ג'יימס ויין
 | |||||||||
| ג'יימס ויין | |||||||||
| לידה |
1790 סוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 ביולי 1867 (בגיל 77 בערך) וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ג'יימס מור ויין | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות לאורל גרוב, סוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ג'יימס מור ויין (באנגלית: James Moore Wayne; 1790- 5 ביולי 1867) היה עורך דין, שופט ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1835 ועד למותו. קודם לכן הוא כיהן כראש עיריית סוואנה שבג'ורג'יה בשנים 1817–1819, וכחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ג'ורג'יה בשנים 1829–1835.
ראשית חייו
ג'יימס ויין נולד בסוואנה כבנם של ריצ'רד' ויין, שהגיע לצפון אמריקה ב-1760, ושל אליזבת לבית קליפורד, שאותה הוא נשא לאישה ב-1769. ב-1804, כאשר היה בן 14, נפטרה אמו. אחותו, מרי ויין, נישאה לריצ'רד סטיסס, והייתה סבתה הגדולה של ג'ולייט גורדון לאו (אנ'), מייסדת תנועת הצופות בארצות הברית.[1]
לאחר סיום לימודיו התיכוניים, המשיך ויין ללמוד בקולג' ניו ג'רזי (כיום אוניברסיטת פרינסטון), שם הוא סיים את לימודיו ב-1808. לאחר סיום לימודיו הוא למד משפטים בקריאה עצמית וב-1810 התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בסוואנה.
קריירה
בשנים 1812–1815, במהלך מלחמת 1812, שירת ויין בצבא ארצות הברית כקצין בחיל הפרשים של ג'ורג'יה. לאחר המלחמה ועד 1816 הוא היה חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה. בשנים 1817–1819 הוא כיהן כראש עיריית סוואנה, ולאחר מכן ועד 1824 הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי.
לאחר מכן הוא כיהן כשופט, בתחילה בבית משפט השלום בסוואנה, בשנים 1819–1824, ולאחר מכן ועד 1829 כשופט בבית המשפט העליון של ג'ורג'יה. בשנים 1829–1835 הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, כחבר בסיעתו של אנדרו ג'קסון.
ויין התפטר מחברותו בבית הנבחרים כדי להתמנות כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא מונה לתפקיד על ידי ג'קסון ב-7 בינואר 1835 במקומו של ויליאם ג'ונסון שנפטר. ב-14 בינואר אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית ובו ביום הוא הושבע לתפקיד. ויין כיהן על כס השיפוט עד למותו. הוא קידם את הסחר החופשי, התנגד לביצוע עבודות ציבוריות על ידי הקונגרס (למעט עבודות לשיפור נהרות ונמלים) והתנגד למתן הזיכיון לבנק השני של ארצות הברית (אנ').
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
בעת כהונתו על כס השיפוט שמע ויין תיקים רבים שנגעו לעבדות, מיסוי ורפורמות. כאיש סיעתו של אנדרו ג'קסון, הסכים ויין עם הנשיא ג'קסון בנוגע לרעיונות להעמקת נהרות ונמלים, אך התנגד להרחבת הדרכים והתעלות. ויין גם הסכים עם ג'קסון בנוגע לחוק גירוש האינדיאנים (אנ') והאמין שהאדמות שהיו שייכות לאינדיאנים צריכות להיות שייכות למדינה. העובדה שוויין סירב לקבל את האינדיאנים כאומה עצמאית ואילץ אותם לעבור מערבה, הובילה לאהדה כלפיו בג'ורג'יה. ויין היה תומך האיחוד והתנגד להקמתה של קונפדרציית המדינות של אמריקה, על אף היותו בן ג'ורג'יה. בעוד שהוא עצמו נותר נאמן לאיחוד, בנו, הנרי ק. ויין, שירת כבריגדיר גנרל בצבא הקונפדרציה.
פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
ערך מורחב – פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד נדון בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית וההחלטה נמסרה על פי רוב של 7 מול 2 ב-6 במרץ 1857, כשאת דעת הרוב כתב נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני וויין כתב חוות דעת משלימה. בתיק זה, שהיווה נקודת ציון משפטית, התקבלה החלטה נגד העבד דרד סקוט, ובה נקבע שאפרו-אמריקאים, בין אם הם היו עבדים או בין אם הם היו חופשיים, לא נחשבו לאזרחים אמריקאים ולא יכלו לעתור לבית המשפט העליון. בפסק דין זה נקבע גם שפשרת מיזורי הייתה מנוגדת לחוקה, בטענה שהיא הפרה את התיקון החמישי לחוקה, ולפיכך לא הייתה לממשלה הפדרלית את הסמכות לפקח על העבדות. אף על פי שבית המשפט סבר שפסיקתו תביא לידי סיום את שאלת העבדות, היא הגבירה את המתחים שהובילו ישירות לפריצתה של מלחמת האזרחים האמריקאית, שכתוצאה ממנה התקבל התיקון ה-13 לחוקה, שעל פיו בוטלה העבדות, ונחקקו חוק זכויות האזרח (אנ') של 1866 והתיקון ה-14 לחוקה, שהעניקו זכויות אזרח שוות לאפרו-אמריקאים.
בתיק דרד סקוט נגד סנדפורד כתב טוני שהחוקה ראתה באנשים ממוצא אפרו-אמריקאים כ"גזע נחות יותר, ובכלל בלתי ראויים להיות קשורים לגזע הלבן, בין אם בקשרים חברתיים ובין אם בקשרים פוליטיים. השחורים הם כה נחותים שאין להם זכויות שהאדם הלבן צריך בכלל להתחשב בהן". רוב החוקרים וההיסטוריונים רואים בהחלטה זו, שעמה הסכים ויין, כאחת ההחלטות הגרועות ביותר שהוציא בית המשפט העליון תחת ידו.[2] ויין הביע את הסכמתו עם פסק הדין של טוני כאשר כתב: "אני מסכים לחלוטין עם דעתו של בית המשפט כפי שנכתבה ונקראה על ידי נשיא בית המשפט". הוא המשיך וכתב שהוא הביע את הסכמתו ב"הנחה שלבית המשפט הפדרלי הייתה את סמכות השיפוט במקרה", אך הוא נמנע מלהביע כל דעה בנוגע לסעיף שמונה של החוק מ-1820, שנודע כחוק פשרת מיזורי, ו"שישה מאיתנו הכריזו שהוא מנוגד לחוקה".
השקפותיו המשפטיות
ויין כיהן על כס השיפוט 32 שנים, אחת מתקופות הכהונה הארוכות ביותר מבין כל שופטי בית המשפט העליון. דעותיו היו עקביות וברבות מחוות דעתו הוא הביע את אמונתו בכוחם של מוסדות פדרליים כמו הקונגרס. הוא הביע את דעתו זו בפסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד, כשהוא תמך בדעתו של נשיא בית המשפט טוני לנוכח ביקורת קשה שנמתחה על פסק הדין על ידי רבים. עם פרוץ מלחמת האזרחים שקע ויין במשבר אישי וכספי. הוא בחר להישאר בבית המשפט בעוד שבנו עזב את צבא ארצות הברית כדי להילחם כגנרל בשורות צבא הקונפדרציה. אחד מעמיתיו, ג'ון קמפבל, פרש מכהונתו כדי להצטרף לקונפדרציה. עם זאת היה ויין תומך של האיחוד, החזיק בהשקפותיו הלאומיות, והאמין שלא היה שום בסיס חוקי לאף מדינה לפרוש ממנו. הוא גם חש שבהישארותו בבית המשפט הוא יוכל להמשיך ולספק תמיכה במטרות הדרום. הוא לא זכה לאהדה על החלטתו זו במדינת האם שלו, ג'ורג'יה, אך הוא התנגד נמרצות לפרישה ותמך בנשיא לינקולן בשאיפתו לשמור על שלמות האיחוד. לאחר סיום המלחמה הוא לא שכח את שורשיו הדרומיים ועמל קשות להגן על הדרום מפני צעדי ענישה מיותרים.
חיים אישיים
ב-1813 נשא ויין לאישה את מרי ג'ונסון קמפבל. הם היו הוריהם של שני ילדים שהגיעו לבגרות. בנם, הנרי קונסטנטין ויין, נשא לאישה את מרי לואיזה ניקול. אחותה של מרי, אליזבת ניקול סמית', הייתה רעייתו של גנרל אלכסנדר המילטון, נכדו של אלכסנדר המילטון, אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. בתם, מרי קמפבל ויין, נישאה לג'ון מק קוילר. נכדתם של מרי וג'ון, מרי "מאי" קרוליין קמפבל קוילר, נישאה לסר פיליפ גריי אגרטון, איש אצולה וצבא בריטי.
בשנים 1818–1821 בנה ויין מעון בסגנון העוצרות בסוואנה. ב-1831 הוא מכר את הבית לאחייניתו, שרה אנדרסון גורדון ולבעלה, ויליאם וושינגטון גורדון, שלמד משפטים בהדרכתו של ויין ובהמשך כיהן כראש עיריית סוואנה. נכדתם של שרה וויליאם הייתה ג'ולייט גורדון לאו, מייסדת תנועת הצופות בארצות הברית וכיום הבית הוא אתר היסטורי כמקום לידתה.[3]
מותו
ג'יימס ויין נפטר ב-5 ביולי 1867 בוושינגטון די. סי. ונטמן בבית הקברות לאורל גרוב שבסוואנה. הוא היה אחרון השופטים שכיהנו תחת נשיאותו של ג'ון מרשל. במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי.[4]
בכדי למנוע מהנשיא אנדרו ג'ונסון מלמנות שופטים בבית המשפט העליון, העביר ב-1866 הקונגרס את חוק הסבבים השיפוטיים (Judicial Circuits Act), שעל פיו בוטלו שלושה מתוך עשרת המושבים בבית המשפט העליון עם התפנותם, וכך הופחת מספר השופטים לשבעה. כאשר נפטר ג'ון קאטרון ב-1865 לא מונה שופט במקומו, וכך גם כאשר נפטר ויין נותרו על כס השיפוט שמונה שופטים. ב-1869 העביר הקונגרס חוק שקבע שמספר שופטי בית המשפט העליון יעמוד על תשעה.
קישורים חיצוניים
- ג'יימס ויין באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'יימס ויין באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Hall, Timothy L. (2001). Supreme Court Justices: A Biographical Dictionary. Infobase Publishing. pp. 86–89.
- ^ Casey C. Sullivan, 13 Worst Supreme Court Decisions of All Time, FINDLAW, October 14, 2015
- ^ Juliette Gordon Low Birthplace at Girl Scouts of the USA
- ^ "Jones Construction, Brunswick GA". www.ShipbuildingHistory.com. 13 October 2010.
31150820ג'יימס ויין
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מג'ורג'יה
- חברי בית הנבחרים של מדינת ג'ורג'יה
- שופטי בתי משפט במדינות ארצות הברית
- ראשי עיריות בארצות הברית
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת 1812
- קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
- בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
- אמריקאים שנולדו ב-1790
- אמריקאים שנפטרו ב-1867