המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת

המלחמה הבלתי רשמית (באנגלית: Quasi-War, מילולית: "מעין מלחמה") הוא השם שניתן למלחמה מוגבלת שניטשה בשנים 1798-1800 בין ארצות הברית לבין צרפת מבלי שהשתיים יכריזו עליה באופן רשמי. הגורמים לסכסוך היו התקרבותה של ארצות הברית לבריטניה, התנערותה מחוזה הברית שנחתם בינה לבין צרפת ב-1778 והנייטרליות שנקטה במלחמה שהתלקחה ב-1793 בין בריטניה לצרפת. הלחימה התנהלה בים בלבד, בין פריבטירים צרפתיים, שתרו אחר ספינות סוחר אמריקניות כדי לתפוס אותן שלל, לבין אוניות הצי האמריקני שנשלחו להגן עליהן, תחילה לאורך החוף האטלנטי של ארצות הברית, ומחורף 1798 גם בים הקריבי.

הרקע לסכסוך

הסכם ג'יי (1795), סלע המחלוקת בין צרפת לארצות הברית

ג'ון אדמס, נשיא ארצות הברית בתקופת המלחמה הבלתי רשמית

צרפת של לואי השישה עשר הייתה בעלת ברית חשובה לארצות הברית במלחמתה לעצמאות, וסייעה לה מבחינה צבאית וכלכלית החל מ-1776. היחסים הרשמיים בין שתי המדינות הוסדרו ב-1778 בברית צבאית ובחוזה ידידות ומסחר. הסעיף הראשון של חוזה הברית קבע, כי אם תפרוץ מלחמה בין צרפת לבריטניה במהלך מאבקם של האמריקנים לעצמאות, ישתפו צבאות וציי שני הצדדים פעולה ויסייעו זה לזה נגד האויב המשותף, כפי שאמנם קרה. ברם, מאחר שלא נקבע מתי יפקע חוזה הברית, הוא נשאר בתוקפו גם לאחר סיום מלחמת העצמאות וחתימת חוזה פריז ב-1783.

ההידרדרות ביחסי שתי המדינות החלה ב-1793, לאחר נפילת המונרכיה בצרפת ופרוץ מלחמת הקואליציה הראשונה. צרפת, שנמצאה במלחמה עם בריטניה החל מ-1 בפברואר אותה שנה, ציפתה כי ארצות הברית תסייע לה להגן על נחלותיה באיי הודו המערבית מפני התקפות של הצי המלכותי. אלא שוושינגטון, כמו כל חברי הקבינט, לא רצה לגרור את ארצו למלחמה, והכריז ב-22 באפריל 1793 כי ארצות הברית תישאר נייטרלית בסכסוך בין שתי המעצמות. הוא אף התריע באותה הכרזה (Proclamation of Neutrality), כי כל אזרח אמריקני שיפר את הנייטרליות ויסייע לאחד מן הצדדים, צפוי לעמוד לדין על פי משפט העמים. הנימוק המשפטי בו נאחזו האמריקנים להשעיית החוזה היה כי נחתם עם מלך צרפת, שהוצא מאז להורג. מאותו טעם סירבה ארצות הברית גם לשלם את חובותיה הכספיים לצרפת מתקופת המלחמה. שנה לאחר ההכרזה נחקק חוק הנייטרליות. השינוי במדיניות הממשל הושפע במידה רבה מן המאבק הפנימי, הבין-מפלגתי, בארצות הברית ומלחצם של חברי המפלגה הפדרליסטית, נציגי הסוחרים ובעלי האוניות, להדק את הקשרים עם בריטניה על חשבונה של צרפת.

החרפה נוספת במערכת היחסים בין שתי הידידות לשעבר גרם הסכם ג'יי, שנחתם בין ארצות הברית לבריטניה ב-19 בנובמבר 1795. ההסכם יישב את המחלוקות שנותרו ללא פתרון לאחר חוזה פריז, הסדיר את יחסי המסחר ביניהן ומנע את התלקחותה של מלחמה נוספת בין השתיים. אחד מסעיפי החוזה התיר לאוניות אמריקניות לסחור, בתנאים מוגבלים, עם הקולוניות הבריטיות בים הקריבי, שהיה אחד מזירות המאבק בינה לבין צרפת. חמתם של הצרפתים עלתה גם בשל הסכמתה של ארצות הברית לגישה המחמירה של בריטניה בכל הנוגע לזכויותיהן של ספינות נייטרליות בזמן מלחמה. אם בחוזה הידידות והמסחר עם צרפת מ-1778 (וכן בחוזים אחרים שחתמה לאחר מכן עם שוודיה, פרוסיה והמדינות הברבריות) דגלה ארצות הברית בעיקרון "Free ships make free goods", הרי שבהסכם ג'יי הרחיקה לכת והסכימה להגדרה מרחיבה, שלפיה כל מטען שנקנה על ידי האויב ומובל באונייה נייטרלית נחשב לסחורה אסורה (contraband) שמותר להחרימה. זאת ועוד, היא אף הסכימה לחוק 1756 הבריטי שאסר על אוניות נייטרליות לסחור בזמן מלחמה עם נמלים שהיו סגורים בפניהן בימות השלום. המשמעות הייתה פגיעה חמורה בכלכלתה של צרפת, שלא זו בלבד שנזקקה לדגן האמריקני לאחר שלוש שנים של יבולים גרועים, אלא גם לאוניות נייטרליות שיקיימו את הסחר עם מושבותיה בים הקריבי.

תגובת צרפת לא איחרה לבוא. הדירקטוריון סירב לקבל את הציר האמריקני החדש, צ'ארלס קוטוורת' פינקני, עם בואו לפריז בדצמבר 1796, והוציא סדרת צווים המתירה לפריבטירים צרפתיים להתנכל לאוניות סוחר אמריקניות. הנזקים שנגרמו לספנות המסחרית האמריקנית היו גדולים. מזכיר המדינה טימותי פיקרינג דיווח לקונגרס ב-21 ביוני 1797, כי באחד עשר החודשים האחרונים תפסו הצרפתים 316 אוניות סוחר אמריקניות (נזק הנאמד ב-12-15 מיליון דולר). הפריבטירים הצרפתיים שייטו לאורך החוף המערבי של ארצות הברית כמעט באין מפריע, מחירי הביטוח הימי האמירו, וידו של הממשל קצרה מלהושיע. הצי הקונטיננטלי פורק לאחר מלחמת העצמאות בשל הקושי לממן את החזקתו, ובידי ארצות הברית לא נותרו אוניות מלחמה זולת מספר ספינות מכס חמושות (Revenue cutters).

ג'ון אדמס, הנשיא החדש, חתר להגיע להסכם עם צרפת מבלי לוותר על נייטרליות במלחמה באירופה, ובסתיו 1797 שיגר לפריז משלחת דיפלומטית בת שלושה חברים: אלברידג' גרי, ג'ון מרשל וצ'ארלס וו' פינקני. שר החוץ הצרפתי דה טליראן חתר גם הוא להגיע להסכם נוח לארצו, אך נקט טקטיקה של השהיה ואיומים ונמנע מלהיפגש עם הצירים האמריקנים. במקומו נשאו ונתנו מטעמו ארבעה סוכנים או מתווכים. אלה מסרו כי הצירים האמריקנים יוכלו להיפגש עם טליראן רק אם ארצות הברית תעניק לצרפת הלוואה גדולה בריבית נמוכה, תקבל על עצמה לשלם את תביעותיהם של סוחרים אמריקנים מצרפת, ותעביר סכום כסף נכבד לכיסו הפרטי של טליראן. תשובתו של פינקני, "No, no, not a sixpence", ביטאה בצורה קצרה וקולעת את סירובם של חברי המשלחת. השיחות נמשכו, אך גם האיום בפלישת כוחות צבא צרפתיים לשטחה של ארצות הברית לא שינה את דעתם של האמריקנים. טליראן נפגש בסופו של דבר עם הנציגים האמריקנים ואף חזר בו מחלק גדול מתביעותיו, אך סירב להימנע מתפיסה של אוניות סוחר אמריקניות על ידי פריבטירים צרפתיים. בנאומו השנתי בפני הקונגרס, בשלהי 1797, מסר הנשיא אדמס על סירובה של צרפת לפתור את המשבר, ודיבר על הצורך להיערך להתלקחותה של מלחמה. נציגי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית חשדו במניעיו של אדמס הפדרליסט, ולחצו כי יפרסם את התכתובת הדיפלומטית בעניין. באפריל 1798 דיווח הנשיא אדמס לקונגרס על הדרישות שהעלו הצרפתיים, אך נמנע מלנקוב בשמם האמיתי של הסוכנים הצרפתיים ובמקום זאת כינה אותם בקיצורים w,‏ x,‏ y,‏ ו-z. כשנודעה פרשת x y z, שטף גל של פטריוטיות את הקונגרס והציבור האמריקני כאחד.

תוך כדי כך החריפו הצרפתים את צעדיהם, וב-18 בינואר 1798 פרסמו צו המתיר לתפוס שלל כל אונייה נייטרלית הנושאת סחורות שמקורן באנגליה או באחת מן הקולוניות שלה. המשמעות הייתה, כפי שניסח זאת אחד המדינאים הצרפתיים, כי "אם תימצא באונייה נייטרלית ולו ממחטה אחת שיוצרה באנגליה, כל שאר המטען והאונייה עצמה יוחרמו." האמריקנים, מצדם, החלו נערכים להשיב מלחמה שערה, אך נמנעו מלהכריז עליה רשמית.

הכנות האמריקנים למלחמה

התקפות הפריבטירים הצרפתיים חייבו את הקמתו של כוח ימי לליווי והגנה על אוניות הסוחר. שנים אחדות קודם לכן, ב-27 במרץ 1794, אישר הנשיא וושינגטון את חוק ההתחמשות הימית, המורה על בנייתן של שש פריגטות לצורך המלחמה בקורסארים הברברים מצפון אפריקה. שנה אחר כך, כשהושגו הסכמי שלום עם המדינות הברבריות, הוחלט להסתפק רק בשלוש פריגטות ("יונייטד סטייטס", "קונסטליישן" ו"קונסטיטושן") ולבטל את בנייתן של שלוש האחרות. במאי 1797, כשהתחזקו הסיכויים להתלקחות מלחמה עם צרפת, ביקש הנשיא אדמס מן הקונגרס לאשר תקציב להסבתן של 12 אוניות סוחר לפריבטירים חמושים, להשלים את בנייתן וציודן של שלוש הפריגטות הקיימות ולהקצות כספים לבנייתן של שלוש נוספות. ב-30 באפריל 1798 אישר הקונגרס את הקמתה של מחלקת הצי (Navy Department). ב-30 ביוני 1798 נתקבל בקונגרס חוק ההתחמשות הימית (1798), המתיר לצרף לצי אוניות מלחמה שהציבור התנדב לבנותן ולציידן על חשבונו. סוחרים עשירים, בעלי אוניות ואזרחים מן השורה, בעיקר מערי הנמל, מימנו מכספם את בנייתן של תשע ספינות מלחמה (חמש פריגטות וארבעה סלופים), שהיוו תוספת משמעותית למצבת האוניות הקיימת (שש פריגטות, שרובן הוכנסו לשירות פעיל ב-1799, ועוד שתיים שצורפו ב-1800). ב-9 ביולי 1798 אישר הקונגרס את החוק להגנה נוספת של המסחר של ארצות הברית, שהעניק לנשיא ארצות הברית את הסמכות להכניע, לתפוס ולקחת שלל כל כלי שיט צרפתי חמוש שיימצא לא רק בתחומי המים הריבוניים של ארצות הברית אלא בכל מקום בים הפתוח. החשש מפני פלישת צבא צרפתי הוביל לנקיטת אמצעי מגן גם ביבשה, כמו עידוד היבוא ואיסור היצוא של כלי נשק ותחמושת, ביצור נמלים חשובים והקמת מיליציות מדינתיות חמושות שייקראו לסייע לצבא בעת הצורך. מקום חשוב תפסו גם ספינות הסוחר החמושות, שצוידו ב-5-10 תותחי 4-6 ליטראות ובתוספת של אנשי צוות אחדים להגנה מפני פריבטירים צרפתיים; ב-1798 נמנו 452 ספינות שכאלה, ובשנים 1799-1801 עלה מספרן ל-933.‏

הלחימה

קומודור תומאס טראקסטון, גיבור הצי האמריקני במלחמה הבלתי רשמית עם צרפת

ה-7 ביולי 1798, היום בו ביטל הקונגרס את ההסכמים עם צרפת, נחשב לתחילתה של המלחמה הבלתי רשמית. הלחימה בין הצדדים התנהלה בים בלבד, ולא בקרבות סדורים, אלא בקרבות אונייה-מול-אונייה. מאמצי הצי האמריקני התרכזו בליווי שיירות ובתפיסת פריבטירים צרפתיים, תחילה לאורך חופה הדרומי של ארצות הברית ואחר כך, עם אישור הקונגרס להרחבת זירת הפעולות, גם בים הקריבי ואף מעבר לו. אוניות הצי לא הורשו לתקוף כלי שיט צרפתיים בלתי חמושים או מטרות ביבשה, אלא רק כלי שיט שהיוו סכנה לספינות אמריקניות. הצי הצרפתי, שנאבק באותו זמן בצי הבריטי בים התיכון ובמימי אירופה, יכול היה להקצות פריגטות בודדות בלבד למלחמה באמריקה. זאת ועוד, אוניות מלחמה בריטיות הטילו הסגר על נמלי צרפת בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי, ומאז המפלות בקרב סנט וינסנט (1797) ובקרב הנילוס (1798) הייתה צרפת מנותקת כמעט לחלוטין מנחלותיה באיי הודו המערבית.

האונייה הצרפתית הראשונה שנפלה לידי האמריקנים במלחמה זו הייתה הפריבטיר "לה קרויאבלה", סקונר נושא 14 תותחים. היא נתגלתה והוכנעה ב-7 ביולי 1798 ליד אג הרבור בניו ג'רזי על ידי "דלאוור", אוניית סוחר מוסבת בפיקוד קפטן סטיבן דיקייטר, אביו של גיבור הצי לעתיד סטיבן דיקייטר. שמה של אוניית השלל הוחלף ל"ריטליאיישן", והיא צורפה לצי האמריקני.

את הסיור המבצעי הראשון באיי הודו המערבית ערכו בחודשים יולי-ספטמבר 1798 "דלוואר" והפריגטה "יונייטד סטייטס" תחת פיקודו של קומודור ג'ון בֶּרִי, ובמהלכו נתפסו שלל שני פריבטירים צרפתיים בלבד. פטרול נוסף, שיצא לאזור זה ב-28 באוקטובר 1798 בפיקוד קומודור אלכסנדר מארי, כלל את אוניית הסוחר המוסבת "מונטזומה" (20 תותחים) בפיקודו, את הסקונר "ריטליאיישן", בפיקוד לוטננט ויליאם ביינברידג', והבריג "נורפוק" (18 תותחים), שבנייתו מומנה על ידי אזרחי העיר נורפוק (וירג'יניה). ב-20 בנובמבר, הבחין ביינברידג' ליד גוודלופ במפרשים חשודים. "מונטזומה" ו"נורפוק" נמצאו הרחק ממנו, וכשהתקרב לבדו כדי לבדוק את זהות כלי השיט הזר, גילה להפתעתו כי מדובר בשתי פריגטות צרפתיות, "ל'אִינְסְיוּרְזֶ'נְט" (36) ו-"ווֹלוֹנְטִייא" (44). לביינברידג' לא נותרה כל ברירה אלא להיכנע בלא קרב, והוא ואנשיו נפלו בשבי. הצרפתים החליפו את שם האונייה ל"מֶזִ'יסְיין" וצרפו אותה לציים. שנה לאחר מכן, ב-28 ביוני 1799, חזר הסקונר לידיים אמריקניות, לאחר שמטח דופן מ"מֶרִימֶק" (28) שכנע את מפקדו הצרפתי להיכנע.

קומודור תומאס טראקסטון, שפיקד על אחת מארבע השייטות שהקימה מחלקת הצי, היה הבולט והמשפיע ביותר מבין קציני הצי במלחמה. הוא תרם רבות לבניית הצי ופיתוחו על ידי הנהגת נוהלי-קרב על פי המודל של הצי המלכותי, פרסום ספרי הדרכה והקפדה על תרגול ואימון שיטתיים. טראקסטון הניף את דגל הקומודור על הפריגטה "קונסטליישן", ולזכותו נזקפים שני הניצחונות המפורסמים ביותר במלחמה. הראשון היה הכנעתה ולכידתה של "ל'אִינְסְיוּרְזֶ'נְט", הפריגטה המהירה ביותר בצי הצרפתי ואחת משתי האוניות שתפסו שלל את "ריטליאיישן" בתחילת המלחמה. הקרב אונייה-מול-אונייה ניטש ב-9 בפברואר 1799 ליד האי נוויס, וחשיבותו בהיותו הניצחון האמריקני הראשון במלחמה על אוניית קרב של האויב. כשנה לאחר מכן, ליד גוואדלופ, גילתה "קונסטליישן" פריגטה צרפתית נוספת - "לָה וֶנְזֶ'נְס" (50 תותחים). הקרב שנתלקח בין השתיים ב-1 בפברואר 1800 נמשך חמש שעות רצופות והיה עז מאין כמוהו. "ונז'נס", שאבידותיה היו רבות משל "קונסטליישן" והתמלאה מים עד כדי סכנת טביעה, הרכינה את דגלה לאות כניעה, אך טראקסטון ואנשיו לא הבחינו בכך בחשיכה. תותחיה של הפריגטה הצרפתית נדמו רק באחת בלילה, אך היא הצליחה בדרך נס לחמוק בשארית כוחותיה אל נמל קורסאו קודם שהספיק טראקסטון לתקן את הנזקים הכבדים שנגרמו לאונייתו ולשלוח צוות השתלטות.

הסקונר "אנטרפרייז" (12 תותחים) יצא לים הקריבי בשלהי דצמבר 1799 בפיקודו של לוטננט ג'ון שואו, ובמהלך הפלגה מבצעית אחת לכד 5 פריבטירים וחילץ משביין 11 ספינות סוחר אמריקניות. סקונר אחר, "אֶקְסְפֶּרִימֶנְט" (12 תותחים), שהיה חלק מן השייטת בפיקודו של קומודור סיילס טולבוט, שבה את הפריבטירים הצרפתיים "דֶא אָמִי" ו"דִיאַן" ושחרר מן השבי אוניות סוחר אמריקניות שנפלו לידיים צרפתיות. טולבוט, שפיקד על הפריגטה "קונסטיטושן", אף יזם התקפה על נמל פוארטו פלאטה בסנטו דומינגו הספרדית, ששימש את הפריבטירים הצרפתיים. ב-11 במאי 1800 נחתו בחוף מלחים וחיילי-צי בפיקודו של לוטננט אייזק האל, לכדו את הפריבטיר "סנדוויץ', והוציאו מכלל פעולה את תותחי המצודה החולשת על הנמל.

ספינות חמושות של שירות המכס הימי (Revenue cutters) לקחו גם הן חלק בלחימה. המפורסמת ביותר ביניהן היא "פיקרינג", סקונר חמוש ב-14 תותחים, שצורף לשייטת של קומודור בֶּרִי ופעל תחתיו ב-1799 ובתחילת 1800. ב-8 באוקטובר 1799, תחת פיקודו של מאסטר-קומנדנט בנג'מין הילר, הכניעה "פיקרינג" לאחר קרב את הפריבטיר הצרפתי "ל'אֶזִ'יפְּט קוֹנְקִיס" (l’Egypte Conquise ) שהיה גדול וכבד-חימוש ממנה. בספטמבר 1800 אבדה "פיקרינג" על כל צוותה בסערה.

הקרב הימי האחרון במלחמה התנהל ב-12 באוקטובר 1800, כשבועיים לאחר חתימת הסכם השלום בין הצדדים, בין הפריגטה "בוסטון" בפיקוד קפטן ג'ורג ליטל והקורבטה הצרפתית "לֶה בֶּרְסוּ". שתי האוניות, שנתקלו זו בזו ליד גוואדלופ, לא ידעו על סיומה של המלחמה, ובקרב שניטש בין השתיים ניזוקה "לה ברסו" קשות, נכנעה ונגררה אל בוסטון. במהלך שתיים וחצי שנות המלחמה לכד הצי האמריקני 2 אוניות-קרב צרפתיות ו-89 פריבטירים: 3 ב-1798, 27 ב-1799 ו-59 ב-1800. כמו כן חילץ משביין 70 ספינות סוחר אמריקניות.‏

סיום הסכסוך

החתימה על הסכם מוֹרְטֶפוֹנְטֶן, 30 בספטמבר 1800

הנשיא אדמס הוסיף לחתור להשגת הסכם עם צרפת גם לאחר פרוץ פעולות האיבה. חלק מחבריו לקבינט ולמפלגה, לעומת זאת, נקטו עמדה נצית. לא זו בלבד שלא תמכו בסיום המלחמה כדעתו, אלא רצו בהרחבתה, ולא עם צרפת בלבד אלא גם עם ספרד בעלת בריתה. מחשבתם הייתה כי יש לנצל את ההזדמנות בה השתיים עסוקות במלחמה באירופה כדי לספח את לואיזיאנה, אז תחת שלטון ספרדי. הצרפתים, שהופתעו מן התגובה הנחרצת של ארצות הברית, רצו גם הם בסיומו של הסכסוך ובמיוחד לאחר התבוסות הצבאיות והימיות במלחמת הקואליציה השנייה והתהפוכות מבית. נפוליאון, שתפס את השלטון בנובמבר 1799, חשש כי ארצות הברית תיטוש את עמדתה הנייטרלית ותצטרף לצדה של בריטניה, ועל כן תמך בסיום הסכסוך. אמנת 1800 נחתמה ב-30 בספטמבר 1800 במורטפונטן שבצפון צרפת ואושרה על ידי הצדדים ב-21 בדצמבר 1801. ההסכם ביטל את החוזים בין ארצות הברית לצרפת מ-1778 ואת ההכרזה הצרפתית מ-1798, אך בה בעת גם את תביעותיהם של בעלי האוניות והסוחרים האמריקנים נגד צרפת על הנזקים שגרמו להם הפריבטירים משך המלחמה.

מקורות

• סמיואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג'ר, ויליאם א' לכטנברג. ההיסטוריה של ארצות-הברית. מאנגלית: אמיר אורן. תל אביב, זמורה, ביתן - מוציאים לאור, תשמ"ד-1984. 2 כרכים.

• Potter, E.B. (editor). Sea Power - A Naval History. Annapoils (MD), Naval Institute Press, 1981.
• U.S. Department of State, Office of the Historian. "The XYZ Affair and the Quasi-War with France, 1798-1800". Retreived 2012-28-7.
• Zarzeczny, Matthew. "The Quasi War with France". December 2002. In: napoleon-series.org.
• Holmberg, Tom. "France: Decrees on Trade 1793-1810 - Introduction." March 2003. In: napoleon-series.org.
• Kingston, Christopher. "Marine Insurance in Philadelphia during the Quasi-War with France, 1795-1801." January 19, 2009. In: econfaculty.gmu.edu.
• Sechrest, Lary J. "Privately funded and built U.S. warships in the Quasi-War of 1797-1801." The Independent Review, vol. 12, no. 1, Summer 2007, pp. 101-113. Digitized copy in: The Independent Insitute.
• Hickey, Donald R. "The Quasi-War: America's First Limited War, 1798-1801.The Northern Mariner, Vol. 18, Nos. 3-4 (July-October 2008), pp. 67-77. Digitized copy in: Canadian Nautical Research Society.
• Fehlings, Gregory E. "America's First Limited War." Naval War College Review, Vol. 53, No. 3 (Summer 2000), pp. 101-143. Digitized copy in: US Naval War College.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת בוויקישיתוף

• הכרזת הנייטרליות של ג'ורג' וושינגטון, 22 באפריל 1793. בתוך American Memory.
• נוסח חוק ההתחמשות הימית, שהתקבל בקונגרס ב-30 ביוני 1798. בתוך: American Memory.
• נוסח החוק שהתקבל בקונגרס ב-7 ביולי 1798, המבטל את ההסכמים של ארצות הברית עם צרפת. בתוך: American Memory.
• נוסח החוק להגנה נוספת של המסחר של ארצות הברית, שהתקבל בקונגרס ב-9 ביולי 1798. בתוך: American Memory.
• אמנת 1800 בין ארצות הברית לצרפת, שנחתם ב-30 בספטמבר 1800. בתוך: American Memory.

• American Naval Records Society. Naval Documents related to the Quasi-War between the United States and France. 7 volumes. 1935-1938. Digitized copy in: ibiblio.org.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22725195המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת