מלחת

מכרה (המכונה Nitrary) טיפוסי להפקת נתרן חנקתי הבנוי ממרבצים (C) המכילים צמחייה נרקבת המעורבבת בדשן ועוברים הרטבה. לאחר זמן, אוסף הכורה את אבקת הנתרן החנקתי הנפלט ומעביר אותו למפעל (B), שם מרוכז החומר באמצעות הרתחה בדוד חימום (A). גרמניה, סביבות 1580

מְלַחַת (באנגלית: Saltpeter; בספרדית: Salitre) היא תערובת של המלחים אשלגן חנקתי (KNO₃) ונתרן חנקתי (NaNO₃), המופיעה בטבע כמחצב, לעיתים במעורב עם גבס, חול ומלחים נוספים. המרבצים הגדולים ביותר של מלחת מצויים במדבר אטקמה שבאמריקה הדרומית, בצפון צ'ילה של ימינו, לכן יש ומכנים אותה "מלחת צ'ילי". המלחים המופקים ממנה מופרדים ומשמשים לייצור דשנים, אבק שרפה וחומרי נפץ, ולכן נודעה לה חשיבות כלכלית רבה. היא כונתה בספרדית Oro Blanco ("הזהב הלבן") והשפיעה רבות על התפתחויות כלכליות ופוליטיות בהיסטוריה של צ'ילה.

גילוי מרבצי המלחת במדבר אטקמה במאה ה-19, וההכרה בערכם הכלכלי הרב, הביאו לסכסוכי גבול בין צ'ילה לבין שכנותיה בוליביה ופרו, ולפרוץ מלחמת האוקיינוס השקט (1879-1883), שבסיומה סיפחה צ'ילה את מרבית אזורי הכרייה של המלחת.

ממשלת צ'ילה מסרה את הזיכיונות לכריית המלחת לחברות זרות, רובן בריטיות, שהעסיקו אלפי פועלים בתנאי עבודה ירודים. עקב כך פרצה בסוף שנת 1907 שביתה של פועלי המכרות, ובעקבותיה שביתה כללית במחוזות הצפוניים של צ'ילה, שהסתיימה בטבח סנטה מריה דה איקיקה ב-21 בדצמבר, אירוע מכונן בתולדות תנועת הפועלים בצ'ילה.

בראשית המאה ה-20 פותחו בגרמניה שיטות לייצור מלאכותי של אשלגן חנקתי ונתרן חנקתי, ובעקבות זאת ירד ערכה של המלחת הטבעית לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכרייתה הצטמצמה מאוד מאז שנות ה-30.