בנג'מין רובינס קרטיס
 | |||||||||
| בנג'מין רובינס קרטיס | |||||||||
| לידה | ווטרטאון, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניופורט, רוד איילנד, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מאונט אוברן, קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
בנג'מין רובינס קרטיס (באנגלית: Benjamin Robbins Curtis; ) היה עורך דין אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. קרטיס היה השופט העליון הראשון והיחידי שבא משורות המפלגה הוויגית. הוא גם היה הראשון מבין שופטי בית המשפט העליון שהיה בעל השכלה משפטית פורמלית והיחידי שהתפטר על רקע עניין עקרוני. הוא בלט כראש צוות ההגנה במשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון ובתור אחד משני השופטים שכתבו חוות דעת מיעוט בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד.[1]
ראשית חייו
בנג'מין קרטיס נולד בווטרטאון שבמסצ'וסטס, כבנם של לויס רובינס ובנג'מין קרטיס, רב-חובל של ספינת סוחר. קרטיס הצעיר למד בבית ספר ציבורי בניוטון וב-1825 הוא החל ללמוד בקולג' הרווארד, שם הוא ניצח בתחרות כתיבת מאמרים בשנת לימודיו הראשונה. בהרווארד הוא היה לחבר במועדון פורסליין (אנ'). ב-1829 הוא סיים את לימודיו והיה חבר באחוות פי בטא קפא.[2] ב-1832 הוא סיים את לימודיו בבית הספר הרווארד למשפטים ובהמשך אותה שנה התקבל ללשכת עורכי הדין.[3][4]
קריירה משפטית ופוליטית במסצ'וסטס
ב-1834 עבר קרטיס לבוסטון, שם הוא הצטרף למשרד עורכי הדין של צ'ארלס קרטיס. עבודתו בעיר נמל כמו בוסטון אפשרה לו להתמחות במשפט ימי הוא גם נודע בשל בקיאותו בחוקי הפטנטים.[5]
ב-1836 השתתף קרטיס ב"תביעת החירות" (Freedom suit) "הקהילה נגד אייויס" (Commonwealth v. Aves) כנציג ההגנה.[6] הרקע למקרה החל עם ביקורה של מרי סלייטר אצל אביה, תומאס אייויס, בבוסטון. סלייטר הביאה עמה שפחה צעירה בת שש בערך בשם מד. בעת שהותה בבוסטון חלתה סלייטר וביקשה מאביה שידאג למד עד שהיא (סלייטר) תחלים. אגודת נשות בוסטון נגד העבדות (Boston Female Anti-Slavery Society) ואחרים ביקשו הוצאת צו הביאס קורפוס נגד אייויס, בטענה שמד הפכה לחופשייה עקב הגעתה עם גבירתה למסצ'וסטס מרצונה החופשי של זו האחרונה. אייויס השיב לצו באומרו שמד היא שפחתה של בתו ושהוא החזיק בה כנציגה של בתו. קרטיס היה אחד מעורכי הדין שייצגו את אייויס.
בית המשפט העליון של מסצ'וסטס, בראשותו של למואל שאו, פסק שמד הייתה בת חורין והפך אותה לבת חסותו של בית המשפט. החלטה זו יצרה תקדים. בעוד שעל פי החלטות קודמות, נפסק שעבדים שהובאו מרצונם החופשי של אדוניהם למדינות חירות, והתגוררו בהן במשך שנים רבות, הפכו לבני חורין, פסק הדין "הקהילה נגד אייויס" היה הראשון שקבע שעבד שהובא מרצונו החופשי של אדוניו למדינת חירות, יחשב לחופשי מיד עם הגעתו למדינה זו. ההחלטה בתביעת חירות זו עוררה מחלוקת וגרמה לניכור מצד הדרום. הסיוע המשפטי שהעניק קרטיס למשפחת אייויס עמד בניגוד לחוות דעת המיעוט שכתב ב-1857 בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, 21 שנים מאוחר יותר בעת כהונתו בבית המשפט העליון של ארצות הברית.[7]
בפברואר 1846 היה קרטיס לחבר בתאגיד הרווארד (Harvard Corporation), אחד משתי מועצות המנהלים של אוניברסיטת הרווארד. ב-1849 הוא נבחר לבית הנבחרים של מסצ'וסטס.[8] הוא התמנה כיושב ראש ועדה לרפורמה במערכת המשפט של המדינה, שהגישה ב-1851 הצעת חוק מתאימה. חוק זה היה דוגמה לרפורמה שיפוטית והוא אושר על ידי בית המחוקקים ללא תיקון כלשהו.[9]
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-22 בספטמבר 1851 מונה קרטיס על ידי הנשיא מילרד פילמור במינוי פגרה כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של לוי וודברי שנפטר. הסנאטור דניאל ובסטר שיכנע את הנשיא פילמור למנות את קרטיס למשרה והיה התומך העיקרי בו.[10] ב-11 בדצמבר הוגש מינויו של קרטיס באופן רשמי לסנאט של ארצות הברית והוא אושר ב-20 בדצמבר. קרטיס היה הראשון מבין שופטי בית המשפט העליון שקיבל את תואר המשפטים שלו מבית ספר למשפטים. השופטים שקדמו לו קיבלו את הכשרתם ב"קריאה עצמית" (Reading law), שהייתה סוג של חניכות במשרד עורכי דין, או שלמדו בבית ספר למשפטים מבלי לקבל תואר.[10][11]
בחוות דעתו בפסק הדין "קולי נגד מועצת המפקחים" (Cooley v. Board of Wardens) הוא קבע שסמכות המסחר חלה על חוקים הקשורים לניתוב. חוקי המדינות שקשורים לסמכות המסחר יכלו להיות תקפים כל עוד לא הביע הקונגרס את דעתו בעניין. מצב זה פתר מחלוקת היסטורית בנוגע לסמכויות הפדרליות בנוגע לסחר הבין-מדינתי. עד היום מהווה חוות דעתו של קרטיס תקדים חשוב לפתרון מחלוקות כאמור.[10] בתיק זה פירש בית המשפט את סעיף המסחר בחוקת ארצות הברית. השאלה שעמדה בתיק זה הייתה אם המדינות יכולות לפקח על הבטים של הסחר או שהקונגרס מחזיק באופן בלעדי את הסמכות לפקח על הסחר. קרטיס סיכם שלממשלה הפדרלית הסמכות הבלעדית לפקח על הסחר רק כאשר במקרים בהם נדרשת אחידות לאומית. בכל מקרה אחר יכולות המדינות לפקח על הסחר.[11]
פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
ערך מורחב – פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
קרטיס נודע כאחד משני שופטי בית המשפט העליון שכתבו חוות דעת מיעוט בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, שבה הוא חלק על פסק הדין של רוב השופטים בהרכב שדן בתיק. הוא טען נגד החלטת הרוב ששלל את חירותו של העבד דרד סקוט.[12] קרטיס ציין שבשל העובדה שהיו אזרחים אפרו-אמריקאים, הן במדינות הדרום והן במדינות הצפון כאשר נוסחה חוקת ארצות הברית, נמנו השחורים באופן ברור על "אזרחי ארצות הברית" שתמכו במסמך היסוד. הוא גם הביע את דעתו שבשל העובדה שרוב השופטים קבעו שלסקוט לא הייתה זכות עמידה בתיק, לא יכול היה בית המשפט למשיך ולפסוק בנוגע לזכויותיו.[10]
התפטרותו
ב-30 בספטמבר 1857 התפטר קרטיס מכהונתו בשל סערת הרגשות שלו כתוצאה מהאווירה הקשה שנוצרה בבית המשפט העליון כתוצאה מפסק דין דרד סקוט.[11][13] כפי שתיאר זאת אחד המקורות, "מחלוקת מרה וכפייה מצדו של רוג'ר טוני הובילו לעזיבתו של קרטיס את בית המשפט ב-1857".[14] אחרים גורסים שסיבת התפטרותו של קרטיס הייתה הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פיננסיות. קרטיס לא חיבב את משימות "סבבי הרכיבה" שהוטלו על שופטי בית המשפט העליון. הוא חש ניכור כלפי בית המשפט ולא נטה לשתף פעולה בעבודה עם אחרים. הוא לא חש עצמו כחלק מצוות, לפחות לא כחלק מצוות השופטים הזה. המרירות בנוגע לפסק הדין דרד סקוט הובילה לחוסר אמון הדדי. הוא לא היה מעוניין לחיות ממשכורת של 6,500 דולר לשנה, סכום שהיה נמוך מרווחיו כעורך דין במגזר הפרטי.[15]
אף על פי שקרטיס כיהן על כס השיפוט במשך שש שנים בלבד, הוא נחשב באופן כללי כשופט הבולט היחידי בתקופת נשיאותו של טוני בבית המשפט העליון, להוציא את טוני עצמו. הוא היה השופט העליון היחידי שהתפטר על רקע עניין עקרוני.[10]
שובו למגזר הפרטי
לאחר התפטרותו שב קרטיס לבוסטון לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי והיה לאחד מעורכי הדין המובילים בארצות הברית. במשך 15 השנים הבאות הוא הופיע במספר תיקים בבית המשפט העליון.[16]
ב-1868 שימש קרטיס כראש צוות ההגנה שייצג את הנשיא אנדרו ג'ונסון במשפט ההדחה שהתנהל נגדו בסנאט. הוא היה זה שקרא את התשובות לסעיפי ההדחה. נאום הפתיחה שלו ארך יומיים וצוין לשבח על בהירותו המשפטית.[17] קרטיס שיכנע את הסנאט שהליך ההדחה היה צעד משפטי ולא פוליטי, כך שנדרשה שמיעה מלאה של העדויות. בכך הציב קרטיס תקדים שהשפיע על כל תהליכי ההדחה שהתקיימו לאחר מכן.[10]
לאחר זיכויו של ג'ונסון במשפט ההדחה, דחה קרטיס את הצעתו של הנשיא להתמנות למשרת התובע הכללי של ארצות הברית. לאחר מותו של נשיא בית המשפט העליון סלמון צ'ייס ב-1873, היה קרטיס מועמד בעל סיכויים גבוהים להתמנות במקומו, אך הוא לא מונה לתפקיד.[16] ב-1874 הוא התמודד ללא הצלחה בבחירות למושב בסנאט של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס כנציג המפלגה הדמוקרטית.[17] סך כך הכנסותיו של קרטיס מפרישתו מכס השיפוט ב-1857 ועד מותו ב-1874 הגיעו ל-650,000 דולר.[16]
בנג'מין רובינס קרטיס נפטר ב-15 בספטמבר 1874 בניופורט שברוד איילנד. הוא נטמן בבית הקברות מאונט אוברן שבקיימברידג', מסצ'וסטס.
קישורים חיצוניים
- בנג'מין רובינס קרטיס באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "Famous Dissents - Dred Scott v. Sandford (1857)". PBS.
- ^ "Supreme Court Justices Who Are Phi Beta Kappa Members". Phi Beta Kappa. Archived from the original on September 28, 2011.
- ^ Harvard Law School (1890). "Quinquennial Catalogue of the Officers and Students of the Law School of Harvard University, 1817-1889".
- ^ Davis, William Thomas (1895). "Bench and Bar of the Commonwealth of Massachusetts, Volume 1".
- ^ A Memoir of Benjamin Robbins Curtis, LL. D.: Memoir (1879), p. 84.
- ^ Finkelman, Paul (2015). "Commonwealth v Aves (1836)". In Hinks, Peter; McKivigan, John (eds.). Abolition and Antislavery: A Historical Encyclopedia of the American Mosaic. ABC-CLIO. pp. 85–87.
- ^ "Commonwealth v. Aves".
- ^ "The Political Graveyard".
- ^ "Benjamin Robbins Curtis, Timeline of the Court". Supreme Court Historical Society. Archived from the original on March 20, 2010.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 Fox, John. "The First Hundred Years: Biographies of the Robes, Benjamin Robinson Curtis". Public Broadcasting Service.
- ^ 11.0 11.1 11.2 "Benjamin Curtis". michaelariens.com. Archived from the original on July 24, 2008.
- ^ Dred Scott v. Sandford - Dissenting Opinion by Benjamin R. Curtis
- ^ "Roger B. Taney". michaelariens.com. Archived from the original on May 16, 2008.
- ^ Vining Jr., Richard L.; Smelcer, Susan Navarro; Zorn, Christopher J. (January 26, 2010). "Judicial Tenure on the U.S. Supreme Court, 1790-1868: Frustration, Resignation, and Expiration on the Bench". Emory Public Law Research Paper (6–10): 9, 10.
- ^ Van Tassel, Emily Field; Wirtz, Beverly Hudson; Wonders, Peter. "Why Judges Resign: Influences on Federal Judicial Service, 1789 to 1992". National Commission on Judicial Discipline and Removal, Federal Judicial Center. pp. 13, 66, 123, 130. Archived from the original on June 1, 2010.
- ^ 16.0 16.1 16.2 Benjamin R. Curtis, Jr., ed. (October 19, 1879). "Judge Benjamin R. Curtis, A Memoir of Benjamin Robbins Curtis, LL.D. With Some of his Professional and Miscellaneous Writings". The New York Times.
- ^ 17.0 17.1 Wilson, James Grant. "Benjamin Robbins Curtis". Appletons Encyclopedia, vol 2, p. 35.
