פליקס פרנקפורטר

פליקס פרנקפורטר (באנגלית: Felix Frankfurter;‏ 15 בנובמבר 1882 – 22 בפברואר 1965) היה משפטן יהודי אמריקאי, שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

פליקס פרנקפורטר

שנותיו הראשונות

פרנקפורטר נולד בווינה בירת אוסטריה להורים סוחרים יהודים. בשנת 1894, כשהיה בן שתים עשרה, היגר עם משפחתו לארצות הברית וגדל בלואר איסט סייד של מנהטן, ניו יורק. לאחר שסיים לימודיו בסיטי קולג' של ניו יורק, הוא החל בלימודי משפטים בבית הספר למשפטים של ניו יורק (New York Law School). בשנת 1902 עבר ללמוד בבית הספר הרווארד למשפטים, שם התמנה לתפקיד היוקרתי של עורך ירחון המשפט של אוניברסיטת הרווארד Harvard Law Review, וסיים את לימודיו בציונים הטובים ביותר הזכורים במקום מאז למד שם לואי ברנדייס.

קריירה משפטית

בשנת 1906 הפך פרנקפורטר לעוזרו של הנרי סטימסון, התובע הפדרלי של אזור ניו יורק. בשנת 1911 מינה הנשיא טאפט את סטימסון למזכיר המלחמה בממשלתו, וסטימסון מינה את פרנקפורטר ליועץ המשפטי של הסוכנות לטריטוריות חוץ של משרד המלחמה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת פרנקפורטר בדרגת מייג'ור (רב-סרן), והיה יועץ משפטי וכן מזכיר ויועץ לוועדת התיווך של הנשיא. התפקיד הבכיר ביותר אליו הגיע פרנקפורטר במלחמה היה מינויו לעוזרו של שר המלחמה האמריקני, ניוטון בייקר.

בהשפעת לואי ברנדייס התקרב פרנקפורטר לתנועה הציונית. בשנת 1919 שירת פרנקפורטר כשליח ההסתדרות הציונית של ארצות הברית לוועידת השלום בפריז. הוא ניסה לפעול אצל הנשיא וודרו וילסון כדי לשכנעו לשלב את הצהרת בלפור בהסכם. בשנת 1920 סייע פרנקפורטר לייסד את האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (American Civil Liberties Union). בסוף שנות העשרים הצטרף למאמצים להצלת חייהם של ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי, שני אנרכיסטים אשר נידונו למוות בעוון שוד ורצח.

מחקר על צדק פלילי בקליבלנד

בשנת 1922 ביצעו פרנקפורטר ורוסקו פאונד מחקר כמותי על דיווחי פלילים בעיתוני העיר קליבלנד, אוהיו. לצורך המחקר הם מדדו את אורך טורי העיתון (באינצ'ים) אשר הוקדשו לדיווחי פלילים בחודש ינואר 1919. הם מצאו כי בעוד שבמחצית הראשונה של החודש, שטח העיתון שהוקדש לדיווחי פלילים היה 925 אינץ', במחצית השנייה של החודש הוקדשו 6,642 אינץ' לדיווחים אלה. לא ניתן היה להסביר פער אדיר זה בכמות הדיווחים על ידי מספר האירועים הפליליים שהתרחשו באותה תקופה: בעוד שבמחצית הראשונה של החודש התרחשו 345 אירועי פלילים, במחצית השנייה של החודש הייתה עליה קלה בלבד ל-363 אירועים.

פרנקפורטר ופאונד הסיקו כי לא היה בסיס עובדתי לפרסום הנרחב בעיתונות ש"גל הפשע" בעיר זכה לו. יחד עם זאת, הדיווחים העיתונאיים הובילו לתוצאות ממשיות באופן שבו פעלה מערכת הצדק הפלילי. כיוון שהציבור האמין כי העיר נמצאת בעיצומו של "גל פשע", נשמעה דרישה לתגובה מהירה וקשה של המשטרה ורשויות העיר. הרשויות נענו לדרישות אלה, כדי לשמור על תמיכת הציבור וכך פעלו "יותר כדי להשביע את דרישות ההמון מאשר לציית להליכים החוקיים". התוצאה הייתה הגברת הסיכוי לעיוות הצדק הפלילי ולהטלת עונשים קשים יותר ביחס לעבירות שהתבצעו.

יועץ לנשיא

עם בחירתו של פרנקלין ד. רוזוולט לנשיאות ארצות הברית, שימש פרנקפורטר כיועץ לא רשמי לנשיא. במרץ 1933 הציע לו רוזוולט את תפקיד התובע הכללי של ארצות הברית, אולם פרנקפורטר השיב שהוא מעדיף לשרת את הממשל "כפרילנס עצמאי". פרנקפורטר היה אז היהודי היחיד בעל קביעות בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת הארווארד במשך 25 שנים.

ב-1938 גילה פרנקפורטר שדודו הקשיש, מלומד בספרייה הלאומית של וינה, נכלא במחנה ריכוז. הוא ביקש את עזרתה של ליידי ננסי אסטור, וזו פנתה אל ידידיה במשטר הנאצי וסייעה לשחרורו. בסוף 1938 עלה שמו כמועמד לבית המשפט העליון של ארצות הברית ומספר יהודים הגישו עתירה נגד מינויו.

בית המשפט העליון

ב-5 בינואר 1939 הכריז הנשיא רוזוולט על מועמדותו של פרנקפורטר לשיפוט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. פרנקפורטר התמנה למשרת שופט ב-30 בינואר 1939, ושירת בתפקיד זה עד ל-28 באוגוסט 1962.

למרות נטייתו הפוליטית הליברלית, הפך פרנקפורטר לדובר הבולט ביותר של בית המשפט למדיניות הריסון השיפוטי – ההשקפה שלפיה בית המשפט צריך להימנע מלפרש את החוקה באופן המטיל מגבלות על סמכויות השלטון של נבחרי הציבור והרשות המבצעת (בניגוד למדיניות של אקטיביזם שיפוטי).

בהשקפתו הושפע פרנקפורטר באופן ניכר מדעותיו של ידידו הקרוב וחונכו, אוליבר ונדל הולמס, אשר התנגד נחרצות, בשנות שבתו בבית המשפט, לדוקטרינה של "ההליך הנאות הכלכלי" (economic due process). הערכתו של פרנקפורטר לשופט הולמס קיבלה ביטוי ברבים מפסקי הדין שכתב. פרנקפורטר נתן ביטוי מעשי להשקפתו זו כאשר היה מוכן באופן כללי לתמוך בפעולות של רשויות השלטון, כנגד קריאות-תגר חוקתיות, כל עוד הן לא "זעזעו את המצפון".

פרנקפורטר נודע כמלומד בסדר דין אזרחי.

מאוחר יותר בקריירה השיפוטית שלו, הותירו אותו עמדותיו לעיתים קרובות בדעת המיעוט, בכמה מן ההחלטות התקדימיות בימיו של נשיא בית המשפט ארל וורן. אולם, פרנקפורטר היה מן המתנגדים הנחרצים למדיניות ההפרדה הגזעית והצטרף לדעת שאר השופטים בהחלטה התקדימית של בית המשפט בבראון נגד מועצת החינוך (1954), אשר אסר על הפרדה גזעית בבתי הספר הציבוריים. פרנקפורטר תמך בתוכנית מורגנטאו אשר נועדה למנוע אפשרות שגרמניה תהיה מעורבת במלחמת עולם שלישית.

פרישה

פרנקפורטר פרש מכס השיפוט בשנת 1962, לאחר שסבל משבץ מוחי. הוא הוחלף על ידי השופט ארתור גולדברג. בשנת 1963 הוענקה לפרנקפורטר מדליית החירות הנשיאותית.

פליקס פרנקפורטר הלך לעולמו מאי ספיקת לב בגיל 83. הוא נקבר בקיימברידג', מסצ'וסטס.

קיימים שני אוספים גדולים של כתביו של פרנקפורטר: האחד נשמר בספריית הקונגרס והשני באוניברסיטת הרווארד. שניהם פתוחים לקהל לצורך עיון ומחקר, ואף הופצו במיקרופילם לספריות אחרות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פליקס פרנקפורטר בוויקישיתוף

• מאמרי פליקס פרנקפורטר
• פליכס פרנקפורטר, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מת השופט העליון פליקס פרנקפורטר, דבר, 24 בפברואר 1965

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24063241פליקס פרנקפורטר