אלחנדרו טולדו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
אלחנדרו סלסטינו טולדו מנריקה (בספרדית: Alejandro Celestino Toledo Manrique; נולד ב-28 במרץ 1946) היה במשך חמש שנים הנשיא ה-92 של פרו (28 ביולי 2001 - 28 ביולי 2006). הנשיא הפרואני הראשון ממוצא אינדיאני (אינקה), מנהיג האופוזיציה כנגד הדיקטטורה של אלברטו פוג'ימורי ואיש ימין - מרכז.
ביוגרפיה
טולדו נולד ב-1946, למשפחה אינדיאנית ענייה, מצאצאי האינקה, בכפר קטן במערב פרו, אחד מ-16 ילדי המשפחה, אשר שבעה מתוכם נפטרו. אביו היה פועל בניין ואמו מוכרת דגים בשוק. הוא עצמו עבד כמצחצח נעליים ומוכר עיתונים כבר מגיל שש. משבגר מעט היה לעיתונאי - כתב, בעיתון מקומי, בעיר הסמוכה לכפר הולדתו. בהיותו בן 20 זכה למלגה שאיפשרה לו להירשם ללימודים באוניברסיטת סן פרנסיסקו. ב-1970 הוא הצליח להשלים את לימודי התואר הראשון - BA בכלכלה ומינהל עסקים, בעזרת מלגה נוספת שקיבל כשחקן כדורגל, ותוך שהוא עובד לפרנסתו כמתדלק בתחנת דלק. הוא עבר לאחר מכן לאוניברסיטת סטנפורד ובה השלים תואר שני כפול - כלכלה של משאבי אנוש ב-1971 וכלכלה ב-1972.
לאחר סיום לימודי התואר הראשון והשני בכלכלה בארצות הברית חזר טולדו למולדתו ועבד בשירות הציבורי, במשרד העבודה הפרואני ובבנק המרכזי, וכן בגופים בינלאומיים שונים, כמו הבנק העולמי והאומות המאוחדות, ככלכלן.
ב-1979 הוא נישא לאליאן קארפ, יהודיה ילידת צרפת, 1953, בת לאב פולני ואם בלגית, שהייתה בצעירותה חברה בתנועת "השומר הצעיר", ואף עלתה לישראל. הם נפגשו באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, שם למדה גם קארפ לתואר שני, אמנם באנתרופולוגיה ולא בכלכלה כמוהו. ב-1987 הם התגרשו, וקארפ חזרה לישראל, אך ב-1994 טולדו הגיע אליה לישראל והם נישאו מחדש. בין לבין, שניהם קיבלו גם תואר שלישי - דוקטורט, כל אחד בתחומו. טולדו קיבל את הדוקטורט שלו בכלכלה ומשאבי אנוש ב-1993, בהיותו בן 47[1]. יש להם בת אחת, שנטל טולדו[2].
במקביל לעבודתו ככלכלן לימד טולדו כלכלה במוסדות פרואנים ועולמיים שונים, לרבות אוניברסיטת לימה, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת טוקיו ועוד.
פוליטיקה
ב-1994, לקראת הבחירות לנשיאות פרו שעמדו להיערך באפריל 1995 נכנס טולדו לראשונה לפוליטיקה. הוא הקים מפלגת מרכז חדשה בשם País Posible ("מדינה אפשרית"), ששינתה את שמה בהמשך ל-Perú Posible ("פרו האפשרית") והציע את עצמו כמועמד מטעמה לנשיאות המדינה. הוא זכה בבחירות אלה בכ-3% בלבד מהקולות (מקום חמישי), כאשר המנצח היה אלברטו פוג'ימורי, הנשיא המכהן, שנבחר בבחירות דמוקרטיות לתקופת כהונה שנייה (ניצח בסיבוב הבחירות השני את חוויאר פרז דה קוויאר). עם זאת, במהלך חמש השנים הבאות, בהן היו טולדו ומפלגתו באופוזיציה לפוג'ימורי, הם זכו למידה הרבה יותר גדולה של פופולריות.
לקראת בחירות אפריל 2000 התפתח בפרו משבר פוליטי סביב ריצתו של פוג'ימורי לנשיאות בפעם השלישית, בניגוד לחוקה, אך משבר זה הוכרע לטובת פוג'ימורי, אשר רץ בהן כמועמד למרות זאת. טולדו, אשר באותה עת כבר היה מועמד האופוזיציה העיקרי למול פוג'ימורי, נאלץ לקבל את העובדה הזו בעל כורחו. בבחירות עצמן ניצח ככל הנראה טולדו - סקרי דעת הקהל של יום הבחירות הראו כך - אולם ספירת הקולות בפועל זוייפה ככל הנראה על ידי תומכי פוג'ימורי, אשר נקבע רשמית כמנצח, גם אם לא זכה לפי תוצאות אלה ברוב מוחלט כנדרש. טולדו טען כי התוצאות זוייפו, ומשקיפים אובייקטיביים, לרבות משרד החוץ האמריקאי תמכו בטענתו זו. הוא סירב לרוץ מול פוג'ימורי בסיבוב השני ופוג'ימורי נכנס לתפקיד נשיא פרו בפעם השלישית ביולי 2000[3].
במהלך יולי - נובמבר 2000 התקיימו סדרת הפגנות ועימותים בלימה ובקונגרס הפרואני, בראשות אשתו של טולדו, אליאן קארפ הישראלית לשעבר, בהפגנות ברחובות, וטולדו עצמו בקונגרס הפרואני. פוג'ימורי הואשם על ידי בני הזוג טולדו - קארפ, בשחיתות ונדרש לוותר על כסאו. בסופם של ההפגנות והעמותים, בנובמבר 2000 הסכים פוג'ימורי לקבוע בחירות חדשות לנשיאות פרו במאי 2001, בהן הוא התחייב שלא לרוץ. ויתור זה לא סיפק את האופוזיציה, אשר כעבור כמה ימים הדיחה אותו פורמלית מהנשיאות והוא ברח ליפן כדי למנוע את העמדתו לדין. שרי ממשלתו התפטרו רשמית ב-19 בנובמבר 2000 וכעבור שלושה ימים, ב-22 בנובמבר 2000 מונה יו"ר הקונגרס הפרואני ולנטין פניאגואה לנשיא זמני.
נשיא פרו
הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות פרו נערך במועד אותו קבע פוג'ימורי, ב-29 במאי 2001. שני המובילים בסיבוב הראשון (איש מהם לא זכה ברוב מוחלט כנדרש) היו טולדו, איש הימין - מרכז ומולו אלאן גארסיה, איש השמאל - מרכז. גרסיה כבר כיהן כחמש עשרה שנה קודם לכן (1985 - 1990), כנשיא פרו, בלא הצלחה רבה מדי (סטגנציה כלכלית ואינפלציה משתוללת). בסיבוב השני, שנערך ב-3 ביוני 2001 ניצח טולדו את גרסיה ברוב דחוק - 52%:48%, ובכך נבחר לנשיא ה-92 של פרו, הנשיא האינדיאני הראשון שלה. את טקס הכתרתו הוא קיים במאצ'ו פיצ'ו, עירם של בני האינקה הקדומים[4][5].
סגן הנשיא השני של טולדו היה היהודי (ממוצא רומני) דייוויד וייסמן (בפרו נהוגים שני סגני נשיא). ב-2004 התפטר סגן הנשיא הראשון ראול דיאז קנסקו, ווייסמן הפך להיות סגן הנשיא הראשון והיחידי.
עלייתו של טולדו לנשיאות לוותה בציפיות גבוהות, שבלתי אפשרי היה לממשן. בנוסף, בשנת שלטונו הראשונה פקדה את פרו רעידת אדמה קשה, אשר גרמה למדינה לקשיים כלכליים לא מבוטלים. הוא החל את כהונתו, כתוצאה מכך, עם גידול באבטלה ובאינפלציה. ועוד, מדיניות הדה צנטרליזציה שהוא הנהיג, הפכה אמנם את פרו למדינה מודרנית, אולם כלפיו היא עוררה טינה מצד גורמים שונים, בעיקר באדמיניסטרציה הממשלתית, שאיבדו חלק גדול מכוחם. כמו כן, בערך באמצע תקופת כהונתו החלו לעלות האשמות שונות בשחיתות, הן כלפיו אישית והן כלפי אשתו. מהר מאוד ירדו אחוזי התמיכה בו ובסך הכל, במרבית תקופת כהונתו הוא קיבל תמיכה נמוכה יחסית ונחשב לנשיא בלתי פופולרי. זאת, למרות שהוא הצליח במדיניותו הכלכלית והחברתית בצורה מרשימה. הוא שמר על אחוזי צמיחה גבוהים יחסית של הכלכלה (מעל 6% לשנה בממוצע), שמר על גרעון תקציבי נמוך, שהגיע בסוף תקופת כהונתו לפחות מ-0.2% מהתוצר המקומי הגולמי, האינפלציה עמדה על כ-1.5% לשנה וגם האבטלה הייתה נמוכה. טולדו גם שיפר במידה מסוימת את מצבם של העשירונים התחתונים של החברה הפרואנית, אינדיאנים ברובם ואף היה הנשיא הראשון שמינה ראש ממשלה אשה - ביאטריס מרינו. במדיניות החוץ, שיפר טולדו את יחסי ארצו עם ארצות הברית, אך לא יותר מדי. למשל, פרו התנגדה לפלישה ולמעורבות האמריקאית במלחמת עיראק. הוא גם היה ממתנגדיו החריפים ביותר של הוגו צ'אווס נשיא ונצואלה.
מרצה ופוליטיקאי לאחר תקופת הנשיאות
עם סיום תקופת כהונתו ביולי 2006 (מאז הודח הנשיא אלברטו פוג'ימורי, הנשיא בפרו לא יכול להיבחר לשתי תקופות כהונה רצופות) חזר טולדו לארצות הברית ובמשך כחמש שנים כיהן באוניברסיטת סטנפורד כמרצה וחוקר, ובמכון ברוקינגס כחוקר. בתקופה זו כיהן בפרו כנשיא אלן גרסיה יריבו הוותיק.
טולדו חזר לפרו וניסה להיבחר שוב לנשיאות באפריל 2011. הוא נכשל כבר בסיבוב הראשון, כשהגיע למקום הרביעי עם כ-15.6% בלבד מהקולות. שני המתמודדים שהובילו ועלו לסיבוב השני והמכריע היו מועמדו של השמאל, שנתמך על ידי הוגו צ'אווס, למול בתו של פוג'ימורי. בין שני יריבים אלה בחר טולדו דווקא את מועמד השמאל אויאנטה אומאלה, אולם הוא הציב מראש תנאי לכך - ניתוק הקשר בין אומאלה לבין צ'אווס. אומאלה אכן נבחר לבסוף, גם אם ברוב דחוק ביותר ומפלגתו של טולדו תומכת בקואליציה שלו, אך לא הצטרפה לממשלה. טולדו פועל כיום בהתמדה בפרלמנט הפרואני למניעת כל סחף של הנשיא, יותר מדי שמאלה.
טולדו קיבל למעלה מ-50 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. הוא קיבל גם פרסים שונים בשל חיזוק הדמוקרטיה, הכלכלה וחופש העיתונות בפרו וב-2010 אף התקבלה החלטה מיוחדת בסנאט האמריקאי המוקירה את מעשיו אלה (המציע היה הסנטור צ'אק שומר מניו יורק).
ידיד ישראל
טולדו חבר כיום בחבר הנאמנים הבינלאומי של מרכז פרס לשלום.
ביולי 2010 הוא ייסד ביחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים את "יוזמת ידידי ישראל" - "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו: חוסה מריה אסנאר ראש ממשלת ספרד לשעבר, ואצלב האוול ראש ממשלת צ'כיה לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, דייוויד טרימבל זוכה פרס נובל לשלום וראש ממשלת צפון אירלנד לשעבר, ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, כשהמארחים הם "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי יהודי מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון[6]. טולדו וחבריו התנגדו למשל לנסיונותיו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה לכפות על ישראל נסיגה לגבולות 1967 וטענו שמדובר בניסיון לדה-לגיטימציה למדינת ישראל כולה, תחת מסווה[7], ועוד.
ספריו
- Cartas Sobre la Mesa, Instituto de Investigacion para el Desarrollo, segunda edicion, 2003, Lima, Peru.
- “The Challenge of Growth and Social Investment in the 90’s” (Chap. 1), Co- author in Alessandro Pio, Economic Adjustment and Social Development: Complementary or Conflict, Milan, Italy, ISLA, Insituto di Economia “Ettore Bocconi”, Universidad L. Bocconi, E.G.E.A., SPA, 1992.
- The Other Faces of Informal Society (Ed. with Alain Chanlat), Lima, IDE/ESAN and HEC (Ecole de Hautes Etudes Commerciales), University of Montreal, Canada. September 1991.
- Peru and Latin America in Crisis: How to Finance Growth (editor), Instituto de Desarrollo Economico, ESAN, Lima, Peru. (Second Edition, 1990).
- Economic Stabilization and social adjustment: evaluation of the first 90 days Peru Economic Program of 1990); technical forum (editor) Lima, ESAN/IDE, December 1990.
- “Can Education Policy Equalize Income Distribution in Latin America? The cases of Brazil, Mexico and Peru” (with M. Carnoy, I. Velloso, and J. Lobo). Saxon House, England, 1979.
ראו גם
לקריאה נוספת
- José Barreiro, Tim Johnson (2005). America Is Indian Country. Fulcrum Publishing. p. 184. ISBN 1-55591-537-X.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה קצרה של אלחנדרו טולדו, דוקטור לשם כבוד, באתר אוניברסיטת ויניפג
- שלומית לן, "יוסי מימן שיקר, בגד והשתמש בי": נשיא פרו לשעבר המואשם בעבירות שחיתות חושף את גרסתו לסכסוך, באתר גלובס, 12 ביולי 2019
הערות שוליים
26029093אלחנדרו טולדו