המלוכה הספרדית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלך ספרד
Rey de España
סמל הוד מלכותו מלך ספרד
סמל הוד מלכותו מלך ספרד
דגל הוד מלכותו מלך ספרד
דגל הוד מלכותו מלך ספרד
נוכחי: פליפה השישי, מלך ספרד
תואר הוד מלכותו
השליט הראשון בבית זה פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה (המלכים הקתוליים)
תקופת המלוכה 13 בדצמבר 1474 – הווה (550 שנה)
מעון רשמי הארמון המלכותי של מדריד
שטח שיפוט ממלכת ספרד

המלוכה הספרדית (בספרדית: Monarquía Española), המכונה מבחינה חוקתית הכתר (בספרדית: La Corona), הוא מוסד חוקתי והמשרה הגבוהה ביותר בממלכת ספרד.[1] המלוכה כוללת את המונרך השולט, משפחתו וארגון משק בית המלוכה, התומך ומקל על המונרך במימוש תפקידיו וזכויותיו.[2][3] המלוכה הספרדית מיוצגת, נכון ל-2023, על ידי המלך פליפה השישי, רעייתו המלכה לטיסיה, ובנותיהם לאונור, נסיכת אסטוריאס וסופיה, נסיכת ספרד.

החוקה הספרדית מ-1978 ייסדה מחדש[1] את המונרכיה החוקתית כצורת הממשל של ספרד לאחר סיום המשטר הפרנקואיסטי ושיקום הדמוקרטיה ב-1977. חוקת 1978 אישרה את תפקידו של מלך ספרד כהאנשה חיה והתגלמותה של המדינה הספרדית, וסמל לאחדותה של ספרד.[2][4] מבחינה חוקתית, המלך הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ספרד.[2][4] החוקה קובעת את השימוש בתארים מלכותיים ובעוצרות, זכויות מלכותיות, ירושה תורשתית לכתר ודרכי מקרה של אפוטרופסות מלכותית במקרים של קטינות או חוסר כשרות משפטית של המלך.[2][4] על פי החוקה, המלך מסייע גם בקידום היחסים עם "אומות הקהילה ההיסטורית שלו".[2][4] מלך ספרד משמש כנשיא ארגון המדינות האיברו-אמריקניות, המייצג למעלה מ-200 מיליון אנשים בעשרים וארבע מדינות ברחבי העולם.[5][6] ספרד היא המונרכיה האחרונה שנותרה בחוף הים התיכון האירופי (למעט מונקו).

למלוכה הספרדית שורשים בממלכה הוויזיגתית של טולדו שנוסדה לאחר נפילת האימפריה הרומית. אז נלחמה ממלכת אסטוריאס ברקונקיסטה בעקבות הכיבוש המוסלמי של ספרד במאה ה-8. הנישואים בין איזבלה הראשונה מקסטיליה ופרננדו השני מאראגון ("המלכים הקתוליים") איחדו את ספרד במאה ה-15. האימפריה הספרדית הפכה לאחת המעצמות העולמיות הראשונות כאשר איזבלה ופרדיננד מימנו את מסע החקר של כריסטופר קולומבוס על פני האוקיינוס האטלנטי. הנתיב הימי שמצא סלל את הדרך לכיבוש הספרדי של רוב יבשת אמריקה.

נכון לשנת 2021, התקציב הרשמי של המלוכה הספרדית הוא 8.4 מיליון אירו, אחת ההוצאות הציבוריות הנמוכות ביותר למוסד מלוכה באירופה.[7] עם זאת, הוצאות אחרות של בית המלוכה נעשות דרך משרדי ממשלה שונים.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ספרד
קו שושלתי מהמלכים הוויזיגותים הראשונים לפליפה השישי.

שורשיה של המלוכה בספרד בממלכה הוויזיגותית ובמדינות היורשות הנוצריות שלה: נווארה, אסטוריאס (לימים לאון וקסטיליה) ואראגון, שנלחמו ברקונקיסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי השלטון המוסלמי במאה ה-8. אחת השושלות המשפיעות הקדומות ביותר הייתה בית חימנס, שאיחד חלק גדול מאיבריה הנוצרית תחת הנהגתו במאה ה-11. בני משפחת חימנס טענו לתואר הוויזיגותי ההיסטורי קיסר כל ספרד (Imperator totius Hispaniae). שליטי חימנס ביקשו להביא את ממלכותיהם לזרם המרכזי האירופי ולעיתים קרובות עסקו בבריתות ונישואים מעבר להרי הפירנאים, והפכו לפטרונים של רפורמות קלוני. בנה ויורשה של אורקה, מלכת לאון, אלפונסו השביעי, הראשון בענף הספרדי של בית בורגונדיה, היה האחרון שתבע את התואר הקיסרי של ספרד, אך חילק את האימפריה שלו בין בניו. מלחמת האזרחים בקסטיליה (1366–1369) הסתיימה במותו של המלך פדרו (1334–1369) בידי אחיו למחצה הלא חוקי אנריקה, רוזן טרסטמארה הראשון, ששלט בשם אנריקה השני, מלך קסטיליה (1369–1379). אנריקה השני הפך לראשון מבית טרסטמארה ששלט על ממלכה ספרדית. יורשתו של המלך פדרו, נכדתו קתרין מלנקסטר, נישאה לאנריקה השלישי, ואיחדה מחדש את השושלות עם הולדת בנם, המלך חואן השני.

איחוד זוגי של המלכים הקתוליים

ערך מורחב – המלכים הקתוליים
במאה ה-15 איחדו הנישואים בין איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון, שניהם בני בית טרסטמארה שנודעו בשם המלכים הקתוליים, שתי ממלכות חשובות בחצי האי האיברי כשכל ממלכה שמרה על המבנה הבסיסי שלה. הטוען לכתר האחרון של מלכות האימפריה הביזנטית, אנדריאס פלאיולוגוס, העניק את תוארו "קיסר קונסטנטינופול" לאיזבלה ולפרננדו בצוואתו האחרונה,[8] מ-7 באפריל 1502,[9] אף על פי שהמלכים הספרדים מעולם לא השתמשו בתואר. בשנת 1492 כבשו המלכים הקתולים את ממלכת גרנדה בדרום ספרד, הטריטוריה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי. איחוד ספרד מסומן מתאריך זה, אם כי הממלכות הספרדיות המשיכו מעבר לתאריך זה.

באותה שנה הוציאו המלכים את צו גירוש ספרד, שהורה על גירוש היהודים מהממלכה.

שטחי האימפריה הספרדית מעבר לים היו מדינות חסות של כתר קסטיליה, ולקסטיליה הייתה השפעה עצומה שם.[10] בעקבות החקירה וההתיישבות הספרדית באיים הקריביים, הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית והכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה, הקים הכתר בתי משפט גבוהים ("Audiencias") ומלכויות משנה באזורים חשובים (ספרד החדשה, גרנדה החדשה, פרו וריו דה לה פלטה). המשנה למלך ובתי המשפט היו המנהלים היעילים של מדיניות המלוכה.

המלוכה ההבסבורגית

ערך מורחב – ספרד ההבסבורגית
בתחילת המאה ה-16 עברה המלוכה הספרדית לבית הבסבורג בראשות המלך קרלוס הראשון (גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשם קרל החמישי), בנם של המלכה חואנה הראשונה והמלך פליפה הראשון מקסטיליה. לאחר שכלא את אמו חואנה במנזר, היה קרלוס הראשון השליט הבלעדי. תקופת שלטונו של בנו, פליפה השני, סימנה את שיא תור הזהב של ספרד (1492–1659), תקופה של התפשטות ומסחר קולוניאליים גדולים. הכתר הספרדי שמר על השליטה והרוויח מכל הפעולות בקולוניות מעבר לים, כולל סחר עבדים, שפותח תחת סמכותה של המערכת המלכותית.[11] מותו בשנת 1700 של קרלוס השני, אחרון ההבסבורגים הספרדים, פתח את מלחמת הירושה הספרדית.

המלוכה הבורבונית

עם מותו של קרלוס השני חסר הילדים, הירושה לכס המלכות הייתה שנויה במחלוקת. קרלוס השני קבע את נכדה של אחותו מריה תרסה, פיליפ דוכס אנז'ו, כיורשו. האיחוד האפשרי של ספרד עם צרפת, שתי המעצמות האירופיות הגדולות באותה תקופה, עורר את מלחמת הירושה הספרדית במאה ה-18, שהסתיימה בהסכם אוטרכט ב-1713, ששמר על מאזן הכוחות האירופי.

פליפה החמישי היה החבר הראשון בבית בורבון ששלט בספרד. השושלת הזו שולטת עד היום בספרד, תחת פליפה השישי.

באמצע המאה ה-18, במיוחד תחת קרלוס השלישי, הכתר הספרדי פתח בפרויקט שאפתני ומרחיק לכת ליישום רפורמות גדולות בממשל ספרד והאימפריה הספרדית. שינויים אלה, הידועים ביחד בשם הרפורמות הבורבוניות, ניסו להביא לרציונליזציה של הממשל וייצור יותר הכנסות מהאימפריה שמעבר לים.[12]

במהלך המלחמות הנפוליאוניות אילץ הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה את פרננדו השביעי לוותר על כסאו בשנת 1808, והבורבונים הפכו למוקד התנגדות עממית נגד השלטון הצרפתי. עם זאת, דחייתו של פרננדו את החוקה הספרדית הליברלית משנת 1812 והדרתו את הליברלים מהממשלה, שחקו בהדרגה את התמיכה העממית במלוכה הספרדית. עם הסנקציה הפרגמטית של 1830 ביטל פרננדו את החוק הסאלי, שהנהיג פליפה החמישי, שאסר על נשים להפוך לשליטות ספרד. בכך, כפי שהיה נהוג לפני בואם של הבורבונים, הפכה בתו הבכורה של פרדיננד השביעי איזבלה ליורשת שלו. מתנגדי הסנקציה הפרגמטית טענו כי היא מעולם לא הוכרזה רשמית, וטענו כי אחיו הצעיר של פרדיננד השביעי, האינפנטה קרלוס, הוא היורש החוקי של הכתר על פי החוק הסאלי.

הרפובליקה הספרדית הראשונה

ערך מורחב – הרפובליקה הספרדית הראשונה

בספטמבר 1873 נוסדה הרפובליקה הספרדית הראשונה. הפיכה החזירה את שושלת בורבון לכס המלוכה ב-1874.

הרפובליקה הספרדית השנייה והדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו

ערכים מורחבים – הרפובליקה הספרדית השנייה, המדינה הספרדית

בשנת 1931 הבחירות המקומיות בספרד הניבו ניצחונות (במיוחד באזורים עירוניים) למועמדים שתמכו בסיום המלוכה והקמת רפובליקה. מול חוסר השקט בערים, יצא אלפונסו השלושה עשר לגלות, אך לא התפטר. הממשלה הזמנית שלאחר מכן התפתחה לרפובליקה הספרדית השנייה קצרת-הימים. מלחמת האזרחים בספרד החלה ב-1936 והסתיימה ב-1 באפריל 1939 עם ניצחונו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו וקואליציית בני הברית שלו, המכונים בדרך כלל הלאומנים. איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית סייעו לפרנקו במלחמת האזרחים. קצין MI6 בריטי[דרוש מקור] הטיס את פרנקו מהאיים הקנריים לצפון אפריקה הספרדית כדי להשתלט על הלגיון הספרדי. ברית המועצות תמכה בממשלה הרפובליקנית, כמו גם מקסיקו תחת ממשלתו של לאסרו קארדנאס.

לאחר 16 שנים ללא מונרכיה, בשנת 1947 הפכה ספרד שוב לממלכה על ידי הגנרל פרנקו, שטען לשליטה בספרד בתואר "ראש המדינה של ממלכת ספרד" באמצעות חוק ירושת ראשות המדינה. עם זאת, ללא מלך על כס המלכות, הוא שלט באמצעות קואליציה של ארגונים בעלי ברית ממלחמת האזרחים בספרד, כולל, אך לא רק, המפלגה הפוליטית פלנחה, תומכי משפחת בורבון והקרליסטים, עד למותו בשנת 1975.

הקמת המלוכה מחדש

למרות הברית של פרנקו עם הקרליסטים (שתמכו באינפנטה קרלוס ולא באיזבלה השנייה), מינה פרנקו את חואן קרלוס הראשון מבורבון ליורשו. לזכותו של חואן קרלוס נזקף כיום המעבר של ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה על ידי תמיכה מלאה ברפורמות פוליטיות.

חסר סבלנות לקצב האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות, המלך החדש פיטר את קרלוס אריאס נבארו ומינה את הרפורמטור אדולפו סוארס לראש ממשלת ספרד ב-1977.[13][14]

בשנה שלאחר מכן חתם המלך על החוקה הליברלית והדמוקרטית החדשה של ספרד, שאושרה על ידי 88% מהמצביעים. "תגובתו המהירה וחוזקו היציב" של חואן קרלוס קטעו את ניסיון ההפיכה הצבאית ב-1981 (אנ'), כאשר המלך השתמש במרכז תקשורת פיקודי שתוכנן במיוחד בארמון סרסואלה כדי לדכא את ההפיכה ופקד על אחד עשר הקפטנים הכלליים של הצבא להתייצב.[15]

בעקבות אירועי 1981, חואן קרלוס ניהל חיים פחות מלאי אירועים,[15] ולא נכח בטקסים כמו חניכת בתי חולים וגשרים לעיתים קרובות כמו מלכים במדינות אחרות. במקום זאת, הוא פעל לביסוס מנהגים פוליטיים אמינים בעת המעבר של ממשל ממשלתי אחד למשנהו, תוך שימת דגש על החוק החוקתי והפרוטוקול, וייצוג המדינה הספרדית בספרד עצמה ובעולם, כל זאת תוך מטרת שמירה על מונרכיה לא מפלגתית מקצועית אך עצמאית.[5][15]

כתר, חוקה וזכויות מלכותיות

כתר ספרד (La Corona de España), עם שורשיו בממלכה הוויזיגותית מהמאה ה-5 ובמדינות היורשות שלה שלאחר מכן, מוכר בפרק השני "הכתר", סעיפים 56 עד 65, של החוקה הספרדית מ-1978.[1] מבחינה חוקתית המונרך מגלם את האחדות והקביעות ה"בלתי ניתנת להפרדה" של המדינה הספרדית, ומייצג את האישיות המשפטית של המדינה ובהמשך ממלא את תפקיד אבי האומה. כדמות מאחדת של האומה, בשנת 2010 פעל המלך חואן קרלוס "לגשר על הפער" בין המפלגות הפוליטיות היריבות של ספרד כדי לפתח אסטרטגיה מאוחדת בתגובה למשבר הכלכלי המתמשך (אנ') של המדינה בסוף שנות ה-2000.[5]

על פי החוקה הספרדית, עליה נערך משאל עם (אנ'), כוח הריבונות של המלך נובע מהעם הספרדי, ולכן אותו העם הוא שנותן למלך את הכוח למלוך:[2]

הריבונות הלאומית שייכת לעם הספרדי, ממנו נובעות כל סמכויות המדינה.

— סעיף 2(2) לחוקה הספרדית מ-1978[16]

המלך "בורר וממתן את התפקוד הסדיר של המוסדות" ונוטל על עצמו את הייצוג ברמה הגבוהה ביותר של מדינת ספרד ביחסים בין-לאומיים.[1] המלך ממלא את התפקידים המוענקים לו במפורש על ידי החוקה וחוקי המדינה.[2]

המלך הוא ראש המדינה, סמל האחדות והקביעות שלה. הוא בורר וממתן את תפקודם הסדיר של המוסדות, נוטל על עצמו את הייצוג הגבוה ביותר של מדינת ספרד ביחסים בין-לאומיים, במיוחד עם אומות הקהילה ההיסטורית שלה, ומפעיל את התפקידים המוענקים לו במפורש על פי החוקה והחוקים.

המקור בספרדית
El Rey es el Jefe del Estado, símbolo de su unidad y permanencia, arbitra y modera el funcionamiento regular de las instituciones, asume la más alta representación del Estado español en las relaciones internacionales, especialmente con las naciones de su comunidad histórica, y ejerce las funciones que le atribuyen expresamente la Constitución y las leyes.
— סעיף II הכתר, סעיף 56, החוקה הספרדית מ-1978

עם ירושתו את הכתר והכרזתו בפני הקורטס חנרלס, נשבע המלך למלא נאמנה את חובותיו החוקתיות ולציית לחוקת ולחוקי המדינה. בנוסף, החוקה מעניקה למלך את האחריות הנוספת להבטיח שהחוקה תכובד. לבסוף, המלך נשבע לכבד את זכויותיהם של אזרחי ספרד ושל הקהילות האוטונומיות. נסיך אסטוריאס, בהגיעו לגיל בגירות, נשבע את אותה שבועה כמו זו של המלך יחד עם שבועת נאמנות נוספת למלך.

  1. המלך, עם הכרזתו בפני הקורטס חנרלס, ישבע למלא נאמנה את חובותיו, לציית לחוקה ולחוקים ולוודא כי יישמע להם, ולכבד את זכויות האזרחים והקהילות האוטונומיות.
  2. נסיך הכתר, עם בגירותו, ויורש או יורשי העצר, עם כניסתם לתפקיד, ישבעו את אותה שבועה, כמו גם שבועת נאמנות למלך.
— פרק II הכתר, סעיף 61, החוקה הספרדית מ-1978

השבועה נכתבת כך:

אני נשבע בנאמנות למלא את תפקידי, לקיים ולדאוג לכך שהחוקה והחוקים יישמרו, ולכבד את זכויות האזרחים והקהילות האוטונומיות.

— שבועת מלך ספרד
פליפה מבורבון ויוון נשבע בפני הקורטס ג'נרלס במהלך טקס ההכרזה ב- Palacio de las Cortes, מדריד, 19 ביוני 2014.

החוקה משנת 1978, פרק II הכתר, סעיף 62, מתווה את סמכויות המלך, בעוד פרק IV ממשלה ומינהל, סעיף 99, מגדיר את תפקידו של המלך במינוי ראש הממשלה והקמת מועצת השרים.[2][17] פרק VI כוח שיפוטי, סעיף 117 וסעיפים 122 עד 124, מתאר את תפקידו של המלך במערכת המשפט העצמאית של המדינה.[18] עם זאת, על פי האמנה החוקתית שיזם חואן קרלוס הראשון, המלך מממש את זכויותיו לאחר שביקש עצות ממשלתיות תוך שמירה על מונרכיה בלתי מפלגתית ועצמאית מבחינה פוליטית. קבלת ייעוץ ממשלתי אינה מחייבת בהכרח את המונרך לפעול לפי העצה, למעט היכן שנקבע בחוקה. חוקי המלך ייחתמו תמיד בדרך הקבועה בסעיף 64, וללא חתימה הם לא יהיו תקפים, למעט האמור בסעיף 65(2).[19]

על המלך מוטל:

  1. להכשיר ולפרסם את החוקים
  2. לזמן ולפזר את הקורטס חנרלס ולקרוא לבחירות בתנאים הקבועים בחוקה.
  3. לקרוא למשאל עם במקרים הקבועים בחוקה.
  4. להציע מועמד לנשיאות הממשלה ולפי העניין למנותו או להדיחו מתפקידו, כקבוע בחוקה.
  5. למנות ולפטר חברים בממשלת לפי הצעתו של נשיא הממשלה.
  6. לפרסם את החוקים שאושרו במועצת השרים, להעניק משרות אזרחיות וצבאיות, תארים ואותות הצטיינות בהתאם לחוק.
  7. להתעדכן בענייני המדינה ולצורך כך לעמוד בראש ישיבות מועצת השרים בכל עת שימצא לנכון, לבקשת נשיא הממשלה.
  8. לשמש המפקד העליון של הכוחות המזוינים
  9. לממש את זכות החנינה על פי חוק.
  10. לשמש נותן החסות של האקדמיות המלכותיות.
— פרק II הכתר, סעיף 62, החוקה הספרדית מ-1978[2][20]

סגנונות, תארים ומקור הכבוד

הנס המלכותי של ספרד

חוקת 1978 מאשרת שתוארו של המונרך הוא "מלך ספרד", אך הוא עשוי להשתמש גם בתארים אחרים הקשורים היסטורית לכתר.[2][21]

על פי הצו המלכותי 1368/1987, המסדיר את תוארי משפחת המלוכה ושל יורש העצר, המלך ואשתו, המלכה הרעיה, יכונו באופן רשמי כ"הוד מלכותו והוד מלכותה" (Su Majestad) ולא את ה"הוד מלכותו הקתולית" המסורתית (Su Católica Majestad). לנסיך בן זוג, בעלה של מלכה, יהיה הסגנון "הוד מעלתו המלכותית" (Su Alteza Real).[21] על האלמנות והאלמנים של המונרכים לשמור על תארים אלה עד שיתחתנו בשנית.[21] היורש מלידה יחזיק בתואר נסיך אסטוריאס ובשאר התארים הקשורים היסטורית ליורש העצר.[2][21] תארים נוספים אלה כוללים את נסיך ויאנה, הקשור היסטורית ליורש העצר של ממלכת נווארה, והתארים נסיך ז'ירונה ודוכס מון בלאן, הקשורים היסטורית ליורש העצר של כתר אראגון. ילדים אחרים של המלך, וילדיו של יורש העצר, יהיו בעלי התואר והדרגה של אינפנטה (נסיך או נסיכה), ויהיו בסגנון הוד מעלתו המלכותית (Su Alteza Real).[21] ילדי אינפנטה יקראו "גראנדים ספרדיים", ויכונו "הוד מעלתו".[21] הצו המלכותי מגביל עוד יותר את יכולתו של כל יורש עצר להשתמש או ליצור תארים במהלך נבצרות של מונרך.[21] שום מסמך חוקתי נוסף אינו קובע תארים או צורות פנייה לדור הרביעי, או לנכדים, של מלך שולט.

סמל אביר מסדר גיזת הזהב.

לאחר התפטרותו ב-2014, חואן קרלוס הראשון ורעייתו סופיה שומרים על תוארי נימוס של מלך ומלכת ספרד.[22][23][24]

תפקידו של המונרך כמקור הכבוד בתוך ספרד מעוגן בסעיף 62(6); על המונרך "להעניק משרות אזרחיות וצבאיות, תארים ואותות הצטיינות בהתאם לחוק".[2][25] לפי משרד המשפטים הספרדי, תוארי אצולה ותארים מפוארים נוֹצָרים ב"חסד ריבונותו של המלך", ועשויים להיות מועברים ליורשי הנמען, להם אסור למכור את התואר.[25] תארים עשויים אף לחזור לרשות הכתר כאשר הם אינם מאוישים.[25] ירושת התארים עשויה לעבור אחד מכמה מסלולים הרשומים בתואר הזיכיון כאשר התואר נוצר.[25] ככלל, רוב התארים עוברים כיום בירושה על ידי העבר קוגנטית מוחלטת, בה הוולד הראשון יורש את כל התארים ללא קשר למינו. עם זאת, בעל תואר רשאי למנות את יורשו או לחלק את תאריו בין ילדיו - כשהבכור יקבל את התואר בעל הדירוג הגבוה ביותר.[25]

במהלך שלטונו בין 1975 ל-2014, המלך חואן קרלוס העניק תארים לשניים מראשי ממשלותיו לשעבר שפרשו מפוליטיקה: אדולפו סוארס, דוכס סוארס הראשון, ולאופולדו קלבו-סוטלו, מרקיז לה ריה דה ריבדאו הראשון.[26][27][28][29]

המלך מעניק לא רק אותות צבאיים ואזרחיים, אלא גם פרסי הצטיינות, כשנהוג שההענקה נעשית בעצת הממשלה. מסדר גיזת הזהב, אחד ממסדרי האבירות העתיקים ביותר שקיימים ביותר גם היום, הוא האות הגבוה ביותר שמלך ספרד יכול להעניק. האות השני בחשיבותו הוא מסדר קרלוס השלישי ל"אזרחים שבמאמציהם, יוזמתם ועבודתם הביאו שירות מכובד ויוצא דופן לאומה".[30][31] צלב עיטור זר הדפנה של פרננדו הקדוש הוא העיטור הצבאי הגבוה ביותר של ספרד שניתן על גבורה. מסדרים, עיטורים ומדליות נוספים כוללים בין היתר את מסדר איזבלה הקתולית, מסדר אלפונסו העשירי, המסדר המלכותי והצבאי של הרמנז'ילדו הקדוש, מסדר ראימונדו דה פנאפורט הקדוש, מסדר ההצטיינות הצבאית, מסדר ההצטיינות הימית, מסדר ההצטיינות האווירית, מסדר ההצטיינות האזרחית, מסדר ההצטיינות התרבותית, מסדר קלטרווה ומסדר סנטיאגו.

חסינות וחוק ההוד

המלך הספרדי חסין אישית מהעמדה לדין בגין מעשים שביצעו שרי הממשלה בשם המלך.[2] אף על פי שהממשלה פועלת בשמו של המלך, מעשיה אינם תקפים אלא אם כן הם נחתמו על ידי שר, שבחתימתו נוטל על עצמו אחריות פוליטית ומשפטית על המעשה הנדון. מנהג זה משקף את הרעיון של חסינות הריבון שהתפתחה במונרכיות חוקתיות דומות. התפיסה המשפטית של חסינות הריבון התפתחה להיבטים אחרים של חוק החסינות בדמוקרטיות ליברליות דומות, כגון חסינות פרלמנטרית וחסינות שיפוטית. מכיוון שלמלך ספרד יש חסינות ריבונית מוחלטת, לא ניתן להאשימו באף בית משפט במדינת ספרד. חסינות זו חלה הן על תיקים אזרחיים והן בתיקים פליליים. החסינות הריבונית שמורה אך ורק למונרך המכהן, ולא חלה על אף אחד אחר ממשפחת המלוכה. כאשר חואן קרלוס הראשון ויתר על כס המלוכה ליורשו פליפה השישי הוא ויתר אוטומטית על חסינותו הריבונית החוקתית וניתן להאשים אותו בבית משפט. עם זאת, חקיקה מיוחדת התקבלה על ידי הפרלמנט לפני התפטרותו וקבעה שהוא יכול להישפט רק על ידי בית המשפט העליון של ספרד.

המושג "חוק ההוד" (בצרפתית: Lèse-majesté, בספרדית: lesa majestad, נקרא גם פשע נגד הכתר) קיים במשפט הספרדי, והוא הפשע או העבירה הפוגעים בכבודו של ראש המדינה או המדינה עצמה. על פי סעיף 56 של חוקת 1978, המלך וכבודה של מדינת ספרד חד הם: "המלך הוא ראש המדינה, סמל אחדותה וקביעותה".[2] הפרת חוקי ההוד בספרד עלולה לגרור קנסות ועד שנתיים מאסר.[32] הרעיון נמצא באותו תחום משפטי כמו חקיקה האוסרת ביזוי דגל במדינות דמוקרטיות אחרות. בנוסף, החוק חל על כל ראשי המדינות הזרים המבקרים בספרד, על חברים אחרים במשפחת המלוכה ועל נשיא הממשלה הספרדי כפקיד הממונה על ידי המלך.

ב-2008 שרפו 400 בדלנים מקטלוניה תמונות של המלך והמלכה במדריד,[33] ובשנת 2009 נקנסו שני בדלנים מגליסיה על שריפת דמויות המלך.[34]

ירושה ועוצרות

על פי סעיף 57, כתר ספרד עובר בירושה על ידי ממשיכי דרכו של המלך חואן קרלוס הראשון באמצעות העדפת הבן הבכור.[2] בעת ניסוח החוקה החדשה, עורך הדין וחבר הקונגרס הליברלי חואקין סאטרוסטגוי (1909–1992) התעקש שהביטוי "היורש הלגיטימי של השושלת ההיסטורית" ייכלל בטקסט כדי להדגיש שהמלוכה היא מוסד היסטורי שקדם לחוקה או או למשטר הקודם.[1]

את כתר ספרד יירשו ממשיכיו של ה"מ דון חואן קרלוס הראשון מבורבון, היורש החוקי של השושלת ההיסטורית. הירושה לכס המלכות תעשה לפי סדר הבכורה והייצוג הקבוע, כשלקו הירושה הראשון עדיפות על פני הקווים הבאים; ובתוך אותו קו הדרגה הקרובה יותר על פני הרחוקה יותר; ובתוך אותה דרגה הזכר על פני הנקבה, ובאותו המין, הבכור על פני הצעיר.

המקור בספרדית
La Corona de España es hereditaria en los sucesores de S. M. Don Juan Carlos I de Borbón, legítimo heredero de la dinastía histórica. La sucesión en el trono seguirá el orden regular de primogenitura y representación, siendo preferida siempre la línea anterior a las posteriores; en la misma línea, el grado más próximo al más remoto; en el mismo grado, el varón a la mujer, y en el mismo sexo, la persona de más edad a la de menos.
— פרק II הכתר, סעיף 57 (1), החוקה הספרדית מ-1978.[2][20]

העדפת הזכר הבכור נהוגה בספרד מאז המאה ה-11 בכל הממלכות היורשות של הממלכה הוויזיגותית, ומקודדת בסייטה פארטידס, כאשר נשים יכולות לרשת בנסיבות מסוימות.[35] עם זאת, עם עלייתו של פליפה החמישי בשנת 1700, הראשון מבין הבורבונים הספרדים, נאסר על נשים לרשת את המלוכה עד שפרדיננד השביעי החזיר את הזכות וקבע את בתו הבכורה איזבלה כיורשתו עד 1833.

הוויכוח על תיקון חוק הירושה של הכתר התחדש ב-31 באוקטובר 2005, כאשר אינפנטה ליאונור נולדה למלך ומלכת ספרד הנוכחיים. תיקון החוק לבכורה מוחלטת יאפשר לבכור לרשת את כס המלוכה, בין אם הוא זכר או נקבה. ממשלת ספאטרו הכריזה על כוונתה לתקן את חוק הירושה, אולם עם הולדת בתו השנייה של המלך הנושא נדחה. ב-2006 הוציא המלך חואן קרלוס צו שפרסם את הירושה לתוארי אצולה מהעדפה גברית לבכורה מוחלטת.[25] מכיוון שסדר הירושה לכתר מקובע בחוקה, הרפורמה בו מחייבת תהליך מסובך הכולל פיזור הפרלמנט, בחירות חוקתיות ומשאל עם.

אם כל קווי הירושה הקבועים בחוק ייכחדו, החוקה שומרת לקורטס חנרלס את הזכות להעניק את הירושה "באופן המתאים ביותר לספרד".[2] חוקת 1978 פוסלת את חברי משפחת המלוכה (כמו גם את צאצאיהם) מירושה אם הם מתחתנים נגד האיסור המפורש של המלך והקורטס חנרלס.[2]

מבחינה חוקתית, היורשים הנוכחיים של פליפה השישי הם:[2] [36]

  1. לאונור, נסיכת אסטוריאס, בתו הבכורה של המלך.
  2. האינפנטה סופיה, בתו הצעירה של המלך.
  3. האיפנטנה אלנה, דוכסית לוגו, בתו הבכורה של המלך חואן קרלוס הראשון.
  4. פליפה חואן פרוילאן דה מרצ'אלאר אי דה בורבון, בנה של אינפנטה אלנה.
  5. ויקטוריה פדריקה דה מרצ'לאר אי דה בורבון, בתה של אינפנטה אלנה.
  6. האינפנטה כריסטינה, בתו הצעירה של המלך חואן קרלוס הראשון.
  7. חואן אורדנגארין אי דה בורבון, בנה הבכור של אינפנטה כריסטינה.
  8. פבלו אורדנגארין אי דה בורבון, בנה האמצעי של אינפנטה כריסטינה.
  9. מיגל אורדנגארין אי דה בורבון, בנה הצעיר של אינפנטה כריסטינה.
  10. אירן אורדנגארין אי דה בורבון, בתה של אינפנטה כריסטינה.

החוקה מתארת את עוצרות המלוכה ואת האפוטרופסות של איש המלך במקרה של קטינות או חוסר יכולת לתפקד.[2] העוצר והאפוטרופוס של המלך אינו בהכרח אותו אדם. במקרה של שהמלך קטין, האם או האב שנותרו בחיים, או קרוב המשפחה הבגיר הקרוב ביותר בתור לכס המלכות, ייכנס מיד לתפקיד העוצר, שבכל מקרה חייב להיות ספרדי.[2] אם מונרך הופך לחסר יכולת למלוך, וחוסר הכשירות מוכר על ידי הקורטס חנרלס, אזי נסיך אסטוריאס (יורש העצר) יהפוך מיד לעוצר, אם הוא בגיל. אם נסיך אסטוריאס הוא בעצמו קטין, הקורטס ימנה נציבות אשר עשויה להיות מורכבת מאדם אחד, שלושה או חמישה.[2] המונרך הקטין יכנס תחת האפוטרופסות של האדם המיועד בצוואת המלך הנפטר, ובלבד שיהיה בוגר ובעל אזרחות ספרדית.[2] אם לא מונה אפוטרופוס בצוואה, אזי האב או האם ייקחו על עצמם את האפוטרופסות, כל עוד הם נשארים אלמנים. אחרת, הקורטס חנרלס ימנה הן את יורש העצר והן את האפוטרופוס, שבמקרה זה לא יהיו אותו אדם.[2]

המלך, הממשלה והקורטס חנרלס

עותק של החוקה הספרדית, חתום על ידי המלך חואן קרלוס, מוחזק בארמון הקורטס.

החוקה מגדירה את תחומי האחריות של הממשלה.[17] הממשלה מורכבת מנשיא הממשלה ושרי המדינה. הממשלה מנהלת מדיניות פנים וחוץ, ממשל אזרחי וצבאי, והגנת האומה, הכל בשם המלך.[17] ההתערבות הישירה ביותר שהמלך מפעיל בהרכבת ממשלות ספרד היא בתהליך ההצעה והמינוי של נשיא הממשלה (Presidente del Gobierno de España).[17][37] לאחר הבחירות הכלליות לקורטס חנרלס, ונסיבות אחרות שנקבעו בחוקה, המלך נפגש עם ראשי המפלגות הפוליטיות המיוצגות בקורטס ומראיין אותם (בדומה להליך ההתייעצויות עם נשיא מדינת ישראל להקמת ממשלת ישראל), ולאחר מכן מתייעץ עם יושב ראש הקונגרס (שבמקרה זה, מייצג את כל הקורטס חנרלס).

  1. לאחר כל חידוש של הקונגרס ושאר המקרים הקבועים בחוקה, יציע המלך, לאחר התייעצות עם הנציגים שמונו על ידי הקבוצות הפוליטיות בעלות הנציגות הפרלמנטרית ובאמצעות יושב ראש הקונגרס, מועמד לנשיאות הממשלה.
  2. המועמד שהוצע בהתאם להוראות תת-הסעיף לעיל יגיש לקונגרס את התוכנית הפוליטית של הממשלה שהוא או היא מתכוונים להקים ויבקש את אמון הבית.
המקור בספרדית
  1. Después de cada renovación del Congreso de los Diputados, y en los demás supuestos constitucionales en que así proceda, el Rey, previa consulta con los representantes designados por los grupos políticos con representación parlamentaria, y a través del Presidente del Congreso, propondrá un candidato a la Presidencia del Gobierno.
  2. El candidato propuesto conforme a lo previsto en el apartado anterior expondrá ante el Congreso de los Diputados el programa político del Gobierno que pretenda formar y solicitará la confianza de la Cámara.
— פרק IV ממשלה ומינהל, סעיף 99 (1) & (2), החוקה הספרדית מ-1978.[2][17]

מבחינה חוקתית, המונרך רשאי להציע כל מי שיראה לנכון לתפקיד. עם זאת, עליו להציע את האדם בעל הסבירות הגבוהה ביותר ליהנות מאמון הקורטס ולהקים ממשלה, בדרך כלל מנהיג המפלגה בעלת הכי הרבה מושבים בקורטס.[17] ניתן לראות את הצעת המלך כאישור מלכותי לתהליך הדמוקרטי, תפיסה בסיסית המעוגנת בחוקת 1978. המלך יכול בדרך כלל להכריז על המועמד שלו למחרת הבחירות הכלליות.

מועמד המלך מוצג בפני הקורטס על ידי יושב הראש, שם המועמד והאג'נדה הפוליטית שלו נידונים ומוגשים להצבעת אמון (Cuestión de confianza) על ידי הקורטס.[17] רוב רגיל מאשר את המועמד ואת תוכניתו.[17] לאחר שהמועמד מאושר על ידי יושב ראש קונגרס הנציגים, המלך ממנה אותו לנשיא הממשלה החדש בטקס שנערך במעונו הרשמי של המלך.[17] במהלך טקס ההשבעה נשבע נשיא הממשלה על החוקה, לצד הביבליה.

עם זאת, אם לא הושג רוב בהצבעת האמון הראשונה, אזי אותו מועמד ותוכנית מוגשים מחדש להצבעה שנייה תוך ארבעים ושמונה שעות.[17] לאחר ההצבעה השנייה, אם אמון הקורטס עדיין לא מושג המונרך נפגש שוב עם המנהיגים הפוליטיים ועם יושב הראש, ומגיש מועמד חדש להצבעת אמון.[17] אם תוך חודשיים אף מועמד לא זכה באמונו של הקורטס, המלך מפזר אותו וקורא לבחירות כלליות חדשות.[17] הצו המלכותי של המלך נחתם על ידי יושב ראש הקונגרס.[17]

בשל מעורבותו בפוליטיקה של ספרד, המלך כבר מכיר את המנהיגים הפוליטיים השונים ברמה המקצועית, ולעיתים אף ברמה פחות רשמית וחברתית יותר, מה שמקל על פגישתם לאחר הבחירות הכלליות. כך המלצה על מנהיג שמפלגתו משיגה רוב ושהמלך מכיר את המנשר המפלגתי שלו הפוך את תהליך המינוי לחלק יותר. במקרה של קואליציות, המנהיגים הפוליטיים נוהגים להיפגש מראש כדי לגבש הסכמים קואליציוניים לפני פגישתם עם המלך. לאחר שמונה, נשיא הממשלה מרכיב קבינט ששריו ממונים ומודחים על ידי המלך בעצת הנשיא. אף שר אינו רשאי לקבל את מינויו אלא לאחר השבעה לתפקיד בה הוא נשבע לציית לחוקה בנאמנות למלך.[1]

כבר ב-1975 הביע חואן קרלוס את עמדתו, לפיה תפקידו בממשלה של "הדמוקרטיה המוכתרת" יהיה בכך שהוא ייעץ וייכוון את הפעולה של הממשל, אך הממשלה תיקח יוזמה ללא צורך לערב את המלך בהחלטותיה.[1] לכן נמנע חואן קרלוס מלעמוד בראש ישיבות הקבינט למעט באירועים או נסיבות מיוחדות.[1] בדרך כלל המלך מנהל את ישיבות הקבינט פעם או פעמיים בשנה (בתדירות גבוהה יותר במידת הצורך) כדי לקבל מידע ישיר על ידי שרים על נושאים לאומיים ובינלאומיים לא-מפלגתיים.[1] עם זאת, המלך אכן נפגש מדי שבוע עם נשיא הממשלה, בדרך כלל בימי שלישי בבוקר.[1] במהלך המיתון הכלכלי של סוף שנות ה-2000 שאחז במדינה, המלך השתמש בדיסקרטיות בהשפעתו כדי להקל על תגובה דו-מפלגתית למשבר.[5]

הממשלות והקורטס מכהנים למשך לא יותר מארבע שנים, כאשר הנשיא מגיש את התפטרותו למלך ומייעץ למלך לפזר את הקורטס, מה שיוביל לבחירות כלליות. בסמכותו של המלך לפזר את הקורטס אם בתום ארבע השנים הנשיא לא ביקש את פיזורו. הנשיא רשאי לקרוא לבחירות מוקדמות, אך לא פחות משנה לאחר הבחירות הכלליות הקודמות. בנוסף, אם הממשלה מאבדת את אמון הקורטס, עליה להתפטר. במקרה שנשיא נפטר או הופך חסר יכולת לתפקד בזמן כהונתו, אזי הממשלה כולה מתפטרת ומתבצע תהליך המינוי המלכותי. סגן הנשיא יקבל על עצמו בינתיים את התפעול השוטף, והוא עצמו עשוי להיות מועמד על ידי המלך.

הסכמה מלכותית, מערכת המשפט ופרסום החוקים

החוקה מעניקה למלך את זכות המניעה (הסכמה מלכותית) ואת פרסום החוקים, בעוד פרק III לחוקה, הקורטס חנרלס, מתווה את הדרך בה מועברות הצעות חוק. על פי סעיף 91, תוך 15 ימים מהעברת הצעת חוק על ידי הקורטס חחנרלס, המלך ייתן את הסכמתו ויפרסם את החוק החדש. סעיף 92 מעניק למלך את הזכות לקרוא למשאל עם על פי עצת הנשיא ואישור קודם של הקונגרס.[2]

אף הוראה בחוקה לא מעניקה למלך את היכולת להטיל וטו ישירות על חקיקה. עם זאת, אף הוראה לא אוסרת על המלך למנוע את הסכמת המלוכה, ולמעשה לא מונעת את זכות הווטו.

על פי הפרק השישי של החוקה, הצדק בספרד "נובע מהעם ומנוהל מטעם המלך על ידי שופטים חברי הכוח השיפוטי".[18] הזכות המלכותית נשארה למנות את עשרים החברים למועצה הכללית של הכוח השיפוטי של ספרד (בית המשפט העליון של ספרד), ולאחר מכן למנות את נשיא בית המשפט העליון שהוצע על ידי המועצה הכללית, לפי סעיף 122 (3) לחוקה.[2][18] עם זאת, על פי מוסכמה, מינויים של המלך נעשים בעצת הממשלה.

המועצה הכללית של הרשות השופטת תורכב מנשיא בית המשפט העליון, שיעמוד בראשה, ומעשרים חברים שימנה המלך לתקופה של חמש שנים. מתוכם, שנים עשר שופטים מכל הקטגוריות השיפוטיות, בתנאים שנקבעו בחוק האורגני; ארבעה בהצעת קונגרס הנציגים, וארבעה בהצעת הסנאט, שנבחרו בשני המקרים ברוב של שלוש חמישיות מחבריו, בקרב עורכי דין ומשפטנים אחרים, כולם בעלי כשירות מוכרת ובעלי יותר מחמש עשר שנים של עיסוק במקצועם.

המקור בספרדית
Consejo General del Poder Judicial estará integrado por el Presidente del Tribunal Supremo, que lo presidirá, y por veinte miembros nombrados por el Rey por un periodo de cinco años. De estos, doce entre Jueces y Magistrados de todas las categorías judiciales, en los términos que establezca la ley orgánica; cuatro a propuesta del Congreso de los Diputados, y cuatro a propuesta del Senado, elegidos en ambos casos por mayoría de tres quintos de sus miembros, entre abogados y otros juristas, todos ellos de reconocida competencia y con más de quince años de ejercicio en su profesión
— פרק VI כוח משפטי, סעיף 122 (3).[2]

בנוסף, המלך ממנה את תובע המדינה בעצת הממשלה, לפי סעיף 124.[18] המלך רשאי להעניק חנינה בהתאם לחוק, אולם הוא אינו רשאי לאשר חנינה כללית לשרי ממשלה אשר נמצאו אשמים בבגידה, לפי סעיפים 62 ו-102.[18]

המלך ודיפלומטיה בינלאומית

חברות בארגון המדינות האיברו-אמריקניות. המלך פליפה השישי מכהן כנשיא הארגון.

מבחינה חוקתית המלך מאשר את שגרירי ספרד למדינות, ונציגים זרים לספרד מוסמכים בפניו. עם זאת, הממשלה מנהלת את המדיניות הדיפלומטית של המדינה מטעם המונרך.[2][4] בנוסף, נותרה באחריות המונרך להביע את הסכמת המדינה להתחייבויות ואמנות בינלאומיות, אשר חייבות להיות בהתאם לחוקה הספרדית.[2][4]

במהלך שלטונו פעל חואן קרלוס לפי מדיניות החוץ שטבע, מפגש ופיוס מחדש, מה ששיפר מאוד את מעמדה של ספרד בעולם.[1] המלך יישב מתחים היסטוריים ארוכי שנים ביחסים עם הולנד וטיפח קשרים עם צרפת וגרמניה שהובילו ישירות לכניסתה של ספרד לקהילה האירופית ולנאט"ו.[1] בעקבות המתיחות בין פרנקו לאפיפיור פאולוס השישי על רקע הרפורמות של ועידת הוותיקן השנייה, יחסיו האישיים של חואן קרלוס עם האפיפיורים שלאחריו שיפרו מאוד את היחסים הדיפלומטיים בין הכס הקדוש וספרד, ופאולוס השישי ברך את הרפורמות הדמוקרטיות של חואן קרלוס.[1] על פי ההיסטוריון צ'ארלס פאוול, מטרתו של המלך הייתה לזכות בקבלה מלאה של ספרד על ידי מעצמות אירופיות אחרות.[1] המלך, שהגדיר את עצמו אירופאיסט, זכה בפרס קרל הגדול היוקרתי בשנת 1982 על פעילותו למען דמוקרטיה ועל תמיכה באחדות אירופה.[1] החוקה מעניקה למלך אחריות מיוחדת בקידום יחסי ספרד עם חברי הקהילה ההיסטורית שלה, העמים שהיו חלק מהאימפריה הספרדית, וגם היחסים עם פורטוגל וברזיל.[2][4] במילוי אחריות זו, מלך ספרד מכהן כנשיא ארגון המדינות האיברו-אמריקאיות, בו חברות 24 מדינות מחצי האי האיברי, אפריקה, אמריקה הדרומית והמרכזית והקריביים. בזכות תמיכתו בדמוקרטיה, גורמים שונים בחברה הפוליטית האיברו-אמריקאית ביקשו את עצתו של המלך כיצד לעבור מדיקטטורה לדמוקרטיה.[1] בשל מאמציו, עד שנת 2008 נבחר המלך למנהיג הפופולרי ביותר בכל איברו-אמריקה.[6]

המלך נעזר במשלחותיו הדיפלומטיות במשרד החוץ, וחברים בכירים במשרד עומדים לרשות המלך כאשר הוא נמצא מחוץ למדינה ומייצג את ספרד.[38] בית המלוכה מתאם עם משרד החוץ כדי להבטיח התקשרויות דיפלומטיות מוצלחות. בנוסף, חברים אחרים במשפחת המלוכה, בעיקר נסיך אסטוריאס, עשויים לייצג את המדינה הספרדית בעולם. למרות שהמלוכה הספרדית אינה תלויה בממשלה, הנאומים המלכותיים מתאימים למדיניות החוץ של הממשלה כדי להקרין מאמץ דיפלומטי מאוחד. כדי להגיע לאיזון, כותבי הנאומים של בית המלוכה מתייעצים עם משרד החוץ כדי להבטיח שהנאומים הרשמיים ייצרו את הטון הדיפלומטי הרצוי ולתאם בין השקפותיו של המלך למדיניות הממשלה.[1][39] כאשר יש צורך, המלך וממשלתו עשויים להתמקד בשני היבטים שונים בהתקשרות דיפלומטית כאשר המלך ידגיש היבט אחד, כגון קידום הדמוקרטיה והיחסים ההיסטוריים, בעוד שהממשלה תתמקד בפרטים של תכנון אסטרטגי ותיאום דו-צדדי.

המלך ובני משפחת המלוכה ייצגו את ספרד באירופה, אמריקה הלטינית, בארצות הברית ובקנדה, מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בסין, יפן, הפיליפינים, אוסטרליה, ניו זילנד ומדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה. המלך ונסיך אסטוריאס הופיעו בארגונים בינלאומיים רבים הכוללים את האומות המאוחדות, מוסדות האיחוד האירופי, מועצת אירופה, ארגון מדינות אמריקה, אונסק"ו, ארגון העבודה הבין-לאומי והליגה הערבית. מאז שנת 2000 ייצג פליפה את ספרד במחצית מכל ההתקשרויות הדיפלומטיות.

המלך כמפקד העליון

סמל הכוחות המזוינים של ספרד

תפקידו של הכתר בכוחות המזוינים של ספרד נעוץ במסורת ובפטריוטיזם. תפקידו של המלך הספרדי בשרשרת הפיקוד של הכוחות נקבע בחוקת 1978, ובחוקים סטטוטוריים אחרים - חוקי הפרלמנט, צווים מלכותיים ועוד.[2]

על המלך מוטלת החובה... לשמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים.

— פרק II הכתר, סעיף 62 (H), החוקה הספרדית מ-1978.[2]

המלך משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים וסמכויות אחרות בעניין ההגנה הלאומית המפורטות בחוקה ובחוקים אחרים.

— פרק 1 הכתר, סעיף 3, חוק ההגנה הלאומית, 17 בנובמבר 2005[40]

עם זאת, פרק IV של החוקה מקנה את ניהול הכוחות המזוינים וגיבוש מדיניות ההגנה הלאומית לנשיא הממשלה, פקיד אזרחי הממונה על ידי המלך ומאושר על ידי קונגרס הנציגים הנבחר, וככזה מייצג את העם הספרדי.

צו מלכותי 1310 מ-5 באוקטובר 2007[41] מחייב את מועצת ההגנה הלאומית לדווח למלך, וקובע כי המלך יהיה יושב ראש המועצה כאשר הוא ישתתף בישיבותיה. מועצת ההגנה הלאומית היא הגוף המייעץ הגבוה ביותר בספרד בענייני ביטחון והגנה וממלאת את אותו תפקיד כמו המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. המלך חואן קרלוס עמד בראש הישיבה המלאה הראשונה של המועצה ב-10 בנובמבר 2007.[42] 

המלך פליפה השישי (שני מימין) משתתף בתרגיל של נאט"ו בסרגוסה, 2015

כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, המלך נושא בתפקיד הבכיר בשרשרת הפיקוד הצבאית. דרגות המלך כוללות את הקפטן הכללי של הצבא, חיל הים וחיל האוויר.[43] המלך הוא הקצין היחיד בצבא שמחזיק בדרגת גנרל חמישה כוכבים זו. המלך מגלה עניין רב בכל ההיבטים של המדיניות הצבאית כפי שמעידה "השתתפותו הישירה בחיי הכוחות המזוינים הספרדיים".[44] השתתפותו של המלך בחיי הצבא הספרדי נובעת מחובתו החוקתית "לתווך ולמתן" את העבודה הסדירה של מוסדות המדינה. מצופה מיורש העצר לשרת בכוחות המזוינים, וחואן קרלוס ופליפה השישי שירתו בחילות השונים של הכוחות המזוינים לפני שהפכו למלכים. המונרך הבהיר את רצונו לקרבה חזקה עם הכוחות המזוינים בנאומים לקציני הצבא:

אני לא מרגיש זר בחברתכם, ותפקידי אינם מוגבלים להיות המלך שלך ולהחזיק בפיקוד העליון של הכוחות המזוינים. אני גם בן לוויה שלכם ... אני מרגיש עוד אחד ביניכם ... כי נעורי נוצרו, כשלכם ועם רבים מכם, באקדמיות צבאיות שבהן משבחים סגולות ומחדירים תכונות שאינן משתנות בזמן או על ידי השינויים שעלולים להתרחש בחברה ... בלבי, בכל הווייתי, לצד אהבתי למדינה, נושבת רוח צבאית, ואני מרגיש מזוהה תמיד עם חבריי לצבא, עם דאגותיכם, צערכם, סיפוקיכם ותקוותיכם. אז כשאני רואה אתכם מאושרים, אני מאושר. כשאני מרגיש שאתם עצובים, אני עצוב. והכל, לחלוטין כל הדאגות שלך, כל הבעיות שלך לחלוטין נמשכות למלך ולקפטן גנרל - בן לוויתך - באותה עוצמה שהינכם מרגישים.

— נאום צבאי של חואן קרלוס בחג הפסחא, 1980

המלוכה מודרנית

פופולריות וביקורת

לפני המשבר הכלכלי בספרד ב-2008, המלוכה נהנתה באופן מסורתי מתמיכה ופופולריות רחבה בקרב האזרחים הספרדים מאז שיקומה החוקתי ב-1978, לפי פרננדו וייספין, נשיא מרכז המחקר הסוציולוגי של ספרד (Centro de Investigaciones Sociológicas, CIS).[45][46][47][48] לדברי וייספין, דירוג ההסכמה המסורתי של המלך, למעלה מ-70% לאורך השנים, עלה בעקביות על אלו של מנהיגים פוליטיים נבחרים, כאשר אחוז דומה של נשאלים חשבו שהמלך מילא תפקיד חשוב בשמירה על הדמוקרטיה הספרדית.[46] אמון הציבור במלכותו של חואן קרלוס "היה שני רק לזה של נציב קבילות הציבור".[46] בני משפחת המלוכה נבחרו באופן שגרתי בין הדמויות הציבוריות המכובדות ביותר בספרד,[49] ובשנת 2010 כ-75% מאזרחי ספרד דירגו את המלוכה "מעל כל מוסד ציבורי אחר במדינה", לפי ד"ר חואן דיאז-ניקולאס, נשיא CIS לשעבר.

המלך נחשב לרוב לאחת מעשרת הדמויות הפופולריות ביותר בספרד,[5] כאשר לא פחות מ-80% מהספרדים מאמינים שהמעבר של ספרד לדמוקרטיה לא היה מתאפשר ללא התערבותו האישית של המלך.[46] ההיסטוריון והביוגרף המלכותי צ'ארלס פאוול אמר לחדשות ה-BBC ב-2008 כי "יש תחושה עמוקה של הכרת תודה על תפקידו של המלך במעבר לדמוקרטיה, והסקרים מראים שהוא האינדיבידואל אליו מיוחסת הדמוקרטיזציה בצורה החזקה ביותר. תחושת הכרת התודה חוצה קווים מעמדיים ואידאולוגיים".[14]

לפני המשבר הכלכלי, חלק מהמשיכה של המלוכה עשוי להיות טמון במאפייניו האישיים של חואן קרלוס, שהפילוסופיה שלו על משפחתו, על יושרה אישית ועל מוסר עבודה חסר אנוכיות התגלו במכתבים פרטיים לבנו פליפה, נסיך אסטוריאס, בין 1984 ל-1985, כשפליפה למד באוניברסיטה בקנדה.[50][51] לפי חואן קרלוס אסור למלך לקבל את מעמדו כמובן מאליו אלא לעבוד לרווחת העם ו"להיראות מלא חיים גם כשאתה עייף; אדיב גם כשלא מתחשק לך; קשוב אפילו כאשר אתה לא מעוניין; מועיל גם כאשר זה דורש מאמץ [...] אתה צריך להיראות טבעי, אבל לא וולגרי; מטופח ומודע לבעיות, אך לא פדנטי או מתנשא".[50][51]

חואן קרלוס המשיך:

למי שאלוהים בחר להיות מלכים ולעמוד בראש מדינה אין ברירה אחרת אלא להתחיל להבין את החשיבות ואת המאפיינים המיוחדים של התפקיד, כי אפשר לומר שאנשים אלו מתחילים להיות בוגרים הרבה לפני בנים אחרים בני גילם. אם בחיים האלה חשוב לעצב ולחזק אופי מספיק כדי לאפשר לנו להנהיג, לא פחות מכך לדעת לציית. למרות התפקידים הגבוהים שאנו מחזיקים, תמיד יהיה חיוני לדעת שיש לנו גם חובות לבצע והציות כרוך תמיד בכבוד אמיתי [...] עלינו לבנות משפחה מאוחדת, ללא סדקים או סתירות, אסור לשכוח שעל כולם ועל כל אחד מאיתנו נשואות עיניהם של ספרדים שאותם עלינו לשרת בגוף ובנפש. איני רוצה להאריך עוד את מכתבי הראשון כדי לא לעייף אותך, אך אקווה שגם זה וגם הבאים שאני שולח לך ישאירו בך רושם עמוק ויקראו ברוגע וחשבו ברצינות.

— המלך חואן קרלוס הראשון לפליפה, נסיך אסטוריאס, 1984.[50][51]

עם זאת, המלוכה הפכה למוקד לביקורת חריפה מצד חלק מהשמאל והימין של הקשת הפוליטית הספרדית, ומצד בדלנים אזוריים. 22% מאזרחי ספרד חשים שרפובליקה תהיה צורת ממשל טובה יותר עבור ספרד, בעוד שבדלנים ותומכי עצמאות בחבל הבסקים ובקטלוניה מוחים נגד המלוכה כסמל החי של ספרד המאוחדת.[14][33][34][52] חלק מהשמאל מבקר את מוסד המלוכה כאנכרוניסטי, בעוד שהימין הרדיקלי מבקר את המלך חואן קרלוס באופן אישי משום שהוא נתן את הסכמתו המלכותית ואישורו בשתיקה למה שהם תופסים כאג'נדה ליברלית בספרד וחילוניות של החיים הספרדיים.[14][53]

המלוכה הפכה נתונה לביקורת מושחזת במהלך המשבר הכלכלי, במיוחד 2012 שהפכה למעין "Annus horribilis" (שנה נוראה) עבור המלוכה,[54] כאשר בני משפחת המלוכה נתפסו יותר ויותר כמחוץ למיינסטרים הספרדי ונגררו לשערוריות.[55][56] בשנת 2011 הואשם חתנו של המלך איניאקי אורדנגארין, דוכס פלמה דה מיורקה, בהלבנת הון ובחוסר תקינות על שימוש בקשר שלו למשפחת המלוכה למטרות רווח כספי אישי.[55][57] באפריל 2012 נכדו של המלך, פרוילן בן ה-13, ירה בעצמו ברגל במהלך אימון קליעה באחוזתו של אביו, מה שהזכיר תאונת אקדח דומה אך חמורה בהרבה שבה היה מעורב המלך בשנת 1956.[56] על פי היסטוריונים, חואן קרלוס בן ה-18 ניקה אקדח כאשר ירה בטעות למוות באחיו אלפונסו בן ה-14.[56] כמו כן, בשנת 2012 המלוכה נתפסה כחסרת קשר לעם במהלך המשבר הכלכלי, כאשר המלך יצא לציד בספארי בבוטסואנה בזמן שאזרחי ספרד סבלו מאבטלה משתקת ומצעדי צנע בבית.[56] יתרה מזאת, כשהוא לבוש באפוד ציד ורובה, המלך צולם מעל פיל מת שנשען על עץ.[56] למרות הידע הציבורי על העניין של המלך בציד,[58][59][60][61][62] התמונה הפעם עמדה בניגוד חד לחסותו על בית המלוכה הספרדי על הקרן העולמית לשימור חיות הבר. אף על פי שציד פילים חוקי בשמורת הציד בבוטסואנה, קרן חיות הבר העולמית מפרטת את הפילים כמין בסכנת הכחדה, והזעקה הציבורית הובילה את הקרן לשלול מהמלך את חסות הכבוד שלו ביולי 2012.[56][63][64] בשל מה שנתפס כנתק, התמיכה הציבורית במלוכה ירדה לשפל חדש של 49% בלבד, על פי סקר Metroscopia מדצמבר 2011.[55]

המלך נקט באמצעים כדי להחזיר את אמון הציבור במלוכה.[54][65] בעקבות השערורייה סביב דוכס פלמה דה מיורקה, המלך דיבר בנאומו הלאומי בערב חג המולד ב-2011 על כך שאיש אינו מעל החוק.[65] בנוסף התייחס המלך לביקורת המתמשכת על המלוכה על ידי פרסום התקציב שהושקע בבית המלוכה.[65] בשנת 2012, המלך ונסיך אסטוריאס התנדבו להפחתת שכר נוספת של 7% בהזדהות עם עם פקידי הממשל, והביאו את הכנסתו החייבת של המלך לשנת 2012 לכ-270,000 אירו, ושל הנסיך על 131,000 אירו.[64] על האירועים בספארי פרסם המלך התנצלות נדירה ואמר "אני מאוד מצטער. עשיתי טעות. זה לא יקרה שוב."[64] יתר על כן, המלך ונסיך אסטוריאס הגבירו את ההתקשרויות הציבוריות, במיוחד אלה בעלות אופי עסקי, במאמץ לקדם את "המותג ספרד", כפי שניסח זאת המלך.[54] המנטרה של המלך לעסקים הספרדיים הייתה "יצוא, יצוא, יצוא!"[54] אנשי עסקים ספרדים התגייסו למען המלך: "מנקודת מבט תאגידית, המלך חואן קרלוס הוא השגריר מספר אחז של ספרד", אמר ססאר אליירטה, יו"ר חברת התקשורת הספרדית טלפוניקה.[54] המלך גם תיווך בעסקה בשווי 9.9 מיליארד דולר עבור קונסורציום ספרדי בערב הסעודית לבניית קו רכבת מהירה על ידי מינוף יחסיו האישיים עם המלך הסעודי עבדאללה.[54][66][67] "ללא המלך, החוזה הזה לא היה יוצא לפועל", אמר שר החוץ הספרדי לשעבר מיגל מורטינוס.[54] תפקידו של המלך כ"דיפלומט עסקי" למען האינטרס של ארצו הובא לידי ביטוי במהלך שערוריית הספארי, שכן טיולו של המלך לספארי שולם על ידי מוחמד איאד קייאלי, איל בנייה סורי וידידו ותיק של המלך. השניים עבדו יחד על העסקה שהעניקה את פרויקט הרכבת המהירה לקונסורציום הספרדי.[54] עבור תומכי המלוכה המלך הוא "משאב שאין לו תחליף" בעל יחסים מיוחדים עם מנהיגי עולם אחרים.[54] המלך מקבל קרדיט על הקלת המתיחות בין ממשלת ספרד של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו לבין ממשלו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, תוך סיוע בפתרון מחלוקות באמריקה הלטינית.[54]

סקרי דעת קהל שפורסמו באפריל 2012 חשפו כי הציבור הספרדי סלח למלך ברוב המקרים על השערוריות, אך ייחל לשקיפות רבה יותר של המלוכה.[54] עם זאת, הביקורת גברה יותר ויותר כלפי בכירים רבים במשפחת המלוכה, כאשר החקירות המשיכו להיות בראש הכותרות במהלך 2013. למען שימור היציבות החוקתית הספרדית, ויתר חואן קרלוס הראשון על כס המלוכה ב-19 ביוני 2014 לטובת בנו הפופולרי יותר, פליפה השישי.[68][69]

עם זאת, בשנים האחרונות דעת הקהל על צורת הארגון של ראש המדינה הפכה מפולגת יותר ויותר, כאשר סקרים מגלים שיש תיקו כללי בין מונרכיסטים לרפובליקנים מאז 2018.[70][71][72]

למרות שזכה לשבח על תפקידו במעבר של ספרד לדמוקרטיה, המלך חואן קרלוס הראשון והמוניטין של המלוכה החלו לסבול לאחר שהתעוררו מחלוקות סביב משפחת מלוכה, שהוחרפו בשל המחלוקת הציבורית שהתמקדה במסע ציד הפילים שנערך בתקופה של שיא המשבר הכלכלי בספרד. מאז אוגוסט 2020, חואן קרלוס חי בגלות עצמית בשל קשרים בלתי הולמים לכאורה בעסקאות עסקיות בערב הסעודית.[73][74]

במהלך מגפת הקורונה בספרד נודע ב-2 במרץ 2021 ששתי אחיותיו של המלך פליפה, האינפנטות כריסטינה ואלנה, טסו לאיחוד האמירויות הערביות כדי לקבל את החיסון ולהימנע מנוהל ההמתנה של הספרדים.[75]

חסויות לצדקה, תרבות ודת

בני משפחת המלוכה מוזמנים לעיתים קרובות על ידי ארגוני צדקה, תרבות או דת ללא מטרות רווח בספרד או בעולם להפוך לפטרונים שלהם, תפקיד שמוכר על ידי החוקה הספרדית.[76] חסות מלכותית משדרת תחושה של אמינות, שכן הארגון נבדק לפי התאמתו. נוכחות מלכותית לעיתים קרובות מעלה מאוד את הפרופיל של הארגון ומושכת עניין ציבורי וסיקור תקשורתי שהארגון לא קיבל עד אז, מסייעת במטרת צדקה או אירוע תרבותי. בני המלוכה משתמשים בידועניות הרבה שלהם כדי לסייע לארגון לגייס כספים, להשפיע או לקדם את מדיניותו.

בני משפחת המלוכה גם רודפים אחר מטרות צדקה ותרבותיות המעניינים את עצמם במיוחד. בתור נסיך, עמד פליפה בראש קרן נסיך אסטוריאס (Fundación Príncipe de Asturias), שמטרתה לקדם "ערכים מדעיים, תרבותיים והומניסטיים המהווים חלק מהמורשת האוניברסלית של האנושות".[77] קרן נסיך אסטוריאס מקיימת טקסי פרסים שנתיים המכירים את תרומתם של יחידים, גופים וארגונים אשר מגיעים להישגים בולטים במדעים, במדעי הרוח או בעניינים ציבוריים. פליפה מכהן כנשיא קרן קודספה, המממנת פעילויות פיתוח כלכלי וחברתי ספציפיות באיברו-אמריקה ובמדינות אחרות, ומכהן כנשיא הסניף הספרדי של איגוד העיתונאים האירופיים, המורכב מאנשי מקצוע הישגיים בתחום התקשורת.[78] פליפה משמש גם כיושב ראש של כבוד של טקסי הפרסים הלאומיים של משרד התרבות.[79]

המלכה סופיה, אשתו של חואן קרלוס, מקדישה הרבה מזמנה לקרן המלכה סופיה (Fundación Reina Sofía).[80] העמותה, שהוקמה בשנת 1977 מתוך הונה הפרטי של המלכה, שמה לה למטרה לסייע, לקדם ולפתח את הצרכים הרוחניים והפיזיים של גברים ונשים מרקע מגוון, תוך התמקדות מיוחדת בקידמה, רווחה וצדק.[80] האינפנטה אלנה, דוכסית לוגו, בתו הבכורה של המלך, היא מנהלת הפרויקטים התרבותיים והחברתיים של קרן מאפרה,[81] בעוד אינפנטה כריסטינה, דוכסית פלמה דה מיורקה, בתו הצעירה של המלך, שימשה כשגרירה של רצון טוב באומות המאוחדות לאספה העולמית השנייה בנושא הזדקנות, והיא חברה בחבר הנאמנים של קרן דאלי, נשיאת הקרן הבין-לאומית לשיט נכים ומנהלת הרווחה החברתית בקרן לה קאישה בברצלונה, שם היא מתגוררת עם משפחתה.[82]

המלך, המלכה והאינפנטה כריסטינה חברים בקבוצת בילדרברג, צוות חשיבה לא רשמי שבמרכזו יחסי ארצות הברית ואירופה.[83][84][85]

המלך חואן קרלוס ייסד מסורת של נאומים לאומיים שנתיים בערב חג המולד, מסרים אישיים שלו כמלך לאומה המשודרים ברדיו ובטלוויזיה באמצעות כלי תקשורת שונים.[86] המלך חואן קרלוס התייחס בדרך כלל לאתגרים חברתיים או כלכליים העומדים בפני האומה, כמו גם למסרים חיוביים של צדקה, רצון טוב ואמונה דתית. ב-2004 הנאום התייחס רבות לפיגועי 11 במרץ 2004 במדריד. ב-2006 הוא דיבר על הצורך להפוך לאומה מאוחדת נגד טרור (בתמיכה מרומזת במדיניות האנטי-טרוריסטית של ספאטרו), והזכיר את הכוח הגובר של המהגרים בספרד והעריך את תרומתם לכלכלה.

משק הבית של המלך

משק הבית המלכותי תומך ומקל על המלך ובני משפחת המלוכה במילוי האחריויות והחובות שלהם.[2][87] משק בית המלוכה ממומן באמצעות תקציבים שנתיים שמוקצים על ידי הממשלה בהתייעצות עם המלך ומובאים לאישור הקורטס, ולאחר מכן משולמים ישירות למלך. משק הבית המלכותי מתאם עם משרדי הממשלה השונים ומקבל את עצותיהם ותמיכתם במידת הצורך, אם כי משק הבית אינו חלק מהמינהל הממשלתי.[87] צוות משק הבית משרת את המונרך, ואינו מתפטר כאשר ממשלת ספרד מתפטרת בין בחירות. משק הבית המלכותי מנוהל על ידי ראש משק הבית, הבודק ומפקח על כל פעולות משק הבית באמצעות לשכות או משרדים שונים של המזכירות הכללית. ראש משק הבית נעזר במזכ"ל.[87] המזכירות הכללית מחולקת למחלקות שונות הכוללות את המזכירות של המלך חואן קרלוס (מאז 2014), תכנון ותיאום, המזכירות של המלכה, שירותי הביטחון, תקשורת, טקסים, וניהול, תשתיות ושירותים.[87] לפני התפטרותו של אביו, לפליפה השישי הייתה מזכירות משלו כנסיך אסטוריאס.

הכוחות המזוינים של ספרד מיוצגים במשק הבית המלכותי על ידי ראש הלשכה הצבאית. ראש הלשכה הצבאית אינו מייעץ למלך בענייני ביטחון לאומי (זהו תפקידו של שר ההגנה), אלא מתאם פעולות וטקסים צבאיים בנוכחות וחסות מלכותית, ומכין את משפחת המלוכה לכל פעילות צבאית.[87] הלשכה הצבאית מנוהלת על ידי מפקד שעליו להיות לוטננט גנרל או גנרל פעיל בצבא הספרדי, ונמצא תחת פקודות ישירות של המלך.[87] למפקד משרד עם יועץ משפטי צבאי, מבקר וראשי מדורים לאיוש, פרוטוקול, תפעול ולוגיסטיקה.[87] למלך מוקצים עוזרים אישיים שיסייעו לו, לאשתו המלכה ולנסיכה סופיה.[87] העוזרים נלקחים מכל זרועות הכוחות המזוינים, מהצבא, מהצי, מחיל האוויר ומהמשמר האזרחי.[87] נסיכת אסטוריאס זכאית בעתיד לעוזרים אישיים מהצבא, הצי ומחיל האוויר.[87]

ראש משק הבית, המזכיר הכללי וראש הלשכה הצבאית נחשבים לסגל הניהולי הבכיר ושכרם דומה לזה של בכירי הממשלה.[87] בשנת 2004 העסיק בית המלוכה 100 אנשי צוות.

מחלקת יחסי הציבור של בית המלוכה מנהלת ומתחזקת אתר אינטרנט רשמי מטעם משפחת המלוכה. האתר מפרט מידע ביוגרפי על בני משפחת המלוכה הגרעינית, משרטט את פעילותם, מתעד נאומים שניתנו באירועים ומפרסם את יומן האירועים הקרובים שלהם. בנוסף, מחלקת יחסי הציבור מפרסמת את יומן המלך על פגישותיו הפרטיות ואת פרוטוקול הפגישות, כל עוד הצד השני מסכים.[5]

מעונות ואתרים מלכותיים

המלך והמלכה ממלאים תפקידים רשמיים רבים בארמון המלכותי במדריד.[88] עם זאת, המלך פליפה, המלכה לטיסיה ומשפחתם מתגוררים ב"ביתן", בית צנוע באחוזת אל פרדו, ליד מגורי הוריו בארמון סרסואלה.[15][89] המלך חואן קרלוס והמלכה סופיה מבלים את רוב זמנם בארמון לה סרסואלה, בקתת ציד לשעבר באחוזת אל פארדו בפאתי מדריד. ארמון אל פארדו עצמו שימש כ"בית הארחה" לביקורים של ראשי מדינות מאז שנות ה-80.

בתקציב השנתי לא נכללת תחזוקה של אתרי המלוכה הספרדיים, שנמצאים בבעלות המדינה ועומדים לרשות המלך כראש המדינה, אבל מנוהלים על ידי ה-Patrimonio Nacional (המורשת הלאומית) מטעם הממשלה. אתרי המלוכה הספרדיים פתוחים לציבור כאשר בני משפחת המלוכה לא נמצאים בהם. התחזוקה כוללת אחזקת שטחים, כוח אדם וקייטרינג.[87] התקציב מנוהל בהליכי חשבונאות מקצועיים של המינהל הציבורי, ונבדק על ידי מבקר הממשלה.[87] כל בני משפחת המלוכה כפופים למיסוי ומגישים מדי שנה דוחות מס הכנסה ומס עושר ומבצעים את התשלומים הרלוונטיים.[87]

חואן קרלוס החל מסורת של חופשות משפחתיות שנתיות באי פלמה דה מיורקה, והמשפחה שוהה בארמון מריוונט שם מאז שנות ה-60.[15] בשנת 2001 ניתנה לחואן קרלוס, הידוע כחובב שיט נלהב, יאכטה מטעם האיים הבלאריים וקונסורציום של עסקיים מקומיים, כחלק מהמאמץ לקשר את משפחת המלוכה עם האיים, ולקדם את האיים יעד תיירותי.[90] היאכטה, הידועה בשם הפורטונה, נמצאת גם היא בבעלות המדינה ומנוהלת על ידי ה-Patrimonio Nacional.[90]

תקציב שנתי ומיסוי

מבחינה חוקתית המלך זכאי לחלק מתקציב המדינה השנתי עבור ניהול משק הבית שלו, והוא מחלק כספים אלה באופן חופשי בהתאם לחוקים.[2][87] לפי משק הבית המלכותי, "מטרת המשאבים הללו היא להבטיח שראש המדינה יוכל לבצע את משימותיו בעצמאות הנעוצה בתפקידיו החוקתיים, וביעילות ובכבוד הראויים".[87] התקציב השנתי משלם את התגמולים לעובדי ההנהלה הבכירה, לעובדי ההנהלה ולעובדי מדינה בקריירה, לתפקידי איוש קלים אחרים ולהוצאות משרדיות כלליות.[87] משכורות ראש משק הבית, המזכ"ל ושאר צוות ההנהלה חייבות להיות דומות לפקידי מינהל אחרים בממשלה, אם כי הם אינם מהווים חלק מהממשלה או המינהל.[87] לכן שכרם של חברי סגל ההנהלה משתנה בהתאם לתנודות שכר השרים בממשלה.[87] בנוסף, התקציב השנתי משלם עבור תחזוקה והוצאות של בכירי משפחת המלוכה המקבלים על עצמם תפקידים מלכותיים.[87] התקציב שאושר על ידי הקורטס לשנת 2010 היה קצת פחות מ-7.4 מיליון אירו, תקציב גדול רק במעט מזה שהושקע על המלוכה הלוקסמבורגית, המדורגת אחרונה בתקציבה.[87] דיווח מ-2011 חשף כי רק 9.6% מ-8.4 מיליוני האירו שתוקצבו באותה שנה עבור המלוכה משולמים לבני משפחת המלוכה כ'משכורות וחובות ייצוגיות', כאשר ההפרש הוא של הוצאות תפעול של משק בית המלוכה כגון משכורות לעובדי משק הבית, פרמיות ביטוח והתחייבויות שונות.[65] בשנת 2012, המונרכיה התנדבה לקיצוץ נוסף של 7% בשכר כהזדהות עם פקידי הממשל.[64]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלוכה הספרדית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 Powell, Charles. Juan Carlos of Spain; Self Made Monarch. St. Martin's Press, Inc.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 2.27 2.28 2.29 2.30 2.31 2.32 2.33 2.34 Constitución española de 1978: 04 - Wikisource, es.wikisource.org (בספרדית)
  3. ^ Constitution of Spain 1978, Title II, Article 56, Subsection 2 and amended by Royal Decree 1368/1987, dated 6 November.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 פרק II, סעיף 56, תת-סעיף 1.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 "Spanish King rebrands for recession". The Independent. London. 2010-02-26. נבדק ב-2010-10-13.
  6. ^ "Casa Real: su presupuesto para 2021 es de 8,4 millones de euros". HOLA (בספרדית). 2021-01-30. נבדק ב-2021-07-31.
  7. ^ 19. P.K. Enepekides, `Das Wiener Testament des Andreas Palaiologos vom 7 April 1502', Akten des XI Internationalen Byzantinisten Kongresses, München 1958, ed. F. Dölger and H.G. Beck (Munich, 1960) 138-43, esp. 138.
  8. ^ Norwich, John Julius, Byzantium – The Decline and Fall, p. 446.
  9. ^ James Lockhart and Stuart Schwartz, Early Latin America. New York: Cambridge University Press 1983, p. 19.
  10. ^ Bergasa Perdomo, Oscar (2018). "La esclavitud en los imperios coloniales americanos: tráfico y mercados". In Luxán Meléndez, Santiago de; Figueirôa-Rêgo, João (eds.). El tabaco y la esclavitud en la rearticulación imperial ibérica (s. XV-XX). doi:10.4000/books.cidehus.5987. ISBN 9791036531132.
  11. ^ James Lockhart and Stuart Schwartz, Early Latin America. New York: Cambridge University Press 1983, pp. 346–52, 359–68.
  12. ^ John Hooper, The New Spaniards, 2001, From Dictatorship to Democracy
  13. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 "Spain's fast-living king turns 70". BBC News. 2008-01-04. נבדק ב-2009-06-18.
  14. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 John Hooper, The New Spaniards, 2001, An Engaging Monarchy
  15. ^ Spanish Constitution of 1978 (באנגלית): "Spanish Constitution of 1978/Preliminary Title - Wikisource". אורכב מ-המקור ב-4 ספטמבר 2010. נבדק ב-10 אוקטובר 2010.
  16. ^ 17.00 17.01 17.02 17.03 17.04 17.05 17.06 17.07 17.08 17.09 17.10 17.11 17.12 Constitución española de 1978: 06 - Wikisource, es.wikisource.org (בספרדית)
  17. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 Título VI. Del Poder Judicial
  18. ^ HOME - Congreso de los Diputados, www.congreso.es Section 56.3
  19. ^ 20.0 20.1 "Spanish Constitution of 1978" (PDF). Boletin Oficial del Estado (BOE). נבדק ב-5 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 21.5 21.6 Real Decreto 1368/1987, de 6 de noviembre, sobre régimen de títulos, tratamientos y honores de la Familia Real y de los Regentes. Boletin Oficial del Estado (BOE) no. 271, 12 November 1987, p. 33717. (Reference: BOE-A-1987-25284)
  21. ^ Goodman, Al; Mullen, Jethro; Levs, Josh (2 ביוני 2014). "Spain's King Juan Carlos I to abdicate". CNN. נבדק ב-2 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "Spain will have two kings and two queens". ארכיון מ-11 בינואר 2022. נבדק ב-14 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Real Decreto 470/2014, de 13 de junio, por el que se modifica el Real Decreto 1368/1987, de 6 de noviembre, sobre régimen de títulos, tratamientos y honores de la Familia Real y de los Regentes. Boletin Oficial del Estado (BOE) no. 149, 19 June 2014, p. 46399-46400. (Reference: BOE-A-2014-6477)
  24. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 25.5 "Nobility and Grandee Titles" (באנגלית). Spanish Ministry of Justice. 2008-01-04. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2009. נבדק ב-2009-05-31. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "No deben tolerarse las recompensas a torturadores (They should not tolerate rewards to torturers)". Amnesty International. 30 בינואר 2001. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Aznar pagó con dinero público a un 'lobby' de Washington para conseguir la medalla del Congreso de EEUU (אורכב 25.11.2011 בארכיון Wayback Machine)" (Cadena SER)
  27. ^ "Aznar: 'Muslims should apologize for occupying Spain for 800 years'". YouTube. נבדק ב-2008-01-03.
  28. ^ "Aznar se pregunta por qué los musulmanes no se disculpan 'por haber ocupado España ocho siglos'". El Mundo. נבדק ב-2008-01-03.
  29. ^ Royal Decree 1051/2002, 11 October, by which the Regulation of the Royal and Distinguished Spanish Order of Carlos III is passed. Boletin Oficial del Estado (BOE) no. 245, 12 October 2002, pg. 36085-36094. (Reference: BOE-A-2002-19803)
  30. ^ (Spanish) Order of 8 May 2000 by which the Regulation of the Royal and Very Distinguished Order of Carlos III is adapted to the current circumstances and conditions.
  31. ^ Govan, Fiona (2007-10-04). "Spanish King Juan Carlos defends monarchy". The Daily Telegraph. London. ארכיון מ-11 בינואר 2022. נבדק ב-2009-05-27. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ 33.0 33.1 "Protesters burn pictures of King Juan Carlos in Spain". Europa News. 2007-09-14. אורכב מ-המקור ב-8 בנובמבר 2010. נבדק ב-2009-06-01. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ 34.0 34.1 "Two fined for torching effigy of Spanish king". Expatica. 2009-06-01. אורכב מ-המקור ב-15 ביולי 2014. נבדק ב-2009-12-02. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Klapisch-Zuber, Christine (1992). A History of Women: Book II: "Silences of the Middle Ages". Cambridge, Massachusetts and London, England: The Belknap Press of Harvard University Press. 1992, 2000 (5th printing). Chapter 6, "Women in the Fifth to the Tenth Century" by Suzanne Fonay Wemple, p. 74. According to Wemple, Visigothic women of Spain and Aquitaine could inherit land and title and manage it independently of their husbands, and dispose of it as they saw fit if they had no heirs, and represent themselves in court, appear as witnesses (over the age of 14), and arrange their own marriages over the age of twenty.
  35. ^ Title II the Crown, Article 57 (1), the Spanish Constitution of 1978.
  36. ^ "The English Style Guide (Fifth edition: 2005 Revised: March 2009)" (PDF). European Commission Directorate-General for Translation. 2009-03-01. נבדק ב-2007-11-13.
  37. ^ "Spanish Ministry of Foreign Affairs and Cooperation". Spanish Ministry of Foreign Affairs and Cooperation. 2009-01-27. אורכב מ-המקור ב-13 בפברואר 2013. נבדק ב-2009-12-09. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ המלוכה הספרדית, בביצוע King Juan Carlos calls for an immediate cease fire in Gaza, סרטון באתר יוטיוב
  39. ^ BOE.es Ley Orgánica 5/2005, de 17 de noviembre, de la Defensa Nacional.
  40. ^ see BOE.es Real Decreto 1310/2007, de 5 de octubre
  41. ^ AFP, 10 October 2007.
  42. ^ see Ley 39/2007, de 19 de noviembre, de la carrera militar, article 2(1)
  43. ^ National Defense Directive 1/2000
  44. ^ Spanish Wikipedia article on Villespin
  45. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 "Spaniards say King Juan Carlos plays valuable role". World News. 2008-02-01. אורכב מ-המקור ב-2021-03-22. נבדק ב-2009-05-31.
  46. ^ Centro de Investigaciones Sociológicas Official website
  47. ^ Spanish Wikipedia article on the CIS
  48. ^ Burnett, Victoria (2008-10-17). "Spaniards A royal pain for the Spanish monarchy". The New York Times. נבדק ב-2009-12-02.
  49. ^ 50.0 50.1 50.2 Govan, Fiona (2008-03-29). "King Juan Carlos of Spain gives heir a correspondence course in ruling". The Daily Telegraph. London. נבדק ב-2009-06-01.
  50. ^ 51.0 51.1 51.2 Govan, Fiona (2008-03-29). "King Juan Carlos of Spain's letters to his son". The Daily Telegraph. London. אורכב מ-המקור ב-2013-04-21. נבדק ב-2009-06-01.
  51. ^ "Spanish TV head fired for cutting jeering king footage". Expatica. 2009-05-15. אורכב מ-המקור ב-6 ביולי 2014. נבדק ב-2009-06-01. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ Goodman, Al (2008-01-04). "Not so happy birthday for Spain's king". CNN. נבדק ב-2009-12-10.
  53. ^ 54.00 54.01 54.02 54.03 54.04 54.05 54.06 54.07 54.08 54.09 54.10 "Chastened King Seeks Redemption, for Spain and His Monarchy"
  54. ^ 55.0 55.1 55.2 Tremlett, Giles (2011-12-11). "Spanish royal family hit by fraud scandal". The Guardian. London. נבדק ב-2012-11-12.
  55. ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 56.4 56.5 Elkin, Mike (2012-04-16). "Spanish royals under fire". The Daily Beast. נבדק ב-2012-11-12.
  56. ^ "El Rey aparta a Urdangarin por su comportamiento 'no ejemplar'".
  57. ^ "Desde nuestros comienzos hasta hoy". WWF. נבדק ב-2012-04-15.
  58. ^ WWF. "Cazador blanco, sangre azul". אורכב מ-המקור ב-18 באפריל 2012. נבדק ב-2012-04-15. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ Romania: Elite Hunting Spree Sparks Calls For Better Animal Protection, RFE/RL, 27 January 2005.
  60. ^ "Royal row over Russian bear fate", BBC, 20 October 2006.
  61. ^ WWF (2004-03-24). "King's bison shoot stirs anger of conservation groups". The Guardian. London. נבדק ב-2012-04-15.
  62. ^ WWF asks to speak to king
  63. ^ 64.0 64.1 64.2 64.3 Roberts, Martin (2012-07-21). "King no longer president". Telegraph.co.uk. London. ארכיון מ-11 בינואר 2022. נבדק ב-2012-08-19. {{cite news}}: (עזרה)
  64. ^ 65.0 65.1 65.2 65.3 Galaz, Mábel (2011-12-28). "El Rey cuenta su salario: 292.752 euros". El País (בספרדית). ISSN 1134-6582. נבדק ב-2023-01-15.
  65. ^ "Al Shoula-Led Group Wins Saudi Contract for Haramain Railway" Bloomburg Businessweek
  66. ^ “Saudi railway to be built by Spanish-led consortium" "BBC News Business"
  67. ^ Minder, Raphael (2 ביוני 2014). "A King Makes a Powerful Change, for Stability". The New York Times. נבדק ב-2 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ "Spain's King Attends Last Parade Before Abdication". Time Magazine. Associated Press. 8 ביוני 2014. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2014. נבדק ב-8 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  69. ^ "España sigue siendo monárquica gracias a los andaluces y a pesar de catalanes y vascos". El Confidencial (בספרדית). 2019-06-19. נבדק ב-2020-06-18.
  70. ^ "Empate técnico por primera vez: la República ya tiene tanto apoyo como la Monarquía". El Español (בEuropean Spanish). 2019-01-10. נבדק ב-2020-06-18.
  71. ^ "Sondeo | Los españoles prefieren república a monarquía por una mayoría absoluta". publico.es. נבדק ב-2020-06-18.
  72. ^ "Spain's former king to go into self-imposed exile amid corruption allegations". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 2020-08-04. נבדק ב-2021-03-02.
  73. ^ Minder, Raphael (2020-08-03). "Juan Carlos, Spain's Former King, Quits Country Amid Multiple Investigations". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-03-02.
  74. ^ "Las infantas Elena y Cristina se vacunaron en Emiratos aprovechando una visita a Juan Carlos I". elconfidencial.com (בספרדית). 2021-03-02. נבדק ב-2021-03-02.
  75. ^ Constitución española de 1978 Título II. De la Corona
  76. ^ "Prince of Asturias Foundation". אורכב מ-המקור ב-25 באוגוסט 2019. נבדק ב-12 ביוני 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ Codespa Foundation (אורכב 04.05.2009 בארכיון Wayback Machine)
  78. ^ Delivery of the National Awards of the Ministry of Culture 2008
  79. ^ 80.0 80.1 Inicio - ES, www.fundacionreinasofia.es
  80. ^ Infanta Elena
  81. ^ Infanta Cristina
  82. ^ Oliver, Mark (4 ביוני 2004). "The Bilderberg group". The Guardian. London. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ "Bilderberg Meeting of 1997 Assembles". PR Newswire. 13 ביוני 1997. אורכב מ-המקור ב-30 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  84. ^ "Bilderberg Group Meets in Athens Amid Tight Security". NASDAQ.
  85. ^ המלוכה הספרדית, בביצוע Mensaje de S.M. Juan Carlos I – 2008, סרטון באתר יוטיוב
  86. ^ 87.00 87.01 87.02 87.03 87.04 87.05 87.06 87.07 87.08 87.09 87.10 87.11 87.12 87.13 87.14 87.15 87.16 87.17 87.18 87.19 87.20 Inicio - Castellano - Casa Real, www.casareal.es
  87. ^ National Heritage Official Website
  88. ^ "Su casa: Aquí vivirán después de casarse" [Your Home: They will live here after their wedding]. El Mundo (בספרדית). 2004. נבדק ב-2009-12-02.
  89. ^ 90.0 90.1 "El yate del Rey sale más caro". El Siglo. נבדק ב-17 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35923193המלוכה הספרדית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המלוכה_הספרדית&oldid=2469312"