ויליס ואן דוונטר
 | |||||||||
| ואן דוונטר | |||||||||
| לידה | מריון, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות רוק קריק, וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ויליס ואן דוונטר (באנגלית: Willis Van Devanter; ) היה עורך דין אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1910–1937.
ראשית חייו
ויליס ואן דוונטר נולד במריון, אינדיאנה, למשפחה ממוצא הולנדי. ב-1881 הוא קיבל תואר בוגר במשפטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת סינסינטי. הוא היה חבר באחוות בטא-תטא-פאי ובאגדות הסתרים "אבירי פייתיאס" (Knights of Pythias).
לאחר שלוש שנים של עיסוק בעריכת דין במגזר הפרטי במריון, עבר ואן דוונטר לטריטוריית ויומינג, שם הוא היה לתובע העירוני של שאיין וחבר בבית המחוקקים של הטריטוריה. הוא גם שימש כפרקליט של אגודת מגדלי המקנה של ויומינג (Wyoming Stock Growers Association) במהלך מלחמת מחוז ג'ונסון (Johnson County War).
בגיל 30 מונה ואן דוונטר כנשיא בית המשפט של הטריטוריה. לאחר שוויומינג קיבלה מעמד של מדינה, הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון של המדינה במשך ארבעה ימים. לאחר מכן הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין למשך שבע שנים. בין לקוחותיו העיקריים נמנו חברת הרכבות יוניון פסיפיק וחברות רכבת נוספות.
ב-1896 ייצג ואן דוונטר את ויומינג בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "וורד נגד סוס מרוץ" (Ward v. Race Horse). תיק זה היה קשור לאישום בעוון ציד בלתי חוקי מחוץ לעונה בניגוד להסכם עם האינדיאנים שאפשר פעילות שכזו. האינדיאנים זכו בעתירה שהוגשה לבית המשפט הפדרלי, אך פסק הדין נהפך על פיו בבית המשפט העליון ברוב של שבעה מול אחד.[1]
בשנים 1897–1903 שירת ואן דוונטר בוושינגטון די. סי. כעוזר התובע הכללי של ארצות הברית ועבד במחלקת הפנים של ארצות הברית. באותן שנים הוא שימש גם כפרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.
שופט בבית המשפט הפדרלי
ב-4 בפברואר 1903 מינה הנשיא תאודור רוזוולט את ואן דוונטר כשופט בבית המשפט הפדרלי בסבב השמיני, שהוקם אז. ב-18 בפברואר אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-12 בדצמבר 1910 מונה ואן דוונטר על ידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של אדוארד דאגלס וייט שמונה אז כנשיא בית המשפט העליון. המינוי אושר על ידי הסנאט ב-15 בדצמבר.
בתקופת כהונתו על כס השיפוט הטביע ואן דוונטר את חותמו בחוות דעת שכתב בתיקי קרקעות ציבוריות, בתיקים שנגעו לאינדיאנים, זכויות מים, משפט ימי, סמכויות שיפוט ודיני תאגידים, אך הוא זכור במיוחד בשל חוות הדעת שכתב ובהן הוא הגן על עקרון הממשלה המוגבלת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. ואן דוונטר הצביע נגד חוק התיאום החקלאי (Agricultural Adjustment Act) בפסק הדין "ארצות הברית נגד באטלר" (United States v. Butler), נגד "מנהל השיקום הלאומי" (National Recovery Administration) בפסק הדין "תאגיד העופות שכטר נגד ארצות הברית" (A.L.A. Schechter Poultry Corp. v. United States), נגד הפיקוח הפדרלי על יחסי העבודה בפסק הדין "המועצה הלאומית ליחסי עבודה נגד תאגיד הפלדה ג'ונס ולאפלין" (.NLRB v. Jones & Laughlin Steel Corp), נגד חוק פנסיות הרכבת בפסק הדין "מועצת הפרישה של הרכבות נגד חברת הרכבת אלטון" (Railroad Retirement Board v. Alton Railroad), נגד מתן דמי אבטלה בפסק הדין "חברת המכונות סטיוארד נגד דייוויס" (Steward Machine Co. v. Davis) ונגד שכר מינימום בפסק הדין "מלון החוף המערבי נגד פאריש" (West Coast Hotel Co. v. Parrish). בשל עמדתו השמרנית, נמנה ואן דוונטר על קבוצת השופטים שנודעה בכינוי ארבעת הפרשים, יחד עם פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס וג'ורג' סאת'רלנד. הארבעה שלטו בבית המשפט העליון במשך יותר משני עשורים. ואן דוונטר היה אנטישמי בהשקפותיו, אך לא כמו מק'ריינולדס, שסירב להיות בקשר או לדבר עם השופטים היהודים בבית המשפט העליון, לואי ברנדייס ופליקס פרנקפורטר. יחסיו של ואן דוונטר עם השניים לא היו קנטרניים. בחוות דעתו בפסק הדין "ארצות הברית נגד סנדובל" (United States v. Sandoval) הוא פסק שבשל העובדה שהפואבלוס של ניו מקסיקו היו "נחותים מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית" ו"קורבנות קלים להשפעה הרעה והמשכרת של המשקאות האלכוהוליים", הם היו נתונים למגבלות על מכירת משקאות משכרים בשטחי האינדיאנים. פסק דין זה היה מאז לבסיס לממשל העצמי של הפואבלוס ולהגנה על אדמות השבטים.
ואן דוונטר סבל ממחסום כתיבה, שאופיין אף כ"שיתוק העט" (pen paralysis).[2] כתוצאה מכך, הוא כתב מעט מאוד פסקי דין בהשוואה לכל אחד מעמיתיו, ובממוצע הוא כתב כשלושה פסקי דין בכל אחד ממושבי בית המשפט העליון בעשור האחרון לכהונתו על כס השיפוט.[3] לעיתים רחוקות הוא כתב פסק דין בסוגיות חוקתיות.[2] עם זאת, הוא זכה להכרה כמומחה להליכים השיפוטיים. בדצמבר 1921 מינה אותו נשיא בית המשפט העליון ויליאם הווארד טאפט, יחד עם מק'ריינולדס וסאת'רלנד, לנסח הצעה לתיקון הקוד השיפוטי הלאומי שבה יוגדרו מחדש תפקידיהם של בתי משפט הפדרליים. המסמך, שנודע בכינוי "חוק השופטים" (the Judges' Bill), שמר על סמכות שיפוט החובה במקרים שבהם עלו שאלות שנגעו לסמכות השיפוט הפדרלית. ההצעה קראה לתת לבתי המשפט הפדרליים לערעורים את סמכות השיפוט כהחלטה סופית בבתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט הפדרליים הוסמכו גם על פי המסמך לתקן, לאכוף או להשהוות צווים של רשות התקשורת הפדרלית, מועצת הסחר הבין-מדינתי (Interstate Commerce Commission), מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב ומועצת הסחר הפדרלית (Federal Trade Commission). במסמך זה הוצע שההחלטה השיפוטית בכל תביעה שתוגש בערכאה השיפוטית העליונה ביותר של כל אחת מהמדינות, "בה מדובר על תוקף של אמנה או חוק של ארצות הברית תיבחן על ידי בית המשפט העליון". לבסוף הוצע שתיקים שקשורים לצווים מוחלטים שהובאו לדיון בשאלה על תקפותם, יובאו בפני בית המשפט העליון על פי קריטריונים מוגדרים. ב-1925 התקבלה ההצעה כחוק.
שנותיו האחרונות
ב-2 ביוני 1937 קיבל ואן דוונטר מעמד של שופט בכיר (Senior status). מעמד זה הוא למעשה פרישה מהתפקיד ותחתיו התמנה שופט אחר. ואן דוונטר היה השופט הראשון שקיבל מעמד זה, אם כי הוא המשיך לשמוע תיקים בבתי משפט בערכאות נמוכות וישב בראש הרכבי שיפוט בתיקים אזרחיים. את מעמדו זה הוא קיבל לאחר שהקונגרס קבע תשלום פנסיה מלאה לשופטים שפרשו לאחר גיל 70.
ויליס ואן דוונטר נפטר בוושינגטון די. סי. ב-8 בפברואר 1941. הוא נטמן בבית הקברות רוק קריק שבבירה.
קישורים חיצוניים
- ויליס ואן דוונטר באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ויליס ואן דוונטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויליס ואן דוונטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
31608383ויליס ואן דוונטר