הרולד בארטון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרולד בארטון
Harold Burton
הרולד בארטון
הרולד בארטון
לידה בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה וושינגטון הבירה, ארצות הברית
שם מלא הרולד היץ בארטון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות היילנד פארק, קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
1 באוקטובר 1945 – 13 באוקטובר 1958
(13 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון הארלן סטון
פרד וינסון
ארל וורן
נשיא ממנה הארי טרומן
מזכיר הסיעה הרפובליקנית בסנאט של ארצות הברית
25 בפברואר 1944 – 30 בספטמבר 1945
(שנה ו־31 שבועות)
→ וואלס וייט
צ'נדלר גרני ←
סנאטור מטעם אוהיו
3 בינואר 1941 – 30 בספטמבר 1945
(4 שנים ו־38 שבועות)
ראש עיריית קליבלנד ה־45
1936–1940
(כ־4 שנים)
אדוארד בליתין ←

הרולד היץ בארטון (באנגלית: Harold Hitz Burton;‏ ) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי. הוא כיהן כראש עיריית קליבלנד, כסנאטור מטעם אוהיו וכשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

בארטון נולד בבוסטון, ולאחר סיום לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד הוא עסק בעריכת דין בקליבלנד. לאחר שירות בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, הוא היה פעיל במפלגה הרפובליקנית וניצח בבחירות לבית הנבחרים של אוהיו. לאחר תקופה בה כיהן כראש עיריית קליבלנד, נבחר בארטון ב-1940 לסנאט. לאחר פרישתו של השופט אוון רוברטס, מינה הנשיא הארי טרומן את בארטון כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בארטון כיהן על כס השיפוט עד 1958 ובמקומו מונה פוטר סטיוארט.

בארטון נודע כמשפטן קר רוח ופרגמטי, שהעדיף לפסוק על בסיס שיקולים טכניים ופרוצדורליים על פני פסיקה על בסיס חוקתי. הוא גם נחשב לשופט מסביר פנים שסייע להקל על המתח בבית המשפט בתקופה קשה. הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "ועדת הפליטים האנטי-פשיסטית המשותפת נגד מק'גארת'" (Joint Anti-Fascist Refugee Committee v. McGrath) מ-1951 ובפסק הדין "חברת לוריין ג'ורנל נגד ארצות הברית" (Lorain Journal Co. v. United States) מ-19651. בארטון גם סייע לכתיבת חוות הדעת שהתקבלה פה אחד בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954.

ראשית חייו

הרולד בארטון נולד בשכונת ג'מייקה פליין שבבוסטון, כבנם השני של אנה גרטרוד (לבית היץ) ואלפרד א. בארטון. אביו של בארטון היה מהנדס ודקאן הסטודנטים הראשון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שהיה כפוף לנשיא המכון. הוא לימד במכון עוד טרם שנבחר לתפקיד הדקאן. כחוקר ארצות לשעבר, התלווה בארטון האב לרוברט פירי בכמה ממסעותיו אל הקוטב הצפוני.[1] אמו של הרולד בארטון נפטרה כאשר היה צעיר. ב-1906 נישא אביו בשנית ללנה ייטס, משוררת ואמנית מאנגליה.[2] ייטס שינתה בהמשך את שמה לג'ין דה'אורג'. השניים הכירו בטיול בצרפת. ייטס פרסמה ספרי ילדים תחת שם העט לנה דלקית'. לזוג נולדו שלושה ילדים, כריסטין, וירג'יניה (גם היא כותבת ומאיירת ספרי ילדים) ואלכסנדר רוס.[1] אחיו למחצה של הרולד בארטון פיתחו עמו יחסים חמים במשך השנים.[2] אחיו של בארטון מנישואיו הראשונים של אביו, פליקס ארנולד בארטון, היה אדריכל שכמו אחיו למד בקולג' בודווין. האחים בארטון וג'ון אדגר הובר היו דודנים מדרגה שנייה. רב-סביהם המשותפים היו יוהנס (האנס) היץ, הקונסול הכללי הראשון של שווייץ בארצות הברית, ורעייתו אנה קוהלר.

בארטון למד בקולג' בודווין, שם הוא היה חבר באחוות פי בטא קפא.[3] הוא גם היה הקוורטרבק של נבחרת הפוטבול של הקולג' וסיים את לימודיו בהצטיינות.[4] שותפו לחדר במעונות היה רלף אוון ברוסטר, לימים מושל מיין וסנאטור מטעמה. בארטון המשיך את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, אותו הוא סיים ב-1912.

ב-1912 נשא בארטון לאישה את סלמה פלורנס סמית'. לזוג נולדו ארבעה ילדים: ברברה (שנישאה לצ'ארלס ויידנר), ויליאם (ששירת בצי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, כיהן בבית הנבחרים של אוהיו, והיה עורך דין בולט), דבורה (שנישאה לוולאס אדלר) ורוברט (עורך דין ידוע שייצג ספורטאים).

ראשית הקריירה

לאחר סיום לימודיו ונישואיו, עבר בארטון עם רעייתו לקליבלנד, והחל לעסוק שם בעריכת דין. עם זאת, ב-1914, הוא הצטרף לדודה של רעייתו כעורך הדין של החברה שבבעלותו, חברת החשמל והגז של יוטה בסולט לייק סיטי. בהמשך הוא עבד עבור חברת חשמל אחרת ביוטה ולאחר מכן עבור חברת החשמל של איידהו ושל חברת החשמל של עמק בויסי, שתיהן בבויסי, איידהו.[5]

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, התגייס בארטון לצבא ארצות הברית, שם הוא הגיע עד לדרגת קפטן. הוא שירת כקצין רגלים, השתתף בקרבות בצרפת ובבלגיה, ועוטר בצלב המלחמה הבלגי (Croix de guerre).[5] לאחר המלחמה הצטרף בארטון לכמה מארגוני ותיקי המלחמה, כולל "איחוד הצבא והצי", "ותיקי מלחמות החוץ" ו"הלגיון האמריקאי". הוא שב למשפחתו בקליבלנד, שם הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין. הוא גם לימד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וסטרן ריזרב.

פעילות פוליטית

בסוף שנות ה-20 החל בארטון את פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הרפובליקנית. ב-1927 הוא נבחר למועצת החינוך של מזרח קליבלנד וב-1928 הוא נבחר לבית הנבחרים של אוהיו. לאחר זמן כהונה קצר בבית המחוקקים, הוא היה ב-1929 ליועץ המשפטי של עיריית קליבלנד וב-1932 שב למגזר הפרטי.[5]

ב-1935 נבחר בארטון כראש עיריית קליבלנד. הוא פעל בנושאים הקשורים להטמעה המתמשכת של אוכלוסיות המהגרים, תמיכה במגזר התעשייתי של העיר, ובטיפול בצרכי התחבורה של העיר. הוא נבחר מחדש לתפקידו פעמיים וכיהן כראש העיר עד לכניסתו לסנאט ב-1941. בשל הליכותיו ומאבקו בפשע המאורגן, הוא כונה "ראש העיר הצופה" (The Boy Scout Mayor).

ב-1940 נבחר בארטון לסנאט של ארצות הברית ברוב של 52.3 אחוזים מקולות הבוחרים והביס את ג'ן מקסוויני.[6] בעת כהונתו בסנאט הוא התוודע לראשונה להארי טרומן. בארטון היה חבר בוועדת הסנאט המיוחדת לחקר תוכנית הביטחון הלאומי (ועדת טרומן), שפיקחה על המאמץ המלחמתי של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, והשניים שיתפו פעולה היטב.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית

מינויו

ב-30 ביוני 1945 הודיע השופט העליון אוון רוברטס על התפטרותו החל מה-31 ביולי. טרומן, שאז כבר היה נשיא ארצות הברית, החליט כמחווה לשתי המפלגות, למנות רפובליקני כמחליפו של רוברטס. הוא בחר בבארטון כאדם שאותו הוא הכיר וכיבד. ב-18 בספטמבר הודיע טרומן על בחירתו בבארטון. למחרת היום הוגש המינוי לאישור הסנאט. ועדת המשפט של הסנאט העבירה את המינוי למליאת הסנאט ללא ביצוע שימוע, והסנאט אישר תוך פחות מיום אחד את המינוי פה אחד. ב-30 בספטמבר התפטר בארטון מהסנאט, וב-1 באוקטובר הוא הושבע כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בארטון היה חבר חבר הקונגרס המכהן האחרון שמונה לבית המשפט העליון (שרמן מינטון, שהיה סנאטור לשעבר, מונה ב-1949).[7]

משנתו השיפוטית וסגנון עבודתו

לדבריו של הביוגרף של בארטון אריק ו. וייס, לבארטון חסרה משנה שיפוטית כוללת. הוא העדיף לנקוט בריסון שיפוטי ורוב פסקי הדין שלו התבססו על טיעונים פרוצדורליים צרים ופחות על החוקה. עם זאת, הריסון השיפוטי שלו הושפע מהשקפותיו הפוליטיות, לא על משנתו השיפוטית, והוא נטה להסכים עם החלטות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בשל ההסכמה האישית שלו עמם.[8] הפרגמטיזם שלו זיכה אותו בכבוד מצד עמיתיו לכס השיפוט.[9] הוא היה הגורם המאחד בבית המשפט,[10] כאשר השופטים האחרים היו מפולגים ביניהם בשאלות חוקתיות ולא עלה בידם להגיע להסכמה על רקע טכני או פרוצדורלי.[11]

בשנים 1945–1953 היה בארטון בדרך כלל ברוב המרכזי של בית המשפט, ולעיתים הוא מצא את עצמו ברוב השמרני יותר בכמה סוגיות.[12] הוא היה חלק מ"הגוש של וינסון", שכלל את נשיא בית המשפט העליון פרד וינסון, ואת השופטים טום קלארק, שרמן מינטון וסטנלי ריד. החמישה הצביעו יחדיו ב-75 אחוזים של הזמן בהחלטות שלא התקבלו פה אחד.[13] אך החל ממינויו של ארל וורן כנשיא בית המשפט העליון ב-1953, ויותר לאחר מינויו של ויליאם ברנן ב-1956, מצא בארטון את עצמו יותר ויותר במיעוט.[12]

הביוגרפית של בארטון, מרי פרנסס ברי, כתבה שבארטון ידע "שהוא לא שופט מבריק ושהכתיבה הייתה קשה עליו", ולפיכך, לא רק שהוא עבד קשה מאוד בכתיבת החלטותיו, אלא גם ניסה להראות כמה עבודתו קשה באמצעות הדגשת כל התקדימים בהם הוא עיין לפני שהגיע להחלטה.[14] בארטון עמד על כך שכל התקדימים ייחקרו היטב לפני כתיבת חוות דעתו, כתב את הטיוטה הראשונה של חוות הדעת בעצמו, ונודע כמי שבילה שעות רבות בעבודה בלשכתו.[11] עבודתו הקשה הקנתה לו כבוד ושבחים מעמיתיו,[9][15] אך סגנון העבודה שלו הגביל גם את תוצריו השיפוטיים.[11] מחוץ לבית המשפט, העיתונות וכמה חוקרי משפט בולטים תיארו את בארטון כבינוני, מסורבל, בעל חשיבה משפטית חלושה, שהיה טרוד יותר בפעילויות חברתיות.[11][9]

המלחמה הקרה, שבועת האמונים ופסיקות החתרנות

המלחמה הקרה הובילה את הממשלה הפדרלית ואת ממשלות המדינות להעביר חוקים ותקנות במגוון רחב שמטרתם הייתה למנוע מעשי ריגול וחתרנות. בארטון רחש באופן תמידי כבוד למגבלות שהטילה הממשלה על חופש הביטוי, ומתוך 28 מהתיקים המרכזיים בתחום זה הוא הצביע בעד הממשלה 27 פעמים.[13] הוא גם כתב כמה פסקי דין חשובים. גישתו הבסיסית לשאלות אלו הייתה כבוד שיפוטי, כפי שהודגם בחוות דעת המיעוט התקיפה שלו בפסק הדין "דיוק נגד קהנמוקו" (Duncan v. Kahanamoku) מ-1946. חוות דעת הרוב החשובה הראשונה שלו הייתה בפסק הדין "ועדת הפליטים האנטי-פשיסטית המשותפת נגד מק'גארת'" (Joint Anti-Fascist Refugee Committee v. McGrath) מ-1951, בו קראה הוועדה תיגר על סמכותו של התובע הכללי של ארצות הברית להכריז באופן חד-צדדי על קבוצות כקומוניסטיות. על אף הפילוג המשמעותי בין השופטים, כתב בארטון את חוות דעת הרוב שבה הוא פסל את העתירה על בסיס נימוקים טכניים. הוא טען שההכללה ברשימה הייתה חוקית מבחינה טכנית, אך בבית המשפט, היה על התובע הכללי להציג עדויות לחתרנות, דבר שהוא לא עשה.

בארטון גם הצטרף לדעת הרוב בשלושה תיקים חשובים שהיו קשורים לתיקון החמישי לחוקה. בפסק הדין "אמספק נגד ארצות הברית" (Emspak v. United States) מ-1955 הוא הצביע עם הרוב להרחבת הזכות שבתיקון החמישי לחיסיון מפני הפללה עצמית כך שתוחל גם על עדויות בפני ועדות של הקונגרס.[16][17] הוא גם הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "אולמן נגד ארצות הברית" (Ullmann v. United States) מ-1956, החלטה חשובה שאשרה את חוק החסינות של 1954, ששללה את הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית מאנשים שניתנה להם חסינות מפני העמדה לדין פדרלית.[16] גישתו הפרוצדורלית הצרה של בארטון הוכחה כחשובה בפסק הדין "ביילן נגד מועצת החינוך" (Beilan v. Board of Public Education) מ-1958. שנתיים קודם לכן, שישה שופטים יצרו רוב בפסק הדין "סולשוור נגד מועצת החינוך הגבוה של העיר ניו יורק" (Slochower v. Board of Higher Education of New York City) מ-1956, בו נקבע שהזכות של בית הספר לפטר עובד על ניצול הזכות שבתיקון החמישי לחסינות מפני העמדה לדין, נוגדת את החוקה. בפסק הדין ביילן, פוטר מורה לא על ניצול זכות זו, אלא על סירוב להשיב על שאלות בכלל. על אף פרישתו של השופט מינטון, שהצטרף לבארטון בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין סולשוור, הגישה הפרוצדורלית הצרה של בארטון בפסק הדין ביילן גברה על דעתם של השופטים פליקס פרנקפורטר וג'ון מרשל הרלאן השני, ובתמיכתו של השופט החדש צ'ארלס ויטאקר, עלה בידו של בארטון ליצור רוב שאישר את צעדיה של מועצת החינוך.

באותה תקופה, הפרגמטיזם של בארטון יכול היה להוביל לתוצאות חקיקתיות חשובות. הוא הצטרף לרוב של שבעה מול אחד בפסק הדין "ג'נקס נגד ארצות הברית" (Jencks v. United States) מ-1957, שבו הפך בית המשפט על פיה את הרשעתו של מנהיג איגוד מקצועי על פי חוקי הנאמנות הפדרליים בשל העובדה שלנאשם לא ניתנה רשות לבחון את העדויות נגדו. בארטון הסכים עם הרוב, אף על פי שהוא הוסיף את האזהרה שעדות כזאת צריכה קודם כל להיבחן על ידי שופט מחוזי כדי להבטיח שאף סוד לאומי לא ייחשף. דעתו של בארטון אומצה בסופו של דבר על ידי הקונגרס עם חקיקתו של חוק ג'נקס (Jencks Act) ב-1958.

באחת מחוות הדעת האחרונות שלו בתחום זה, הצביע בארטון להגביל את יישום חוק סמית' (Smith Act) בפסק דין ייטס נגד ארצות הברית מ-1957. בית המשפט הפך על פיו את ההרשעה של שבעה אנשים שניתנה על בסיס דוקטרינת סכנה ברורה ומיידית של התיקון הראשון לחוקה כאשר הוא הגיע למסקנה שהם דגלו בהפלה אלימה של הממשלה כדוקטרינה מופשטת, לא כצעד לקראת פעולה מעשית. בארטון כתב חוות דעת משלימה שהסכימה עם פסיקת הרוב, אך הוא הצביע על בסיס פירוש פרוצדורלי צר.[16]

יחסי דת ומדינה

באופן כללי, העדיף בארטון את הפרדת הדת מהמדינה באופן מוחלט. עם זאת, גישתו הפרגמטית לחוק גרמה לו לפעמים להתנגד לדעת הרוב שהעדיף הפרדה מוחלטת. לדוגמה, בפסק הדין "אברסון נגד מועצת החינוך" (Everson v. Board of Education) מ-1947, פסק השופט הוגו בלאק, בפסק דין שהתקבל ברוב של 5 מול 4, שבעוד שהחוקה דורשת הפרדה מוחלטת בין הדת לבין המדינה, מותר על פי החוקה למערכת החינוך המחוזית לפצות הורים כאשר ילדיהם השתמשו בהסעות לבתי הספר לבתי ספר דתיים כל עוד שהיחס להורים כאלה ולכל בני הדתות היה שוויוני. בתחילה נטה בארטון להכריז על החוק כנוגד לחוקה. פעולות שכנוע נמרצות מצד השופטים פרנקפורטר, ג'קסון וראטלדג' גרמו לו לשנות את דעתו. בפסק דין זה כתב בארטון חוות דעת מיעוט, לא בשל אי הסכמתו עם הדגש שנתן בלאק על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, אלא בשל העובדה שהוא סבר שחוקי המדינה הפרו את דוקטרינת ההפרדה כפי שהותוותה על ידי בלאק.[18]

שנה לאחר מכן הצטרף בארטון לבלאק בחוות דעת הרוב בפסק הדין "מק'קולום נגד מועצת החינוך" (McCollum v. Board of Education) מ-1948. בפסק דין זה עמד על הפרק חוק מדינתי שנתן לתלמידים זמן חופשי כדי להשתתף בשיעורי דת בתחומי בית הספר במהלך יום הלימודים. דעת הרוב פסלה את החוק כהפרה של התיקון הראשון. בארטון הצטרף לדעת הרוב רק לאחר שבלאק הסכים לא להרחיב את פסיקתו לשיעורי דת שיתקיימו בזמן חופשי מחוץ לתחומי בתי הספר.[18]

פסק הדין "זורח נגד קלאוסון" (Zorach v. Clauson) מ-1952 דמה מבחינה עובדתית לפסק הדין מק'קולום, אף על פי שלא התקיימו שעורי דת בתחומי בתי הספר. אף על פי שהעוזר המשפטי של בארטון טען שבמקרה זה בית הספר הורה במרומז לתלמידיו להשתתף בשעורי דת, בארטון חלק עליו, ואפיין את השחרור מהלימודים לצורך זה באופן דומה לשחרור לטובת הגעה של תלמיד לטיפול רפואי. בארטון הצטרף לרוב של ששת השופטים מול המיעוט של שלושה.[19]

ההליך הפלילי

בארטון רחש כבוד למדינות בכל הקשור להליכים פליליים ולסוגיות חוק וסדר.[18] החל מפסק הדין "בטס נגד בריידי" (Betts v. Brady) מ-1942, פסק בית המשפט העליון במגוון רחב של פסקי דין שלמעט במקרים של אנאלפביתיות, ליקוי שכלי, או במקרים מורכבים במיוחד, לא הייתה לנאשמים הזכות המוחלטת לקבל הודעה על זכותם להתייעץ עם עורך דין או לקבל עורך דין על חשבון המדינה. לבית המשפט הייתה ההזדמנות לבחון מחדש את פסק הדין בטס כאשר בה לפסוק בפסק הדין "ביוט נגד אילינוי" (Bute v. Illinois) מ-1948, בו עתר עבריין נגד הרשעתו בטענה שבית המשפט לא יידע אותו על זכותו להיוועץ בעורך דין ובשל כך הופרו זכויותיו על פי החוקה להליך הוגן. בארטון כתב את חוות דעת הרוב שבעדה הצביעו חמישה שופטים מול ארבעה מתנגדים, שהחוקה לא מחייבת את המדינה לייעץ לנאשם בנוגע לזכותו לשכור עורך דין, או לספק לו עורך דין, אם לא מדובר על עבירה שעונשה מוות. החלת התיקון ה-14 לחוקה במדינות בתחום זה "תתעלם מהסמכות הבסיסית וההיסטורית של המדינות לקבוע את הליכי בתי המשפט שלהן בעצמן", כתב בארטון. ועדיין, פסק הדין ביוט היה תיק משמעותי בשל העובדה שהוא הוציא מן הכלל תיקי עונש מוות מהכלל שנקבע בפסק הדין בטס. ביקורת רבה נמתחה על פסק דין זה ובפסק הדין "גדעון נגד ויינרייט" (Gideon v. Wainwright) מ-1963 הפך בית המשפט את שני פסקי הדין הללו על פיהם.

פסק דין נוסף שניתן באותה שנה בה ניתן פסק דין ביוט המחיש את הסתמכותו של בארטון על השקפותיו האישיות כקו מנחה לפעילותו בבית המשפט. גילברט ת'יל סבל מהתמוטטות נפשית, קפץ מתוך קרון נוסעים של חברת סאות'רן פסיפיק ונפצע באורח קשה. ת'יל טען שצוות הרכבת היה צריך לעצור בעדו. בית המשפט מנע מעובדי שכר שעתי מלהתמנות לחבר המושבעים במשפטו, ולטענתו של ת'יל היה בית המשפט משוחד כלפיו. בארטון הונע מתוך הצורך להגן על שמו הטוב של בית המשפט העליון, שהוא חש שייפגע אם תאושר התנהלות כה חסרת טעם. רוב השופטים בפסק הדין "ת'יל נגד חברת סאות'רן פסיפיק" (.Thiel v. Southern Pacific Co) מ-1946 צמצם את חוות דעתו רק לעובדות שנגעו לבחירת המושבעים, ולפיך לא קיבל שום החלטה בנוגע לשאלה אם המושבעים היו אכן משוחדים נגד ת'יל. גישה זו גרמה אף היא לבארטון להסכים עם דעת הרוב.[20]

השקפתו של בארטון שההליך הפלילי צריך להיוותר בידיהן של המדינות השפיע על דעותיו בתיקים נוספים. בפסק הדין "גריפין נגד אילינוי" (Griffin v. Illinois) מ-1956, פסק רוב השופטים שלא ניתן למנוע מנאשם עני את הגישה לפרוטוקול המשפט. בחוות דעת המיעוט של בארטון, שאליה הצטרפו השופטים מינטון, הרלאן וריד, הוא הגן בתוקף על האופי הפדרלי של ההליך הפלילי.[16] בארטון גם כתב חוות דעת מיעוט עוקצנית בפסק הדין "לואיזיאנה בשם פרנסיס נגד רזוובר" (Louisiana ex rel. Francis v. Resweber) מ-1947. ב-3 במאי 1946 ניסתה מדינת לואיזיאנה להוציא להורג את הרוצח המורשע וילי פרנסיס. אך התליין ועוזרו היו שתויים כאשר הפעילו את הכיסא החשמלי, ופרנסיס לא מת. המדינה ביקשה להוציאו להורג פעם נוספת, אך פרנסיס טען שמהלך זה יפר את סעיף הסיכון הכפול שבתיקון החמישי לחוקה.[21] בארטון כתב שכישלונה של המדינה בהוצאתו להורג הראשונה של פרנסיס צריכה להפוך אותה לניסיון אחרון לבצע את גזר הדין. ניסיונות נוספים יהיו עונש אכזרי ויוצא דופן: "לא יעלה על הדעת שבית מחוקקים של מדינה בימינו אלה יחוקק חוק שבמפורש יאפשר מתן עונש מוות באמצעות ניסיונות חישמול חוזרים ונשנים שפער הזמן ביניהם יהיה ימים או שעות עד אשר יומת הנידון".[22] הייתה זו חוות דעת שראתה את הנולד בנוגע להשקפה המשפטית העתידית של בית המשפט בנוגע לעונש המוות בארצות הברית.

הגבלים עסקיים

תרומותיו המרכזיות של בארטון לפסיקותיו של בית המשפט העליון היו בתחום ההגבלים העסקיים. בפסק הדין "חברת הטבק האמריקאית נגד ארצות הברית" ( American Tobacco Co. v. United States) מ-1946, כתב בארטון את פסק הדין, שהתקבל כמעט פה אחד (השופט ראטלדג' כתב חוות דעת משלימה), על פיו חוק ההגבלים העסקיים של שרמן מ-1890 (Sherman Antitrust Act of 1890) מנע את עצם קיומם של שילובים עסקיים שיצרו כוחות שוק מונופוליסטים או אוליגופוליים, ללא קשר אם כוחות אלו הופעלו הלכה למעשה. חוקר המשפט יוג'ין רוסטוב טען שהחלטתו של בארטון הייתה תחילתו של עידן חדש של אכיפה מהירה ויעילה של חוקי ההגבלים העסקיים.[23] אך בארטון ניתח את חוקי ההגבלים העסקיים בשני אופנים מנוגדים. בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת הפלדה קולומביה" (United States v. Columbia Steel Company) מ-1948, נעשה שימוש באותו טיעון כדי לאפשר לתאגיד הפלדה של ארצות הברית (U.S. Steel) לרכוש את חברת הפלדה קולומביה הקטנה יותר. אף על פי שחברת הפלדה קולומביה הייתה יצרנית הפלדה הגדולה ביותר בחוף המערבי, הצטרף בארטון לדעת הרוב שקבעה שהרכישה לא הייתה הפרה של חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון (Clayton Antitrust Act of 1914) בשל העובדה שחברת קולומביה ייצגה אחוז כה קטן מכלל ייצור הפלדה בארצות הברית. פסק דין זה הכה בתדהמה את תומכי חוקי ההגבלים העסקיים.[24]

עם זאת, בפסק הדין "חברת לוריין ג'ורנל נגד ארצות הברית" (Lorain Journal Co. v. United States) מ-1951, כתב בארטון את פסק הדין שהתקבל פה אחד, שבו נקבע שמונופול לא יכול לעשות שימוש בכוחו כדי לשמור על מעמדו כמונופול. בפסק דין זה, העיתון Lorain Journal ניסה להשתמש בכוח השוק שלו כדי למנוע ממפרסמים להכניס לו מודעות פרסומת על תחנת רדיו מתחרה חדשה.[25] פסק דין זה בלט בשל ההרחבה שהוא יצר לסמכות הממשלה הפדרלית בנוגע לחוקי ההגבלים העסקיים לשווקים המקומיים. בפסק הדין "חברת ההוצאה לאור טיימס-פיקיון נגד ארצות הברית" (Times-Picayune Publishing Co. v. United States) מ-1953, פסק רוב השופטים שהעיתון "טיימס-פיקיון" לא הפר את חוק ההגבלים העסקיים של שרמן כאשר כפה על המפרסמים לקנות שטחי פרסום הן במהדורת הבוקר שלו והן במהדורת הערב. בארטון (שאליו הצטרפו בלאק, דאגלס ומינטון), כתב חוות דעת מיעוט תקיפה. חוקה ההגבלים העסקיים של שרמן אסר על ריכוז כוח שוק מונופוליסטי, הוא טען, בין אם זה נעשה כדי ליצור או לקיים מונופול, ובין אם זה נעשה כדי לגרום לנזק לציבור (באמצעות תמחור מונופוליסטי) או ללקוחות המונופול (כפי שנעשה במקרה של טיימס-פיקיון).[26]

בארטון כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "טולסון נגד ניו יורק יאנקיס ושות'" (Toolson v. New York Yankees, Inc) מ-1953. הרוב בפסק דין זה דחה את העתירה על סמך התקדים של פסק הדין "מועדון הבייסבול הפדרלי נגד הליגה הלאומית" (Federal Baseball Club v. National League) מ-1922. בצטטו נתונים סטטיסיטים נרחבים בנוגע למגזר החקלאי, להכנסות משידורים, ולמסעות פרסום לאומיים, הגיע בארטון למסקנה שאין זה הגיוני לדרוש שליגת העל בבייסבול לא תהיה מעורבת בסחר בין-מדינתי.[27]

מקרה יוצא מן הכלל של היישום הרחב של חוק ההגבלים העסקיים היה בחוות דעת המיעוט של בארטון בפסק הדין "ארצות הברית נגד דופונט" (United States v. E. I. du Pont de Nemours and Company) מ-1957. חברת הכימיקלים דופונט רכשה חלק ניכר ממניות יצרנית המכוניות ג'נרל מוטורס. כתוצאה מכך, ג'נרל מוטורס רכשה את רוב אספקת הצבעים והאריגים שלה מדופונט. הרוב בבית המשפט פסק שאינטגרציה אנכית זו הייתה הפרה של חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון. בארטון, שכתב חוות דעת מיעוט, הטיל ספק כבד בכך שחוק ההגבלים העסקיים של קלייטון התייחס לאינטגרציה אנכית, ומתח ביקורת קשה על הלוגיקה של הרוב בנוגע לכוח השוק. בארטון טען שלדופונט פשוט לא היה את כוח השוק ששופטי הרוב טענו שהיה לה. חוות דעת זו של בארטון זכתה לשבחים מפי חוקרי משפט.

הפרדה גזעית

התרומה המרכזית הנוספת של בארטון לפסיקות בית המשפט העליון הייתה בסוגיית ההפרדה הגזעית. בארטון היה חבר ב-NAACP בשנים 1941–1945, וניתן היה לסמוך על הצבעתו עבור זכויות האזרח בבית המשפט העליון. אחד היוצאים מכלל זה היה פסק הדין הראשון שלו בנושא זכויות האזרח, "מורגן נגד וירג'ינה" (Morgan v. Virginia) מ-1946. בארטון היה השופט היחיד שכתב חוות דעת מיעוט בפסק דין זה, שנגע להפרדה הגזעית בקווי אוטובוסים בין-מדינתיים, שבהם הותקנו וילונות הפרדה. בארטון טען שבהיעדר חוק פדרלי, כל אחת מהמדינות חופשיה לחוקק בעצמה את חוקיה בנוגע להפרדה הגזעית.[12][28]

לאחר הצבעתו בפסק דין מורגן, סברו פרשני המשפט שניתן יהיה לסמוך על הצבעתו של בארטון לטובת הרחבת והגנת זכויות האזרח. כאשר הוא הצטרף להחלטה שהתקבלה פה אחד בפסק הדין "שלי נגד קרימר" (Shelley v. Kraemer) מ-1948, הופתעו פרשני משפט רבים. פסק דין זה היה נקודת ציון חשובה ובו נקבע שבתי משפט לא יכולים לאכוף חוזי מקרקעין כאשר אלו כרוכים באפליה גזעית.

בסדרה של פסקי דין במשך שלוש השנים הבאות, הצביע בארטון בעד החלשת דוקטרינת נפרד אך שווה, שנקבע בפסק דין פלסי נגד פרגוסון מ-1896. הוא הצטרף להחלטה שהתקבלה פה אחד בפסק הדין "סוויט נגד פיינטר" (Sweatt v. Painter) מ-1950, שבו נקבע שיישום דוקטרינת נפרד אך שווה בלימודי משפטים נוגד את החוקה. הימן מריון סוויט, אפרו-אמריקאי, קיבל סירוב כאשר ביקש להתקבל ללימודים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס באוסטין. כאחד המקרים הראשונים בהם הוכח ש"נפרד אך שווה" לא שווה כלל, השפיע תיק זה באופן משמעותי על פסיקת בית המשפט בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, ארבע שנים לאחר מכן. במהלך הדיונים בתיק, הגיע בארטון למסקנה שיש להפוך את פסק דין פלסי נגד פרגוסון על פניו.[16] הוא הודיע לשאר השופטים על מסקנתו לאחר הדיונים בעל פה בתיק. באותה שנה הצטרף בארטון להצבעה פה אחד בפסק הדין "מקלורין נגד אוקלהומה" (McLaurin v. Oklahoma State Regents), שבו בוטלה ההפרדה הגזעית בכל מוסדות החינוך האקדמאים בארצות הברית, פסק דין שהתקבל למעשה על בסיס ההחלטה בפסק דין סוויט.[12] לאחר מכן כתב בארטון את פסק הדין שהתקבל פה אחד "הנדרסון נגד ארצות הברית" (Henderson v. United States) מ-1950. תיק זה היה קשור למערכת רכבות הנוסעים הבין-מדינתית. הנדרסון, אפרו-אמריקאי שעבד בממשל הפדרלי, רכש כרטיס נסיעה בעלות זהה לכרטיס שנמכר לנוסעים לבנים, ולכאורה היה אמור לקבל את אותה רמת שירות. אך הוא סירב לשבת בקרון המסעדה לאחר שהמלצרים הושיבו נוסעים לבנים בשולחנות שיועדו לשחורים. אף על פי שפסיקות בית המשפט העליון בפסקי הדין סוויט ומקלורין ניתנו על בסיס רקע חוקתי, היסס בארטון לעשות כן אם היה מתברר שיש רקע פרוצדורלי או טכני לפסוק באופן דומה. בפסק דין הנדרסון, עלה בידו של בארטון לקבץ את כל השופטים להצבעה פה אחד כאשר הוא ביסס את החלטתו על חוק הסחר הבין-מדינתי של 1887 (Interstate Commerce Act of 1887) ולא על התיקון ה-14.[11]

ב-1953 כבר התפתחה חשיבתו של בארטון בנוגע להפרדה הגזעית עד להתקפה חוקתית על פסק דין פלסי נגד פרגוסון. באותה שנה דן בית המשפט העליון בפסק הדין "טרי נגד אדמס" (Terry v. Adams), תיק בו מועדון פוליטי פרטי ללבנים בלבד שלט על הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית במחוז בחירה בו לרפובליקנים לא היה סיכוי לנצח. מצב זה נועד לשלול את זכות הבחירה משחורים. בית המשפט הפדרלי לערעורים ובית המשפט הפדרלי המחוזי אישרו את תאימותו של מצב זה לחוקה, שכן הם היו משוכנעים שהמועדון היה פרטי לחלוטין ולפיכך שום פעולה של המדינה לא הייתה מעורבת בכך. אך בדיון הראשון בעל פה שהתקיים בבית המשפט העליון, היה בארטון נחוש בדעתו שבית המשפט יהפוך את פסקי הדין של הערכאות הקודמות על פיהן ויכריז על המצב הזה כנוגד את החוקה. השופטים נקטו בגישה שונה מאוד למקרה. דעת הרוב בתיק נכתבה על ידי הוגו בלאק, ואליו הצטרפו בארטון ודאגלס. פרנקפורטר, שהיה מסוכסך עם בלאק, הצטרף לדעת הרוב, אך כתב חוות דעת משל עצמו, שאותה הוא סירב לסווג כחוות דעת משלימה. קלארק כתב אף הוא חוות דעת משלימה, שאליה הצטרפו וינסון, ריד וג'קסון. למרבה ההפתעה, בארטון הצטרף לבלאק בהכרזה שקיומם של מועדונים ללבנים בלבד הם הפרה של התיקון ה-15 לחוקה. בארטון קיבץ בסופו של דבר את כל השופטים, למעט מינטון, סביב אותה החלטה להחזיר את התיק לבית המשפט הפדרלי המחוזי לקבלת החלטה, שתוכנה הוגדר במפורש בהחלטת בית המשפט העליון.

פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

ערך מורחב – פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

לבארטון היה חלק מכריע בהחלטת בית המשפט העליון בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954. כמה עתירות שטענו לאפליה גזעית הנוגדת את החוקה בבתי ספר יסודיים ותיכוניים הובאו בפני בית המשפט העליון ב-1952. בפסק הדין הראשון שבו היה מוכן בארטון להפוך את פסק דין פלסי על פיו, הוא הצביע ב-7 ביוני יחד עם קלארק ומינטון בעד הענקת צו עיון מחדש, הן בפסק דין בראון והן בפסק דין אחר, "בריגס נגד אליוט" (Briggs v. Elliott). בהמשך הסכים בית המשפט לשמוע את העתירה בפסק הדין "בולינג נגד שרפ" (Bolling v. Sharpe) מ-1954, "דייוויס נגד מועצת בתי הספר של מחוז פרינס אדוארד" (Davis v. County School Board of Prince Edward County) מ-1952, ו"גבהארט נגד בלטון" (Gebhart v. Belton) מ-1952. הטיעונים בעל פה בכל חמשת התיקים הושמעו בראשית דצמבר 1952.[29] ב-13 בדצמבר קיימו השופטים את הדיון הראשון בתיקים שלאחר הטיעונים בעל פה. במהלך הדיון יצאו בארטון, בלאק, דאגלס ומינטון נגד ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים.[30] קלארק לא היה ככל הנראה בטוח בעצמו, אך נראה היה שניתן היה לשכנעו להצטרף לרוב.[31] בארטון עצמו ציין ביומנו שהוא חש שבית המשפט יצביע ככל הנראה ברוב של שישה מול שלושה לאסור את האפליה הגזעית בבתי הספר, אך לא על בסיס טיעונים חוקתיים.[32] השופטים האחרים לא היו בטוחים בעצמם. דאגלס האמין שחמישה שופטים יצביעו בעד השארת פסק דין פלסי על כנו: וינסון, קלארק, פרנקפורטר, ג'קסון וריד. מתוך אלו, פרנקפורטר וג'קסון הטילו את הספק הרב ביותר בפסק דין פלסי. וינסון נחשב ליושב על הגדר מסוג אחר: הוא היה מוטרד קשות בשל ההשפעה שתהיה להוראה לביטול ההפרדה הגזעית על האומה. ככל הנראה, גם אם וינסון הצטרף לרוב שהחליט על איסור מדיניות "שווה אך נפרד" בבתי הספר הציבוריים, הוא עשה זאת רק על רקע טכני צר - מניעת החלטה ברוב קולות, של בית משפט מפולג, ופסיקה שתעדר משקל חוקי ומוסרי. פרנקפורטר, שבאופן אישי סבר שהפרדה גזעית היא דבר "נתעב", טען שהתיקים צריכים להישמע במושב הבא של בית המשפט.[33] רוב השופטים הסכימו. היו שקיוו לשינויים בתמונה הפוליטית שיקלו על קבלת החלטה, בעוד שאחרים היו מודאגים בנוגע להשפעה שתהיה לדעה חלוקה. ב-8 ביוני הוציא בית המשפט צו, שבו נקבעו הטיעונים מחדש ל-12 באוקטובר 1953.[33]

ב-8 בספטמבר 1953 נפטר נשיא בית המשפט העליון פרד וינסון באופן פתאומי מהתקף לב. ב-30 בספטמבר הציג הנשיא דווייט אייזנהאואר את מועמדותו של ארל וורן, מושל קליפורניה הרפובליקני היוצא, כמחליפו של וינסון. החדשות על מינויו של וורן לא היו בלתי צפויות. וורן סירב להתמודד על תקופת כהונה רביעית כמושל ב-2 בספטמבר, ומזה זמן רב הוא נחשב למועמד מועדף לכהן בבית המשפט העליון. מינויו של וורן היה מינוי פגרה. משמעות הדבר שמינויו יבוטל, אלא אם כן הסנאט יאשר את מינויו עד לתום המושב הבא של בית המשפט. ב-5 באוקטובר הושבע וורן לכהונתו. מינויו הוגש לאישור הסנאט ב-11 בינואר 1954. הסנאטור ויליאם לנגר, יושב ראש ועדת המשפט של הסנאט השהה את הדיון במינוי במשך שבעה שבועות כדי לעכב שימוע על האשמות בלתי מבוססות שוורן היה קומוניסט ושהוא נשלט על ידי שדולת יצרני המשקאות החריפים בקליפורניה. ב-24 בפברואר הוגש המינוי למליאת הסנאט לאחר שבוועדת המשפט הוא זכה לרוב של 12 תומכים מול 3 מתנגדים. ב-1 במרץ אושר המינוי במליאת הסנאט לאחר דיון שארך שמונה דקות.

גם לפני שלב הטיעונים בעל פה בפסק דין בראון, היה וורן משוכנע שיש להפוך על פיו את פסק דין פלסי ולשים קץ לאפליה הקיצונית במערכת החינוך הציבורית. וורן ראה בבארטון בעל ברית מרכזי במערכה לביטול פסק דין פלסי. מיד לאחר השבעתו, פעל וורן נמרצות לקשור קשרי ידידות הדוקים ככל האפשר עם בארטון.

הטיעונים החוזרים בעל פה בפסק דין בראון ובשאר התיקים נקבעו לראשית דצמבר 1953. ישיבת השופטים הראשונה לאחר הדיונים בעל פה התקיימה ב-12 בדצמבר, ואז כבר הבהיר וורן שהוא יצטרף לבלאק, בארטון, דאגלס ומינטון בהצבעה על ביטול פסק דין פלסי. וורן סבר שהחלטה שתתקבל פה אחד בפסק דין בראון תהיה נחוצה כדי לזכות בהסכמה ציבורית להחלטה. הוא ראה בריד כשופט שהעדיף את ההפרדה הגזעית ולא ראה צורך לבטל את פסק דין פלסי. אך אפילו ריד הודה ב-12 בדצמבר שמה שתאם את החוקה ב-1896 לא יהיה מתאים לנסיבות שהשתנו ב-1953. וורן ביקש לשכנע את ריד באופן מיידי. במהלך הפסקת הצהריים ב-12 בדצמבר, הזמין וורן את ריד לארוחת צהריים יחד עם בארטון, בלאק, מינטון ודאגלס. הלחץ הקבוצתי על ריד נמשך בחמשת הימים הבאים, כאשר וורן סעד מדי יום עם ריד, בארטון, בלאק ומינטון.[34] בארטון תמך בחפץ לב במאמציו של וורן לגבש דעה פה אחד של כל השופטים.[11] וורן צדק בכך שראה בבארטון את בעל הברית רב הערך ביותר שלו בגיבוש הרוב בפסק דין בראון. בארטון לא רק שדחף להשגת פתרונות מעשיים, שסייעו לזכות בהסכמתו של ריד, אלא גם הוכיח את עצמו כרהוט, נלהב ומשכנע, בניגוד לציפיותיהם של רבים בבית המשפט.[14] כאשר המשיכו השופטים לדון על עמדתם כלפי פסק דין בראון ושאר התיקים, בשליחת תזכירים, ובשיחות אישיות ביניהם, פעל בארטון להקל את החששות בנוגע ליישום ההחלטה על ביטול ההפרדה הגזעית כאשר הוא דיבר בחופשיות על ניסיונו כראש עיריית קליבלנד. באותה תקופה הוא שם קץ לאפליה הגזעית במערכת הבריאות כאשר שכר אחיות אפרו-אמריקאיות לעבודה בבתי חולים שהיו מיועדים ללבנים בלבד. מהלך זה עבר באופן חלק, והאחיות הללו זכו להערכה בקרב האזרחים הלבנים על מקצועיותן.

מאמציהם של וורן ושל בארטון השתלמו בסופו של דבר. ב-17 במאי 1954 נתן בית המשפט העליון החלטה פה אחד בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. מתוך גישה פרגמטית, דחה וורן את האפשרות להפוך על פיו את פסק דין פלסי נגד פרגוסון, אך הסכים שהוא לא נגע לתחום החינוך הציבורי. יישום ההחלטה הושארה לבתי המשפט הפדרליים המחוזיים במועד מאוחר יותר.

במשך חלק מתקופת כהונתו בבית המשפט העליון, ניהל בארטון רישומים על כל ישיבות השופטים וניהל יומן שבו הוא תיעד את כל הדיונים שהיו לו עם השופטים האחרים. יומנו של בארטון הוכח כמקור רב ערך בהבנת הדרך שבה השיג וורן החלטה פה אחד בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.[16]

התפטרותו

ביוני 1957 החל בארטון לסבול מרעד משמעותי בידיו. כאשר החל מושב בית המשפט של 1957–1958, היה כבר כתב ידו קשה לקריאה, והוא החל לקחת לעצמו מנוחות ארוכות בשעות אחר הצהריים. האבחנה הרפואית למצבו הייתה מחלת פרקינסון, ובראשית 1958 התגבר עוד יותר הרעד בידו השמאלית. הוא החליט לפרוש מכהונתו, ובמרץ הודיע על כך לנשיא אייזנהאואר. מתוך דאגתו בנוגע לענייני החוץ והפנים, ביקש הנשיא מבארטון לשקול להישאר על כס השיפוט שנה אחת נוספת, מבלי להודיע דבר בפומבי. בארטון הסכים, ובינתיים נעשו סידורים למנות את עוזריו המשפטיים של בארטון לתפקידים במחלקת המשפטים של ארצות הברית למקרה שבארטון יפרוש לפני תום מושב 1958–1959 של בית המשפט.[9]

מצבו הבריאותי של בארטון המשיך להחמיר, וביוני 1958 יעצו לו רופאיו לפרוש. הוא הודיע לוורן על החלטתו, ווורן הפציר בו להישאר בתפקידו לפחות עד ה-30 בספטמבר. שבוע לאחר מכן נפגש התובע הכללי של ארצות הברית ויליאם פירס רוג'רס עם בארטון כדי לדון עמו על השמועות על פרישתו. גם הפעם חזר בארטון על רצונו לסיים את כהונתו, וגם רוג'רס ביקש ממנו להישאר עד 30 בספטמבר. כמה משברים ואירועים מנעו מבארטון מלהיפגש עם אייזנהאואר עד ה-17 ביולי, ובמועד זה הודיע בארטון באופן אישי לנשיא על כוונתו לפרוש. ב-22 ביוני מלאו לבארטון 70, כך שהוא יכול היה לפרוש עם פנסיה מלאה.[9]

אייזנהאואר ביקש מבארטון שלעת עתה ישמור את דבר התפטרותו בסוד. הסיבה לכך הייתה בין השאר שאייזנהאואר רצה שיעמוד לרשותו מספיק זמן כדי לשקול את זהות המחליף ללא לחץ ציבורי. בנוסף, אייזנהאואר היה מודאג שהתפטרותו של בארטון באותה עת עלולה הייתה ליצור סיבוכים בלתי נחוצים בבית המשפט העליון, שהסכים לשמוע את העתירה בפסק הדין "קופר נגד ארון" (Cooper v. Aaron). תיק זה הוגש על רקע משבר ליטל רוק, שבו נמנע מתשעה תלמידים אפרו-אמריקאים להתקבל לבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק על ידי מושל ארקנסו אורוול פובוס. ויליאם ג. קופר ושאר חברי מועצת החינוך של ליטל רוק טענו שלא יוכלו ליישם את החלטת בית המשפט העליון בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך בשל העוינות הציבורית ובשל התנגדותם של המושל פובוס ושל בית המחוקקים של המדינה.[9] היה ברור שהמקרה יגיע לפתחו של בית המשפט העליון. בית משפט מקומי פסק לטובת מועצת החינוך, וה-NAACP עתר הן לבית המשפט של ארקנסו והן לבית המשפט העליון, שב-30 ביוני סירב לשמוע את העתירה עד שבית המשפט של ארקנסו יפסוק, אך הוא גם ייעץ לבית המשפט של ארקנסו לפסוק במהירות, עוד לפני פתיחת שנת הלימודים.[35]

במושב קיץ מיוחד קיים בית המשפט העליון דיון ב-11 בספטמבר, וב-29 בספטמבר פרסם את החלטתו.[35] בשלב זה כבר הודיע בארטון לצוות לשכתו ולשאר השופטים על החלטתו לפרוש.[9]

ב-6 באוקטובר 1958 פורסמה הודעה רשמית על פרישתו של בארטון מבית המשפט העליון. בהודעתו הסביר בארטון על מחלת הפרקינסון ממנה סבל. הוא פרש בעצת רופאיו, שהסבירו לו שבהיעדר לחץ העבודה בבית המשפט, עשוי מצבו אף להשתפר. ב-13 באוקטובר סיים בארטון את כהונתו.

שנותיו האחרונות ומותו

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, ישב בארטון במשך כמה שנים בהרכבי שופטים בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.

הרולד בארטון נפטר ב-28 באוקטובר 1964 בוושינגטון די. סי. כתוצאה מסיבוכים של מחלת הפרקינסון ממנה סבל, מאי-ספיקת כליות ומחולי בריאות. הוא נטמן בבית הקברות היילנד פארק שבקליבלנד.

ב-1986 שונה שמו של גשר השדרה הראשית של קליבלנד ונקרא על שמו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרולד בארטון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Barbara Elleman, Virginia Lee Burton: A Life in Art, Houghton Mifflin Harcourt, 2002, pp. 7-9.
  2. ^ 2.0 2.1 "Virginia Lee Burton", Gloucester Lyceum & Sawyer Free Library
  3. ^ Supreme Court Justices Who Are Phi Beta Kappa Members Archived September 28, 2011, at the Wayback Machine, Phi Beta Kappa website
  4. ^ HAROLD HITZ BURTON: MAYOR, SENATOR, & SUPREME COURT JUSTICE Archived January 1, 2011, at the Wayback Machine
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Harold Hitz Burton biography at the Ohio Judicial Center
  6. ^ "Statistics of the Presidential and Congressional Election of November 3, 1940". U.S. Government Printing Office, p. 24.
  7. ^ Rutkus, Denis Steven (May 6, 2009). Supreme Court Appointment Process: Roles of the President, Judiciary Committee, and Senate. 09-RL-31989 (Report). Washington, D.C.: Congressional Research Service, Library of Congress, p. 19.
  8. ^ Rise, Eric W. (2006). "Harold Hitz Burton". In Urofsky, Melvin I. (ed.). Biographical Encyclopedia of the Supreme Court: The Lives and Legal Philosophies of the Justices. Washington, D.C.: CQ Press, p. 101.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 Smith, Craig Alan (2005). Failing Justice: Charles Evans Whittaker on the Supreme Court. Jefferson, N.C.: McFarland & Co, p. 116.
  10. ^ West's Encyclopedia of American Law 1998, p. 175.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 Rise, Eric W. (2006). "Harold Hitz Burton". In Urofsky, Melvin I. (ed.). Biographical Encyclopedia of the Supreme Court: The Lives and Legal Philosophies of the Justices. Washington, D.C.: CQ Press, p. 103.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Hall, Timothy L. (2001). Supreme Court Justices: A Biographical Dictionary. New York: Facts on File, p. 336.
  13. ^ 13.0 13.1 Kluger, Richard (2004). Simple Justice: The History of 'Brown v. Board of Education' and Black America's Struggle for Equality. New York: Knopf, p. 587.
  14. ^ 14.0 14.1 Berry, Mary Frances (1978). Stability, Security, and Continuity: Mr. Justice Burton and Decision-Making in the Supreme Court (1945–1958). Westport, Conn.: Greenwood Press, pp. 148-149.
  15. ^ Newton, Jim (2006). Justice for All: Earl Warren and the Nation He Made. New York: Riverhead Books, p. 264.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 Atwell, Mary Welek (2002). "Burton, Harold Hitz". In Schultz, David A. (ed.). The Encyclopedia of American Law. New York, pp. 71-72.
  17. ^ "Constitutional law... contempt of Congress". American Bar Association Journal. September 1955. p. 849.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Rise, Eric W. (2006). "Harold Hitz Burton". In Urofsky, Melvin I. (ed.). Biographical Encyclopedia of the Supreme Court: The Lives and Legal Philosophies of the Justices. Washington, D.C.: CQ Press, p. 102.
  19. ^ Dickson, Del (2001). The Supreme Court in Conference, 1940-1985: The Private Discussions Behind Nearly 300 Supreme Court Decisions. New York: Oxford University Press, p. 405.
  20. ^ Thiel v. Southern Pacific Co., 328 U.S. 217 (1946) - Justia
  21. ^ King, Gilbert (July 19, 2006). "The Two Executions of Willie Francis". The Washington Post.
  22. ^ Louisiana ex rel. Francis v. Resweber, Dissent
  23. ^ Peritz, Rudolph J.R. (2001). Competition Policy in America: History, Rhetoric, Law. New York: Oxford University Press, pp. 175-176.
  24. ^ Peritz, Rudolph J.R. (2001). Competition Policy in America: History, Rhetoric, Law. New York: Oxford University Press, pp. 176-177.
  25. ^ Hixson, Richard F. (1989). Mass Media and the Constitution: An Encyclopedia of Supreme Court Decisions. New York: Garland Publishing, p. 72.
  26. ^ Hixson, Richard F. (1989). Mass Media and the Constitution: An Encyclopedia of Supreme Court Decisions. New York: Garland Publishing, pp. 74-75.
  27. ^ Banner, Stuart (2013). The Baseball Trust: A History of Baseball's Antitrust Exemption. New York: Oxford University Press, pp. 118-120.
  28. ^ Kluger, Richard (2004). Simple Justice: The History of 'Brown v. Board of Education' and Black America's Struggle for Equality. New York: Knopf, p. 242.
  29. ^ Cottrol, Robert J.; Diamond, Raymond T.; Ware, Leland (2003). Brown v. Board of Education: Caste, Culture, and the Constitution. Lawrence, Kan.: University Press of Kansas, p. 248.
  30. ^ Newton, Jim (2006). Justice for All: Earl Warren and the Nation He Made. New York: Riverhead Books, p. 311.
  31. ^ Patterson, James T. (2002). Brown v. Board of Education: A Civil Rights Milestone and Its Troubled Legacy. New York: Oxford University Press, p. 64.
  32. ^ Patterson, James T. (2002). Brown v. Board of Education: A Civil Rights Milestone and Its Troubled Legacy. New York: Oxford University Press, p. 56.
  33. ^ 33.0 33.1 Coleman, William T.; Bliss, Donald T. (2010). Counsel for the Situation: Shaping the Law to Realize America's Promise. Washington, D.C.: Brookings Institution Press, p. 143.
  34. ^ Newton, Jim (2006). Justice for All: Earl Warren and the Nation He Made. New York: Riverhead Books, p. 313.
  35. ^ 35.0 35.1 Whittington, Keith E. (2004). "The Court As the Final Arbiter of the Constitution". In Ivers, Gregg; McGuire, Kevin T. (eds.). Creating Constitutional Change: Clashes Over Power and Liberty in the Supreme Court. Charlottesville, Va.: University of Virginia Press, pp. 16-18.


שופטים לשעבר בבית המשפט העליון של ארצות הברית
נשיאים: ג'יי • ראטלדג' • אלזוורת' • מרשל • טוני • צ'ייס • מ. וייט • פולר • א. וייט • טאפט • יוז • סטון • וינסון • וורן • ברגר • רנקוויסט

שופטים: קושינג • וילסון • בלייר • איירדל • תומאס ג'ונסון • פטרסון • צ'ייס • וושינגטון • מור • ויליאם ג'ונסון • ליווינגסטון • טוד • דובאל • סטורי • תומפסון • טרימבל • מקלין • בולדווין • ויין • ברבור • קאטרון • מקינלי • דניאל • נלסון • וודברי • גריר • קרטיס • קמפבל • קליפורד • סוויין • מילר • דייוויס • פילד • סטרונג • בראדלי • האנט • הרלן (הראשון) • וודס • מתיוס • גריי • בלאצ'פורד • לוציוס למאר • ברואר • בראון • שירס • האוול ג'קסון • פקהאם • מק'קנה • הולמס • דיי • מודי • לארטון • ואן דוונטר • ג'וזף למאר • פיטני • מק'ריינולדס • ברנדייס • ג'ון קלארק • סאת'רלנד • באטלר • סנפורד • רוברטס • קרדוזו • בלאק • ריד • פרנקפורטר • דאגלס • מרפי • ברנס • רוברט ה. ג'קסון • ראטלדג' • בארטון • טום קלארק • מינטון • הרלן (השני) • ברנן • ויטאקר • סטיוארט • וייט • גולדברג • פורטאס • מרשל • בלקמן • פאוול • סטיבנס • או'קונור • סקאליה • קנדי • סוטר • ביידר גינסבורג • ברייר

ראו גם: שופטים מכהנים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31749150הרולד בארטון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הרולד_בארטון&oldid=2609190"