פסק דין מרבורי נגד מדיסון
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך טענות | 11 בפברואר 1803 |
| תאריך החלטה | 24 בפברואר 1803 |
| מראה מקום | 5 U.S. 137 (more) 1 Cranch 137; 2 L. Ed. 60; 1803 U.S. LEXIS 352 |
| החלטה | |
| לבית המשפט אין סמכות לדון בעניינו של מרבורי, וזאת משום שהחוק המאפשר זאת עומד בסתירה לחוקה | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | ג'ון מרשל |
| חברי המותב | ג'ון מרשל, בושרוד וושינגטון, אלפרד מור, ויליאם פטרסון, סמואל צ'ייס, ויליאם קושינג |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | מרשל, וושינגטון, פטרסון, צ'ייס |
| |
| היסטוריה מאוחרת | |
| חוק פדרלי בוטל לראשונה על בסיס ההחלטה בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד | |
פסק דין מרבורי נגד מדיסון (באנגלית: Marbury v. Madison) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית שהתקבל ב-24 בפברואר 1803, שקבע את עיקרון הביקורת השיפוטית והדרישה שכל חוק שמתקבל בקונגרס חייב לעלות בקנה אחד עם החוקה. התקדים גם קבע את בית המשפט העליון כמוסד המבקר את החוקים הפדרליים על בסיס פרשנותו לחוקה.
רקע
בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1800 נבחר תומאס ג'פרסון הרפובליקני-דמוקרטי לתפקיד נשיא ארצות הברית. עד לכניסתו לתפקיד בפועל, במרץ 1801, פעל הנשיא היוצא, הפדרליסט ג'ון אדמס, לחזק את אחיזת הפדרליסטים בשלטון, ובפרט באמצעות סדרת מינויים וחוקים המתייחסים לעיבוי הרשות השופטת בפדרליסטים. בין שאר האנשים המוצעים לתפקידי שופטים הוצע גם ויליאם מרבורי.
אדמס חתם על ההסמכות של 16 שופטים חדשים יומיים לפני תום כהונתו, והמינויים אושרו על ידי הסנאט היוצא, שנשלט אז בידי הפדרליסטים, ביום שלמחרת. מזכיר המדינה חתם על ההסמכות, אולם 4 מהן, אחת מהן של ויליאם מרבורי, לא נשלחו לשופטים המיועדים. מי שכיהן כמזכיר המדינה ואמור היה לשלוח את ההסמכות היה ג'ון מרשל, אשר לימים כיהן כשופט בתביעתו של מרבורי.
ג'פרסון החליט לעכב את 4 ההסמכות המדוברות, בטענה שהן לא נמסרו בזמן ושהוא, כנשיא החדש, רשאי לבטלן. ב-9 בפברואר 1803 הגיע העניין לדיון בביהמ"ש העליון, והוצא צו שקרא למזכיר המדינה, ג'יימס מדיסון, לבוא ולנמק מדוע מרבורי לא קיבל את מינויו. לאור עדויות, האומרות כי צווי ההסמכה עליהם מדובר נראו בפועל, התביעה ביקשה שביהמ"ש יוציא צו עשה (writ of mandamus) למדיסון שימסור את כתבי ההסמכות.
פסק הדין
בית המשפט העליון הסכים פה אחד לחוות דעתו של נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל, לפיה אמנם היה על מדיסון למסור את כתב ההסמכה למרבורי, היות שאין מדובר בעניין פוליטי באופיו, כי אם בפונקציה ביצועית של הממשלה שהוגדרה במפורש על ידי החוק. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אין בידו סמכות לדון בעניינו של מרבורי, וזאת משום שהחוק המאפשר זאת (חוק השיפוט משנת 1789) עומד בסתירה לחוקה. כלומר, על אף שמרבורי צודק בעיקרון, אין לבית המשפט סמכות להעניק לו את הסעד המשפטי שאותו הוא מבקש.
לפי בית המשפט, פרק 3 של החוקה האמריקנית הגדיר את המקרים, שבהם יש לבית המשפט העליון סמכות לדון במקרה שלא הובא אליו כתוצאה מערעור (original jurisdiction), והמקרה של דרישה לצו מנדמוס לא נכלל בהם. מרבורי טען, שהמקרים המנויים בחוקה הם רק בסיס, ושחוק השיפוט יכול להוסיף עליהם, אך מרשל דחה את טענתו זו וקבע, שחוק השיפוט סותר בעניין זה את החוקה ולכן אחת דינו להיות בטל:
זכותה וחובתה של הרשות השופטת לקבוע מה הוא החוק. תפקיד השופטים ליישם את הכלל המשפטי למקרים הפרטיים הבאים לפניהם לפסיקה, ולכן ממילא תפקידם גם לבאר ולפרש את הכלל עצמו. כאשר שני חוקים מתנגשים זה בזה, חייב בית המשפט להכריע את מי משניהם ליישם. והוא הדין כאשר חוק כלשהו סותר את החוקה. כאשר במקרה מסוים אי אפשר ליישם חוק כלשהו וגם את החוקה, עומדת לפני השופטים הברירה הזאת: לפסוק בהתאם לחוק ולהתעלם מן החוקה, או לפסוק על-פי החוקה ולהתעלם מן החוק. בית המשפט חייב להחליט על-פי איזה משני הכללים המנוגדים האלה לפסוק במקרה שלפניו, זו היא תמצית חובתו המשפטית. לכן, אם בתי המשפט מתחשבים בקביעות החוקה, והואיל והחוקה עומדת מעל כל חוק רגיל של בתי המחוקקים, צריך לפסוק על-פי החוקה, ולא על פי חוק רגיל כזה, בכל מקרה שבו אי-אפשר ליישם את שניהם.
על-פי פרשנות זו, בית המשפט העליון הוא הפרשן הסופי של חוקת ארצות הברית ושל חוקי הקונגרס הפדרלי ובתי המחוקקים המדינתיים. משמעות הדבר היא שבית המשפט העליון מכריז על עצמו שהוא אפוטרופוס בלעדי על החוקה ובתוקף אפוטרופוסות זו הוא נוטל לעצמו את התפקיד להכריע בעניין כשרותם החוקתית של חוקי ארצות הברית.
עם זאת, יש הטוענים, כי כוונתו המקורית של מרשל לא הייתה לקבוע עיקרון כה רחב, אלא שפסיקתו נבעה מעקרון הפרדת הרשויות: מרשל ביטל לא חוק סתם, אלא חוק אשר נגע לרשות השופטת עצמה, והעניק לה כוח יתר על זה שהוענק לה בחוקה המקורית; כלומר, הוא רצה להבטיח שפעולותיה של הרשות השופטת יישארו בתחום שהוגדר על ידי החוקה ולא יחרגו ממנו. רק כעבור יותר מחמישים שנה, בשנת 1857, השתמש בית המשפט העליון בפסיקתו של מרשל כדי לבטל חוק פדרלי, בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, ובכך אישר סופית את עקרון הביקורת השיפוטית.
תוצאות והשפעות
פסק הדין היה מהלך פוליטי מבריק של הפדרליסטים, ששלטו אז בבית המשפט העליון. תוכניות מגירה של הנשיא הרפובליקני-דמוקרטי, תומאס ג'פרסון, הורו על פתיחת מהלכים להדחתו של נשיא בית המשפט העליון, ג'ון מרשל, אם יפסוק כנגד הממשל ובעד מרבורי[1]. בפסיקתו בעד הנשיא במקרה הספציפי, השיג מרשל את תמיכת הממשל בפסיקה כולה, שקבעה תקדים מרכזי שהרפובליקנים-דמוקרטים התנגדו לו. הרפובליקנים-דמוקרטים דגלו בעיקרון הפוך, לפיו בסמכות המדינות לבטל את חוקי הפדרציה על פי פרשנותן לחוקה. מרשל קבע בתקדים שסמכות הביטול על סמך פרשנות נתונה לבית המשפט העליון בלבד. חוקת ארצות הברית היא תמציתית למדי וכוחו הכביר של בית המשפט העליון בארצות הברית נשען ברובו על סמך עיקרון זה, בנטילת הרשות השופטת לעצמה את התפקיד של הפרשן הסופי של החוקה. העובדה שנשיא בית המשפט מרשל הצליח להטעים עיקרון זה, ועוד בתקופתו של נשיא אנטי-פדרליסט מובהק כג'פרסון, מעידה על גאונותו של מרשל כמשפטן הגדול שעיצב את כוחו של בית המשפט העליון בימיו הראשונים, כוח שנשתמר עד ימינו.
הדוקטרינה של ביקורת שיפוטית מעניקה סמכות שאינה רק משפטית אלא גם פוליטית. באמצעות סמכות זו נעשה בית המשפט העליון גורם חקיקה נוסף. חוק המתקבל בבית הנבחרים, העובר בסנאט, והנחתם בידי הנשיא, עדיין עלול להיפסל על ידי בית המשפט העליון. ובכל מקרה, כאשר חוק מגיע לדיון משפטי, הוא זקוק לאישור חיובי, מעין "תו תקן" חוקתי, כדי להיות בר תוקף.
ברם, קיימים מספר סייגים לכוחו זה של בית המשפט העליון. לשופטים אין זכות יוזמה באשר לבדיקתם ובחינתם של חוקים. כאשר חוק נכנס לתוקף, עלול אזרח כלשהו להרגיש נפגע בגללו, והוא ידרוש את ביטול החוק בטענה שאין החוק האמור חוקתי. רק לאזרח שנפגע מהחוק קיימת זכות העמידה בפני בית המשפט. זהו עניין טכני אך חשיבותו רבה, שכן אין השופטים מתערבים בחקיקה התערבות פעילה ורצופה, אלא רק משמשים פוסקים ובוררים במקרה של עימות משפטי. לפיכך, נמצא תפקידו החקיקתי כביכול של בית המשפט העליון סביל, עקיף ונגטיביסטי. הוא יכול לבלום, לפסול ולבטל חוק שכבר נחקק, אך אין הוא יכול לכתוב חוק או להשפיע ישירות על ניסוחו. בזכות יכולת הבלימה שלו, בית המשפט העליון משמש גורם מרסן לגבי פעולות החקיקה. נוכחותו בלבד יכולה לשמש אזהרה למחוקקים שבמקרה ויחרגו מגבולות החוקה יחסום בית המשפט העליון את פעולתם. חשיבות נוספת של זכות העמידה המוגבלת היא הרחקת הדיון המשפטי מהדיון הפוליטי: עקב הצורך לעבור ערכאות רבות עד הדיון בבית המשפט העליון, הדיון נערך שנים לאחר החקיקה המקורית. הרגשות סביב החוק מתקררים, והדיון הופך משפטי ונקי מאידאולוגיה.[2]
אולם, ישנה בעיה מסוימת עם יישום העיקרון בפועל. בית המשפט העליון הוא קבוצה קטנה מאוד של אנשים ומונה כיום תשעה שופטים עליונים. אנשים אלה אינם נבחרים לתפקיד על ידי הציבור, אלא מתמנים לכל ימי חייהם. כך קורה שבבית המשפט יושבים לא פעם שופטים ותיקים מאוד, שמונו בשעתם לא רק על ידי ממשל אחר כי אם גם בתקופה אחרת ובאווירה אידאולוגית שונה לחלוטין. צד אחד בתופעה זו הוא חיובי: בית המשפט העליון הוא סלע של יציבות ושמרנות גם בימים של שינויים מהירים ומסוכנים, ומכיוון שהוא מייצג את החוקה המקורית, הוא גם אלמנט ההמשכיות בעידן של חדשנות מהפכנית. אך לעניין גם פן שלילי לא קטן: שמרנותו וגישתו המיושנת של בית המשפט עלולות לגרום למאבקים חריפים. בנושאים השנויים במחלוקת חריפה בקרב האומה האמריקאית (כמו נושא ההפלה המלאכותית השב ועולה), משתקפת המחלוקת גם בקרב חברי בית המשפט. לפיכך, לעיתים קרובות אין הוא מדבר ופוסק פה אחד, ופסיקה עקרונית בעניינים גורליים עלולה להתקבל ברוב מינימלי של 4:5. די שישתנה הרכבו של בית המשפט בחבר אחד בלבד, והרוב ישתנה מן הקצה אל הקצה – כמו שקרה, למשל, בתקופתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר ניהל מאבק מול ביהמ"ש העליון על מדיניות ה"ניו דיל" שלו. התנודות המקריות לכאורה האלה בעמדת בית המשפט, שלכאורה הן עניין שלילי, מהוות גם גורם חיובי. הן העושות את הפוסק העליון לאיבר אינטגרלי באורגניזם של הדמוקרטיה הייצוגית, שכן שינויים אלה משקפים תמורות בהשקפת הציבור, ורק בזכותם של שינוי עמדות נותרת תקווה למי שמובס היום לשוב ולנצח מחר.
קישורים חיצוניים
- פסק דין מרבורי נגד מדיסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "האתוס הליברלי בחברה האמריקנית", אייל נווה, מסת"ב 965-05-0865-1
- ^ "האתוס הליברלי בחברה האמריקנית", אייל נווה, מסת"ב 965-05-0865-1
