בעלבכ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בעל בק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בעלבכ
بعلبك
מראה בבעלבכ
מראה בבעלבכ
מראה בבעלבכ
מדינה לבנוןלבנון לבנון
מחוז מחוז בעלבכ־אלהרמל
תאריך ייסוד 1000 לפנה"ס
שמות קודמים Ηλιούπολης (הליופוליס)
שטח 37.42 קמ"ר
גובה 1,170 מטרים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 82,608 (2008)
 ‑ במטרופולין 105,000
קואורדינטות 34°00′25″N 36°12′17″E / 34.00694°N 36.20472°E / 34.00694; 36.20472
אזור זמן UTC +2
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 1, 4

בַּעַלְבַּכּ (בערבית: بعلبك; ביוונית עתיקה: Ηλιούπολης, הליופוליס) היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון, בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר נמצאת על השבר הסורי אפריקני סמוך לקו פרשת המים שבין נהר הליטני, הזורם דרומה, ובין נהר האורונטס, הזורם צפונה.

בעלבכ היא בירתו של מחוז בעלבכ־אלהרמל, ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של צפון בקעת הלבנון. היא משמשת גם כמרכז לגידול ולשיווק חשיש וכמעוז החזבאללה.[1] אוכלוסיית העיר שהוערכה בשנת 2008 ב־81,052 איש, היא ברובה שיעית.

שחזור מתחם המקדשים בבעלבכ: מקדש יופיטר בתווך, משמאל מקדש בכחוס ובקדמת התמונה הפרופילאה ושתי החצרות

העיר ידועה במתחם המקדשים שבה, שהוקם על ידי הרומאים בין המאה ה־1 למאה ה־3, ובזכותם הוכרזה בשנת 1984 כאתר מורשת עולמית.

אטימולוגיה

מקור שם העיר הוא בימי הפיניקים ובצרוף שמו של האליל בעל עם שם המקום "בקע", כלומר "אדון הבקע". ייתכן כי "בקע" היא בקעה או ארץ, אך, לפי גרסה אחרת, משמעותה של המלה היא "עיר"[2]. בתקופה ההלניסטית והרומית כונתה העיר בשם "הליופוליס", כלומר "עיר השמש". בעל בכ זוהתה כ"בעל גד", ששכנה בשטח הצפוני ביותר שכבש יהושע בן נון. כך טענו חוקר ארץ ישראל הרב ישראל-זאב הורוביץ[3], זאב וילנאי[4] וכך פירש גם יהודה קיל ב"דעת מקרא"[5], אולם כיום מזוהה המקום עם אתר דרומי יותר, אולי עם זה של בניאס. שם זה מורכב משמו של הבעל, וגד, אליל המזל:

"וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן, וְאֶת הַשְּׁפֵלָה, וְאֶת הָעֲרָבָה; וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל, וּשְׁפֵלָתֹה. מִן הָהָר הֶחָלָק, הָעוֹלֶה שֵׂעִיר, וְעַד בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן, תַּחַת הַר חֶרְמוֹן; וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד, וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם."

כדי להבדילה מהליופוליס המצרית, נקרא "הכס הטיטולרי" (Titular see) שבעיר "Heliopolis in Phoenicia".

היסטוריה

העת העתיקה

שרידי שני יישובים כנענים התגלו מתחת למקדש יופיטר בבעלבכ – האחד מתקופת הברונזה המוקדמת (2900–2300 לפנה"ס), והאחר מתקופת הברונזה האמצעית (1900–1600 לפנה"ס), לאחר שהפיניקים הקימו עיר באזור. שם העיר בא ככל הנראה משם מקדש או של אורקל אשר ניצב במקום, ואשר הוקדש לבעל או לענת. אף שהעיר הוקמה במקום אסטרטגי, סמוך לקו פרשת המים בבקעת הלבנון, לא נודע לה, לפחות בימיה המוקדמים, מעמד מסחרי חשוב, והיא לא נזכרה במקורות אשורים או מצרים.

יוסף בן מתתיהו הזכיר את מסע אלכסנדר מוקדון דרך בעלבכ, בדרכו לדמשק. בתקופה ההלניסטית הוקמה העיר מחדש, וכונתה "הליופוליס" (Ηλιούπολης – "עיר השמש"). היא זוהתה עם אל השמש המצרי רע ועם מקבילו היווני הליוס. היוונים הקימו במה ענקית שיועדה ככל הנראה להקמת מקדש מרכזי, אך זה לא נבנה בתקופתם.[6] העיר נכבשה בידי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת 64 לפנה"ס, וסופחה לאימפריה הרומית. המקום שמר על חשיבותו כמרכז דתי והמשיך לשמש כאתר עלייה לרגל, תוך שהאלילים הכנענים מוחלפים ברומיים. בשנת 15 לפנה"ס זכתה העיר למעמד קולוניה והייתה לחלק מ"קולוניה יוליה אוגוסטה בריטוס" (Colonia Iulia Augusta Felix Beritus), היא ביירות של ימינו.[7] מקדש מרכזי נבנה והוקדש ליופיטר, ודמות האליל, אשר כונה "יופיטר מהליופוליס", שמרה על מאפייני האלילים המקומיים הקדומים. הוא תואר ללא זקן כשהוא אוחז בידיו בשוט, בברק ובענפי חיטה, לצד זוג השוורים שסימלו את הבעל.

מקדש יופיטר נבנה ברבע השלישי של המאה ה־1 והושלם ככל הנראה בימי נירון קיסר.[6] בד בבד נבנו המגדל והמזבח שבקדמת המקדש והם הושלמו בשנת 100 לערך.[8] בתקופת טראיאנוס נבנתה החצר הגדולה ובתקופת אנטונינוס פיוס נבנה מקדש בכחוס. מקדש ונוס הוקם בשלב מאוחר יותר והסתיים בתקופתו של הקיסר קרקלה בתחילת המאה ה־3. החצר המשושה והפרופילאה הוקמו בתקופת פיליפוס הערבי, וסמוך לאתר המרכזי נבנה גם מקדש למרקוריוס. ספטימיוס סוורוס העניק לעיר מעמד עצמאי – היא כונתה "קולוניה יוליה אוגוסטה פליקס הליופוליס" (Colonia Iulia Augusta Felix Heliopolis) והייתה לעיר החשובה בפרובינקיה סוריה שהוקמה בשנת 194.

עם עליית הנצרות והכרזתה כדת האימפריה בשנת 313, החלו המקדשים לאבד מחשיבותם, ולא שופצו לאחר שנפגעו מרעידות אדמה. אוסביוס מקיסריה דיווח כי הקיסר קונסטנטינוס הורה על הקמת כנסייה בבעלבכ, ותאודוסיוס הראשון אחריו הרס את פסלי האלילים ואת המזבח בחצר הגדולה, כדי לפנות מקום לבזיליקה נוצרית. הבזיליקה הוקמה תוך שימוש בחומרי הבניין של המקדשים, והוקדשה ליוחנן בן זבדי. לבסוף הורה יוסטיניאנוס הראשון על העברת שמונה מעמודי מקדש יופיטר אל איה סופיה בקונסטנטינופול.

ימי הביניים

הערבים כבשו את בקעת הלבנון בשנת 637, לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך. אתר המקדשים בוצר וזכה בשם "אל־קלעה" (الﻗﻠﻌﺔ – "המצודה"), ובחלקו המערבי הוקם במאה ה־7 ובמאה־8 מסגד ומינרט בסגנון אומיה.[9] יוחנן הראשון צימיסקס בזז את העיר בשנת 975 ובשנת 1090 כבשו אותה הסלג'וקים, אך לבסוף השתלט עליה צלאח א־דין בשנת 1187. הצלבנים ניסו לכבשה מספר פעמים אך ללא הצלחה, והיא נותרה בחזקת האיובים. העיר חרבה בסדרת שלוש רעידות אדמה במהלך המאה ה־12, אך נבנתה מחדש. המונגולים בהנהגת הולאגו חאן בזזו את העיר ב־1260 וב־1282 השתלטו עליה הממלוכים. אלה שלטו בה ברציפות, למעט כיבוש קצר מועד בידי טימור לנג ב־1401, עד הכיבוש העות'מאני ב־1517.

העת החדשה והיסטוריה עכשווית

לעיר לא נודעה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית, והיא נשלטה בידי המתואלים. רעידת אדמה קשה פקדה אותה בשנת 1759, והחל במאה ה־18 היא החלה למשוך חוקרים ומבקרים מאירופה. באוקטובר 1898 ביקר בה וילהלם השני בדרכו לארץ ישראל. הוא התרשם מהאתר ושלח אליו צוות ארכאולוגים בראשות תאודור ויגאנד. זה הגיע לאתר חודש בודד לאחר הביקור, חקר אותו עד 1905 וחזר לצורך השלמות בשנים 1917–1918. החל ב־1922 חקרו את האתר צוותים צרפתים, ומאז עצמאות לבנון המשיך המחקר במקום בידי חוקרים מקומיים.

מראה בבעלבכ לאחר תקיפת צה"ל ב־2006

ב־1956 ייסד נשיא לבנון כמיל שמעון את "הפסטיבל הבינלאומי של בעלבכ" הנערך בחודשים יולי ואוגוסט באתר המקדשים הרומים.[10] הפסטיבל לא התקיים בעת מלחמת האזרחים בלבנון, בין 1975 ל־1996 ובשנת 2006 בשל מלחמת לבנון השנייה. בפסטיבל נערכים אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, אופרה, רוק, פופ, בלט, תיאטרון ומוזיקה מסורתית. ב־1984 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בין נימוקיו נרשם כדלקמן:

"העיר הפניקית שבה סגדו לשלושה אלים, נודעה בשם הליופוליס בתקופה ההלניסטית. היא שימרה את תפקידה הדתי בתקופה הרומית, כאשר מקדש יופיטר מהליופוליס משך אלפי עולי רגל. בעלבכ, על מבניה העצומים, היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הרומית הקיסרית בשיאה."[11]

העיר נחשבת זה שנים ל"עורף האסטרטגי" של חזבאללה, ובמקום מתגוררים בכירי הארגון. בעיר פועלים מוסדות אזרחיים וצבאיים של חזבאללה, בהם בית החולים "דאר אל־חיכמה" המשרת את לוחמי חזבאללה וכן מדרסה. במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופצצה העיר ב־17 ביולי 2006. ב־2 באוגוסט 2006, במסגרת מבצע חד וחלק באותה מלחמה, תקפו כוחות מוסקים של צה"ל, בליווי מטרייה אווירית של חיל האוויר, את בית החולים. 19 בני אדם נהרגו, 22 נפצעו וחמישה אנשי חזבאללה נלקחו בשבי.[1], העיר הותקפה על ידי צה"ל בפברואר 2024 לראשונה מאז 2006 במסגרת מלחמת חרבות ברזל לאחר שחיזבאללה הפיל כלי טיס של צה"ל בשמי לבנון.[12]

מתחם המקדשים

תוכנית מקדשי הליופוליס

הפרופילאה והחצרות

הפרופילאה ניצבת בצדו המזרחי של המתחם הארכאולוגי, והגישה אליה היא באמצעות רחבת אבן בצורת חצי עיגול וגרם מדרגות משוחזר בחלקו. הפרופילאה עצמה עשויה מ־12 עמודי גרניט ומשני צדדיה ניצבו שני מגדלים. שלושה פתחים מובילים אל החצר המשושה, מקום בו 30 עמודי גרניט תמכו בעבר באנטבלטורה. בסוף המאה ה־4 או בראשית המאה ה־5 נוספה למבנה כיפה והוא הוסב לכנסייה.

החצר הגדולה הוקמה על ראשו המשוטח של התל, בין החצר המשושה ממזרח למקדש יופיטר ממערב. היא משתרעת על שטח באורך 135 מטר וברוחב 113 מטר.[13] מכל צדדיה למעט המערבי הוקמו מבנים מקורים בקמרון חבית אשר תמכו במשטח ושימשו לאחסון וכאורוות. במרכז החצר ניצבו שני מבנים – מזבח ומגדל מראשית המאה ה־1, שנועד ככל הנראה לאפשר מבט על התהלוכות הדתיות שהתקיימו בחצר. מצפון ומדרום לשני המבנים נחפרו בריכות טהרה. החצר הוקפה באכסדרה שבה 128 עמודים, ובגומחות שנקבעו בה ניצבו פסלים.

מקדש יופיטר

שרידי מקדש יופיטר

מקדש יופיטר היה המקדש הגדול והחשוב באתר. אורכו הגיע ל־88 מטר ורוחבו עמד על 44 מטר.[13] הוא הוקף בחומת אבנים שאורך כל אחת הגיע לעשרה מטרים ורחבן עמד על ארבעה עד חמישה מטרים. הפרוסטילון הורכב מ־54 עמודים בגובה 20 מטר כל אחד ובקוטר 2.20 מטר. עמודים אלה נשאו אנטבלטורה בגובה חמישה מטרים, ובה נקבע אפריז מעוטר באריות, שוורים ומוטיבים מעולם הצומח.

האבן הגדולה בבעלבכ

בקצהו האחורי של המקדש מונחות שש אבנים שמשקל כל אחת מהן כ־400 טון. על אבנים אלה נחות שלוש אבנים ענקיות שמשקל כל אחת בין 750 ל־1,000 טון. שלוש האבנים המכונות ה"טריליתון" (Trilithon), הן בין האבנים המסותתות הגדולות ביותר שנתגלו.[14] אבן רביעית המכונה חג'ר אל־חיבלה ("האבן הדרומית") או "אבן האשה ההרה", נותרה מונחת במחצבה במרחק של כ־900 מטר מהאתר, וגדולה מעט באורכה מאבני הטריליתון – מידותיה הן 20.9 מטר על 4.8 מטר על 3 מטר. משקלה מוערך בכ־1,500–2,000 טונות. זאת האבן המסותתת הגדולה ביותר שנחצבה והוסעה ממקומה בעולם העתיק. המקדש ניצב על במה שגובהה 13 מטר מעל לסביבתו וכשבעה מטרים מעל החצר הקדמית. כל ששרד מהמקדש הם שישה עמודים וחלק מהאנטבלטורה.

מקדש בכחוס

ערך מורחב – מקדש בכחוס (בעלבכ)
מקדש בכחוס

דרומית־מזרחית למקדש יופיטר שוכן מקדשו של בכחוס. הוא נבנה במחצית הראשונה של המאה ה־2 והשתמר היטב. הפולחן במקדש זה עשה שימוש ביין ובסמים כאופיום, ותבליטי גפנים וצמחי פרג מעידים על כך. המקדש בנוי על בימה בגובה חמישה מטרים ו־33 מדרגות מוליכות אליו. הוא עשוי מ־48 עמודים שגובהם 20 מטר. הכניסה אליו מתנשאת לגובה 13 מטר ורחבה 7.5 מטר. בפינתו הדרום־מזרחית ניצב מגדל ממלוכי מהמאה ה־15.

מקדש ונוס ומקדש המוזות

מקדש ונוס או "המקדש העגול" ("הרוטונדה") ניצב מעט הרחק משני המקדשים האחרים, והוקדש לאלה המקומית של העיר. הכנסייה שהוקמה תחתיו על ידי הביזנטים הוקדשה ל[[ברברה ה"קדושה]"] הנחשבת עד היום ל"קדושה" המגנה של העיר. לצד המקדש ניצבים שרידי מקדש נוסף שהוקדש למוזות.


  • שרידי מקדש יופיטר
    שרידי מקדש יופיטר
  • החצר המשושה
    החצר המשושה
  • הפרופילאה
    הפרופילאה
  • מראה החצר הגדולה. מקדש יופיטר מימין ומקדש בכחוס משמאל
    מראה החצר הגדולה. מקדש יופיטר מימין ומקדש בכחוס משמאל

יהודי בעלבכ

המשנה דנה במעמדו של שום מיוחד וחריף המגיע מהעיר, הנקרא "שום בעל־בכי".[15] במקורות היהודיים החל מימי הביניים יש מספר עדויות על יהודים שהתגוררו במקום. כבר בימי רבי סעדיה גאון, במאה ה־10, התקיימה במקום קהילה יהודית, וחלק מתלמידי ישיבתו באו ממנה. הנוסע בנימין מטודלה ביקר בעיר בשנת 1175, ודיווח כי המקום שימש כאתר נופש ליהודי דמשק, כמו ליהודי עלי ובחמדון. רבי משה אלשייך מספר על מספר יהודים מקומיים, ואף על שניים מהם שהיגרו לדמשק ונהרגו שם. בשנת 1858 דיווח משה ריישר, חוקר ארץ ישראל מירושלים, על מספר יהודים ספרדים שהתגוררו במקום.

ערים תאומות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בעלבכ בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Behind the Battle for Baalbek
  2. ^ Ba'albek: Heliopolis
  3. ^ אנציקלופדיה "ארץ ישראל ושכנותיה", עמ' 166
  4. ^ אנציקלופדיה "אריאל", כרך א-ב, עמ' 981-982
  5. ^ יהודה קיל, דעת מקרא - ספר יהושע, עמ' צ', הערה 47.
  6. ^ 6.0 6.1 The Temples in History
  7. ^ Libanon, Baalbek Museum
  8. ^ Advisory body evaluation
  9. ^ The Great Mosque
  10. ^ אתר הפסטיבל
  11. ^ אתר אונסק"ו
  12. ^ הכי רחוק, מתחילת המלחמה: הותקפו 3 יעדי חיזבאללה באזור בעלבכ
  13. ^ 13.0 13.1 The monuments of Baalbeck
  14. ^ Description of the site
  15. ^ מסכת מעשרות, פרק ה', משנה ח'


דגל לבנון
דגל לבנון
סמל אונסק"ו
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בלבנון
ענג'ר • בעלבכ • גבל • מתחם היריד הבין-לאומי על שם רשיד כראמי • ואדי קאדישא ויער ארזי האל • צור
אנית "היפוס" (סוס) פיניקית ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה (אנ') • ערקת • צמר • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ')
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך (אנ') • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה (אנ')
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק • חק ש עלשת • תיתגא • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38227830בעלבכ

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בעלבכ&oldid=2524698"