הר חברון
חוות טליה והדרך המובילה אליה, דרום הר חברון, ספטמבר 2009 | |
מדינה / טריטוריה |
הרשות הפלסטינית ישראל |
---|---|
העיר הגדולה | חברון |
אזור זמן | UTC +2 |
הר חברון (בערבית: جبل الخليل, ג'בל אל-ח'ליל) הוא החלק המרכזי של רצועת הרי יהודה הנמשך מירושלים עד ערד ויוצר במת הר ששיאה, 1,026 מטר, בעיירה חלחול.
אזור זה היה בימי קדם אחד ממרכזי היישוב היהודי בארץ ישראל, "בדרך-ההר", בין חברון לירושלים. בתקופת בית ראשון, האזור היה חלק מממלכת יהודה. בתקופת בית שני האזור היה ידוע בשם אידומיאה, והתגוררה בו אוכלוסייה אדומית, שהתגיירה בימי השלטון החשמונאי. בשונה מרוב חבל יהודה, היישוב היהודי בחלקים הדרומיים של הר חברון שרד את המרידות ברומא, ופרח בתקופת המשנה והתלמוד, כאשר אזור דרום הר חברון היה ידוע בשם דרומא. מתקופה זו שרדו באזור מספר בתי כנסת גדולים. לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, חל שינוי דמוגרפי באזור, ככל הנראה לא במהלך של מלחמה וגירוש אלא בתהליך דמוגרפי טבעי. ייתכן שהאוכלוסייה היהודית עזבה את האזור, וייתכן שהתאסלמה.
גאוגרפיה
אזור הר חברון האזור הגבוה בחבל יהודה. זהו רמה גבוהה המובדלת בבירור מהרי ירושלים, בעיקר מדרום לנחל רפאים, בהתרוממות הר גילה. הרמה כוללת את הרי גוש עציון ובית לחם, גוש חלחול וחברון, ורכסי דרום הר חברון. שיא הגובה הוא בהר חלחול (1,020 מטרים), אך בניגוד לשיאי הגובה בשאר האזורים הוא בולט רק מעט מעל סביבתו, שנעה ברובה סביב גובה של 950 מטרים. מדרום לחברון משתפלים ההרים במתינות לעבר בקעת באר שבע, דרומה מערבה. רק בדרום מזרח ההר נשמר גובה של כתשע מאות מטר, לאורך "הציר המזרחי" המוביל מחברון לערד וממשית. מהר עמשא (859), הפסגה הדרומית של הרכס, צונחים הרי חברון לבקעת ערד.
דרום הר חברון הוא החלק הדרומי של הרי יהודה ולמעשה היחידה הגאוגרפית הדרומית ביותר בחבלי ההר המרכזי. הקמר הגאולוגי הראשי – קמר חברון הנמשך מירושלים עד חברון ויוצר במת הר גבוהה ואחידה (בתוכה גוש עציון) המתפצל מדרום לחברון לשלושה קמרים, קמר מעון במזרח, קמר דהרייה במערב וביניהם קמר קטן יותר – קמר יאטה. קמר מעון אף הוא מחולק לשלושה קמרים קטנים יותר: יתיר, ענים ועירא. בין הקמרים נמצא קער סמוע עם המסלע הקירטוני וכיסוי הנארי שבו. אדמת האזור היא רנדזינה חומה-אפורה, הירודה באיכותה מאדמת הטרה רוסה שנמצאת בשאר חבלי ההר.
דרום הר חברון מוקף משני עבריו במדבריות, בדרומו הנגב ובמזרחו מדבר יהודה – מדבר בצל גשם. הקרבה לשני המדבריות משפיעה מאוד על אקלים האזור ומתוך כך על הצומח, החי והאדם באזור. בנוסף למיעוט הגשמים (כ-300 מ"מ בממוצע בשנים האחרונות) גם מקורות מים יציבים כמעיינות ובארות נדירים בו, מספר מעיינות זעירים נמצאים בזיף ובכרמל. תושבי האזור לאורך כל התקופות התקיימו על מי גשמים שנאגרו בבורות אותם חצבו בסלע הקירטוני.
התנאים הייחודיים של המסלע, הקרקע, המשקעים ומיעוט מקורות מים יציבים עיצבו את אזור דרום הר חברון כאזור מובהק של ספר המדבר.
אקלים
אזור ספר המדבר נתון לשינויים ותנודות בהתאם לשנות ברכה ובצורת, לעיתים רצועת הספר "משתלטת" על המדבר עקב ריבוי גשמים ולעיתים, בעיקר בשנות בצורת, הספר הופך למדבר.
הקרבה למדבריות השפיעה על תנאי הביטחון באזור לאורך כל העת העתיקה, כחבל ספר שבו מתרחש המאבק המתמיד בין "המזרע לישימון" היה האזור זירה למאבק אנושי בין החקלאים תושבי הקבע לבין נוודי המדבר אשר פשטו בשנות בצורת ובעתות מצוקה על יישובי הקבע.
ההיסטוריה של ההתיישבות בדרום ההר
בתקופת התנ"ך
ביהושע פרק ט"ו (פרק נחלת שבט יהודה) מוזכרים היישובים כרמל, מעון, זיף, יוטה ועוד. שמות חלק מהיישובים הערביים באזור משמרים את שמות היישובים מתקופת התנ"ך.
בהיותו אזור ספר המרוחק מעין השלטון שימש האזור כמרחב פעולה לבריחתו של דוד מפני שאול המלך, פרקים רבים בספר שמואל א' מתארים את מנוסתו של דוד למדבר זיף, מדבר מעון ומדבר עין גדי המזרחי יותר.
בסוף ימי בית ראשון, עם חורבנה של ירושלים על ידי נבוכדנאצר, נחרבו גם הכפרים בדרום הר חברון ותושביהם הוגלו לבבל יחד עם גולי ירושלים [דרוש מקור]. את האזור תפסו האדומים שאף סייעו לבבלים בחורבן חבל הארץ הדרומי[דרוש מקור]. על כך ניתן ללמוד מאוסטרקונים שנמצאו בתל ערד ומספר עובדיה.
ההתיישבות האדומית בתקופת בית שני
בתקופה ההלניסטית הפכו האדומים לאוכלוסייה השלטת בדרום הר חברון. תחת שלטון בית תלמי, האזור הפך ליחידה מנהלית נפרדת שנודעה בשם אידומיאה, על שם תושביה. מרשה הפכה למרכז המנהלי של יחידה זו, והערים זיף ואדורים זכו לחשיבות משנית.[1] השלטון ההלניסטי הביא את התרבות ההלניסטית והפיניקית לאידומיאה, בעוד שעדויות לקיום מנהג ברית המילה באזור מראה על זיקה הולכת וגוברת של תושבי האזור ליהדות.[2]
בשנים 113-112 לפנה"ס, אידומיאה נכבשה על ידי יוחנן הורקנוס. תחת הנהגתו, גוירו האדומים והאזור סופח לממלכת החשמונאים.
האזור השתתף במרד בר כוכבא נגד השלטון הרומי (132 עד 136 לספירה). המרד הותיר יישובים רבים באזור הרוסים או נטושים, וחלק מתושביו עברו לגליל. האסטרונום והגאוגרף היווני קלאודיוס תלמי תיאר בכתביו את אדומיאה כאזור שומם, בהשוואה לצפיפות היחסית באזורים הצפוניים יותר של הארץ.[1] עם זאת, במשך השנים התגלו עדויות לכך שהישוב היהודי באזור שרד גם לאחר המרד.[3]
פריחה יהודית בתקופת המשנה והתלמוד
- ערך מורחב – דרומא
פריחה של דרום הר חברון התרחשה בתקופת המשנה ובתקופת התלמוד (התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית). הן מהממצאים הארכאולוגיים הרבים שנמצאו באזור והן מכתבים בני אותה תקופה אנו לומדים על קהילות יהודיות גדולות שחיו ופעלו באזור. באותה התקופה, האזור הכולל את רכס ההרים והגבעות מדרום לחברון נודע בשם דרומא או דרומה. שם זה מוזכר בדברי חז"ל. גם אוסביוס השתמש במונח זה באונומסטיקון "ויש בדרומא כפר אחד גדול מאוד של יהודים נקרא עניה ט' מילין מחברון דרומה".
בספרו האונומסטיקון, זיהה אוסביוס את האתרים המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה עם יישובים בשטח כפי שהתקיימו בתקופתו, במאה הרביעית לספירה. בדרום הר חברון מזכיר אוסביוס שבעה יישובים יהודיים – כרמל, יוטה, ענים התחתונה, אשתמוע, רימון, תלה ועין גדי. הוא מזכיר גם שני כפרים נוצריים – יתיר וענים העליונה. אל האונומסטיקון מתוספים סקרי השטח והחפירות הארכאולוגיות בעשרות השנים האחרונות המלמדים על קהילות רבות באזור שלא הוזכרו בחיבורו של אוסביוס, לדוגמה העיירה הגדולה סוסיא עם בית הכנסת והפסיפסים המפוארים שבה, דבר אשר לא מאפשר ספק ביהדותה של סוסיא.
במאה ה-9 מסתיים פרק זה בחיי היהודים באזור דרום הר חברון. כל הקהילות הגדולות של תקופת המשנה והתלמוד נעלמות, ואת מקומם של בתי הכנסת תופסים מסגדים ועמם אוכלוסייה חדשה – המוסלמים, ייתכן שיהודי הדרום ברחו מפני כיבושי האסלאם, וייתכן שהתאסלמו כמו אוכלוסיות אחרות שנכבשו על ידו.[דרוש מקור]
לאחר הכיבוש המוסלמי
מאז הכיבוש המוסלמי נחלשה ההתיישבות היהודית באזור דרום הר חברון, ואת מקומה תפסה ההתיישבות המוסלמית. שבטים ערביים-בדואים שחיו במדבר והתפרנסו ממנו, מצאו שקל ביותר לשבת על ספר המדבר ולהשתמש במשאביו. העיר היהודית הגדולה ביותר באזור, סוסיא, ננטשה ונחרבה, לא במהלך של מלחמה וגירוש אלא בתהליך דמוגרפי טבעי. רבים מהיהודים התאסלמו, והגדילו בכך את ההתיישבות הערבית-אסלאמית. עד היום תופסים את עצמם רבים מערביי העיר יטא, בפרט בני חמולת מח'אמרה, כיהודים שהתאסלמו.
בימינו
יישובים פלסטיניים
נפת חברון היא הגדולה ביותר מבין נפות הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ומספר תושביה עמד בשנת 2017 על כ-707 אלף.[4]
היישובים הגדולים הם חברון (ערבית: אלח'ליל, העיר השנייה בגודלה בשטחי הרשות הפלסטינית), דאהרייה, חלחול, יטא, דורא, א-סמוע, בית-אומר, בני נעים, וח'רבת אל-ערוב, נמצאים בו גם מספר מחנות פליטים כאל-ערוב ואל-פוואר. באזור שמדרום לחברון ישנה אוכלוסייה בדואית גדולה יחסית.
נפה נוספת החולשת על צפון הר חברון ומזרחו היא נפת בית לחם. היישובים הגדולים בנפה זו הם בית לחם, בית ג'אלא, בית פג'אר, בית סאחור ואל-ח'דר. בנפה זו קיימים מספר מחנות פליטים, כדוגמת עאידה ודהיישה. בדואים גרים בעיקר במזרח הנפה, באזור מדבר יהודה.
התנחלויות
מעט אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש הר חברון בידי ישראל, חודשה ההתיישבות היהודית בגוש עציון, שחוסלה במלחמת העצמאות. ב-27 בספטמבר 1967 הוקם מחדש כפר עציון, ההתנחלות הראשונה שהוקמה ביהודה ושומרון. בהמשך הוקמו היישובים הר גילה, ראש צורים, אלון שבות, אלעזר, מגדל עוז, תקוע ועוד. בד בבד, חודשה ההתיישבות היהודית בחברון והוקמה קריית ארבע.
בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הוקמו גרעיני התיישבות בירושלים ובקריית ארבע אשר כיוון עלייתם הוא דרום הר חברון. היישוב הראשון שהוקם הוא בית יתיר. ראשית העלייה הייתה אל מחנה יתיר בתוך יער יתיר ומשם עברו למקומם הקבוע על יד חורבת לוציפר ומשטרת לציפר.
בהמשך הוקמו היישובים מעון, כרמל, סוסיא, עתניאל, בית חגי, תלם, שמעה, מצפה לכיש ועוד. במועצה האזורית הר חברון ישנם 20 יישובים, דתיים לאומיים וחילוניים, בהם יישובים קהילתיים, מושבים שיתופיים-חקלאיים, חוות ומצפים. בנוסף נמצאים בשטח המועצה מספר מאחזים כחוות מעון, אביגיל ועוד. במועצה מתגוררים נכון לשנת 2020 כ-11,000 בני אדם.
שטח אש 918
בדרום הר חברון הוכרז בשנת 1981 שטח אש של צה"ל הקרוי "שטח אש 918" ומשתרע על כ-30 קמ"ר. בשנת 2020 פורסמו פרוטוקולים של ועדת השרים להתיישבות מהם עולה כי המדינה הכריזה על אזור זה כשטח אש ללא כל סיבה מבצעית, רק על מנת לפנות ממנו את תושביו הערבים.[5] לפי פרשנות אחרת, ביולי 1981, יזם שר החקלאות אריאל שרון מהלך, בו הורחב שטח האש באופן משמעותי לכ-30,000 דונם, כך שיעצור את התפרסות היישובים הערביים באזור. הנושא עלה לדיון בוועדת השרים להתיישבות והוא הסביר כי הוא מעדיף שהצבא ישתמש בשטחים הללו בשל "התפשטות ערביי ההר הכפריים".[5]
באוגוסט 1999 נמסרו לתושבי השטח צווי פינוי בשל מגורים בלתי חוקיים בשטח אש. ב-16 בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון בכוח כ-700 תושבים. חלקם קיבל סיוע בבניית בתים חדשים מחוץ לשטח האש. ב־2012 הודיעה המדינה לבג"ץ כי שטח האש נחוץ לה, ולא תתאפשר שהיית קבע במקום. שבעה מבתי המאחז אביגיל שוכנים בשטח אש זה[6] וכן כאלף בדווים, בשמונה כפרים בלתי מוכרים המיועדים לפינוי.[7] אחת מהמחלוקת סביב שטח האש היא האם הייתה התיישבות קבע בחלק מהשטח לפני ההכרזה על שטח האש.[8]
לצד סוגיית המבנים הקבועים בשטח האש, נוהלו מגעים בין הגורמים המקומיים לבין שלטונות הצבא בכל הנוגע לשהייה במקום לצורכי מרעה וחקלאות אך לא למגורי קבע. לבסוף, גובש מתווה פשרה עם חלק מהשוהים בתחומי השטח, שבמסגרתו הותרה אליו כניסת חקלאים ורועי צאן בזמנים שבהם לא מתקיימים אימונים.[8]
בנובמבר 2021, בתגובה לפיגוע הירי בשער השלשלת, הקימו מתנחלים אוהל סמוך לכפר חאלת א-דבע, ניסו להצית מבנה חקלאי, גרמו נזק לכלי רכב, ולאחר מכן החלו לירות וליידות אבנים. שני ערבים נפצעו מירי ועוד חמישה נפצעו מיידוי אבנים.[9]
ראו גם
לקריאה נוספת
- מנחם מרקוס, דוד עמית, הר חברון, הוצאת ספריית מעריב ורשות שמורות הטבע, תשמ"ט
- ספי בן-יוסף, "צפון מול דרום בהר חברון", בתוך: קרדום, הוצאת אריאל, תשמ"ב. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- דוד שולמן, להיות חופשי – רשימות מדרום הר חברון, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת כרמל, 2020.[10]
קישורים חיצוניים
אדריכלות
- יזהר הירשפלד, בית המגורים הכפרי בהר חברון ומסורת הבניה הארץ ישראלית, קתדרה 24, יולי 1982, 114-79
- הר חברון (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
- עדה אושפיז, מים כאן זה כמו זהב, באתר הארץ, 31 במאי 2006
- יערה מייטליס, גניבת התשתיות בהר חברון התעצמה, באתר ערוץ 7, 8 באוגוסט 2008
- עמירה הס, המאבק המשפטי של תושבי חירבת ביר אל-עיד מונע את "ניקוי" הר חברון מפלסטינים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ברוך, יובל (2009). חורבת סוסיה ורוג'ם אל-חמירי כמקרי מבחן להתפתחותו של הכפר והיישוב הכפרי בדרום הר-חברון מן התקופה הרומית הקדומה ועד לתקופה המוסלמית הקדומה [Baruch, Yuval (2009), Horbat Susya and Rujum el-Hamiri as a Case-Study for the Development of the Village and the Rural Settlement in the Southern Hebron Hills from the Early Roman to the Early Muslim Periods]. Hebrew University of Jerusalem. OCLC 646899358.
- ^ Levin, Yigal (2020-09-24). "The Religion of Idumea and Its Relationship to Early Judaism". Religions (באנגלית). 11 (10): 487. doi:10.3390/rel11100487. ISSN 2077-1444.
- ^ Eshel, E., Eshel H., & Yardeny A. (2009). A document from "year four of the destruction of the house of Israel" in which a widow declared that she received all her rights. Cathedra 132. 5-24. [Hebrew] "The phrase "for the destruction of the House of Israel" may be interpreted as a count method that began with the destruction of the Temple, in 70 CE, or with the suppression of the Bar Kokhba revolt, in 136 CE. Since the writing of the document is advanced, and has forms characteristic of the second century CE, it turns out that it is a count that began after the Bar Kokhba revolt. The places mentioned in the document: Beit 'Amar, Upper Anab and Aristobulia, are ancient settlements in the southern Hebron Hills. If indeed the new document is to be dated to 140 CE, it can be suggested that Jews continued to use the hideout caves even during the religious edicts imposed by Hadrian after the suppression of the Bar Kokhba rebellion, and also that Jews remained in the southern Hebron Hills even after the suppression of the revolt. [...] Beit 'Amar - this place is not mentioned in the historical sources. Based on the mention of the Upper Anab and Aristobulia it should be identified in the southern Hebron Hills, and it seems that the reference is to Beit-'Amra, which is 3 km west of Yatta."
- ^ לפי Palestine - Population and Housing Census 2017, Third Round באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ 5.0 5.1 עופר אדרת, מסמך בן 40 שנה שהתגלה בארכיון חושף את התוכנית שהגה שרון לסילוק אלף פלסטינים מבתיהם, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2020
- ^ חיים לוינסון, המדינה מבקשת להכשיר מאחז בשטח אש בו דרשה להרוס כפרים פלסטיניים, באתר הארץ, 1 ביוני 2014
- ^ חיים לוינסון, כל הרעות החולות של הכיבוש – דיווח משטח 918 בדרום הר חברון, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2013
- ^ 8.0 8.1 בג"ץ: אפשר לפנות מאות פלסטינים המתגוררים בשטח אש בדרום הר חברון, באתר ynet, 5 במאי 2022
- ^ הגר שיזף, שני פלסטינים נפצעו מירי בעימות עם מתנחלים בדרום הר חברון, 5 נפצעו מיידוי אבנים, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2021.
- ^ ישי רוזן-צבי, פסוקי האיליאדה נשמעים בג'יפ הצבאי המוביל לתחנת המשטרה בקרית ארבע, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2020
38324784הר חברון