מלוויל פולר
 | |||||
| מלוויל פולר | |||||
| לידה | אוגוסטה, מיין, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | סורנטו, מיין, ארצות הברית | ||||
| שם מלא | מלוויל וסטון פולר | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרייסלנד, שיקגו, אילינוי, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
מלוויל וסטון פולר (באנגלית: Melville Weston Fuller; 11 בפברואר 1833 – 4 ביולי 1910) היה פוליטיקאי, עורך דין ושופט אמריקאי מאילינוי, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1888 ועד למותו.
פולר נולד באוגוסטה, מיין. לאחר סיום לימודיו בקולג' בודין, הוא פתח משרד עורכי דין בשיקגו. הוא עבד גם כעורך עיתון וניהל את מסע הבחירות של מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות סטיבן דאגלס בבחירות לנשיאות של 1860. במלחמת האזרחים הוא כיהן במשך תקופת כהונה אחת בבית הנבחרים של אילינוי, ולימים טענו יריביו הפוליטיים שהוא היה מתנגד למלחמה. פולר היה לעורך דין בולט בשיקגו והיה נציג לוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית במשך מספר פעמים.
פולר דחה כמה הצעות לתפקידים שונים שהציע לו הנשיא גרובר קליבלנד לפני שנעתר להצעה להתמנות כנשיא בית המשפט העליון במקומו של מוריסון וייט שנפטר. על אף התנגדות מסוימת שהושמעה למינויו, אושר מינויו של פולר בסנאט. ב-1893 הוא דחה את הצעתו של קליבלנד להתמנות כמזכיר המדינה. הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון עד למותו והיה השני מתוך ארבעה מבין כל נשיאי בית המשפט (לאחר רוג'ר טוני ולפני הארלן סטון ופרד וינסון) שמונו על ידי נשיאים דמוקרטים.
כנשיא בבית המשפט העליון ישב פולר בכמה פסקי דין חשובים. בפסק דין פלסי נגד פרגוסון קבע בית המשפט העליון את דוקטרינת נפרד אבל שווה ואישר את חוקי ג'ים קרואו. חוות דעתו בפסק דין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co.) ביטלה את סעיף מס ההכנסה הפדרלי בחוק וילסון-גורמן (Wilson–Gorman Tariff Act). פסק דין זה נהפך מאוחר יותר על ידי התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית. חוות הדעת של פולר בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co.) פירשה פירוש צר את חוק ההגבלים העסקיים של ג'ון שרמן (Sherman Antitrust Act of 1890), ובכך הקשתה עוד יותר על הממשלה בהגשת תביעות על פי חוק זה.
ראשית חייו
מלוויל פולר נולד באוגוסטה, מיין, כבנם של קתרין מרטין (לבית וסטון) ופרדריק אוגוסטוס פולר.[1] הן סבו מצד אמו, נייתן וסטון, והן סבו מצד אביו, הנרי ולד פולר, היו שופטים. אביו היה עורך דין ידוע. הוריו התגרשו זמן קצר לאחר לידתו והוא גדל אצל סבו מצד אביו. הוא למד באוניברסיטת הרווארד במשך שנה לפני שהשלים את לימודיו בקולג' בודין ב-1853, שם הוא היה חבר באחוות פי בטא קפא.[2] לאחר מכן הוא למד שישה חודשים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, וב-1855 עזב שם את לימודיו לפנים סיומם.
קריירה משפטית
פולר המשיך ללמוד משפטים בהדרכתו של דודו. ב-1855 הוא נכנס לשותפות עם דוד אחר שלו. הוא גם היה לעורך העיתון The Age, עיתון דמוקרטי מוביל במיין. עד מהרה הוא מאס בחיים במיין ועבר לשיקגו. ב-1860 הוא ניהל את מסע הבחירות של סטיבן דאגלס במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
באותה עת הפכה שיקגו לשער למערב. מסילות הברזל החלו אז לקשר אותה למזרח. פולר פתח בשיקגו משרד עורכי דין. תוך שנתיים הוא הופיע לראשונה בפני בית המשפט העליון של אילינוי בתיק ביץ' נגד דרבי. הוא היה לעורך הדין המוביל בעיר. פולר הופיע לראשונה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק "בנק הסוחרים נגד קמפבל". הוא גם טען בתיק "טאפן נגד בנק הסוחרים הלאומי של שיקגו", שהיה התיק הראשון שנשמע בפני נשיא בית המשפט העליון מוריסון וייט, שאותו יחליף פולר לאחר מותו.
קריירה פוליטית
פולר היה דמות משנית בפוליטיקה של אילינוי. הוא שירת בתקופת כהונה אחת בבית הנבחרים של אילינוי בשנים 1863–1865. הוא גם היה נציג בוועידה החוקתית של אילינוי ב-1862 ונציג לוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית בשנים 1864, 1872, 1876 ו-1880. ב-1876 הוא נשא את נאום המינוי של תומאס הנדריקס כמועמד המפלגה לנשיאות. לאחר השבעתו כנשיא, הציע גרובר קליבלנד לפולר להתמנות כיושב ראש ועדת השירות האזרחי (United States Civil Service Commission), אך הוא דחה את ההצעה. לאחר מכן ניסה קליבלנד לשכנעו לקבל את המינוי כפרקליט המדינה של ארצות הברית, אך הוא שוב דחה את ההצעה. ב-1886 היה פולר לנשיא לשכת עורכי הדין של אילינוי.
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-30 באפריל 1888 מינה הנשיא גרובר קליבלנד את פולר כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של מוריסון וייט שנפטר. פולר לא היה האדם הראשון ששמו הוזכר כמועמד אפשרי לתפקיד. שגריר ארצות הברית לשעבר בבריטניה, אדוארד ג'ון פלפס, נחשב למועמד המוביל לתפקיד, אך הוא דחה את ההצעה על בסיס המחשבה שכשגריר לשעבר בבריטניה, כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, תראה בעין לא יפה על ידי האמריקאים ממוצא אירי, שהיו חלק חשוב בקהל המצביעים של המפלגה הדמוקרטית.
מועמדותו של פולר התקבלה ביחס פושר בסנאט. הוא נמנע משירות צבאי במהלך מלחמת האזרחים, וכאשר הוא שירת אז בבית הנבחרים של אילינוי הוא ניסה לחסום את חקיקת המלחמה שהוצעה על ידי מושל אילינוי ריצ'רד ייטס. עקב כך פתחו הרפובליקנים במערכת השמצה נגד פולר, כשהם מדגישים את דמותו כמתנגד מלחמה דמוקרטי (Copperhead) ופרסמו חוברת שבה נטען ש"הרישומים של בית המחוקקים של אילינוי משנת 1863 אפלים בשל התנהלותו הבלתי ראויה והבלתי פטריוטית של מר פולר".[3] עם זאת, בסופו של דבר אושרה מועמדותו ב-20 ביולי על ידי הסנאט ברוב של 41 תומכים מול 20 מתנגדים, כאשר על התומכים נמנו תשעה רפובליקנים. באותו יום הוא החל לכהן בתפקיד וב-8 באוקטובר הוא הושבע כנשיא בית המשפט העליון.
כהונתו
בשבתו על כס השיפוט דן פולר במספר תיקים זכורים וחשובים. המשפט המפורסם צדק שווה תחת החוק מהווה פרפרזה לחוות דעתו בתיק "קולדוול נגד טקסס" (Caldwell v. Texas) משנת 1891, בו פולר דן במושג "צדק שווה וללא משוא פנים תחת החוק" (equal and impartial justice under the law).[4] המשפט המפורסם במידה שווה (אך שעליו נמתחה ביקורת במידה רבה יותר) נפרד אבל שווה, שאפשר את ההפרדה הגזעית במדינות הדרום, התפרסם בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון בראשותו של פולר, פלסי נגד פרגוסון משנת 1896, אף על פי שהמשפט המקורי היה "שווה אך נפרד".
בית המשפט העליון בראשותו של פולר הכריז על מס ההכנסה כמנוגד לחוקה בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co.). בפסק הדין "חברת הטלגרף וסטרן יוניון נגד הקהילייה של פנסילבניה" (Western Union Telegraph Company v. The Commonwealth of Pennsylvania) פסק בית המשפט שהמדינה לא יכולה להטיל מיסים על הכנסות על שליחת מברקים בין המדינות.[5]
בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co.)משנת 1895 הנחיל בית המשפט העליון מפלה לממשלה כאשר ביטל את חוקי ההגבלים העסקיים.[6] בדעת הרוב שכתב פולר, מצא בית המשפט שזיקוק הסוכר על ידי החברה בגבולות המדינה לא יכול להחשב כשליטה על סחר בין מדינתי במונחים של חוק ההגבלים העסקיים משנת 1890 של ג'ון שרמן (Sherman Antitrust Act of 1890), ללא קשר לנתח השוק הסופי של המוצר. חברת א. ס. נייט הייתה בבעלות "החברה האמריקאית לזיקוק סוכר" (American Sugar Refining Company), ששלטה באותה תקופה על יותר מ-90% מתעשיית ייצור הסוכר.
בנושאי ההגירה, פסק פולר בתיק "גונזלס נגד ויליאמס" (Gonzales v. Williams) משנת 1904, שעל פי חוקי ההגירה פורטוריקנים לא יכולים להחשב לזרים, ולפיכך לא ניתן למנוע מהם כניסה לארצות הברית. עם זאת דחה בית המשפט את האפשרות להכריז עליהם כעל אזרחי ארצות הברית. שאלת המעמד האזרחי של תושבי טריטוריות האיים החדשות, נותרה בלתי ברורה, דו-משמעית ושנויה במחלוקת. הפורטוריקנים נודעו בצורה זו או אחרת כ"אזרחים חסרי אזרחות" (noncitizen nationals).[7] הרקע לפסק דין זה היה הגעתה של איזבל גונזלס (אנ') מפוארטו ריקו לאליס איילנד באוגוסט 1902. נציב ההגירה ויליאם ויליאמס התייחס אליה כאל מהגרת בלתי חוקית ותכנן לגרשה בחזרה לסן חואן. גונזלס עתרה נגדו, ובית המשפט פסק לטובתה והתיר לה להישאר בתחומי ארצות הברית. חוות הדעת של פולר בתיק לא הרחיקה לכת עד כדי הקביעה שהיא הייתה אזרחית ארצות הברית באופן אוטומטי, אך הוא הכיר בכך שפוארטו ריקו היא כטריטוריה של ארצות הברית (החל ממלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898), ולפיכך הוקנתה לגונזלס הזכות להישאר בארצות הברית. פסק דין זה סלל את הדרך בעתיד לפורטוריקנים להגר באופן חופשי לארצות הברית. ב-1917 העביר הקונגרס את "חוק ג'ונס שאפרות'" (Jones–Shafroth Act) שהעניק לתושבי פוארטו ריקו זכויות הגירה ואזרחות מורחבים יותר.
ב-1893 דחה פולר הצעה של הנשיא הנבחר גרובר קליבלנד להתמנות כמזכיר המדינה. הוא שימש כחבר בוועדת הבוררות שהתכנסה בפריז ב-1899 כדי לפתור את סכסוך הגבולות בין הממלכה המאוחדת לבין ונצואלה.
חיים אישיים
פולר היה נשוי פעמיים. ב-1858 הוא נשא לאישה את קליסטה ריינולדס, שנפטרה ב-1864. ב-1866 הוא נישא בשנית למרי קולבאו, בתו של הבנקאי ויליאם פ. קולבאו. היו לו שש בנות.
מותו ומורשתו
מלוויל פולר נפטר בסורנטו, מיין ב-4 ביולי 1910 ונטמן בבית הקברות גרייסלנד שבשיקגו.
נאמר על פולר שהוא דמה במראהו לסופר וההומוריסטן מארק טוויין. באחד הימים עצר מישהו ברחוב את טוויין וחשב אותו בטעות לפולר. האיש ביקש מטוויין את חתימתו. מסופר שטיין כתב לו: "זה טעים מאוד להיות מלא (full), אבל זה נהדר להיות פולר (Fuller, מלא יותר). שלך בלבביות מלוויל מ. פולר".[8]
על פי אחד המחקרים, בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, תמך פולר בזכויות האזרח של האפרו-אמריקאים ב-15.15% (5 מתוך 33) של התיקים שהובאו בפניו, וב-24.14% (7 מתוך 29) של התיקים בנוגע לזכויות האזרח של האמריקנים ממוצא אסיאתי. שני הנתונים הללו נמוכים מהמוצע של כלל שופטי בית המשפט העליון.[9]
כנשיא בית המשפט העליון השביע פולר חמישה נשיאים: בנג'מין הריסון, גרובר קליבלנד, ויליאם מקינלי, תאודור רוזוולט וויליאם הווארד טאפט.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- מלוויל פולר באתר האגודה ההיסטורית של בית המשפט העליון (באנגלית)
- מלוויל פולר באתר Oyez (באנגלית)
- מאמר על מלוויל פולר מאת לורנס ריד (באנגלית)
- מלוויל פולר באנציקלופדית אפלטון לביוגרפיה אמריקאית (1900) (באנגלית)
- מלוויל פולר באנציקלופדיה בריטניקה (1910) (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- מלוויל פולר באנציקלופדיה אמריקנה (1920) (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Hatch, Louis Clinton (1919). Maine: A History (Centennial Edition), Biographical volume. New York: The American Historical Society. p. 15.
- ^ Supreme Court Justices Who Are Phi Beta Kappa Members Archived 2011-09-28 at the Wayback Machine, Phi Beta Kappa website, accessed Oct 4, 2009
- ^ James W. Ely, Jr., The Chief Justiceship of Melville W. Fuller, 1888-1910, Univ of South Carolina Press, 2012, p. 20.
- ^ Caldwell v. Texas, 137 U. S. 692 (1891) at supreme.justia.com
- ^ Western Union Telegraph Co. v. Pennsylvania, 128 U. S. 39 (1888) at supreme.justia.com
- ^ United States v. E. C. Knight Co., 156 U. S. 1 (1895) at supreme.justia.com
- ^ Gonzales v. Williams, 192 U. S. 1 (1904) at supreme.justia.com
- ^ ‘Honoring’ Melville Fuller, Bangor Daily News, February 2, 2010
- ^ Gabriel J. Chin, The First Justice Harlan by the Numbers: Just How Great was "The Great Dissenter?" 32 Akron L. Rev. 629 (1999)
| שופטים לשעבר בבית המשפט העליון של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
29764855מלוויל פולר