שרמן מינטון
 | |||||||||
| שרמן מינטון | |||||||||
| לידה | ג'ורג'טאון, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניו אולבני, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות השילוש הקדוש, ניו אולבני, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
שרמן "שיי" מינטון (באנגלית: Sherman "Shay" Minton; ) היה סנאטור מטעם אינדיאנה ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית.
לאחר שלמד בקולג' ובבית ספר למשפטים, שירת מינטון כקצין בדרגת קפטן בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן ניהל קריירה משפטית ופוליטית. ב-1930, לאחר ניסיונות רבים להיבחר, ולאחר ששימש כמנהיג אזורי ב"לגיון האמריקאי" (American Legion), הוא התמנה כמפקח להתייעלות בממשלו של מושל אינדיאנה, פול מקנאט. ארבע שנים לאחר מכן נבחר מינטון לסנאט של ארצות הברית. במהלך מסע הבחירות שלו לסנאט הוא הגן על צעדי החקיקה של הניו דיל בסדרה של נאומים שבהם הוא טען שאין זה הכרחי לפעול על פי חוקת ארצות הברית במהלך השפל הגדול. המערכה של מינטון זכתה לגינויים מצד מתנגדיו הפוליטיים, והוא ספג ביקורת קשה על אחד מנאומיו שנודע בשם נאום "אינך יכול לאכול את החוקה". כחלק מקואליציית הניו דיל, תמך מינטון בסנאט בתוכנית הרפורמה הבלתי מוצלחת של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, והיה אחד התומכים המרכזיים של רוזוולט בסנאט.
לאחר שלא עלה בידו להיבחר מחדש לסנאט ב-1940, מינה רוזוולט את מינטון כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השביעי. לאחר מותו של רוזוולט, מינה אותו הנשיא החדש הארי טרומן, שפיתח יחסי ידידות קרובים עם מינטון במהלך התקופה בה הם כיהנו יחדיו בסנאט, כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-4 באוקטובר 1949 אישרה מליאת הסנאט את מינויו ברוב של 48 תומכים ו-16 מתנגדים (על המתנגדים נמנו 15 רפובליקנים ודמוקרט אחד, סנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה). מינטון כיהן בבית המשפט העליון שבע שנים. כתומך של הריסון השיפוטי, הוא היה תומך קבוע של דעות הרוב בבית המשפט במהלך שנותיו הראשונות על כס השיפוט. לאחר שהשופטים שמונו על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר שינו את מאזן הכוחות בבית המשפט, הוא היה איש דעת המיעוט באופן קבוע. ב-1956 נאלץ מינטון לפרוש בשל בריאותו הרופפת. לאחר מכן ועד למותו ב-1965 הוא נסע ברחבי אירופה ובארצות הברית והרצה במסגרות רבות.
היסטוריונים מציינים את הניגוד הבלתי רגיל בין תפקידו כסנאטור ליברלי בהשקפתו המפלגתית לבין עמדתו כשופט שמרן. הם מייחסים את השינוי בעמדתו כתגובה למערכת היחסים בין הסנאטורים תומכי הניו דיל לבין בית המשפט העליון שבשנות ה-30 היה שמרן, ופסק נגד רבים מצעדי החקיקה של הניו דיל כבלתי תואמים את החוקה. כאשר מונה מינטון כשופט, הפך הסנאט ליותר שמרני, ובית המשפט הפך ליותר אקטיביסט, שינויים שגרמו לו לתמוך בעמדות המיעוט של השמרנים. לעיתים קרובות הוא היה משכין השלום ויוצר הקונצנזוס בבית המשפט במהלך התקופה בה שופטי בית המשפט היו מפולגים ביניהם. באופן כללי הוא נהג לפסוק לטובת החוק והסדר על פני שיקולים של חירות כחלק מהפירוש הרחב שהוא נתן לסמכויות הממשלה. פסיקות אלו והשפעתן המוגבלת הובילו כמה היסטוריונים להתייחס באופן שלילי לקריירה השיפוטית שלו. היסטוריונים אחרים משבחים את מחויבותו הגדולה של מינטון לעקרונותיו השיפוטיים.
ראשית חייו
רקע משפחתי
שרמן מינטון נולד בעיירה ג'ורג'טאון שבאינדיאנה לג'ון איוון ולאמה ליברס מינטון. הוא היה השלישי מבין חמשת ילדי המשפחה וכונה "שיי" בשל אי יכולתו של אחיו הקטן להגות כראוי את השם "שרמן". סבו של מינטון מצד אביו, ג'ונתן מינטון, נהרג במלחמת האזרחים האמריקאית ואביו של מינטון גדל לבדו. הוריו של מינטון נישאו ב-1883.
מינטון רכש את השכלתו הבסיסית בבית ספר בו היו שני חדרים בג'ורג'טאון, עד להגיעו לכיתה ח'. כבר מגיל צעיר הוא נחשף לפוליטיקה. אביו לקח אותו לכמה עצרות פוליטיות, כולל הנאום שנשא ב-1895 מנהיג המפלגה הדמוקרטית ויליאם ג'נינגס ברייאן. אביו של מינטון היה פועל יום בקו הרכבת המהיר ניו אולבני וסנט לואיס. ב-1898 איבד האב את כושר עבודתו בעקבות מכת חום שלקה בה בעת עבודתו. משמעות הדבר שהאב לא יכול היה לעבוד, והמשפחה ירדה מנכסיה והייתה תלויה ביבול הדל של החווה הקטנה שהייתה בבעלותה. ב-1899 לקתה אמו של מינטון בסרטן השד. רופא נודד ניסה להסיר את הגידולים מגופה באפריל 1900 וביצע את הניתוח כשהיא שכבה על שולחן האוכל של המשפחה, אך במהלך ההליך היא נפטרה. מותה של אמו היה מכה נפשית לשרמן מינטון. לאחר מכן הוא סירב להגיע לתפילות בכנסייה ודיבר נגד האל, שאותו הוא האשים במותה של אמו. בדצמבר 1901 נישא אביו של מינטון בשנית לשרה מונטגיו.
כאשר גדל מינטון הוא החל להסתבך בצרות עם אנשים בשכונת מגוריו. ב-1904 הוא נעצר על כך שלא ציית לצו שאסר על רוכבי אופניים לרכב על המדרכה. הוא הובא בפני שופט שלום ונקנס בסכום של שלושה דולר. לתקרית זו הייתה בהמשך השפעה על שינוי נקודת המבט שלו על החיים ועוררה בו את הרצון להיות עורך דין. כדי להשיג מטרה זו, וכדי לעזור בפרנסת משפחתו, הוא נסע עם אחיו הגדול הרברט לפורט וורת', טקסס כדי לעבוד בחברת סוויפט לאריזת בשר. אביו ואחיו הקטנים הצטרפו אליהם עד מהרה לאחר שהכנסתם של מינטון ושל אחיו הייתה מספקת כדי לכסות את הוצאותיהם. לאחר שחסך מספיק כסף כדי שהמשפחה תעבור לבית חדש, השאיר מינטון את משפחתו בטקסס ושב לאינדיאנה כדי ללמוד בבית ספר תיכון.
לימודים
ב-1905, כשהיה בן 14, החל מינטון את לימודיו בבית הספר התיכון אדוארדסוויל. בשנה שלאחר מכן התמזג בית הספר עם בית הספר התיכון ניו אולבני. שם הוא היה חבר בנבחרות הפוטבול, הכדורסל והריצה של בית הספר. הוא הקים את מועדון הדיבייטינג הראשון של בית הספר, שזכה בכמה פרסים. הוא עבד במרכז חנויות מקומי ובחופשות הקיץ הוא שב לפורט וורת' כדי לעבוד במפעל הבשר. בפברואר 1908 הוא הורחק לזמן מה מבית הספר לאחר שביצע מעשה קונדס. מנהל בית הספר, צ'ארלס אלן פרוסר, התיר למינטון לשוב ללימודים לאחר ששבוע לאחר מכן הוא התנצל באופן פומבי בפני כל תלמידי בית הספר ומוריו. בשנת לימודיו האחרונה בבית הספר החל מינטון לצאת עם גרטרוד גורץ, והשניים נשארו בקשרי מכתבים כאשר הוא יצא ללימודים בקולג'. ב-1910 סיים מינטון את לימודיו כמצטיין בכיתתו.
מינטון התכוון להמשיך את לימודיו בקולג'. בקיץ 1910 הוא עבד כאיש מכירות של חברת סוויפט באזור פורט וורת' כדי לממן את לימודיו. הוא שב לאינדיאנה ובספטמבר 1911 החל את לימודיו באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון. הוא למד במספיק קורסים כך שעלה בידו להשלים את חובותיו לשלוש השנים הראשונות ללימודיו תוך שנתיים. על אף עומס הלימודים, הוא הצטרף לנבחרות הבייסבול והדיבייטינג של המוסד, והשתתף בפעילות מועדון ג'קסון, ארגון שהיה בעל זיקה למפלגה הדמוקרטית. לשנותיו בקולג' הייתה השפעה רבה על הקריירה הפוליטית שלו בהמשך. הוא התיידד עם מי שלימים היה מושל אינדיאנה פול מקנאט, עם מי שלימים היה מועמד לנשיאות ונדל וילקי, ועם אישים נוספים בעלי השפעה במדינה. בשנת לימודיו השנייה בקולג' אזל כספו, אך הוא לא יכול היה לשוב לטקסס כדי להרוויח כספים נוספים בשל לימודיו. הוא התגורר במעונות של אחוות פי-דלתא-תטא והתקיים בעיקר מפירות יער ומשאריות לחם וחלב מהקפיטריה של האוניברסיטה. ב-1913 הוא סיים את לימודיו כמצטיין בכיתתו. ב-1915 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון.[1][2][3] בתקופת לימודיו בבית הספר למשפטים הוא היה חבר בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה.
מינטון היה ראשון בכיתתו.[1] הישגו זה אפשר לו לשמש כספרן בבית הספר למשפטים. בעבודתו זו שולמה לו משכורת נאה שאפשרה לו לחיות בתנאים נוחים יותר בשנתיים האחרונות ללימודיו. ב-1915 הוא סיים את לימודי המשפטים, ושוב כמצטיין בכיתתו, וזכה במלגה לשנה אחת להשלמת לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, שם הוא קיבל תואר שני במשפטים. בלימודיו בייל התמקד מינטון בלימוד משפט חוקתי ונכח בהרצאותיו של נשיא ארצות הברית לשעבר ולימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט. עבודת הגמר שלו לתואר השני הייתה "תאוריית הפעולה" (Theory of the Action).[4] לדבריו של טאפט, עבודת הגמר של מינטון הייתה בין הטובות שהוא קרא מעודו. מינטון ולואיס פאוול הם שני שופטי בית המשפט העליון היחידים שקיבלו תואר מוסמך במשפטים. מינטון המשיך לשפר את אומנות הדיבור שלו בייל. הוא זכה בפרס מועדון ויילנד לנאום בציבור ללא הכנה, וסייע לארגן את החברה לסיוע משפטי של האוניברסיטה.[1]
קריירה משפטית ומלחמת העולם הראשונה
במאי 1916 שב מינטון לניו אולבני, שם הוא פתח משרד עורכי דין חדש וחידש את קשריו עם גרטרוד גורץ. הוא לקח על עצמו מספר תיקים משפטיים וצבר ניסיון בעבודות פרו בונו כסיוע לתובע המחוזי המקומי. הוא הצטרף לארגון התרבות צ'טאווקווה (Chautauqua) ונסע לכמה ערים כדי לשאת נאומים. במהלך סבבי ההרצאות שלו הוא פגש את ויליאם ג'נינגס ברייאן, שייעץ לו בנושאים פוליטיים, והיווה עבורו השראה לשקול קריירה בשירות הציבורי.
ב-1917, זמן קצר לאחר שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה ונכנסה למלחמת העולם הראשונה, התגייס מינטון לצבא ארצות הברית. הוא החל קורס קצינים בפורט בנג'מין הריסון שבאינדיאנה מתוך תקווה לקבל מינוי של קצין, אך הוא לא היה בין אלו שמונו כקצינים. באוגוסט הוא קיבל חופשה קצרה. הוא שב לניו אולבני, שם הוא נשא את גרטרוד גריץ לאישה ב-11 באוגוסט. בספטמבר הוא שב לבסיסו וביקש לעבור מחדש את הקורס, מתוך תקווה שהפעם יוכל לקבל את המינוי. לאחר שסיים את ההכשרה הוא קיבל מינוי לדרגת קפטן. הדיוויזיה ה-84 של חיל המשלוח של ארצות הברית, שאליה השתייך מינטון, נשלחה ביולי 1918 לצרפת. מינטון ויחידתו שירתו בחזית המערבית בוורדן ובסואסון ובהמשך הגנו על קווי אספקה בבלגיה. במשך רוב שירותו במלחמה, הייתה היחידה של מינטון אחראית על תצפיות על הדרכים כדי להבטיח מעבר בטוח של אנשים וציוד אל קווי החזית. בקרב של ממש הוא לא השתתף.
כאשר הגיע הנשיא וודרו וילסון לועידת השלום בפריז ב-1919, היה מינטון אחראי על חוליית האבטחה ששמרה על אולם הדיונים, ומינטון נפגש עמו. לאחר המלחמה המשיך מינטון לשרת לזמן קצר בצבא הכיבוש בגרמניה ובאוגוסט 1919 הוא שוחרר מן השירות. הוא בחר להישאר בפריז במשך כמה חודשים כדי ללמוד את המשפט הרומי, משפט בינלאומי, משפט אזרחי ותורת המשפט בסורבון. במרץ 1920 הוא שב לביתו. הראשון מבין ילדי משפחת מינטון, שרמן א. מינטון הבן, נולד בעת שהותו באירופה. ב-1923 נולדה בתו אן-מרי, ובנו השני, ג'ון, נולד ב-1925.
קריירה פוליטית
לאחר שובו פתח מינטון מחדש את משרד עורכי הדין שלו והחליט להיכנס לפוליטיקה. הוא התמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השלישי של אינדיאנה אך הפסיד בבחירות המקדימות, על אף מסע בחירות משמעותי ועברו הצבאי. הוא הפסיד לג'ון יואינג, שקיבל 6,502 קולות מול 3,170 קולות שהצביעו עבורו והיה השני מבין חמישה מועמדים. לאחר ההפסד הוא הצטרף לזמן קצר למשרד עורכי הדין מאינדיאנה "סטונסנבורג ווית'רס", שני עורכי דין שהיו פעילים בפוליטיקה, ולאחר מכן עבר למיאמי, פלורידה, שם הוא הצטרף למשרד עורכי דין אחר, "שאטס ובאוון". בינואר 1928 הוא עזב את מיאמי ושב ל"סטונסנבורג ווית'רס". הוא ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לקונגרס ב-1930, אך הובס שוב, הפעם על ידי יושב הראש לשעבר של המפלגה באינדיאנה, יוג'ין ב. קרואו.
בשנה שלאחר מהן היה מינטון למפקד המקומי של "הלגיון האמריקאי" (American Legion). ארגון זה היה פעיל אז מאוד באינדיאנה ומספר חבריו היה רב, ומינטון עשה שימוש במעמדו כדי לעודד את התמיכה בסדר היום של המפלגה הדמוקרטית. פול מקנאט היה המפקד הלאומי של הלגיון, והשניים נעשו בעלי ברית פוליטיים. ב-1930, כאשר נבחר מקנאט כמושל אינדיאנה, הוא הציע למינטון את התפקיד החדש של ראש הנציבות להתייעלות. בתפקידו זה אכף מינטון בהצלחה תקנות שצמצמו את הוצאות המדינה על טלפונים בסכום כולל של 525,000 דולר. קיצוצים אלו זכו לכיסוי נרחב בתקשורת, ומינטון זכה לשבחים על הצלחתו.
בחירתו לסנאט
בזכות הפופולריות שלו בהנהגת המפלגה במהלך שתי שנות היותו נציב ההתייעלות, קיבל מינטון מהם עידוד להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית ב-1934. בוועידה המדינתית של המפלגה הדמוקרטית הוא התמודד מול ארל פיטרס, יושב הראש לשעבר של המפלגה באינדיאנה. עם תמיכתו של מקנאט, זכה מינטון במועמדות בסבב ההצבעה השלישי, בו הצביעו בעדו 827 צירים מול ה-586 שהצביעו לפיטרס.
באוגוסט 1934 פתח מינטון במסע בחירות ברחבי המדינה ונשא נאומים לקידום הניו דיל. הוא האשים את הרפובליקנים על המצב עקב השפל הגדול. יריבו, הסנאטור הרפובליקני המכהן, ארתור ריימונד רובינסון, האשים את מינטון על כך שגילם את סנטה קלאוס כאשר ניסה לתת לכולם "מתנות". הוא גם מתח ביקורת על תמיכתו של מינטון בניו דיל, שרובינסון והרפובליקנים ראו בו כמנוגד לחוקה. סיסמת מסע הבחירות הראשונית של מינטון הייתה "אינך יכול להציע לאדם רעב לאכול את החוקה", סיסמה שהוא חשף בעימות שנערך עם רובינסון ב-11 באוגוסט בעיירה קורידון. הוא המשיך להשתמש בסיסמה, וב-11 בספטמבר הוא נשא את הנאום הידוע שלו, שכונה נאום "אינך יכול לאכול את החוקה" (You Cannot Eat the Constitution), ושבו הוא סיכם את הצרכים הדחופים של ההמונים שיגברו על הצורך לתמוך בחוקה. הנאום חזר למינטון כבומרנג והודפס בעיתונים רבים. מתנגדיו בכל רחבי המדינה הגדירו את הערותיו של מינטון כבוגדניות. מינטון חדל להשתמש בסיסמה והסביר את עמדתו שוב תוך שימוש במונחים אחרים, אך מתנגדיו המשיכו לרדוף אחריו על הנושא. הרפובליקנים גם הלינו על המושל הפופולרי מקנאט על תהליכי הארגון מחדש של הממשל, ומקנאט נעשה יותר ויותר מעורב בבחירות. עם מעורבותה הישירה יותר של המפלגה בנעשה באינדיאנה, ניצח מינטון בבחירות לאחר שזכה ב-52 אחוזים מקולות הבוחרים.
הוועדה לחקר השדולות
בינואר 1935 החל מינטון את כהונתו בסנאט. כסנאטור חדש, הוא ישב בשורה האחורית של אולם המליאה ולצידו ישב הארי טרומן, שגם הוא היה חדש בסנאט, ועד מהרה היו השניים לידידים קרובים. מינטון נבחר כחבר בוועדה המיוחדת לחקירת השדלנות בראשותו של הסנאטור הוגו בלאק, שעליה הוטל לחקור קבוצות שדולה מפוקפקות. לדבריה של הפרופסורית למדע המדינה לינדה גוגין, הביוגרפית של מינטון, הבסיס לחקירות הוועדה הונע משיקולים פוליטיים וכוון נגד קבוצות שקראו תיגר על חוקי הניו דיל.
איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט החל להשתמש בעיתוניו כדי לשים ללעג את "ההתקפות הפוחזות על החירות" של הוועדה. מינטון הוביל את המאמצים להשיב להרסט ונשא נאום בו הוא מתח ביקורת על תמיכתו של הרסט במפלגה הרפובליקנית. ב-1937 מונה בלאק לבית המשפט העליון ועזב את הסנאט, ומינטון ירש אותו בתפקידו כיושב ראש הוועדה. הוא החל מיד חקירה בהיקף מלא על קונצרן התקשורת בשליטת פרנק גאנט, והאשים אותו בפרסום תעמולה של המפלגה הרפובליקנית. במשך כמה שבועות, נשא מינטון נאומים נגד גאנט בסנאט, וגאנט הגיב באופן דומה בעיתוניו. בסופו של דבר הגיש מינטון הצעת חוק שהייתה אמורה להפוך "פרסום כל מידע שיקרי כבלתי חוקי". גאנט ומספר רב של בעלי בריתו בעיתונות וברדיו, החלו מיד לתקוף את מינטון ואת המפלגה הדמוקרטית על פגיעה בחופש העיתונות. בעלי בריתו של מינטון בקונגרס ביקשו ממנו למשוך את הצעת החוק בשל ההשלכות הפוליטיות שלה, והוא נעתר.
מינטון ניסה שוב לחשוף את מה שהוא ראה כשליטה הרפובליקנית באמצעי התקשורת. הוא הוביל את הוועדה לבחור כמטרה עיתון בעל תפוצה ארצית, Rural Progress. מינטון האשים את המוציאים לאור של העיתון על קבלת כספים באופן בלתי ראוי מתאגידים ואת עורכי העיתון על השפעה בלתי הוגנת כתוצאה מקבלת כספים אלו. בעל העיתון מאוריב ו. רנולדס, זומן לשימוע בפני הוועדה, בו מניטון דרש ממנו לדעת מדוע הוא קיבל כספים מתאגידים. כאשר ביקש רנולדס ממנהל העיתון דר' גלן פרנק, לסייע לו להשיב על השאלות, החלו מינטון והסנאטורים הדמוקרטים בוועד להשתיק את פרנק. כאשר הוא אמר שהכספים מהתאגידים היו תשלומים על פרסומים בעיתון, הכה מינטון בפטישו וצעק, "אין בכוונת וועדה זו להתיר לך לעשות שימוש בפורום זה כדי לפרסם את השקפותיך הרפובליקניות".
מינטון לא היה מודע שפרנק היה גם נשיא אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, ועד מהרה הוא ספג נקמה על הדרך בה הוא התייחס לפרנק. פרנק פנה לתחנות הרדיו של רשת NBC בכל רחבי ארצות הברית ותקף את מינטון על גסות הרוח שלו. הוא הציג טיעונים ארוכים שבהם הוא האשים את מינטון על ניסיון להפר את מגילת הזכויות. מינטון זעם, אך לטיעונים הייתה השפעה בקרב המצביעים באינדיאנה. ב-1938 הוא ביקש תקציב לפתיחה בחקירה ארצית רחבה על גופי התקשורת הגדולים כהוכחה למעורבות הרפובליקנים בתקשורת. הסנאטור הדמוקרטי אדוארד בורק הוביל את המאמצים להפלת צעדים אלו, ובשיחות פרטיות האשים את מינטון בגרימת נזק למפלגה. בשל כך פרש מינטון מתפקידו בוועדה.
מינטון היה תומך נלהב של מפלגתו במהלך תקופת כהונתו בסנאט, ונהג להשפיל באופן מילולי את מתנגדיו. הסנאטור הדמוקרטי יואי לונג היה לאחד מהמטרות המועדפות על מינטון, בשל הפיליבסטרים המוגזמים שלו. במהלך אחד מהפיליבסטרים, איים לונג לעבור למפלגה הרפובליקנית. לאחר שרוב הסנאטורים עזבו את אולם המליאה, נשאר מינטון באולם למשך כמה שעות כדי להתגרות בלונג. לאחר שעייף מההתגרויות, קרא לונג למינטון מעל דוכן הנואמים פוליטיקאי מושחת שעמדותיו יעלו לו בבחירתו מחדש. נימת חילופי הדברים בין השניים הייתה יוצאת דופן והגיעה לחדשות בכל רחבי ארצות הברית.
מינטון היה מעורב בכמה פעמים של חילופי דברים מסוג זה, כולל אחד עם הסנאטור הרפובליקני לסטר דיקינסון במרץ 1936. דיקינסון נשא נאום בסנאט בו הוא ביקר בחריפות את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על ביצוע מה שהוא הגדיר צעדים בלתי חוקיים ונוגדים את החוקה. מינטון הגיב במגוון של האשמות, כמה מהן אישיות, כנגד דיקינסון ו"הנאיביות הפוליטית" שלו.
הרפורמה בבית המשפט העליון
ב-1936 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוק ההסדר החקלאי (Agricultural Adjustment Act) נוגד את החוקה. בפעם הראשונה נשא מינטון נאום שבו הוא מתח ביקורת על בית המשפט על עקיפת רצונו של הקונגרס. הוא האשים את בית המשפט על כך שהרשה לעצמו להיות מושפע ממניעים פוליטיים ולא מהחוק. בתגובה לפסיקת בית המשפט, החל מינטון לנסח הצעת חוק שתאפשר לבית המשפט להכריז על חוק כנוגד את החוקה רק אם שבעה מתוך תשעת השופטים יתמכו בהחלטה. בפברואר 1937 לפני שהגיש מינטון את הצעת החוק, הציג הנשיא רוזוולט תוכנית משלו לטיפול בבית המשפט העליון. רוזוולט הציע הוספת שופטים נוספים לבית המשפט וקביעת גיל פרישת חובה. השינויים היו אמורים לאפשר לו למנות שופטים כך שייווצר רוב שיגלה יותר אהדה לסדר היום שלו, ויבטיח שלא ייפסלו החוקים שיועברו על ידי מפלגתו.
מינטון היה מרוצה מהצעת החוק של רוזוולט ועד מהרה הוא היה התומך המוביל שלה בסנאט. צעד זה נכלל בהצעת חוק כוללנית שנועדה בין השאר לביצוע רפורמות במשכורות השופטים ובמערכת הארגונית של בתי המשפט הפדרליים. עד מהרה גילו הרפובליקנים שהצעת החוק נועדה להציף את בית המשפט בשופטים שיהיו נוחים לממשל ותקפו אותה. לדמוקרטים היה רוב מיוחס בקונגרס, ובתחילה נראה היה בטוח שהצעת החוק תעבור. תמיכתו של מינטון בהצעת החוק סייעה לו לקבל את תפקיד מצליף סיעת הרוב בסנאט, כך שהוא יכול היה לפעול באופן אפקטיבי להעברת החוק. מינטון נשא שישה נאומים ברדיו בשם מפלגתו שתמכו בהצעת החוק, אך הדמוקרטים לא זכו בתמיכת דעת הקהל.
מינטון קיבל איומים על חייו בצורת קליע רובה בתוך מעטפה שנשלחה אליו עם הודעה שבה הציעו לו לא להצביע בעד הצעת החוק. דמוקרטים רבים, מתוך חשש שלא יעלה בידם להיבחר מחדש, הצטרפו לרפובליקנים והפילו את הצעת החוק. מינטון לא היה מאושר מהפלת החוק והדבר עלה לו בתמיכת מצביעיו, אך כתוצאה מהקשר ההדוק שלו להצעת החוק ועם מנהיגי המפלגה, הוא זכה להשפעה חזקה יותר בה.
אף על פי שמינטון תמך בממשל רוזוולט והיה אורח קבוע בבית הלבן, הוא היה חלוק עם הנשיא על כמה מצעדיו. הוא הצביע בעד עקיפת וטו נשיאותי להענקת 2.5 מיליארד דולר (49 מיליארד דולר בערכים של 2021) כתשלום בונוס לחיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא תמך בהצעת החוק נגד מעשי לינץ' של חבר בית הנבחרים לאונידס דאייר, שרוזוולט חשש שתעלה לו בתמיכת מדינת הדרום. הוא גם תמך בהרחבת חוק האץ' (Hatch Act of 1939), חוק שאסר על עובדי הממשל הפדרלי לקחת חלק במערכות בחירות במדינות, ולמעשה לצמצם את השפעת הפטרונות הפדרלית.
לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה נקט מינטון בעמדה זהירה בנוגע למעורבותה של ארצות הברית בה. כאשר פלשה ברית המועצות לפינלנד, הצביע מינטון נגד הענקת הלוואה לפינלנד לסיוע במאמציה הצבאיים. הוא גם התנגד למכירת תחמושת וכלי נשק לבעלות הברית או למדינות הציר. הוא תמך בהרחבת כוחם של הכוחות המזוינים של ארצות הברית והאמין שכניסתה של ארצות הברית למלחמה בלתי נמנעת, אך טען שיש להשהותה ככל האפשר. הוא הצביע בעד חוק סמית' (Smith Act), שהגדיר תמיכה בהפלת הממשלה כפשע, חוק שכוון במיוחד נגד הקומוניסטים והפשיסטים בארצות הברית. בשנתו האחרונה בסנאט, נפוצה השערה בעיתונות שמינטון יקודם למשרה בכירה יותר על ידי רוזוולט, כולל משרה בקבינט ובבית המשפט העליון, אך אף אחת מהשערות אלו לא התממשה.
הניסיון להיבחר מחדש לסנאט
מינטון התמודד לבחירה מחדש לסנאט ב-1940. מקנאט קרא תיגר על מועמדתו של רוזוולט לנשיאות, וכך הוא אילץ את מינטון לבחור בין תמיכתו בממשל לבין בעלי בריתו במפלגה הדמוקרטית במדינתו. מינטון תמך ברוזוולט, והחלטתו זו עלתה לו בתמיכתם של מקנאט ושל המנגנון המפלגתי באינדיאנה.
המועמד הרפובליקני לנשיאות, ונדל וילקי, היה גם הוא בן אינדיאנה, ומינטון התמודד עם אתגר קשה לזכות בבחירה מחדש. הוא התייחס לווילקי כ"חנפן כלפי העשירים והמפורסמים". וילקי מעולם לא הגיב להתגרויותיו של מינטון, והשאיר ליריבו של מינטון בבחירות לסנאט, ריימונד ויליס, להגיב על תקיפותיו של מינטון. ויליס התמודד בבחירות לסנאט שנתיים קודם לכן, אך הובס על ידי הדמוקרט פרדריק ואן נויס. ויליס מצא פגמים במינטון בשל שורה של נושאים, אך התמקד בצעדי החקיקה שמינטון תמך בהם בעת כהונתו בסנאט. ויליס טעם שרבים מצעדי חקיקה אלו נגדו את החוקה ושעמדותיו של מינטון גרמו נזק לאומה. מינטון הגיב בציון קשריו של ויליס לתאגידים עשירים והאשים אותו בכך שלא דאג לאנשים. מערכת הבחירות של מינטון התמקדה בהישגי הניו דיל. הוא טען שהכנסות החקלאים באינדיאנה הוכפלו מאז 1932, ושם דגש על העברת חוקי הפנסיה. תמיכתו בגיוס חובה ובהכנות צבאיות לקראת המלחמה הממשמשת ובאה הוכחו כלא פופולריות בקרב קהל המצביעים ועלו לו בתמיכה משמעותית, אך על פי ההיסטוריון ויליאם רדקליף, היה זה מעמדו של וילקי כ"בן המועדף", שהוביל רבים מאזרחי אינדיאנה להצביע לרפובליקנים, שהוכח כגורם המכריע בבחירות. על אף מערכת הבחירות הנמרצת של מינטון, הוא הפסיד בבחירות לויליס בהפרש של 5,179 קולות מתוך 1.5 בעלי זכות הבחירה.
בבחירות לנשיאות של 1940 ניצח רוזוולט. לאחר שסיים מינטון את כהונתו בסנאט בינואר 1941, הוא מונה למשרה בממשלו של רוזוולט כגמול על נאמנותו במערכה על הרפורמה בבית המשפט העליון. הוא שימש כאחד היועצים הקרובים נשיא וכאיש הקשר בין הבית הלבן לבין הקונגרס. הגדרת תפקידיו לא ידועה במלואה. לינדה גוגין שיערה שהוא ניהל את מערכת הפטרונות הפוליטית של רוזוולט. הוא גם שכנע את הנשיא לתמוך בהקמת ועדת ההגנה של הסנאט בראשותו של טרומן, תפקיד שהביא את טרומן לאורך הזרקורים ברמה הלאומית וסייע לו להיבחר בהמשך כסגן הנשיא.
שופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השביעי
מינויו
ב-7 במאי 1941 הודיע הנשיא רוזוולט על מינויו של מינטון כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השביעי שמרכזו בשיקגו. ב-12 במאי אושר המינוי פה אחד על ידי הסנאט וב-22 במאי הוא נכנס לתפקידו. מינטון התפטר מתפקידו בממשל, אך גם לאחר שהחל לכהן על כס השיפוט הוא נותר פעיל מאחורי הקלעים של המפלגה הדמוקרטית והתכתב באופן שגרתי עם רוזוולט בנוגע להצעות שהיו קשורות לפטרונות הפוליטית.
ב-29 במאי הושבע מינטון לתפקידו, אך באותה עת היה בית המשפט בפגרה ממנה שב ב-7 באוקטובר. בית משפט זה היה בעל עומס התיקים הגבוה ביותר מבין כל בתי המשפט הפדרליים לערעורים בכל רחבי ארצות הברית, והשופטים שכיהנו בו טיפלו כל אחד בממוצע ב-40 תיקים בשנה. השופטים היו ידידים קרובים ומינטון פיתח יחסי ידידות קרובים במיוחד עם השופט ג'יימס ארל מייג'ור. מייג'ור הציע למינטון סיוע כספי בתקופת מחלתו מאוחר יותר. מייג'ור כבר כיהן בבית המשפט מספר שנים והחזיק במשנה שיפוטית דומה לזו של מינטון. השניים נכחו יחדיו באופן תדיר במשחקי בייסבול והתארחו לעיתים קרובות זה בביתו של זה.
זמן קצר לאחר שהחל מינטון לכהן בבית המשפט, פרצה מלחמת העולם השנייה, וכך נוצר שטף של תיקים בסוגיות שתקדימים משפטיים יכלו לתת מעט מאוד סיוע, כולל עתירות נגד צעדים שננקטו בקשר למלחמה, חוקי מערכת השירות הסלקטיבי, פיקוח על מחירים, קיצוב וזכויות האזרח. ברוב המקרים הללו אישר בית המשפט את החלטות בתי המשפט הפדרליים המחוזיים, אך בכמה מהם נדרש בית המשפט ליצור תקדימים. מינטון ציין בכמה הזדמנויות את העדפתו האישית לאשר החלטות של בתי משפט בערכאה נמוכה יותר. הוא סבר שבית משפט ששמע את התיק ונתן פסק דין יכול היה באופן כללי לקבל החלטות שיכולות להיות עדיפות על פני החלטות בתי המשפט לערעורים. הוא האמין שתהליך הערעור צריך להיות מיועד למקרים יותר רציניים ולמקרים בהם בית המשפט בערכאה הנמוכה שגה באופן ברור.
משנתו השיפוטית
מינטון תואר על ידי ויליאם רדקליף כ"תומך נאמן של הריסון השיפוטי", התפתחות בלתי צפויה בהשוואה לקריירה הפוליטית שלו. רדקליף ייחס את עמדתו השמרנית של מינטון לסלידה שהוא פיתח כלפי בתי המשפט כאשר הם פסלו צעדי חקיקה כאשר הוא כיהן בסנאט. מעשיהם של בתי המשפט הובילו אותו להאמין ביישום המוגבל של הסמכות השיפוטית כאשר היא באה להעריך את תאימותה לחוקה של התנהלות הממשלה. רבים מחוקי הניו דיל שהועברו זמן קצר קודם לכן זכו לעתירות בבתי המשפט על תאימותם לחוקה ועל אכיפתם, וגרמו למינטון למצוא את עצמו בעמדה בלתי שגרתית כמי שהתבקש לפסוק בנוגע לחוקים שהוא סייע בניסוחם.
במהלך תקופת כהונתו בבית המשפט לערעורים בסבב השביעי, כתב מינטון 253 פסקי דין, כולל 12 חוות דעת מיעוט. כמה מפסקי הדין שלו זכו לשבחים. עורכי כתב העת Tax Magazine ציינו לטובה את חוות הדעת של מינטון על חוקי המס, שאותם הם כינו "חשיבה לוגית ישירה של בן אינדיאנה". עיתונים אחרים שדיווחו מבית המשפט העירו הערות דומות, ושיבחו את האופן בו הפך מינטון סוגיות מורכבות לשעלות פשוטות שניתן היה להבינן בקלות.
בפסקי הדין "סנקיסט נגד סנקיסט" (Sunkist v. Sunkist) ו"חברת קוואקר נגד הטחנות הכלליות" (Quaker Oats Co. v. General Mills), יצר בית המשפט תקדים ארוך טווח בהחלטתו כך שאפשר לחברות שונות להשתמש באותו מותג ובאותו שם מוצר כל עוד המוצרים היו שונים במהותם. בפסק דין אחר, קבע בית המשפט תקדים שלא האריך ימים ושאפשר לחברות להעלות מחירים באופן מלאכותי בשווקים המקומיים אם מטרת העלאת המחירים הייתה להוריד באופן מלאכותי מחירים בשווקים אחרים כדי להישאר תחרותיים. לאחר שמינטון הצטרף לבית המשפט העליון של ארצות הברית, הובא המקרה לבית משפט זה. מינטון פסל את עצמו מלדון בתיק, שבו החליט בית המשפט להפוך את ההחלטה על פיה.[5] בפסק דין אחר, הצטרף מינטון לרוב שפסק על פי חוק ההגבלים העסקיים של שרמן שחברת התה הגדולה של האטלנטיק והפסיפיק הייתה מונופול, והורה לחברה לפרק את עסקי המכולת שלה. מינטון גם היה ברוב בכמה תיקים שהוגשו כדי לאכוף החלטות שניתנו על ידי "המועצה הלאומית ליחסי עבודה" (National Labor Relations Board), בדרך כלל כדי לשים קץ לשביתות.
בפסק הדין "ארצות הברית נגד קנאואר" (United States v. Knauer), מנעה הממשלה את כניסתה של אשתו של אזרח ארצות הברית לתוך תחומיה בשל קשריה האפשריים עם הנאציזם. בחוות דעת הרוב שעליה נמתחה ביקורת קשה, שמינטון היה שותף לכתיבתה יחד עם השופט מייג'ור, הוא הצהיר ש"לאזרחית זרה אין שום זכות חוקית. מעמדה היה החלטה פוליטית שהתקבלה על ידי פקידי הממשלה". ליברלים רבים גינו את בית המשפט כאשר קיבל את ההחלטה. הפסיקה בתיק אושרה על ידי בית המשפט העליון ב-1946.
אחד התיקים המועדפים על מינטון היה פסק הדין "חברת הממתקים החדשנית נגד נציבות הסחר הפדרלית" (Modernistic Candies, Inc. v. Federal Trade Commission). חברת הממתקים ייצרה מכונות ממכר לכדורי מסטיק במחיר של סנט אחד לכדור, שבו כמעט כל הכדורים היו מאותו צבע. כמה כדורים מצבע שונה היו גם הם במלאי המכונות, שכאשר הרוכשים קיבלו אותם, הם היו זכאים לפרס מהמפיץ שבבעלותו הייתה המכונה. נציבות הסחר הפדרלית הוציאה צו מניעה נגד החברה האוסר עליה לייצר את המכונות בשל טענה שהם הפרו את החוקים נגד הימורים. מינטון כתב את חוות דעת הרוב בתיק בו אושר צו המניעה, אך הוא לעג ביובש לפרקליט המשיבה ולחוק ההימורים, באומרו:
פרקליט העותר דן באריכות מנקודת המבט החברתית על אינסטינקט ההימור העתיק שבטבע האדם. על פי הניתוח שלו, ההימורים חדרו לכל המערכת הכלכלית שלנו. כך חוזי ביטוח הם הימור, בורסות ניירות הערך ובורסות הדגנים הם הימור, ותלות האיכר במזג האוויר הוא הימור. ניסיונו של הפרקליט להשליך את הניתוח הזה על התיק שבפנינו הותיר אותנו קרי רוח וחסרי התרשמות. הוא אף הזכיר לנו שהמאור הגדול שלנו, נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל, נכח במרוצי סוסים והימר שם יחד עם איש הכנסייה. למעשה היה להם שם חשבון הימורים. כפי שצויין כיצד הזמנים השתנו וכיצד אפילו טבענו הגס נכנע להשגחתה של הממשלה, אנו מודים בכך שאין אנו מכירים אפילו סוכן הימורים, כנסייתי או אחר, ושהכרטיסים שלנו למרוצי הסוסים הנאים סביב לשיקגו מונחים על שולחננו ללא שימוש.[6]
מינטון קונן לעיתים קרובות על כך שהוא נדרש "לצטט את החוק כלשונו, אך בשום הזדמנות הוא לא יכולה היה ליצור את החוק".
מועצת החנינות והירידה בבריאותו
לאחר מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט והשבעת יורשו הארי טרומן, המשיך מינטון לייעץ לממשל החדש במגוון של נושאים, כולל תימרוני הפטרונות הפוליטיים. טרומן מינה את מינטון כראש מועצת החנינות של מחלקת המלחמה, פנל של שופטים שהיה ממונה על בקרת ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הצבאיים. הפנל התכנס אחת לשבועיים, ויחד עם תפקידיו השיפוטיים הרגילים, לוח הזמנים של מניטון היה צפוף מאוד ונותר לו זמן מועט מאוד למנוחה, ובעקבות זאת התדרדר מצב בריאותו. ביום הזיכרון של 1945, בעת ששט ביאכטה הנשיאותית יחד עם טרומן, ביקש ממנו טרומן לקבל את המינוי לפרקליט המדינה של ארצות הברית. מינטון דחה את ההצעה בשל מצב בריאותו, אך אמר לנשיא שהוא מעוניין במושב בבית המשפט העליון.
בספטמבר אותה שנה, לקה מינטון בהתקף לב כאשר שהה בוושינגטון הבירה. הוא אושפז לשלושה חודשים בבית החולים וולטר ריד. לאחר שובו לעבודתו, הוא נאלץ לנוח באופן תדיר בשל האנמיה ממנה סבל ושהחמירה, והוא ביקש להקל על עומס העבודה שלו. מצבו הבריאותי החמיר עוד יותר, כאשר ב-5 באוגוסט 1949 מעד מינטון מעל אבן בחצר ביתו ושבר את רגלו. פציעה זו אילצה אותו להסתייע במקל הליכה עד ליומו האחרון.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-15 בספטמבר 1949 הודיע הנשיא טרומן במסיבת עיתונאים על מינויו של מינטון כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט ויילי ראטלדג' שהלך לעולמו מספר ימים קודם לכן. מינטון כבר הסכים קודם לכן לקבל את המינוי בשיחת טלפון עם הנשיא. טרומן נימק את בחירתו במינטון בהשכלתו המשפטית הרחבה ובניסיונו בבית המשפט הפדרלי.
החדשות על מינויו של מינטון זכו לתגובות מעורבות ברמה הלאומית. בניו יורק טיימס נאמר שטרומן נתן לידידות אישית ופוליטית להשפיע על בחירתו. בעיתון ניו ריפבליק נאמר ש"הנשיא שוב חזר להרגלו המגונה לבחור אנשים למשרות בכירות בשל העבודה שהם היו ידידיו..." העיתון וושינגטון פוסט העלה שאלות בנוגע ליכולתו של מינטון לזכות באישור הסנאט עקב הכוח של יריביו בגוף המחוקק. העיתון אינדיאנפוליס סטאר (The Indianapolis Star) הציע דעה אוהדת יותר, בציינו שכישוריו של מינטון וגאוותה של אינדיאנה יכולים להילקח בחשבון במינוי בן המדינה לבית המשפט העליון. המאמר ציין שהוא יהיה השופט המשכיל ביותר בבית המשפט, ולפיכך יש לאשר את מינויו.
הסנאטור מאינדיאנה, ויליאם ג'נר, הוביל את המתנגדים למינויו של מניטון, כולל כמה מיריביו הוותיקים של מינטון, בניסיון להביאו בפני הסנאט לשימועים. מינטון כתב לוועדת המשפט של הסנאט מכתב בו השיב על כמה משאלותיהם, אך סירב להתייצב בעצמו לשימוע.[3] הוא הזכיר את רגלו השבורה ורמז במכתבו על הנזק שעלול להיגרם לבריאותו בנסיעה במצבו. הוא גם ציין שכשופט מכהן וכסנאטור לשעבר, אין זה יהיה ראוי שהוא יתייצב לשימוע. אף על פי ששימועים נערכו מעת לעת בעבר, לא היה זה נהוג באותה תקופה לקיים שימועים בנוגע למועמדים. בהיעדרו של ג'נר, פעלו בעלי בריתו של מינטון להגיש בקשה לביטול השימוע וועדת המשפט העבירה חוות דעתה למליאת הסנאט לאחר הצבעה בה תמכו 9 חברי הוועדה במועמדותו של מינטון ו-2 התנגדו. הסנאטור הומר פרגסון ניסה להחזיר את המינוי לוועדה, אך בקשתו נדחתה ברוב של 45 מול 21. הוויכוח הממושך בנוגע למינויו של מינטון התמקד בזיקה המפלגתית שלו, בתמיכתו ברפורמת בית המשפט העליון במהלך כהונתו בסנאט, ובבריאותו הלקויה. מתנגדיו נקטו בכמה טכסיסי השהייה. ישיבת הסנאט שקדמה להצבעה לאישור המינוי נמשכה עד חצות הלילה. מינויו אושר ב-6 באוקטובר ברוב של 48 תומכים מול 16 מתנגדים, ולמחרת היום נכנס מינויו לתוקף. עד היום, מינטון הוא השופט האחרון שהיה קודם לכן חבר הקונגרס, מכהן או לשעבר, שמונה לבית המשפט העליון, והוא בן אינדיאנה היחידי שמונה לתפקיד. נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס הגיע גם הוא מאינדיאנה, אך לא נולד בה.
ריסון שיפוטי
המרכיב המרכזי במשנתו השיפוטית של מינטון הייתה לוודא ולקיים את כוונת המחוקק המקורית. הוא המשיך לתת פירוש רחב לסמכויות הממשלה, כפי שנתן בחוות דעת המיעוט שלו בפסק דין "יאנגסטאון פחים וצינורות נגד סויר" (Youngstown Sheet & Tube Co. v. Sawyer), שבו נפסק שההשתלטות של הנשיא טרומן על כמה מפעלי פלדה בתקופת המלחמה כדי למנוע שביתות נגדה את החוקה.[7] מכל פסקי הדין שבהם היה מינטון מעורב, חוסר ההסכמה שלו עם פסק דין הרוב הייתה התקיפה ביותר בתיק זה והוא נשא נאום תוכחה חריף במהלך הדיונים בהם התקבלה ההחלטה. הוא טען "שלא יכול להיות חלל ריק בסמכויות השלטוניות כאשר על הפרק עומד ביטחון האומה". על אף מחאתו הכבדה, לא עלה בידו להשפיע על בית המשפט כדי שיתיר לנשיא להשתלט על מפעלים ללא אישור הקונגרס. מינטון הצטרף לנשיא בית המשפט העליון פרד וינסון ולשופט סטנלי ריד בחוות דעת המיעוט שבה נקבע שלנשיא הייתה הסמכות לנקוט בצעדים אלו על סמך סעיף סמכויות המלחמה שבחוקה.
מינטון תיעב את ההפרדה הגזעית והיה נחוש בהצבעתו לפסילת נוהגי ההפרדה הגזעית בבתי הספר בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954. פסק דין זה היה אחד היחידים בו הוא פסק נגד הממשלה. לדבריו של ויליאם רדקליף, פסק דין הרוב שנכתב על ידי מינטון בפסק הדין "בארווס נגד ג'קסון" Barrows v. Jackson ב-1953 היה פסק הדין שנכתב באופן המיומן ביותר מכל פסקי הדין שהוא כתב. הוא ניסח את השאלה המורכבת של התיק: "האם ניתן לאכוף חוזה מגביל גזעית על ידי תביעה לפיצויים נגד חוזה שלכאורה הפר את החוק?" התשובה שניתנה לשאלה זו בפסק הדין הייתה שלילית.
בתחום זכויות האזרח, דבק מינטון בדוקטרינת "ההגינות הבסיסית" (fundamental fairness), מבחן שנקבע על ידי בית המשפט העליון ב-1937. באחד מפסקי הדין ציין מינטון שחופש הביטוי הוא לא זכות מוחלטת, וניתן לפקח עליה כך שלא תפר את זכויותיהם של האחרים. בפסק הדין "ארצות הברית נגד רבינוביץ'" (United States v. Rabinowitz), כתב מינטון שפסק הדין של בית המשפט שאישר את פסק הדין של בית המשפט בערכאה הנמוכה יותר שאפשרה למשטרה לערוך חיפושים בכלי רכב ללא הצגת צו, נתן את ההצדקה לעריכת החיפוש.
מינטון הצביע בעד אישור החקיקה נגד הקומוניסטים במהלך תקופת הבהלה האדומה, ותמך בעמדת הרוב בפסק הדין "דניס נגד ארצות הברית" (Dennis v. United States) מ-1951, שאישר את הרשעתו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. באותה תקופה, היה בית המשפט העליון מפולג בשאלת החוקיות של מבחני הנאמנות של הממשלה. רבות מסוכנויות הממשלה הפעילו מבחנים כדי לוודא שעובדי הממשלה לא יהיו קומוניסטים. הצבעתו של מינטון הייתה הקול המכריע בתיקים שנגעו למבחני הנאמנות. בפסק הדין "ביילי נגד ריצ'דסון" (Bailey v. Richardson) הכריעה הצבעתו של מינטון בעד אישור חוקיות מבחני הנאמנות, בעוד שבפסק הדין ועדת הפליטים האנטי-פשיסטית המשותפת נגד מק'גארת' (Joint Anti-Fascist Refugee Committee v. McGrath) מ-1951, הוא הצטרף לחוות דעת המיעוט של ריד שבה נטען שלעותר לא הייתה זכות עמידה. בהדרגה השתנתה השקפתו של מינטון כך שאפשרה את מבחני הנאמנות, ובפסק דין "אדלר נגד מועצת החינוך של העיר ניו יורק" (Adler v. Board of Education) הוא כתב את דעת הרוב שאפשרה את מבחני הנאמנות על פי חוק פיינברג. הייתה זו ההצבעה החשובה ביותר, שכן היא אפשרה את המבחנים רק על פי החשד הקל ביותר בחוסר הנאמנות של האדם כלפי הממשלה.
על רקע חברותו לשעבר של מינטון בסנאט, האמינו ליברלים רבים שהוא יתמוך בעמדותיהם בבית המשפט. במשך כל תקופת כהונתו על כס השיפוט גרם להם מינטון בדרך כלל לאכזבה ועורר את זעמם כלפיו. עורך דין שכתב עבור כתב העת New Jersey Law Journal תייג את מינטון כ"דובר נגד החירות", וכינה אותו "אדם בעל כישורים שיפוטיים לקויים, שהצבעותיו נגד זכויות האזרח היו רבות יותר בהשוואה לאלו של כל אחד משופטי בית המשפט, ושכתב באופן יחסי מעט פסקי דין בנושאים אחרים".[8] לינדה גוגין ציינה שמינטון היה אכזבה לליברלים בשל העובדה שהוא העדיף באופן עקבי את החוק והסדר על פני החירות. גוגין גם הגיעה למסקנה שלמינטון הייתה המחויבות החזקה ביותר לריסון השיפוטי ולנייטרליות האידאולוגית בשיפוט בהשוואה לכל שופט שכיהן לפניו ואחריו.
פעילות פוליטית
אף על פי שמינטון כיהן בבית המשפט העליון, הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה הפנימית של המפלגה הדמוקרטית. הוא כתב לנשיא טרומן כמה מכתבים בהם הוא מתח ביקורת על השופטים רוברט ה. ג'קסון והוגו בלאק, והתייחס לבלאק כאל דמגוג. הוא גם יעץ בנוגע להתנגדות של הרפובליקנים בסנאט. במכתב מ-1954, כאשר סיים טרומן את כהונתו כנשיא, הוא דחק בטרומן לסייע למקד את דעת הקהל יותר בכלכלה ופחות בקומוניזם, איום שהוא טען שהרפובליקנים הגזימו בהערכת חישבותו כדי להימנע מלהתמודד עם הבעיות שלהם עצמם.
לאחר פרישתו של טרומן מהמרוץ בבחירות לנשיאות של 1952, העיר מינטון שהוא יעץ לטרומן שלא להתמודד לנשיאות. באוגוסט 1956 שאל עיתונאי את מינטון בנוגע למועמד המועדף עליו בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה. מינטון השיב, "יש לי אמון רב בעדלי סטיבנסון". הוא גם ציין שדווייט אייזנהאואר היה מוגבל פוליטית. מינטון זכה למתקפות בתקשורת על כך שנקט בדעה, וכמה ימים לאחר מכן הוא ניסה להתכחש לאמירותיו בעצת חבריו בבית המשפט העליון.
שופט בדעת המיעוט
שופטי בית המשפט העליון האחרים שמונו על ידי טרומן הצביעו באופן עקבי על פי קו שמרני, ובמהלך שנותיו הראשונות של מינטון על כס השיפוט שב בית המשפט לגישה השמרנית שהייתה מנת חלקו בתקופה בה כיהן ויליאם הווארד טאפט כנשיא בית המשפט העליון.[9] בעת שכיהן כשופט, השתנה מינטון מסנאטור שתמך בניו דיל לאחד השופטים הראקציונרים ביותר כבעל בריתו של השופט פליקס פרנקפורטר. ניתוח אמפירי של הצבעותיו של מינטון מראה שהוא היה השופט השמרן ביותר בבית המשפט במהלך שנתו הראשונה על כס השיפוט, והוא נותר בפלג השמרני של בית המשפט במשך כל תקופת כהונתו.[10]
בשנותיו האחרונות על כס השיפוט לא הפיק מינטון הנאה מרובה מההשפעה המוגבלת שהיית לו כשופט, כאשר הוא היה יותר ויותר במיעוט כאשר התקיימו הצבעות בתיקים שהוגשו לבית המשפט.[10] לאחר פטירתם של נשיא בית המשפט העליון פרד וינסון ושל השופט רוברט ג'קסון, מצא מינטון את עצמו כשהוא נהנה מתמיכה מועטה ברבות מחוות הדעת שלו, וכתוצאה מכך הוא החל לשקול פרישה.
המהפך בגישת בית המשפט הובילה לאיבה בין השופטים משני פלגי בית המשפט. על אף האכזבה מעמדותיו של בית המשפט בכמה סוגיות, נותר מינטון אהוד בקרב עמיתיו לכס השיפוט והוא לא נקט עמדה בחילוקי דעות אישיים. נוכחותו הייתה מרגיעה במהלך תקופה שעמדה בסימן של עימותים מרים בין ויליאם אורוויל דאגלס לבין פליקס פרנקפורטר.
ב-7 בספטמבר 1956 הודיע מינטון לנשיא אייזנהאואר על כוונתו לפרוש. בהודעה הוא ציין ביובש את רצונו לפרוש על פי החוק. אייזנהאואר השיב בהודעה קצרה שבו הוא איחל למינטון פרישה מאושרת. אף על פי שהוא לא הודיע על כך לנשיא, הודיע מינטון לחבריו בבית המשפט שמשימותיו עלו לו בבריאותו. האנמיה ממנה סבל החמירה יותר ויותר, וגרמה לו לאיטיות פיזית ומנטלית. כהונתו של מינטון הסתיימה ב-15 באוקטובר 1956, לאחר 7 שנים ו-3 ימים של כהונה בבית המשפט. במקומו מונה ויליאם ברנן.
לאחר פרישתו
עם פרישתו העיר מינטון, "יהיה זה יותר מעניין מי יחליף אותי בהשוואה לעצם פרישתי, אני בסך הכל הד". על אף בריאותו הרופפת, התחרט מינטון על החלטתו לפרוש כמעט מיד לאחר שהודיע עליה.[10]
הוא שב לביתו שבניו אולבני, שם הוא לקח על עצמו עומס עבודה מופחת. מדי פעם הוא נתן הרצאות באוניברסיטת אינדיאנה והמשיך לשאת נאומים ציבוריים מעת לעת. במשך כמה שנים לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, קיבל מינטון מדי פעם על עצמו מינויים זמניים כשופט באחד מבתי המשפט בערכאות הנמוכות.[10] הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לואיוויל. הוא ערך טיולים רבים ברחבי ארצות הברית ושני טיולים באירופה. ב-1956 הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה.
על אף בריאתו הרופפת, נותר מינטון פעיל במפלגה הדמוקרטית. הוא הביע דאגה מתפקודו של הנשיא אייזנהאואר, שלדעתו היה בלתי כשיר לתפקידו. הוא המשיך לנהל התכתבויות עם הנשיא לשעבר טרומן, והשניים נפגשו מדי פעם באירועי המפלגה הדמוקרטית.
מותו
מינטון אושפז בסוף מרץ 1965 בבית החולים פלויד ממוריאל שבניו אולבני, שם אובחן שהוא סבל מדימום פנימי. שרמן מינטון נפטר בשנתו בשעות הבוקר המוקדמות של ה-9 באפריל 1965. רעייתו של מינטון הייתה קתולית. טקס ההלוויה שלו התקיים בכנסיית השילוש הקדוש הקתולית ובו נכחו מכובדים רבים, כולל כמה משופטי בית המשפט העליון המכהנים, מושל אינדיאנה ומושל קנטקי, וכמה מחברי הקונגרס. מינטון נטמן בבית הקברות השילוש הקדוש שבניו אולבני. מינטון עצמו היה להלכה קתולי, אך התרחק מהדת במשך רוב ימי חייו. רק לאחר פרישתו הוא החל להשתתף לעיתים במיסות. הוא הותיר את רוב מסמכיו האישיים והמשפטיים לספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי טרומן.[11]
הנצחתו
על שמו של מינטון נקרא גשר שרמן מינטון (Sherman Minton Bridge), שדרכו חוצה כביש בין-מדינתי 64 את נהר אוהיו, והוא מקשר בין לואיוויל, קנטקי ובין ניו אולבני, אינדיאנה. מינטון נכח בטקס חנוכת הגשר ב-1962. שמו גם מונצח בתחרות למשפטים מבוימים שנערכת מדי שנה על ידי בית הספר למשפטים של אוניברסיטת אינדיאנה.[12] שמו של מינטון מונצח גם יחד עם שמו של הסנאטור מאינדיאנה הומר קאפרהארט, בבניין הפדרלי מינטון-קאפרהארט שבאינדיאנפוליס.[13] פרוטומה של מינטון מוצבת בבניין הקפיטול של אינדיאנה.
מורשתו
בעוד שכותבים כמו הביוגרפית של מינטון, לינדה גוגין, וההיסטוריון המשפטי ויליאם רדקליף, שיבחו את חשיבתו של מינטון בכתיבת פסקי הדין שלו, הם ציינו שלעמדותיו הייתה השפעה מועטה לטווח ארוך. היסטוריונים משפטיים אחרים, כמו ברנרד שוורץ, הביעו דעה שלילית יותר על הקריירה השיפוטית של מינטון. שוורץ כתב שמינטון "היה בינוני ומטה כשופט. פסקי הדין שכתב, מעטים באופן יחסי לאורך תקופת כהונתו, ירודים ברמתם, ומאופיינים ככאלו שנכתבו כלאחר יד בסוגיות מורכבות". שוורץ המשיך וציין, "הוא מדורג בתחתית רשימת שופטי בית המשפט העליון".[14] רוב התקדימים שמינטון היה שותף בקביעתם נהפכו על פיהם על ידי בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של ארל וורן בשנים שלאחר פרישתו. בסך הכל הוא כתב 67 פסקי דין של הרוב לצד כמה חוות דעת מיעוט. בתגובה לביקורת הנוקבת של שוורץ, כתבה גוגין מאמר תגובה, בציינה שפסיקותיו של מינטון היו "צפויות בהתבסס על עקרונות הכבוד, התקדים והפירוש הקפדני". היא ייחסה את הדירוג הנמוך של מינטון לנטייתם של המשקיפים להעדיף אקטיביזם שיפוטי.[15]
תקופת כוהנתו של מינטון בבית המשפט העליון עמדה בסימן של תום תקופה שחלפה. לאחר מינטון נטו שופטים לכהן תקופות ארוכות יותר על כס השיפוט, וכך יושם תחום מדע המדינה באופן חזק יותר על בית המשפט העליון.[16] התפישה ההולכת וגוברת של שיפוט אל-מפלגתי הפך לנורמה בפוליטיקה האמריקאית לאחר מינטון. הוא היה חבר הקונגרס האחרון שמונה לכהן בבית המשפט העליון. לינדה גוגין וג'יימס סנט קלייר ציינו שבתי המשפט הפדרליים איבדו נקודת מבט יקרת ערך כאשר חדלו לשבץ מחוקקים מנוסים בין שופטיהם.
למינטון היה תפקיד חשוב מאוד מאחורי הקלעים של בית המשפט העליון כמשכין שלום בין שני הפלגים היריבים בו. ניסיונות השכנת שלום אלו הובילו את השופט פרנקפורטר להעיר שבעוד שמינטון לא ייזכר לעולם כשופט גדול, הוא ייזכר כעמית גדול על ידי עמיתיו השופטים.
קישורים חיצוניים
- שרמן מינטון באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- שרמן מינטון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- שרמן מינטון באתר Oyez.org.
- שרמן מינטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שרמן מינטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Kleber, John (2000). The encyclopedia of Louisville. Louisville: University Press of Kentucky. p. 624.
- ^ Ariens, Michael. "Sherman Minton biography". Archived from the original on July 14, 2010.
- ^ 3.0 3.1 "Sherman Minton Moot Court Competition: Who Was Sherman Minton?". Bloomington, Indiana: Maurer School of Law. 2012. Archived from the original on September 28, 2012.
- ^ Hein's Legal Theses and Dissertations
- ^ Standard Oil Company v. Federal Trade Commission, 340 U.S. 231 (1951)
- ^ Modernistic Candies v. Federal Trade Commission, 145 F.2d 454 (7th Cir. 1944)
- ^ Youngstown Sheet & Tube Co. v. Sawyer, 343 U.S. 579 (1952)
- ^ Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan, Jr., and the decisions that transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 96.
- ^ Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan, Jr., and the decisions that transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 76.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Eisler, Kim Isaac (1993). A Justice for All: William J. Brennan, Jr., and the decisions that transformed America. New York: Simon & Schuster, p. 88.
- ^ "Sherman S. Minton papers". Harry S. Truman Library.
- ^ "Competition". Indiana University. Archived from the original on April 18, 2010.
- ^ Zeigler, Connie (October 27, 2009). "History 301: A minority opinion – I love the Federal Building". Urban Times. Archived from the original on July 17, 2011.
- ^ Schwartz, Bernard (1999) (First published 1997). A Book of Legal Lists: The Best and Worst in American Law. Oxford University Press, p. 44.
- ^ Gugin, Linda C. (2009). "Sherman Minton: Restraint Against a Tide of Activism". Vanderbilt Law Review. Nashville, Tennessee: Vanderbilt University. 62 (2), p. 764.
- ^ Karpowitz, Christopher F.; Crowe, Justin (September 2007). "Where have you gone, Sherman Minton? The decline of the short-term Supreme Court Justice". Perspectives on Politics. 5 (3): 425–445.
31802186שרמן מינטון
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- חברי הסנאט של ארצות הברית מאינדיאנה
- סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
- שופטי בתי המשפט הפדרליים לערעורים של ארצות הברית
- בוגרי אוניברסיטת אינדיאנה
- בוגרי אוניברסיטת ייל
- בוגרי אוניברסיטת פריז
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
- קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
- אמריקאים שנולדו ב-1890
- אמריקאים שנפטרו ב-1965