ג'ון קלארק (שופט)
 | |||||||||
| ג'ון קלארק | |||||||||
| לידה | ניו ליסבון (כיום ליסבון), אוהיו, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | סן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ג'ון הסין קלארק | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | ליסבון, אוהיו, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ג'ון הסין קלארק (באנגלית: John Hessin Clarke; ) היה עורך דין ושופט אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1916–1922.
ראשית חייו
ג'ון קלארק נולד בניו ליסבון שבאוהיו כילדם השלישי ובנם היחידי של ג'ון קלארק, מהגר קווייקרי סקוטי-אירי ממחוז אנטרים, שבארצות הברית היה לעורך דין ושופט,[1] ולרעייתו, מליסה הסין. הוא למד בבית הספר התיכון של ניו ליסבון ובאוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב, שם הוא היה חבר באחוות דלתא-קאפא-אפסילון וסיים את לימודיו ב-1877 כחבר באחוות פי בטא קפא.[2] קלארק לא למד בבית ספר למשפטים, אלא למד את המקצוע בקריאה עצמית בהדרכת אביו וב-1878 עבר את בחינות לשכת עורכי הדין בהצטיינות.
לאחר שעסק בעריכת דין בניו ליסבון במשך שנתיים, עבר קלארק לינגסטאון, שם הוא רכש את מחצית הבעלות על העיתון "יאנגסטאון וינדיקייטור"" (Youngstown Vindicator). העיתון תמך במפלגה הדמוקרטית, וקלארק, שהיה חבר אגף "דמוקרטי הבורבון" (Bourbon Democrat) שבמפלגה, כתב כמה מאמרים בהם הוא התנגד לכוחם העולה של המונופולים התאגידיים וקידם רפורמות בשירות הציבורי. הוא גם היה מעורב בפוליטיקה הפנימית של המפלגה ובסוגיות ציבוריות שונות. מאמציו למנוע את הצגת מועמדותו של קלווין ברייס כמועמד המפלגה לסנאט של ארצות הברית ב-1894 הסתיימו בכישלון, אך הוא פעל בהצלחה למניעת בחירתו של המועמד הרפובליקני למשרת ראש עיריית יאנגסטאון שהיה חבר ב"איגוד המגן האמריקאי" (American Protective Association). כתומך של תקן הזהב בבחירות לנשיאות של 1896, התנגדותו של קלארק לבחירתו של ויליאם ג'נינגס ברייאן כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות הייתה כה חזקה עד שבסופו של דבר הוא פרש מהמפלגה והשתתף בוועידת ההקמה של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (National Democratic Party) באינדיאנפוליס, שבחרה בג'ון פאלמר באותה שנה כמועמדה לנשיאות.
קריירה פוליטית
זמן קצר לאחר הבחירות של 1896 עבר קלארק לקליבלנד, שם הוא היה לשותף במשרד עורכי הדין של ויליאמסון וקאשינג. המשרד ייצג חברות תאגידיות וחברות רכבת, ועד מהרה הוכיח קלארק את כישוריו, והחליף את השותף הבכיר, סמואל ו. ויליאמסון כיועץ המשפטי הראשי של חברת הרכבת של ניו יורק, שיקגו וסנט לואיס. עם זאת הוא עדיין המשיך את מעורבותו במפלגה הדמוקרטית. פעילותו הפוליטית התפתחה באותה תקופה כאשר הוא נטש הרבה מהשקפותיו הפוליטיות בהן הוא החזיק בצעירותו, כולל אלו שהיו קשורות לזכויות המדינות ותחת זאת הוא אימץ את השקפתה של התנועה הפרוגרסיבית. התפתחותו הפוליטית של קלארק באותה תקופה התאפשרה בזכות ידידותו עם ראש עיריית קליבלנד, טום ג'ונסון, שסייע לו לקדם את מעמדו הפוליטי במדינה לאחר כישלונו לקדם את בחירתו של ברייאן לנשיאות.
ב-1903 עלה בידו של ג'ונסון להשיג את השליטה על המפלגה הדמוקרטית באוהיו, מהלך שקיבל את תמיכתו של קלארק. בוועידת המפלגה שהתקיימה באוגוסט, זכה קלארק במועמדות המפלגה לסנאט של ארצות הברית. אף על פי שהיה נואם מוכשר, פעילותו של קלארק כעורך דין שייצג את חברת הרכבת, התנגדותו למועמדותו של ברייאן שבע שנים קודם לכן, וחסרונותיו האישיים, כל אלו תרמו לכשלונו להיבחר מול יריבו הרפובליקני, מארק האנה, שניצח בבחירות באספה הכללית של אוהיו ברוב של 115 מול 25.
לאחר תבוסתו, צמצם קלארק את השתתפותו בפעילות הפוליטית של המפלגה, ותחת זאת התמקד לזמן מה בעבודתו המשפטית. אך עד מהרה הוא שב לזירה הפוליטית, וב-1907 פרש משותפותו עם ויליאמסון וקאשינג. יחסיו עם ג'ונסון נפגעו לאחר שקלארק תמך במועמדותו המוצלחת של הדמוקרט השמרני ג'דסון הרמון בבחירות למשרת מושל אוהיו ב-1908. בתגובה, כאשר התמודד על מועמדות המפלגה לסנאט ארצות הברית בבחירות של 1910, העדיף ג'ונסון לתמוך באטלי פומרן, שניצח בסופו של דבר, במקום לתמוך בקלארק. עם זאת, תמיכתו של קלארק בהכנסת רפורמות פרוגרסיביות בחוקת אוהיו ב-1911, סייעו לשקם את מעמדו בקרב הפרוגרסיבים באוהיו. קלארק ניסה לעשות ביתרון זה שימוש בניסיונו השני לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לסנאט ב-1914, אך הוא ניצב מול התובע הכללי של המדינה, טימותי ס. הוגאן, ובאביב אותה שנה הוא הפסיד בהתמודדות.
שופט פדרלי מחוזי
קלארק היה בעיצומן של הבחירות המוקדמות כאשר הוא מונה על ידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון ב-15 ביולי 1914 כשופט בבית המשפט הפדרלי המחוזי של המחוז הצפוני של אוהיו במקומו של ויליאם לואיס דיי שהתפטר. לתפקיד זה היה קלארק בחירתם של הנשיא וילסון ושל התובע הכללי ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, שחש שהתפקיד הצריך "מינוי ממדרגה ראשונה" כדי להתמודד עם עומס העבודה של בית המשפט, ושמעמדו של קלארק בלשכת עורכי הדין של אוהיו סימן אותו כאדם בעל יכולות גבוהות. וילסון גם היה מעוניין במועמד שיוכל להיות בהמשך מועמד אפשרי לבית המשפט העליון, לאור מספרם הקטן יחסית של השופטים הפדרליים בעלי זיקה דמוקרטית לאחר 16 שנים בהן כיהנו נשיאים רפובליקנים. ב-21 ביולי אושר מינויו של קלארק על ידי הסנאט.
עד מהרה הצדיק קלארק את התקוות שתלו בו, וביסס את עצמו כשופט בעל השפעה. אף על פי שהוא נחשב כבעל אישיות רשמית ומרוחקת על ידי עורכי הדין שהופיעו בפניו, הוא הצליח להתגבר על עומס התיקים בבית המשפט וזכה בהערכתם על יכולותיו. עבודתו הייתה איכותית מאוד, כשמתוך 662 התיקים שהוגשו לדיוניו, על חמישה בלבד הוגשו ערעורים מוצלחים, ואף אחד מאלו לא התבססו על כשל בראיות. קלארק עצמו אהב את התקופה הזאת בבית המשפט המחוזי, הוא לא ראה במטלותיו כמכבידות יתר על המידה ומגוון המקרים שהובאו בפניו גרמו לו להנאה.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ביוני 1916 התפנה מושב בבית המשפט העליון של ארצות הברית כאשר צ'ארלס אוונס יוז התפטר כדי לקבל על עצמו את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הנשיא וילסון היה מעוניין לאייש את המושב הזה על ידי מינוי התובע הכללי בממשלו תומאס ואט גרגורי, אך גרגורי דחה את ההצעה ותחת זאת הציע את מינויו של קלארק. לאחר שיחה שקיים עם קלארק ניוטון בייקר, מזכיר המלחמה בקבינט של וילסון, וידיד קרוב של קלארק, הציג וילסון את מועמדותו של קלארק. אף על פי שקלארק נעתר באי רצון לפרוש מפעילותו השיפוטית השוטפת לטובת עיסוק בשיפוט בערכאת ערעורים, הוא חש שהוא לא יוכל להשיב ריקם את ההצעה לתפקיד כה מכובד. ב-14 ביולי הגיש וילסון את מועמדותו של קלארק לסנאט, ועשרה ימים לאחר מכן אושר המינוי פה אחד.
שנותיו של קלארק כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית לא היו מאושרות. לאחר שנהנה מהאוטונומיה כשופט שעסק בתביעות, הוא סבל משגרת בית המשפט העליון, שנא את הדיונים, את הישיבות הממושכות, ואת הצורך להתאים את השקפותיהם של השופטים האחרים כאשר כתב את פסקי הדין. כמות פסקי הדין שהוא כתב במהלך חמש שנות כהונתו על כס השיפוט שיקפו את חוסר שביעות רצונו מהתפקיד. בעוד שהוא כתב 129 חוות דעת של הרוב, הוא גם כתב 57 חוות דעת מיעוט. בעוד שהוא פיתח יחסים טובים עם עמיתיו השופטים, כולל ידידות קרובה עם ויליאם דיי וויליס ואן דוונטר, הוא פיתח מערכת יחסים בלתי נעימה עם ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, וזו בסופו של דבר הובילה אותו להחלטה לפרוש מכס השיפוט. איבתו של מק'ריינולדס לקלארק הייתה כה קשה, עד שכאשר פרש קלארק, סירב מק'ריינולדס לחתום על מכתב הפרידה הרשמי ממנו.
מבחינה פילוסופית, המחיש קלארק את זיקתו לריאליזם המשפטי בפסקי הדין שכתב. לעיתים קרובות הוא הצביע יחד עם אוליבר ונדל הולמס הבן ועם לואי ברנדייס, בדרך כלל כהתנגדות לרוב השמרני שהיה דומיננטי בבית המשפט באותה תקופה, אף על פי שחוות דעת המיעוט המפורסמת של הולמס בפסק הדין "אברמס נגד ארצות הברית" (Abrams v. United States) הייתה בתגובה לחוות דעת הרוב בתיק שכתב קלארק. כפרוגרסיבי, תמך קלארק הן בסמכות הממשלה הפדרלית והן בסמכות המדינות לפקח על הכלכלה, במיוחד בכל הנוגע לפיקוח על העסקת ילדים. בחוות דעת המיעוט שלו בפסקי הדין "האמר נגד דגנהרט" (Hammer v. Dagenhart) ו"ביילי נגד חברת הרהיטים דרקסל" (.Bailey v. Drexel Furniture Co) הוא תמך בסמכות הקונגרס על פי סעיף המסחר (בפסק הדין האמר) ועל פי סעיף המיסוי וההוצאות (בפסק הדין ביילי), כדי להתייחס למה שהפרוגרסיבים ראו כבעיה חברתית מרכזית. הוא גם המחיש את התנגדותו למונופולים בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת רדינג" (United States v. Reading Company), פסק דין שהיה לחלק מרכזי בחוק ההגבלים העסקיים.
התפטרותו
השפעתו של קלארק על ההחלטות השיפוטיות של בית המשפט הייתה מוגבלת לאור כהונתו הקצרה יחסית. ב-1 בספטמבר 1922 שלח קלארק מכתב לנשיא וורן הרדינג, בו הוא הודיע לו על כוונתו להתפטר. החלטתו זו הונעה ממספר גורמים. לצד חוסר שביעות רצונו מעבודתו כשופט עליון והקשיים המתמשכים שלו ביחסים עם מק'ריינולדס, הוא איבד באותה תקופה את אחיותיו אידה ואליס. יתר על כן, בראותו את התדרדרות מצב בריאותו של נשיא בית המשפט העליון, אדוארד דאגלס וייט, הוא ביקש להימנע ממצב דומה בשבתו על כס השיפוט.
המערכה להצטרפות לחבר הלאומים
בראיון שנערך עמו שלושה ימים לאחר הגשת התפטרותו, התווה קלארק מטרה חדשה שאותה הוא היה מעוניין לקדם - שכנוע הציבור האמריקאי שארצות הברית צריכה להצטרף לחבר הלאומים. באותה עת סיכויי הצטרפותה של ארצות הברית לארגון היו בשפל, תומכי ההצטרפות נחלו תבוסה כפולה בשל התנגדות הסנאט לחוזה ורסאי ובשל ניצחונו בבחירות לנשיאות של 1920 של הרפובליקני וורן הרדינג שהתנגד להצטרפות לארגון. ההצהרות הפומביות של קלארק הפיחו במטרתם של תומכי ההצטרפות חיים חדשים, ובאוקטובר 1922 הוא היה לנשיאו של ארגון חדש, "האגודה הבלתי מפלגתית למען חבר הלאומים". כדוגמת "איגוד חבר הלאומים" (League of Nations Union) הבריטי, משימת האגודה הייתה לעורר את התמיכה הבסיסית להצטרפות לחבר הלאומיים שמייסדיה האמינו שהיא התקיימה בארצות הברית והם גייסו את התמיכה בה כמשקל נגד למתנגדים להצטרפות. באופן זה, עלה עד מהרה כוחו של קלארק כיורשו של וילסון במערכה למען חברותה של ארצות הברית בחבר הלאומים.
אף על פי שקלארק נכנס למחויבות אישית למטרה זו בסדרה של מסעות נאומים, עד מהרה הוא התמודד עם מספר אתגרים. הוצאותיה של האגודה עלו על הכנסותיה, והמשאבים המוגבלים התבזבזו על הקמתו של מנגנון ארגוני רחב. אף על פי שקלארק ארגן ביוני 1923 שינוי מבני באגודה, בעיה חמורה יותר נצבה בפניהם בשל חוסר ההערכה שלו בנוגע למשימה שעמה היה עליהם להתמודד. בניגוד לציפיותיו של קלארק, לא הייתה תנועת תמיכה בהצטרפות לחבר הלאומים, אלא רק ספקנות ועוינות לרעיון. ההתייחסות לכך הצריכה מחויבות שונה לחלוטין מזו שקלארק ציפה שיהיה עליו לקבל על עצמו, וכך נאלצו הוא ושאר מנהיגי האגודה לשקול מחדש את מטרותיהם. תוך שהוא התמקד בסוגיית ההצטרפות לבית הדין הקבוע לצדק, המשיך קלארק לנהל מערכה לטובת מעורבותה של ארצות הברית בארגונים ובהסכמים הבינלאומיים עד לתום העשור.
שנותיו האחרונות
בסוף 1927 הובילו חרשותו של קלארק ותסכולו מכישלון האגודה למען חבר הלאומים לפרוש מנשיאות האגודה. לאחר פרישתו הוא נותר נמרץ ופעיל ושמר על שגרה של קריאה וטיולים. הוא גם המשיך להשתתף בפעילות ציבורית, והיה לחבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב. ב-1932 הוא תמך בחשאי במאמצים של ניוטון בייקר לקבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אם כי לאחר כישלונו הוא היה לתומך של הניו דיל ושל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. על אף ספקותיו בנוגע לשיטות הפעולה, הוא אהד את המטרות שבבסיס תוכנית הרפורמה השיפוטית של הנשיא רוזוולט להוספת שופטים לבית המשפט העליון כדי שיעלה בידו לקבל תמיכה במדיניות הניו דיל, ולבקשתו של הנשיא, נשא קלארק נאום ברדיו במרץ 1937 בו הוא הגן על תאימותה של ההצעה לחוקה.
ב-1931 עבר קלארק מקליבלנד לסן דייגו, שם הוא התגורר במלון הדירות אל קורטז. ג'ון קלארק נפטר בסן דייגו ב-22 במרץ 1945. הוא נטמן בבית הקברות שבניו ליסבון.
קישורים חיצוניים
- ג'ון קלארק באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'ון קלארק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון קלארק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
31747186ג'ון קלארק (שופט)