קונגרס טוקומן

קונגרס טוקומן (בספרדית: El Congreso de Tucumán) הוא אספה מחוקקת (חוקים וחוקה) של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, כיום - ארגנטינה, שהתקיימה בהתחלה בטוקומן ולאחר מכן בבואנוס איירס בשנים 1816-1820. הוא מוכר בעיקר בזכות הכרזת העצמאות של ארגנטינה והחוקה הארגנטינאית משנת 1819.

המהפכה והעצמאות

ב-1810 התרחשה בתת ממלכת ריו דה לה פלטה מהפכת מאי יסדה את הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, הישות העצמאית שקמה אך עדיין ראתה עצמה באופן פורמלי נאמנה למלך ספרד, פרננדו ה-7, שהיה עצור באותה עת בצרפת שבשליטת נפוליאון, ושכבשה את ספרד והמליכה במקומו את ז'וזף בונפרטה -אחיו של נפוליאון.

כך בכל הגופים שמשלו החל מהחונטה הראשונה: ההצהרות בעל פה ובעיתונות המקומית התייחסו במפורש לעצמאות של הפרובינציות, אך במסמכים הדיפלומטיים שנשלחו לאירופה המשיכו להחזיק במה שמכונה "המסיכה של פרננדו" (máscara de Fernando): לכאורה הם נאמנים למלך ולא לגופים שקמו באזורים הלא כבושים של ספרד והתיימרו לייצג אותו בהיעדרו.

האסיפה הכללית בבואנוס איירס הדיחה את הטריאומווירט בסוף 1813 ומינתה במקומו דירקטור (Director supremo) שהיה נבחר לתקופה של שנתיים. באפריל 1815 הודח הדירקטור השני - קרלוס מריה דה אלוואר (Carlos María de Alvear) והאסיפה התפזרה.

הקמת הקונגרס

במקום אלוואר, הקבילדו של בואנוס איירס (Cabildo de Buenos Aires‏ ) בחר בגנרל חוסה רונדו (José Rondeau) שפיקד במקביל על צבא הצפון, נעזר במחליף שישב בבירה עצמה, והיה כפוף לחונטה מפקחת שהתמנתה אף היא בידי הקבילדו.

החונטה הכריזה על "מצב ביניים" (estatuto provisional) ב-5 במאי 1815 שפיקח על פעילות הדירקטור ושלא הייתה לו משמעות מעשית רבה, למעט סעיף 30 שקבע שעליו לזמן לטוקומן נציגים מכל היישובים שיחוקקו חוקה.

הזימון בוצע על ידי הדירקטור המחליף איגנסיו אלווארס תומאס (Ignacio Álvarez Thomas), במחצית השנייה של 1815, והם נבחרו בסוף אותה שנה ובתחילת 1816 לפי המפתח של נציג לכל 15,000 איש.

הבחירה בטוקומן נעשתה בשל התנגדות הפדרלים לבחירה בבואנוס איירס כפי שקרה עם האסיפה משנת 1813. טוקומן הייתה מספיק רחוקה הן מבואנוס איירס והן מהבנדה אוריאנטל ומהשפעתו של ארטיגס , שכנה במרכז הטריטוריה של תת הממלכה לשעבר, והייתה מוגנת בידי צבא הצפון בפיקוד רונדו שהמטה שלו שכן בה.

הישיבות החלו ב-24 במרץ 1816 בנוכחות 33 נציגים, במבנה שנשכר במיוחד לשם כך והוכרז כאתר לאומי היסטורי ב-1941.

הנציגים

הנציגים (ומספרם) הגיעו מהפרובינציות הבאות:

• בואנוס איירס (7)
• קטמרקה (2)
• קורדובה (4)
• צ'רקס (כיום סוקרה) (3)
• צ'יצ'אס (דרום בוליביה של היום) (2)
• חוחוי (1)
• לה ריוחה (1)
• מנדוסה (2)
• מיסקה (דרום בוליביה של היום) (1)
• סלטה (3)
• סן חואן (2)
• סן לואיס (1)
• סנטיאגו דל אסטרו (2)
• טוקומן (2)

היו ביניהם עורכי דין, אנשי דת ואנשי צבא.

אזורים רבים מאלטו פרו (כיום בוליביה) היו תחת שלטון המלוכנים ולכן לא יכלו להשתתף, וגם אלו שכן בחרו נציגים - עשו זאת במהלך המסע של רונדו לשם, ומשהוא הובס - הם חזרו לידי המלוכנים, ולא תמיד נציגיהם יכלו להשתתף בקונגרס.

הפרובינציות בבנדה אוריאנטל ובליטורל לא שלחו נציגים כי היו בעיצומה של מלחמת אזרחים נגד השלטון המרכזי (קורדובה נטתה לצידם אך לא השתתפה בפועל בלחימה).

פרגוואי הייתה למעשה מדינה עצמאית מספרד ומנותקת מהפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, וב-1813 הקונגרס הלאומי שלה החליף את שמה מ"הפרובינציה של פרגוואי" ל"רפובליקה של פרגוואי".

פעילות הקונגרס

בית העצמאות הארגנטינאית (Casa de la Independencia Argentina) בטוקומן

בישיבות הראשונות נקבעו התקנות הפנימיות ונבחרו יושב ראש ושני מזכירים.

כדי להיבדל מהאסיפה של 1813 - הנציגים נחשבו לנציגי היישובים ולא לנציגי האומה, ובכך הם הכפיפו את עצמם לציבור בוחריהם ולא למדינה.

אחד הנציגים מהבירה לקח על עצמו לפרסם עיתון יומי על פעולות הקונגרס ושלח אותו לעירו, ובזכות זאת הם ידועים כיום.

בשל ריבוי הנושאים העקרוניים לטיפול ולנוכח הקושי לנהל דיונים לגביהם במליאת הקונגרס - הוקמה ועדה שטיפלה בנושאים כמו:

• הצהרה לתושבים
• הכרזת העצמאות
• משלוח נציגים לספרד
• הסכמים בין פרובינציות
• שיטת הממשל
• תוכניות צבאיות
• מימון הפעילות הציבורית
• קביעת גבולות המדינה
• הקמת יישובים
• מערכת המשפט
• מערכת החינוך

פעולות ראשונות

הקונגרס טיפל בהתפטרותו של השליט הבכיר אלווארס תומאס (Álvarez Thomas) והחלפתו באנטוניו גונסלס בלקרסה (Antonio González Balcarce), ובהתפטרותו של רונדו מהפיקוד על צבא הצפון.

חודשים מעטים לאחר מכן בלקרסה הוחלף בידי הגנרל חואן מרטין דה פואירדון (Juan Martín de Pueyrredón) שמינה את מנואל בלגרנו (Manuel Belgrano) כמפקד צבא הצפון. הדבר יצר קרע עמוק עם נציגי סלטה וקורדובה ששאפו למנות לתפקיד את אחד הנציגים שנתמך על ידי גואמס (צבא הצפון הגן למעשה על סלטה).

נוכח נפילתה של סנטה פה בידי הפדרלים, הקונגרס שלח את אחד מנציגי קורדובה כדי להגיע עם תושבי העיר להסכם שבמסגרתו יכירו בשליט הבכיר וישלחו נציג לקונגרס, אך הוא הצטרף למפלגתו של ארטיגס ולקונגרס המזרחי (Congreso de Oriente) המתחרה שהלה הקים.

בישיבה סודית ב-6 ביוני השתתף בלגרנו ששימש בעבר כנציג הפרובינציות המאוחדות בבריטניה , והציע להקים מונרכיה חוקתית שבראשה יעמוד אחד מצאצאי האינקה ובירתה תהיה קוסקו (פרו), וכך גם להשתלב במגמות הראקציוניות באירופה של חיזוק המונרכיות לאחר נפילת נפוליאון, גם ליצור ברית עם האינדיאנים נגד ספרד, וגם לצרף את פרו לפרובינציות. ההצעה נפלה בעיקר בלחצם של נציגי בואנוס איירס שלא התלהבו מהעברת הבירה מהם לקוסקו..

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של הפרובינציות המאוחדות בדרום אמריקה, בספרדית ובקצ'ואה

בשנת 1814 המלך פרננדו ה-7 חזר לכס השלטון בספרד, דבר שהציג ככלי ריק את הנאמנות לכאורה של הפרובינציות אליו. בשל כך ובשל הצורך לזכות להכרה כמדינה עצמאית - היה צורך בהכרזת עצמאות.

סן מרטין ששימש אז כמושל קוז'ו אירגן את צבא האנדים לקראת חציית האנדים לצ'ילה, היה זקוק לסיוע שניתן היה להשיג בתור מדינה עצמאית, ולחץ על נציגי הפרובינציות של קוז'ו לקדם את הנושא.

באותה עת, אמצע 1816, כשהמלוכנים הצליחו להשיב לעצמם את מקסיקו, צ'ילה ואלטו פרו; רק הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (יחד עם פרגוואי והבנדה אוריינטל - כולן תולדות ישירות ועקיפות של מהפכת מאי 1810) היו עצמאיות, וב-9 ביולי 1816, היו"ר לפרידה (Francisco Narciso de Laprida) מסן חואן הכריז על עצמאותן של הרפובליקות המאוחדות:

בעיר המכובדת סן מיגל דה טוקומן, ב-9 לחודש יולי 1816, לאחר ישיבה מן המניין שסיכמה את הדיונים על היעד הגדול והמקודש של עצמאות היישובים שאותם הוא מייצג.

תושבי הארץ כולם דרשו בתוקף את שיחרורם מעריצות מלכי ספרד; ונציגיהם השקיעו את כל כישוריהם, טוהר כוונותיהם וענייניהם למען כך.

בסיומו של הדיון נשאלו הנציגים: האם תרצו שאיחוד הפרובינציות יהיה לאומה חופשית ועצמאית מספרד ומלכיה? ובחרדת קודש ענו אחד-אחד על תמיכתם המאוחדת בעצמאות המדינה, והצהירו כדלקמן:

אנחנו, נציגי הפרובינציות המאוחדות בדרום אמריקה, התכנסנו ופונים בזאת לשוכן במרומים, בשם וברשות היישובים אותם אנחנו מייצגים, ומכריזים בפני שמים, האומות ובני האדם על פני הארץ; בהתאם לעקרונות הצדק המנחים אותנו: הננו מצהירים על פני הארץ על רצונם המאוחד והבלתי ניתן לערעור של הפרובינציות לנתק את הכבלים האלימים שאזקו אותן למלכי ספרד, להשיב את הזכויות שנגזלו, ולהפוך במובן הנשגב לאומה חופשית ועצמאית מהמלך פרננדו ה-7, יורשיו וממלכתו.

נותר, בהמשך לכך, לעצב את דמותן בהתאם לדרישות הצדק ובכפוף לנסיבות.

כולן, ביחד ולחוד, מצהירות ומאשרות את מחויבותן להגשמת רצונן; ולהבטחת חייהן, נכסיהן ותהילתן.

לכל מאן דבעי ולכבוד האומות, מפורטת בזאת הצהרה בדבר יסודותיה העמוקים של הכרזה זו.

ההכרזה ניתנה באולם המליאה, חתומה בחתימת ידנו ובחותם הקונגרס, ומאושרת בידי נציגינו.

— תרגום חופשי מספרדית

ב-19 ביולי, בישיבה סודית, הנציג מדרנו (Pedro Medrano) מבואנוס איירס שינה את נוסח השבועה המתייחס לפרננדו ה-7 ל-"כל כובש חיצוני".

בניגוד למקובל, הכרזת העצמאות שינתה את שם המדינה ל-"הפרובינציות המאוחדות בדרום אמריקה" (Provincias Unidas en Sud América), שם בו לא נעשה שימוש עד כה. כנראה שבהשראת בלגרנו, הכוונה הייתה לקרוא לכל המושבות בדרום אמריקה להצטרף למדינה אחת שבירתה קוסקו.

יש להבהיר ששלושה נציגים נעדרו מהכרזת העצמאות - שניים מצ'יצ'אס באלטו פרו שהייתה אז בחזית הקרבות עם המלוכנים, ואחד מנציגי סלטה.

המונרכיה והפדרלים

החל מ-12 ביולי 1816 החלו הדיונים לגבי צורת הממשל, בעקבות ההצעה להקים מונרכיה חוקתית, הצעה שזכתה להתנגדות נחרצת של נציגי בואנוס איירס - גם מסיבות פרגמתיות, וגם מסיבות שמצטיירות כיום כגזעניות (בעקבות הצעתו של בלגרנו להמליך את אחד מצאצאי האינקה).

מספר ימים לאחר מכן נוסחה ההצהרה לאומות (Manifiesto a las Naciones) המבשרת על עצמאותן של הפרובינציות לשאר העולם. יחד עם זאת, אף מדינה לא הכירה בעצמאות עם הכרזתה ובמהלך 7 שנים אחריה.

זמן מה לפני ההכרזה, פורטוגל תכננה לפלוש לבנדה אוריינטל (כיום - אורוגוואי), והדבר יצא אל הפועל באוגוסט - כחודש לאחר הכרזת העצמאות, בתירוץ שארטיגס - מפקד המורדים בבנדה אוריינטל - לא הכיר בסמכותם של הדירקטור בבואנוס איירס והקונגרס בטוקומן.

הדירקטור עצמו ראה גם את חצי הכוס המלאה בפלישה הפורטוגלית וקיווה שהיא תסייע לו לחסל את ארטיגס - מנהיג הפדרלים, ולהשתלט על הפרובינציות בליטורל, בסופו של דבר זה לא קרה, ומבין הפרובינציות הפדרליות - רק קורדובה שלחה נציגים לקונגרס.

נציגות שנשלחה מהקונגרס ושנבחרה למעשה בידי הדירקטור פואירדון דאגה בסופו של דבר לאינטרסים של האוינטריסטים מבואנוס איירס ותמכה בפורטוגלים; וכתוצאה מכך מונטווידאו נכבשה בתחילת 1817, וחרף מלחמת מגן עיקשת של תושבי הבנדה אוריינטל - הם הובסו לבסוף ב-1820 והבנדה אוריינטל נותרה כבושה עד מלחמת ארגנטינה ברזיל.

ב-22 בנובמבר 1816, הקונגרס פרסם חוקה זמנית אשר לא יושמה בידי פואירדון .

המעבר לבואנוס איירס

מתחילת 1817 - המצב בחזית הצפונית הפך לבעייתי: בעקבות פלישתו של סן מרטין לצ'ילה, הגנרל המלוכני באלטו פרו - חוסה דה לה סרנה (José de la Serna) - החל בסדרת התקפות מתוך הערכה שעיקר המשאבים הצבאיים של הפרובינציות יופנו לצ'ילה ולא לחזית הצפון. גואמס היטיב להתגונן מפני לה סרנה והדף בדיעבד את כל התקפותיו, אך מראש נוצרה סכנה לביטחון הקונגרס.

ב-17 בינואר 1817, בישיבה האחרונה, הוחלט להעביר את הקונגרס לבואנוס איירס מכיוון שבה שכן הדירקטור שהיה אמור להיות מתואם איתו. נציגי קורדובה התנגדו ודרשו להתייעץ עם שאר הפרובינציות, וכתגובה הם גורשו מהקונגרס ונעצרו למספר שבועות.

מקובל להמשיך לקרוא לו "קונגרס טוקומן" גם בהתייחס להמשך פעילותו בבואנוס איירס.

משלב זה הוא היה נתון להשפעתה של בואנוס איירס: הדירקטור, העתונות המקומית, הציבור, ולבסוף - הקבילדו ש"בחר" נציגים לפרובינציות באלטו פרו שהיו תחת כיבוש מלוכני.

במהלך שנת 1817 והמחצית הראשונה של 1818 הקונגרס הקדיש את עצמו לעיסוק במושאים שוליים יחסית - למעט פרסום התקנון הזמני (Reglamento Provisorio), רבים מחבריו הוחלפו, העתון היומי (Redactor del Congreso) המשיך להתפרסם אך עורכו התחלף והוא איבד מחשיבותו.

החוקה האוניטריסטית של 1819

למרות שאחת ממטרותיו העיקריות של הקונגרס הייתה פרסום חוקה, קמה לכך התנגדות בשל חשיבותה של החוקה מחד והעובדה שהמדינה שזה עתה קמה טרם התגבשה, אך לבסוף התקבלה דעתם של נציגי בואנוס איירס שתמכו.

באוגוסט 1817 הוקמה ועדת החוקה שפרסמה את התקנון הזמני (Reglamento Provisorio) ומאוחר יותר הרחיבה ושינתה אותה לכדי חוקה.

ב-31 ביולי 1818 הקונגרס החל בדיונים על החוקה שהתבססה על:

• התקנון של החונטה מ-1815.
• החוקים של האסיפה משנת 1813.
• החוקה הספרדית מ-1812.

באותה תקופה נעשה ניסיון שלא צלח להפוך את הפרובינציות למונרכיה כדי לקדם שיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת, ונשלח נציג מהקונגרס עם הוראות למצוא נסיך מבית בורבון, ואף נמצא מועמד מתאים - קרלוס לואיס דה בורבון (Carlos Luis de Borbón - לימים יורש העצר קרלוס ה-6) שהיה אז בן כשנה.. כל זה במקביל לפרסום החוקה.

ב-22 באפריל 1819 פורסמה החוקה הארגנטינאית של 1819 שבמקור נקראה החוקה של הפרובינציות המאוחדות של דרום אמריקה. זו הייתה חוקה אריסטוקרטית ואוניטריסטית שלא קבעה אם מדובר ברפובליקה או במונרכיה, ופונס (Gregorio - Deán - Funes, העורך של El Redactor שדיווח מטקומן על דיוני הקונגרס) תיאר את החוקה על דרך השלילה ככזו שאינה דומה לאף חוקה מוכרת אחרת.

מעשית החוקה לא יושמה מעולם: הדירקטור המשיך לפעול כמקודם, והפרובינציות הפדרליות דחו אותו. אמנם מספר פרובינציות בחרו נציגים לשני בתי הנבחרים, אך המרידות שפרצו הובילו לבסוף לסיום שיטת הדירקטורים.

הפירוק

ב-9 ביוני 1819, לאחר שכל הצדדים פרקו עול וסירבו לציית לדירקטור פואירדון - כולל סן מרטין שסירב להחזיר את צבאו כדי להילחם בפדרלים בליטורל - הוא התפטר, והקונגרס בחר במקומו בגנרל חוסה רונדו (José Rondeau). רונדו המשיך במדיניות של קודמו: המשך הלחימה בפדרלים, בריתות עם הפולשים הפורטוגליים לבנדה אוריינטל, והסגת הצבאות שנלחמו למען העצמאות לטובת מלחמת האזרחים.

בינואר 1820 מצב הדירקטור היה בכי רע: למעט בואנוס איירס וקורדובה ובמידה מוגבלת - סלטה וקוז'ו, אף פרובינציה לא צייתה לו; ולבסוף גם קורדובה וקוז'ו הצטרפו לפדרלים, ורונדו שלט למעשה רק על בואנוס איירס. הוא החליט לצאת בעצמו להילחם נגדם, חואן פדרו אגירה (Juan Pedro Aguirre) נבחר כדירקטור מחליף, אך הוא הובס והפדרלים שהגיעו לשערי בואנוס איירס דרשו להחליף את השלטון. רונדו הציג את התפטרותו, אך לא בפני הקונגרס כמתבקש אלא בפני הקבילדו של בואנוס איירס. הקונגרס החליט להתפזר, הוטחו האשמות ונערכו מעצרים בקרב הנציגים על רקע התוכנית המונרכית שלא קרמה עור וגידים ושיתוף הפעולה עם פורטוגל, הם נמלטו מהעיר, והחלה האנרכיה של שנת 1820 בה ארגנטינה נותרה ללא שלטון מרכזי. החוקה של 1819 שקעה בתהום הנשיה, והקונגרס של טוקומן סיים את תפקידו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונגרס טוקומן בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0