דייוויד דייוויס (שופט)
 | |||||||||
| דייוויד דייוויס | |||||||||
| לידה | מחוז ססיל, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | בלומינגטון, אילינוי, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אברגרין, בלומינגטון, אילינוי, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
דייוויד דייוויס (באנגלית: David Davis; ) היה סנאטור מטעם אילינוי ושופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא גם שימש כמנהל מסע הבחירות של אברהם לינקולן בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של 1860, בו הוא תכנן בהצלחה את בחירתו של לינקולן כמועמד המפלגה לנשיאות.
כבן למשפחה עשירה ממרילנד, התחנך דייוויס בקניון קולג' ובאוניברסיטת ייל ולאחר מכן התיישב בשנות ה-30 של המאה ה-19 בבלומינגטון, אילינוי, שם הוא עסק בעריכת דין. הוא כיהן כחבר בבית המחוקקים של אילינוי וכנציג לוועידה החוקתית של המדינה לפני שב-1848 התמנה כשופט בבית המשפט המדינתי. זמן קצר לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות הוא מינה את דייוויס כשופט בבית המשפט העליון, בו הוא כיהן עד 1877. דייוויס כתב את פסק דין הרוב בתיק "אקס פארטה מיליגן" (Ex parte Milligan), החלטה שיפוטית משמעותית שהגבילה את סמכות הצבא לשפוט אזרחים בבתי הדין הצבאיים. לאחר שב-1872 הוא נבחר כמועמד מפלגת הלייבור הרפורמית לנשיאות, הוא התמודד לקבל את מועמדות המפלגה הליברלית הרפובליקנית, אך הובס בוועידת המפלגה על ידי הוראס גרילי. אף על פי כן, הוא זכה בקול אחד בחבר האלקטורים בבחירות לנשיאות של 1872. דייוויס היה אמור להיות הקול המכריע ב"וועדה האלקטורלית" (Electoral Commission), שיישבה את המחלוקת בנוגע לספירת הקולות בין רתרפורד הייז לבין סמואל טילדן בבחירות לנשיאות של 1876. בית המחוקקים של אילינוי, שנשלט על ידי הדמוקרטים, מנעו את בחירתו לוועדה כאשר הם בחרו בו לסנאט של ארצות הברית. דייוויס ויתר על חברותו בוועדה והתפטר מבית המשפט העליון כדי לכהן בסנאט. במקומו מונה לוועדה נציג רפובליקני שהכריע לטובת בחירתו של הייז.
בשנים 1881–1883 כיהן דייוויס כנשיא הזמני של הסנאט. בכך הוא היה לראשון בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, בשל העובדה שתפקיד סגן הנשיא לא היה מאויש לאחר רצח הנשיא ג'יימס גרפילד. בבחירות של 1882 הוא לא התמודד לבחירה מחדש לסנאט ובחר לפרוש מהחיים הפוליטיים לאחר תום כהונתו ב-1883.
ראשית חייו
דייוויד דייוויס נולד למשפחה עשירה ממחוז ססיל שבמרילנד, שם הוא למד בבית ספר ציבורי. לאחר סיום לימודיו בקניון קולג' בגמביר, אוהיו ב-1832, הוא החל ללמוד משפטים בקריאה עצמאית במסצ'וסטס ובאוניברסיטת ייל.
ראשית הקריירה
ב-1835, עם סיום לימודיו בייל, עבר דייוויס לבלומינגטון, אילינוי, כדי לעסוק בעריכת דין. ב-1845 הוא היה חבר בבית הנבחרים של אילינוי וב-1847 הוא היה נציג לוועידה החוקתית של אילינוי שהתקיימה במחוז מקלין. בשנים 1848 -1862 כיהן דייוויס כנשיא בית המשפט הפדרלי בסבב התשיעי, אותו בית משפט בו היה פעיל ידידו אברהם לינקולן.
דייוויס היה נציג לוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ב-1860 שהתקיימה בשיקגו, שם הוא שימש כמנהל מסע הבחירות של לינקולן בבחירות לנשיאות של 1860 ותכנן את בחירתו המוצלחת של לינקולן כמועמד המפלגה לנשיאות מול יריביו וורד היל למון ולאונרד סווט. לאחר רצח לינקולן שימש דייוויס כמנהל עזבונו של לינקולן.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-17 באוקטובר 1862 מונה דייוויס במינוי פגרה על ידי הנשיא לינקולן לאייש את מושבו בבית המשפט העליון של ארצות הברית של ג'ון קמפבל, שהתפטר במחאה על כוונתו של הנשיא לינקולן לפתוח במלחמה נגד מדינות הדרום הפורשות. ב-1 בדצמבר הוגש מינויו של דייוויס באופן רשמי לאישור הסנאט של ארצות הברית וב-8 בדצמבר אושר המינוי.
בכהונתו על כס השיפוט נודע דייוויס בשל כתיבת אחד מפסקי הדין המעמיקים ביותר בהיסטוריה של בית המשפט העליון, פסק הדין "אקס פארטה מיליגן" (Ex parte Milligan) מ-1866. בפסק דין זה ביטל בית המשפט על עונש המוות שנגזר במהלך מלחמת האזרחים על ידי בית דין צבאי על האזרח למבדין מיליגן (אנ'). מיליגן הורשע בהסתה למרד. בית המשפט העליון קבע שמאחר שבתי המשפט האזרחיים היו פעילים, שפיטתו של אזרח בבית דין צבאי הייתה מנוגדת לחוקה. פסק הדין הוקיע את הסמכות הצבאית השרירותית, ולמעשה היה לאחד המגינים על מושגי חירויות האזרח בארצות הברית.
בפסק הדין "הפבורן נגד גריזוולד" (Hepburn v. Griswold) מ-1870 הצטרף דייוויס לחוות דעת המיעוט, שבה נפסק שצעדי הקונגרס שהגדיר את שטרות הכסף כהילך חוקי לתשלום חובות היה מנוגד לחוקה. הוא היה השופט היחידי בבית המשפט העליון שלא תועדה שום השתייכות שלו לפלג דתי כלשהו.[1]
לאחר שדחה הצעות להתמנות כנשיא בית המשפט העליון, הוצגה מועמדותו של דייוויס להיות מועמד מפלגת הלייבור הרפורמית לנשיאות בפברואר 1872. במצע שלו הוא הכריז, בין השאר, על תמיכתו במטבע לאומי " המבוסס על האמונה והמשאבים של האומה" ושיהיה בר-חליפין עם 3.65% של איגרות החוב הממשלתיות ודרש חקיקת חוק שמונה שעות עבודה בכל ארצות הברית ותשלום החוב הלאומי "ללא משכון הרכוש של העם כדי להעשיר את הקפיטליסטים". בתשובה למכתב שהודיע לו על מינויו, אמר דייוויס: "לעונג לי להודות לוועידה על הכבוד הבלתי צפוי שנתנו לי. אף אזרח אמריקאי לא צריך לשאוף או לדחות את משרת נשיא ארצות הברית".
דייוויס פרש מן המרוץ כאשר לא עלה בידו לקבל את מועמדות המפלגה הליברלית הרפובליקנית, שבה זכה הוראס גרילי. גרילי נפטר לאחר הבחירות הכלליות ולפני הצבעת חבר האלקטורים. אחד מהאלקטורים של גרילי הצביע עבור דייוויס.
הוועדה האלקטורלית
ב-1877 נמנעה ברגע האחרון ההזדמנות של דייוויס להיות האדם היחידי שעל פי החלטתו שלו בלבד נבחר נשיא ארצות הברית. לאחר הבחירות לנשיאות של 1876 השנויות במחלוקת, שבהן התמודדו רתרפורד הייז הרפובליקני וסמואל טילדן הדמוקרט, מינה הקונגרס את "הוועדה האלקטורלית" (Electoral Commission) המיוחדת שתכריע למי יועברו קולותיהם של עשרים האלקטורים של פלורידה, לואיזיאנה, קרוליינה הדרומית ואורגון. הוועדה מנתה 15 חברים: חמישה מבין חברי בית הנבחרים של ארצות הברית, חמישה מבין חברי הסנאט של ארצות הברית, וחמישה מבין שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית. מפלגת הרוב בכל אחד מבתי הקונגרס יכלה לבחור לוועדה שלושה נציגים ומפלגה המיעוט שלחה שני נציגים. שתי המפלגות הסכימו להסדר זה, שכן היה ברור שבוועדה ישבו שבעה רפובליקנים, שבעה דמוקרטים ודייוויס, שנחשב לאדם ללא שיוך מפלגתי וזכה לאמון כל הצדדים.
לדברי אחד ההיסטוריונים, "אף אחד, כולל אפילו דייוויס עצמו, לא ידע מי המועמד המועדף עליו לכהן כנשיא".[2] מיד כאשר עבר בקונגרס החוק להקמת הוועדה, בחר בית המחוקקים של אילינוי בדייוויס כחבר הסנאט של ארצות הברית. הדמוקרטים בבית המחוקקים של אילינוי האמינו שהם יירכשו את תמיכתו של דייוויס אם יבחרו בו. על כל פנים, הם עשו חישוב מוטעה. במקום להישאר בבית המשפט העליון כדי שהוא יוכל להיות חבר הוועדה, התפטר דייוויס מיד מכהונתו כשופט, כדי לקבל על עצמו את בחירתו כסנאטור. בשל כך, הוא לא היה יכול למלא את תפקידו כאחד מנציגי בית המשפט העליון בוועדה. מחליפו בוועדה היה רפובליקני, השופט ג'וזף בראדלי, וכך נוצר פיצול של שמונה נציגים רפובליקנים ושבעה דמוקרטים בוועדה, שהעניקה את עשרים קולות האלקטורים השנויים במחלוקת ואת הנשיאות להייז, כאשר הצבעת האלקטורים הכללית הסתכמה ב-185 אלקטורים בעדו מול 184 האלקטורים שהצביעו בעד טילדן.
סנאטור
דייוויס כיהן תקופת כהונת אחת בלבד בסנאט מטעם אילינוי בשנים 1877–1883, ועדיין מילא תפקיד משמעותי בהיסטוריה של ארצות הברית.
לאחר רצח הנשיא ג'יימס גרפילד ב-1881, הושבע במקומו סגנו צ'סטר ארתור. על פי חוק ירושת הנשיא מ-1792, שהיה אז בתוקף, בכל מקרה של התפנות משרת הנשיא במשך שלוש השנים וחצי הנותרות לנשיאותו של גרפילד, היה אמור להתמנות הנשיא הזמני של הסנאט. בשל העובדה שהסנאט היה מפוצל בין המפלגות, מצב זה גרם לאפשרות של מבוי סתום. כדי למנוע זאת, נבחר דייוויס, שהיה סנאטור עצמאי, לתפקיד הנשיא הזמני של הסנאט.[3] בתום תקופת כהונתו בסנאט לא התמודד דייוויס על בחירה מחדש ותחת זאת הוא פרש לביתו בבלומינגטון.
חיים אישיים
ב-1838 נשא דייוויס לאישה את שרה וודרף ווקר מלנוקס, מסצ'וסטס. לשניים נולדו בן ובת.
דייוויד דייוויס נפטר ב-26 ביוני 1886 בבלומינגטון ונטמן בבית הקברות אברגרין שבעיר.
קישורים חיצוניים
- דייוויד דייוויס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- דייוויס דייוויס באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- דייוויד דייוויס באנציקלפדיית אפלטון לביוגרפיה אמריקאית (באנגלית)
- דייוויד דייוויס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דייוויד דייוויס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] דייוויד דייוויס (שופט)31317012