואי השליטה בשטחי ארגנטינה. הקרב, על אף שאירע בשלב מוקדם במלחמה, הכריע למעשה את גורל המלחמה. מעתה הייתה הברית המשולשת השליטה בנהרות הזורמים אל הריו דה לה פלטה, עד לגבול פרגוואי.
נסיגת פרגוואי משטחי ארגנטינה
לופס הורה על נסיגת הכוחות שכבשו את קוריינטס, ובמקביל פלש לסאו בורז'ה, וכבש את העיירות איטקי ואורוגוואיאנה. כוח נוסף של פרגוואי הובס על ידי פלורס בקרב עקוב מדם בחטאי, על גדות הנהר אורוגוואי.
כוחות הברית בפיקודו של מיטרה התרכזו במחנה קונקורדיה, במחוז הארגנטיני אנטרה ריוס, כאשר על הכוחות הברזילאים מפקד המרשל מנואל לואיס אוסוריו. חלק מן הכוחות התפצלו מן הכוח העיקרי על מנת לכבוש מחדש את אורוגוואיאנה, ב־18 בספטמבר 1865.
בשלב זה נפלו לידי הברית כל כיבושי פרגוואי בארגנטינה בחודשים האחרונים, הערים קוריינטס וסאו קוסמה. עד לסוף 1865 נמשכה מתקפת הברית המשולשת. חיילות הברית מנו עתה 50,000 אנשים והתכוננו לפלוש לפרגוואי.
הפלישה לפרגוואי
הפלישה לפרגוואי התקדמה באיטיות לאורך מסלול נהר פרגוואי. מאפריל 1866 עד יולי 1868 התרכזו מאמצי הפולשים בהתקדמות באזור מפגש הנהרות פרגוואי ופרנה, היכן שמיקמו אנשי פרגוואי את ביצוריהם העיקריים. במשך שנתיים השכילו הפרגוואים לעצור את הכוח התוקף, למרות ניצחונות מוקדמים של אנשי הברית. המצודה הראשונה שנלכדה הייתה מצודת איטפירו, ולאחר הקרבות באזור פאסו דה פטרייה ואסטרו בלאקו, חנו צבאות הברית באזור הביצות בטויוטי, והותקפו על ידי צבא פרגוואי ב־24 במאי 1866. הקרב היה הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה, ויש הטוענים כי הוא "גרסה לטינו אמריקנית של קרב ווטרלו". לופס עצמו פיקד על הסתערותם של 24,000 איש על כוח הברית שמנה כ־32,000 איש. בסופו של היום נסוגו התוקפים כשהם מותירים אחריהם 13,000 איש מתוכם 6,000 הרוגים וכ־7000 פצועים, שבתנאי ההיגיינה ששררו בתקופה זו נחרץ דינם. אבדות הברית הגיעו לפחות מאלף הרוגים, וכשלושת אלפים פצועים.
בשל סיבות בריאותיות פרש אוסוריו מן הפיקוד ביולי 1866 והעביר את הפיקוד על הצבא הברזילאי לגנרל פולידורו. באותה העת הגיע כוח נוסף לזירת האירועים, שגויס מאנשי ריו גראנדה דו סול, בפיקודו של הברון מפורטו אלגרה.
על מנת לפתוח את הדרך לאומאיטה, המצודה הגדולה ביותר של צבא פרגוואי, הותקפו סוללות תותחים בקורוזו ובקורופאיטי. קורוזו נכבשה על ידי הברון פורטו אלגרה, אך קורופאיטי עמדה בפני 20,000 הברזילאים והארגנטינים שהסתערו עליה, ובראשם מיטרה ופורטו אלגרה. בתוך שעה אבדו לכוחות הברית 5,000 איש, דבר שהביא למשבר, ועצר את התקדמות בעלות הברית.
קשיאס לוקח את הפיקוד
ב־10 באוקטובר 1866 קיבל את הפיקוד על הכוחות הברזילאים, המרשל לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, מרקיז ולאחר מכן דוכס קשיאס. בנובמבר הגיע קשיאס לפרגוואי, וגילה כי צבאו משותק לחלוטין. הצירוף של ארגנטינאים ואורוגוואים, מותש ממחלות, היה מנותק מיתר הצבא. מיטרה ופלורס שבו לארצותיהם, לטפל בענייניהן הפנימיים. מפקד הצי טמאנדרה הוחלף על ידי האדמירל יואקים חוזה אינאסיו. בהיעדרו של מיטרה קיבל קשיאס את הפיקוד על כל הצבא.
בין נובמבר 1866 ויולי 1867 קשיאס ארגן חיל רפואי, שייתן סיוע לפצועים והחולים הרבים, וחשוב מכך, למלחמה במחלת הכולרה. בתקופה זו הוגבלו המבצעים הצבאיים להתכתשויות מקומיות, ולהפגזתה של קורופאיטי. לופס ניצל תקופה זו לביצור אומאיטה.
קשיאס החליט לנסות ולאגף את הכנף השמאלית של הביצורים הפרגוואים. הוא רצה לעקוף אותם, ולנתק את הקשר בין אומאיטה ובין הבירה אסונסיון ולבסוף לכתר את שורת הביצורים. מיטרה, ששב לזירת המערכה באוגוסט 1867, סבר כי על הצבא להמשיך בתקיפה ישירה של הביצורים, טקטיקה שהוכיחה עצמה כהרת אסון לכוח הפולש. לפקודתו, צעד הצבא הברזילאי אל מעבר לקורופאיטי, אך נעצר באומאיטה. חילוקי הדעות בפיקוד הגבוה נמשכו. מיטרה דרש להמשיך, אך הברזילאים המשיכו בטקטיקה העקיפה, ובודדו את אומאיטה משמאל. בתגובה, שב לופס ותקף את ריכוז הכוחות בטויוטי, בקרב טויוטי השני, ב־7 בנובמבר 1867. קרב זה נגמר ללא הכרעה ברורה, כשכל צד מאבד כאלפיים וארבע מאות לוחמים.
בינואר 1868 סולק מיטרה ממשרתו, וקשיאס היה חופשי להמשיך בתוכניותיו. הוא שב וקיבל את הפיקוד על הכוח העיקרי, והחליט לעקוף את קורופאיטי ואומאיטה. טקטיקה זו הביאה לבידודה של אומאיטה, ולבסוף לנפילתה ב־25 ביולי 1868 לאחר מצור ארוך.
קשיאס המשיך בדרכו אל אסונסיון. שדרת מדינות הברית הגיעה לנהר פיקיסירי בו לופס ריכז 18,000 מחייליו במערך ביצורים שניצל את תנאי הקרקע, וכלל ביצורים חזקים בנקודות אסטרטגיות באנגוסטורה ואיטה־איבאטה. קשיאס הורה על תקיפת אנגוסטורה על ידי כוח משני, בעוד שהכוח העיקרי חצה את הנהר, סלל דרך בביצות אזור הצ'אקו ושב וחצה את הנהר בין קו הביצורים ובין אסוסנסיון. במקום להתקדם לבירה, שכבר ננטשה, תקף קשיאס את קו הביצורים מאחור.
קשיאס זכה לסדרה של ניצחונות בדצמבר 1868 כאשר שב לדרום וכבש את קו הביצורים מאחור. ב־24 בדצמבר שלח קשיאס מסר לסולנו לופס הדורש את כניעתו, אך לופס סירב, ונמלט לצפון. אסונסיון נכבשה ב־1 בינואר 1869. כשבועיים לאחר מכן עזב קשיאס את הפיקוד על הצבאות.
סוף המלחמה
חתנו של פדרו השני, קיסר ברזיל, לואיש פיליפה גסטאו דה אורלאן, הרוזן ד'או, מונה לנהל את השלב האחרון של המלחמה בפרגוואי (ראו קרב אקוסטה ניו). באוגוסט 1869 הקימה הברית המשולשת ממשלה זמנית באסונסיון בראשותו של הפרגוואי סיריו אנטוניו ריברולה.
סולנו לופס ואנשיו פתחו במלחמת גרילה בהרים שמצפון מזרח לאסונסיון. הרוזן ד'או יצא לשם בראש 21,000 אנשים. במשך שנה נלחם ד'או באנשיו של לופס, עד שהושמדה שארית צבא פרגוואי.
לופס, ועמו 200 איש נעלמו ביערות בצפון. ב־1 במרץ 1870 מצאו אותם החיילים הברזילאים במחנה ביער. סולנו לופס נפגע מחנית, כאשר ניסה להימלט בשחייה. מילותיו האחרונות היו "אני מת עבור מולדתי".
תמותה
העם הפרגוואי היה מחויב באופן פנאטי ללופס ולמלחמתו, וכתוצאה מכך נלחם עד שכמעט הושמד כליל. פרגוואי סבלה מאבדות בשיעור יוצא דופן בהיסטוריה של המלחמות, ואיבדה, לדברי מקורות מסוימים, כתשעים אחוזים מן הזכרים הבוגרים. המלחמה הותירה את פרגוואי בהריסות. שיעור האבדות המדויק נתון במחלוקת, אך מוערך כי לפחות 300,000 פרגוואים מתו, מתוך אוכלוסייה של כ־525,000 איש לפני המלחמה. אומדן זה הוא השמרני ביותר. מתוך 221,000 תושבי פרגוואי בשנת 1871 רק 28,000 היו גברים. נראה כי לעולם לא ניתן יהיה לאמוד את מספר האבדות באופן מדויק. מספר גבוה, אך לא ידוע, של האבדות, יש לשייך לשלטון האימים של לופס עצמו, שלא היסס לרצוח ולענות רבים מבני עמו.
מתוך 123,000 הברזילאים שלחמו במלחמה, אבדו כחמישים אלף. אורוגוואי איבדה כ־3,100 חיילים מתוך כ־5,600 שלחמו. ארגנטינה איבדה 18,000 מתוך 30,000 הלוחמים שהשתתפו במערכה.
שיעורי התמותה הגבוהים לא היו רק כתוצאה מן הסכסוך המזוין עצמו. תנאי היגיינה גרועים ומזון קלוקל גרמו לרוב המיתות. בין הברזילאים מתו כשני שלישים מן האבדות במהלך הצעידות הארוכות, בטרם פגשו באויב. שתיית מי הנהר הייתה לעיתים קטלנית לגדודים שלמים של ברזילאים, וסיבת המוות העיקרית הייתה מחלת הכולרה.
תוצאות המלחמה
בעקבות תבוסת פרגוואי, ביקשה ארגנטינה לאכוף את אחד מסעיפיה הסודיים של הברית המשולשת, לפיה תקבל חלק ניכר מאזור הצ'אקו האסטרטגי, אזור שנחשב אז לעשיר בעץ מסוג "קבראצ'ו" שנחשב חיוני לתעשיית עיבוד העורות. במאה ה־20 יהיה האזור עילה למלחמה, הידועה בשם מלחמת הצ'אקו, בין פרגוואי ובוליביה שכן גאולוגים סברו (באופן שגוי) כי הוא עשיר בנפט, אולם הארגנטינאים לא ידעו זאת בעת העלאת הדרישה. הארגנטינאים הציעו לברזיל כי פרגוואי תחולק לשתיים, וכל אחד מן הצדדים המנצחים יקבל נתח. ממשלת ברזיל לא הייתה מעוניינת בחיסולה של פרגוואי, שכן היא שימשה כחוצץ בין ארגנטינה ובין ברזיל.
כתוצאה מהשאיפות הארגנטינאיות, נותר צבא ברזיל בשטח פרגוואי למשך שש שנים לאחר תבוסת פרגוואי, ועזב רק בשנת 1876.
הסכם שלום כולל לא נחתם. הגבול בין פרגוואי וארגנטינה נמתח לאחר משא ומתן ארוך ומסובך, שהסתיים בהסכם ב־3 בפברואר 1876, והעניק לארגנטינה כשליש מן השטח המקורי שרצתה לספח. שטח ניכר עמד לבוררות, בפני הנשיא האמריקני רתרפורד הייז, אשר פסק לטובת פרגוואי. עד היום נחשב הייז לגיבור לאומי בפרגוואי, על אף שבמולדתו נשכח כליל.
ברזיל חתמה על הסכם שלום נפרד ב־9 בינואר 1872, והבטיחה לעצמה את חופש השיט בנהר פרגוואי. ברזיל קיבלה את הגבולות שדרשה לפני המלחמה. כן הבטיחה לעצמה פיצויים, אשר לא שולמו מעולם. ממשלת ברזיל מחלה על הפיצויים לממשלת פרגוואי בשנת 1943. בשנת 1975 כאשר נשיא ברזיל ארנסטו גייסל ונשיא פרגוואי אלפרדו סטרסנר חתמו על ברית ידידות באסונסיון, השיבה ברזיל לפרגוואי מעט משלל המלחמה שנלקח על ידה כמאה שנים לפני כן.
המלחמה עדיין נחשבת לנושא שנוי במחלוקת - במיוחד בפרגוואי. אנשי פרגוואי רואים במלחמה מאבק חסר פשרות לזכויות המדינה הקטנה כנגד הפרות ריבונותה על ידי כוחות גדולים ממנה. אך רבים מהם רואים בכך ניסיון אווילי לנצח במלחמה שלא ניתן לנצח בה, ניסיון שכמעט והשמיד את האומה. בארגנטינה יש הרואים במלחמה מלחמת כיבוש של ברטולומה מיטרה, ולא הגנה מפני תוקפנות.
במהלך המלחמה נהרסו כפרים רבים, ותושביהם היגרו לאסונסיון, אדמות רבות נמכרו לזרים והפכו לאחוזות. התעשייה הפרגוואית הושמדה לחלוטין. פרגוואי לא יכלה לקיים עצמה ללא חקלאות וללא תעשייה. השוק פתח עצמו לייבוא, דבר שלא היה קיים בימי פרנסיה ומשפחת לופס, והארץ קיבלה לראשונה הלוואות מגורמי חוץ. ניתן לראות בבריטים את הגורם שהרוויח ביותר מן המלחמה. פרט לפתיחת השוק החדש בפרגוואי בפני הסוחרים הבריטים, הלוו הבריטים כספים רבים לכל המדינות המעורבות.
ארגנטינה אשר סיפחה את הטריטוריה של פרגוואי הפכה לאחת המדינות החזקות ביותר בין מדינות ריו דה לה פלטה. ברזיל שילמה מחיר כבד על ניצחונה. ברזיל מימנה את צבאה באמצעות הלוואות חוץ מבנקים בבריטניה, והתקשתה להחזירן.
באופן כולל סיפחו ארגנטינה וברזיל 140,000 קמ"ר משטחה של פרגוואי. ארגנטינה סיפחה את אזור מיסיונס, וחלק מן הגראן צ'אקו. ברזיל שיפרה את עמדותיה באזור מאטו גרוסו. שתיהן דרשו סכום גדול בפיצויים, אך מעולם לא קיבלו אותו.
מפלגת הקולורדוס, שההתערבות לטובתה באורוגוואי הייתה עילת המלחמה, שלטה באורוגוואי עד לשנת 1958.
העבדות איבדה את כוחה בברזיל, כאשר רבים מן העבדים שוחררו על מנת לשרת בצבא. צבא ברזיל הפך לכוח משפיע וחזק בחיים הלאומיים, ומאוחר יותר שיחק תפקיד גובר והולך בפוליטיקה הברזילאית.
קישורים חיצוניים
- אוסף תמונות מפרגוואי מתקופת המלחמה ולאחריה
- מפות, איורים, צילומים וניתוחים מפורטים של קרבות (באנגלית)
- מלחמת הברית המשולשת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Byron Farwell, The Encyclopedia of Nineteenth-Century Land Warfare: An Illustrated World View, New York: WW Norton, 2001. Page 824.
- ^ על־פי אומדן אחר, אוכלוסיית פרגוואי לפני המלחמה מנתה 1,337,437 ולאחריה מנתה 221,709, מהם 106,254 נשים 26,746 גברים ו־86,079 ילדים.(War and the Breed, David Starr Jordan, p. 164. Boston, 1915; Applied Genetics, Paul Popenoe, The Macmillan Company, New York, 1918)
- ^ Jurg Meister, Francisco Solano López Nationalheld oder Kriegsverbrecher?, Osnabrück: Biblio Verlag, 1987. 345, 355, 454-5.
33602607מלחמת הברית המשולשת