אוליבר אלזוורת'
| לידה |
29 באפריל 1745 וינדזור, קונטיקט, האימפריה הבריטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 בנובמבר 1807 (בגיל 62) וינדזור, קונטיקט, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות פליסדו, וינדזור, קונטיקט, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
אוליבר אלזוורת' (באנגלית: Oliver Ellsworth; 29 באפריל 1745 – 26 בנובמבר 1807) היה עורך דין, שופט, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי. הוא היה אחד ממנסחי חוקת ארצות הברית, סנאטור מטעם קונטיקט ונשיא בית המשפט העליון השלישי של ארצות הברית. בבחירות לנשיאות של 1796 הוא קיבל 11 קולות בחבר האלקטורים.
אלזוורת נולד בווינדזור, קונטיקט ולמד בקולג' ניו ג'רזי (כיום אוניברסיטת פרינסטון), שם הוא סייע לייסד את האגודה הוויגית-קליאוסופית האמריקאית (American Whig–Cliosophic Society). ב-1777 הוא היה לפרקליט המדינה במחוז הרטפורד שבקונטיקט ונבחר כנציג לקונגרס הקונטיננטלי, בו הוא כיהן עד לתום מלחמת העצמאות של ארצות הברית. בשנות ה-80 של המאה ה-18 הוא כיהן כשופט במדינתו וב-1787 הוא היה נציג לועידת החוקה שבה התקבלה חוקת ארצות הברית. בעת דיוני הוועידה הוא היה בין אלו שהיו אמונים על ניסוחה של פשרת קונטיקט (אנ') בין המדינות המאוכלסות לבין המדינות הקטנות. הוא גם היה חבר בוועדת הפרטים (אנ'), שהכינה את הטיוטה הראשונה של החוקה, אך הוא עזב את הוועידה לפני חתימת החוקה.
השפעתו סייעה להבטיח שקונטיקט תאשרר את החוקה והוא נבחר כאחד משני הסנאטורים של המדינה וכיהן בתפקיד בשנים 1789–1796. הוא היה המנסח הראשי של חוק השיפוט של 1789 (Judiciary Act of 1789), שקבע את דמותה של מערכת השיפוט הפדרלית של ארצות הברית ומיסד את סמכותו של בית המשפט העליון של ארצות הברית כגוף שיכול להפוך על פניהן את החלטות בתי המשפט המדינתיים שהיו מנוגדות לחוקה. אלזוורת' היה בעל ברית מרכזי בסנאט של אלכסנדר המילטון והיה חבר במפלגה הפדרליסטית. הוא הוביל בסנאט את תהליך קבלת הצעותיו של המילטון, כמו חוק המימון של 1790 (Funding Act of 1790) ואת חוק הבנק של 1791 (Bank Bill of 1791). הוא גם היה מתומכיהם של מגילת הזכויות של ארצות הברית ושל של חוזה ג'יי (Jay Treaty) בין ארצות הברית לבין הממלכה המאוחדת.
ב-1796, לאחר שהסנאט דחה את מועמדותו של ג'ון ראטלדג' כנשיא בית המשפט העליון, מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את אלזוורת' לתפקיד. מועמדותו אושרה פה אחד בסנאט והוא כיהן בתפקיד עד 1800, כאשר הוא התפטר עקב בריאותו הרופפת. כמה תיקים נדונו בבית המשפט בראשותו, והוא ייזכר בעיקר בשל העובדה שהוא לא עודד את הנוהג של חוות דעת המשכית (Seriatim). במקביל לכהונתו כנשיא בית המשפט העליון, הוא כיהן כנציג ארצות הברית לצרפת בשנים 1799–1800, שם הוא חתם על ההסכם ששם קץ למלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת. באותה שנה הוא פרש מתפקידו כנשיא בית המשפט העליון והוחלף בג'ון מרשל. לאחר מכן הוא היה חבר במועצת המושל של קונטיקט עד למותו ב-1807.
ראשית חייו
אוליבר אלזוורת' נולד בווינדזור, קונטיקט, לקפטן דייוויד וג'מיימה (לבית ליוויט) אלזוורת'. ב-1762 הוא החל ללמוד באוניברסיטת ייל, אך בסוף שנת לימודיו השנייה הוא עבר לקולג' ניו ג'רזי (כיום אוניברסיטת פרינסטון). יחד עם ויליאם פרסטון ולותר מרטין, ששניהם היו לימים יחד עמו נציגים לוועידת החוקה ב-1787, הוא ייסד את "מועדון הכוונות הטובות" (Well Meaning Club), שהיה לחברה הקליאוסופית (כיום חלק מהאגודה הוויגית-קליאוסופית), מועדון הדיבייטינג הוותיק ביותר בארצות הברית.[1] ב-1766 הוא קיבל תואר ראשון. לאחר מכן הוא פנה ללימודי משפטים, ולאחר ארבע שנות לימודים הוא התקבל ב-1771 ללשכת עורכי הדין.
ב-1772 נשא אלזוורת' לאישה את אביגיל וולקוט, בתם של אביגיל וויליאם וולקוט.
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
לאחר התחלה איטית, בנה אלזוורת' משרד עורכי דין משגשג. ב-1777 הא היה לפרקליט המדינה של קונטיקט במחוז הרטפורד. באותה שנה הוא נבחר לאחד מנציגיה של קונטיקט לקונגרס הקוטיננטלי. הוא שימש בכמה ועדות של הקונגרס, כולל הוועדה הימית ומועצת האוצר. הוא גם היה פעיל במאמץ המלחמתי של מדינתו במהלך המהפכה האמריקאית, כאשר שימש כחבר בוועדה שפיקחה על ההוצאות של המדינה במלחמה. באותה שנה הוא הצטרף גם לוועדת העתירות, שהייתה הגוף שקדם לבית המשפט הפדרלי. בעת כהונתו בוועדה זו, הוא השתתף בדיונים על תיק אולמסטד, שלראשונה עימת בין סמכות המדינה לסמכות הממשל הפדרלי. ב-1779 הוא לקח על עצמו משימות רחבות יותר כחבר מועצת הבטיחות, שיחד עם מושל המדינה שלטה על האמצעים הצבאיים של המדינה. כהונתו השיפוטית הראשונה הייתה ב"בית המשפט העליון לטעויות" (Supreme Court of Errors, שבהמשך היה לבית המשפט העליון של קונטיקט), שהוקם ב-1785, אך עד מהרה הוא עבר לבית המשפט המחוזי של קונטיקט (Connecticut Superior Court) ובו כיהן ארבע שנים.
ועידת החוקה
ב-1787 השתתף אלזוורת' בוועידת החוקה של ארצות הברית שהתקיימה בפילדלפיה כנציג קונטיקט לצדם של רוג'ר שרמן וויליאם סמואל ג'ונסון. יותר ממחצית 55 נציגי הוועידה היו עורכי דין, ולשמונה מתוכם, כולל אלזוורת' ושרמן, היה ניסיון קודם כשופטים הבקיאים בשיח המשפטי.
אלזוורת' היה מעורב באופן פעיל בדיונים שהחלו ב-20 ביוני, כאשר הוא הציע את השימוש בשם "ארצות הברית" (The United States) כזיהוי לממשלה שתוקם על פי החוקה. המושג "ארצות הברית" כבר היה בשימוש בהכרזת העצמאות, בתקנון הקונפדרציה ובסדרת המאמרים פרי עטו של תומאס פיין, "המשבר האמריקאי". היה זה אלזוורת' שהציע לשמור על הניסוח המקורי כדי לשים דגש על היותה של ארצות הברית פדרציה ולא ישות לאומית אחת. שלושה שבועות קודם לכן, ב-30 במאי, קרא אדמונד רנדולף מווירג'יניה להקים "ממשלה לאומית", שתכלול גוף מחוקק עליון, רשות מבצעת ורשות שופטת. אלזוורת' קיבל את הרעיון של רנדולף לחלוקה לשלוש רשויות, אך קרא למחוק את המשפט "ממשלה לאומית. מאז, המונח "ארצות הברית" היה התואר הרשמי שבו עשתה הוועידה שימוש לציין את הממשלה. השם המלא "ארצות הברית של אמריקה" (The United States of America), היה כבר בשימוש על ידי פיין, והכללתו בחוקה הייתה פרי פועלו של גברנר מוריס (אנ'), כאשר הוא ביצע את העריכות האחרונות בנוסח החוקה.
אלזוורת' היה שותף מרכזי באימוץ "פשרת קונטיקט (Connecticut Compromise). הוועידה נקלעה למבוי סתום בנוגע לשאלת הייצוג בקונגרס, כשהמדינות הגדולות ביקשו שיהיה ייצוג יחסי ואילו המדינות הקטנות ביקשו שיהיה ייצוג שווה לכל מדינה. במהלך הוויכוח, הצטרף אלזוורת' לעמיתו מקונטיקט רוג'ר שרמן בהצעה לקונגרס דו-בתי, שבו ייבחרו כל אחד מבתי המחוקקים של המדינות בשני נציגים לסנאט של ארצות הברית, בעוד שחלוקת הנציגים לבית הנבחרים של ארצות הברית תהיה באופן יחסי לגודל האוכלוסייה של המדינות. פשרה זו אומצה על ידי הוועידה ב-16 ביולי 1787.
בנושא השנוי במחלוקת אם העבדים ייספרו כחלק מאוכלוסיית המדינות בקביעת מספר נציגי המדינה בקונגרס, או שהם נחשבו כרכוש ולפיכך לא יכללו בספירה, הצביע אלזוורת' בעד "פשרת השלוש חמישיות" (Three-fifths Compromise). מאוחר יותר, בהדגישו שהוא לא החזיק בבעלותו עבדים, הוא נאם פעמיים בפני הוועידה, ב-21 וב-22 באוגוסט בעד ביטול העבדות. הוא גם היה אחד האישים המרכזיים שעמדו על שמירת התפיסה של ביקורת שיפוטית על בסיס החוקה.
יחד עם ג'יימס וילסון, ג'ון ראטלדג', אדמונד רנדולף ונתניאל גורהאם, שימש אלזוורת' כחבר בוועדת הפרטים (אנ'), שהכינה את הטיוטה הראשונה של החוקה, בהתבסס על ההחלטות שכבר התקבלו בוועידה. דיוני הוועידה הופסקו מה-26 ביולי ועד ה-6 באוגוסט להשלמת עבודת הוועדה.
אף על פי שאלזוורת' עזב את הוועידה לקראת סיומה בסוף חודש אוגוסט ולא נמנה עם חותמי המסמך הסופי, הוא כתב את "מכתבי בעל הקרקעות" (Letters of a Landholder) כדי לקדם את אישרור החוקה.[2] הוא גם היה אחד המשתתפים הבולטים בוועידת אישרור החוקה של קונטיקט שהתקיימה ב-1788, בה הוא הדגיש את הביקורת השיפוטית שתבטיח את הריבונות הפדרלית. נראה שהיה זה יותר מיד המקרה שאלזוורת' ווילסון היו חברים בוועדת הפרטים מבלי להזכיר את נושא הביקורת השיפוטית בנוסחה הראשונית של החוקה, אך לאחר מכן הם הביעו את חשיבותה המרכזית בוועידות האישרור בשנה שקדמה להכללתה על ידי אלזוורת' בחוק השיפוט של 1789 (Judiciary Act of 1789).
סנאטור
יחד עם ויליאם סמואל ג'ונסון, כיהן אלזוורת' כאחד' משני הסנאטורים הראשונים מטעם קונטיקט בממשלה הפדרלית החדשה. הוא הזדהה עם המפלגה הפדרליסטית שהתהוותה אז והיה בעל תפקיד בולט במהלך העניינים בסנאט שהיה מקביל למנהיגי הרוב בסנאט בעשורים הבאים. לדבריו של ג'ון אדמס הוא היה "עמוד התווך של כל הממשל של ג'ורג' וושינגטון בסנאט".[3] ארון בר הלין על כך שאם אלזוורת' היה מאיית את שם הא-ל בצורה שגויה, "היה לוקח לסנאט שלושה שבועות לתקן את הטעות". הסנאטור ויליאם מקליי מפנסילבניה הציג טענה עוינת יותר: "הוא יאמר כל דבר, גם אם אני לא אוכל להאמין שהוא דבר עקרוני". הוא גם אמר עליו "אני יכול לתאר אותו כאחד האנשים גלויי הלב שהכרתי אשר נחנו בכאלו יכולות".[4] מה שככל הנראה הטריד ביותר את מקליי הייתה ההעדפה שנתן אלזוורת' לדיונים פרטיים והסכמים לא כתובים על פני דיון פומבי. בחמש שנות פעילותו של הסנאט לא התקיימו רישומי פרוטוקול רשמיים של דיוניו ואף לא היה באולם הסנאט מקום לאירוח הקהל. התנאים היו דומים בוועידת החוקה של 1787, כל זאת בהשוואה לדיונים הפתוחים של בית הנבחרים.
המיזם הראשון בסנאט שהוביל אלזוורת' היה חוק השיפוט (Judiciary Act of 1789), שכונה גם "חוק הסנאט מספר 1", ושהשלים באופן מלא את הפרק השלישי של החוקה באמצעות מיסוד יחסים היררכיים בין בתי המשפט של המדינות לבתי המשפט הפדרליים. שנים לאחר מכן אמר ג'יימס מדיסון, "ייתכן שיהיה זה ברור שהחוק שארגן את המערכת המשפטית מקורו בטיוטה של אלזוורת', שהנוסח שהתקבל בסופו של דבר לא היה שונה ממנה באופן משמעותי".[5] אלזוורת' היה זה שככל הנראה ניסח את סעיף 25 לחוק, המרכיב החשוב ביותר בו. סעיף זה הקנה לבית המשפט העליון של ארצות הברית את הסמכות להטיל וטו על החלטות בתי המשפט העליונים של המדינות שאישרו את חוקי המדינות שעמדו בסתירה לחוקת ארצות הברית. על כל חוקי המדינות והחוקים המקומיים, שאושרו על ידי בית המשפט העליונים של המדינות, ניתן היה לערור בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהוקנתו לו הסמכות, אם הוא בחר לעשות כן, לפסול אותם על כך שהם נגדו את החוקה. לעומת זאת, על החוקים שנפסלו על ידי בתי המשפט העליונים של המדינות לא ניתן היה לערור בדרך זו, אלא כאמור רק על חוקים שהם כן אישרו. למעשה, ביקורת שיפוטית זו החליפה את הביקורת של הקונגרס, שהייתה אמורה להיות על פי הצעתו של מדיסון שהעלה אותה ארבע פעמים ללא הצלחה בוועידת החוקה, זאת כדי להבטיח את ריבונות הממשל הפדרלי. הרעיון להעניק את הסמכות הזאת לממשל הפדרלי נדחה ככל הנראה בשל השימוש הבלתי ראוי הפוטנציאלי שבה, שבהמשך עלול היה לשמש כבסיס לדחיית החוקה על ידי ועידות האישרור של המדינות. עם השלמת תהליך האישרור, הצליח אלזוורת' להשיג את ריבונות הממשל הפדרלי, אך באמצעות ביקורת שיפוטית ולא באמצעות ביקורת של הקונגרס.
לאחר שחוק השיפוט עבר בסנאט, קידם אלזוורת' את קבלתה של מגילת הזכויות של ארצות הברית שמדיסון קידם בבית הנבחרים, ובאותה עת קידם גם את חוק השיפוט. חוק השיפוט ומגילת הזכויות במשולב העניקו לחוקה את "השיניים" שהיו חסרות בתקנון הקונפדרציה. הביקורת השיפוטית העניקה לממשל הפדרלי את ריבונותו, בעוד שמגילת הזכויות הבטיחה למדינות ולאזרחיהן את ההגנה מפני השימוש הבלתי ראוי של הממשל הפדרלי בריבונותו. כך חוק השיפוט ומגילת הזכויות איזנו זה את זה. עם זאת, עם קבלתו של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שהתקבל 75 שנים לאחר מכן ב-1865, ניתן לרוח מגילת הזכויות ביטוי בכל מדרגי השלטון כפי שפורשה על ידי מערכת המשפט עד לערעור סופי בבית המשפט העליון. אין צורך לומר שלא הייתה זו כוונתו של מדיסון ולא של אלזוורת'.
אלזוורת' היה התומך הראשי בסנאט של תוכניתו הכלכלית של אלכסנדר המילטון, זאת כאשר הוא היה חבר בלפחות ארבע וועדות של הסנאט שעסקו בנושאים תקציביים. סוגיות אלו כללו את קבלת תוכניתו של המילטון למימון החוב הלאומי, הקמתו של הבנק הראשון של ארצות הברית (אנ'), ולקיחת האחריות על חובות המדינות בתמורה להחלטה למקם את עיר הבירה בדרום (כיום וושינגטון די. סי.). הישגים נוספים של אלזוורת' כללו נקיטת צעדים לקבלתה של קרוליינה הצפונית לאיחוד, שתוכננה להוות משקל נגד לאילוץ רוד איילנד להצטרף לאיחוד וניסוח החוק לפיקוח על השירות הקונסולרי. הוא גם היה אחד האישים המרכזיים ששכנעו את הנשיא ג'ורג' וושינגטון לשלוח את ג'ון ג'יי לבריטניה כדי לנהל משא ומתן על הסכם ג'יי ב-1794 כדי למנוע מצב מלחמה עמה, להסדיר את החובות בין שתי האומות ולתת למתיישבים האמריקאים נגישות טובה יותר למערב התיכון.
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-3 במרץ 1796 מונה אלזוורת' על ידי הנשיא וושינגטון כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, זאת לאחר שהתפקיד התפנה עם התפטרותו של ג'ון ג'יי. מינוי מחליפו של ג'יי, ג'ון ראטלדג', לא אושר על ידי הסנאט בדצמבר 1795, ומועמדו הבא של וושינגטון, ויליאם קושינג, דחה את ההצעה בפברואר. מינויו של אלזוורת' אושר עד מהרה ברוב של 21 מול 1 וב-8 במרץ הוא הושבע לתפקידו.[6][7]
בפני בית המשפט בראשותו של אלזוורת' לא נדונו תיקים חשובים. עם זאת, בארבעה תיקים בהם פסק בית המשפט הוא קבע את חשיבותה בת הקיימא של תורת המשפט האמריקאית: "הילטון נגד ארצות הברית" (Hylton v. United States) משנת 1796 קבע בפירוש את סמכות בית המשפט העליון לבצע ביקורת שיפוטית לאישור מס הכרכרות הפדרלי. בתיק "הולינגסוורת' נגד וירג'יניה" (Hollingsworth v. Virginia) משנת 1798 נקבע שלנשיא ארצות הברית אין שום חלק בתהליכי התיקון של החוקה. בתיק "קלדר נגד בול" (Calder v. Bull) נקבע שסעיף החקיקה למפרע של החוקה תופס רק בנוגע לחוק הפלילי, לא האזרחי. תיק "ניו יורק נגד קונטיקט" (New York v. Connecticut) היה הראשון שנשמע על פי התיקון ה-3 לחוקה ליישוב מחלוקות בין המדינות.
מורשתו העיקרית של אלזוורת' כנשיא בית המשפט העליון הייתה בכך שהוא לא עודד את הנוהג של חוות דעת המשכית (Seriatim), על פיה כל שופט כתב חוות דעת נפרדת בכל תיק. תחת זאת עודד אלזוורת' את גישת ההסכמה הכללית של בית המשפט שתובע בפסק דין אחד.[8]
בבחירות לנשיאות של 1796 קיבל אלזוורת' 11 מקולות חבר האלקטורים. קולות אלו באו על חשבונו של תומאס פינקני, שכתוצאה מכך לא נבחר כסגן הנשיא של תומאס ג'פרסון.[9]
ב-1799 מונה אלזוורת' על ידי הנשיא ג'ון אדמס כשליח מיוחד לצרפת. המשימה שהוטלה עליו הייתה ליישב את המחלוקות עם ממשלתו של נפוליאון בונפרטה בנוגע למגבלות על תנועת הספנות האמריקאית שעלולות היו להוביל לעימות צבאי בין שתי הארצות. ההסכם שנחתם עורר תרעומת בארצות הברית בשל נדיבותו היתרה כלפי נפוליאון. בריאותו של אלזוורת' התדרדרה כתוצאה מנסיעתו לצרפת, ובסוף 1800, בעודו עושה בשליחותו, הוא התפטר מתפקידו כנשיא בית המשפט העליון.
שנותיו האחרונות
אף על פי שעם שובו לארצות הברית בראשית 1801, פרש אלזוורת' מן החיים הפוליטיים, הוא היה בהמשך חבר במועצת המושל של קונטיקט. ב-1803 הוא נבחר כעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.[10]
אוליבר אלזוורת' נפטר בביתו שבווינדזור, קונטיקט ב-26 בנובמבר 1807, בגיל 62. הוא נטמן בבית הקברות פליסדו שליד הכנסייה הראשונה של וינדזור.
משפחתו
שני בניו התאומים של אלזוורת' הלכו בדרכיו ושירתו אף הם בשירות הציבורי. ויליאם אלזוורת' נשא לאישה את אמילי, בתו של המילונאי נואה ובסטר והיה למושל קונטיקט, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ושופט בית המשפט העליון של קונטיקט. אחיו התאום, הנרי אלזוורת', היה ראש עיריית הרטפורד ולאחר מכן הוא מונה כנציב הראשון של משרד הפטנטים והסימנים הרשומים של מחלקת המסחר של ארצות הברית. בהמשך הוא היה נשיא חברת הביטוח אתנה. הנרי אלזוורת' היה ממובילי תהליך הקמתה של מחלקת החקלאות של ארצות הברית ומונה על ידי הנשיא אנדרו ג'קסון לפקח על מה שנקרא מסלול הדמעות, העברתם של בני שבט הצ'רוקי מג'ורג'יה לטריטוריית אוקלהומה. הוא היה ידידם ותומכם של הממציאים סמואל קולט וסמואל מורס. בתו אני אלזוורת' הציעה את נוסח ההודעה הראשונה שהועברה על ידי מורס בטלגרף, "מה פעל אל" (ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק כ"ג). הנרי אלזוורת' היה בוגר אוניברסיטת ייל ותורם מרכזי שלה.
על שמו של אוליבר אלזוורת' נקראה העיר אלזוורת' שבמיין.
הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי היה זה שכתב את הערך אודות אלזוורת' באנציקלופדיה בריטניקה.[11][12]
קישורים חיצוניים
- אוליבר אלזוורת' באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- אוליבר אלזוורת' באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- משפחתו של אלזוורת' (באנגלית)
- אוליבר אלזוורת' באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
- אוליבר אלזוורת' באנציקלופדיה האמריקאית (1879) (באנגלית)
- אוליבר אלזוורת' באנציקלופדיה הבינלאומית החדשה (1905) (באנגלית)
- אוליבר אלזוורת' באנציקלופדיה בריטניקה (1911) (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- אוליבר אלזוורת' באנציקלופדיה אמריקנה (1920) (באנגלית)
- בית המשפט של אלזוורת' בחברה ההיסטורית של בית המשפט העליון (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Politicans, Authors, Diplomats, Newsmen Highlight Whig-Clio's Expanded Political Speaking Program, Daily PrincetonianDaily Princetonian Special Class of 1991 Issue 27 July 1987.
- ^ Part IV. A Landholder - infoplease.com
- ^ William Garrott Brown, The Life of Oliver Ellsworth, Da Capo Press, 1970, p. 231.
- ^ William Garrott Brown, The Life of Oliver Ellsworth, Da Capo Press, 1970, pp. 224-225.
- ^ Jayne, Edward, "Oliver Ellsworth His Central Role in the Establishment of Federal Sovereignty" (2013). All Books and Monographs by WMU Authors. 752, p. 157.
- ^ "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789–Present". Washington D.C.: United States Senate.
- ^ "Justices 1789 to Present". Washington D.C.: United States Senate.
- ^ "Oliver Ellsworth". Oyez.org.
- ^ United States presidential election of 1796 - Encyclopædia Britannica
- ^ Oliver Ellsworth is Born - Today in Masonic History
- ^ Kennedy, John F.; Casto, William R. "Oliver Ellsworth, chief justice of United States". Encyclopædia Britannica Online.
- ^ "John F. Kennedy". Encyclopædia Britannica Online.
| שופטים לשעבר בבית המשפט העליון של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
29745167אוליבר אלזוורת'