רכב קרבי משוריין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רכב קרבי משורין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רכב קרבי משוריין של צה"לכיוון השעון): נגמ"ש מרכבה (נושא גייסות משוריין), דחפור די-9 משוריין (ציוד מכני הנדסי), משגר רקטות M-270 MLRS מנתץ (ארטילריה מתנייעת), מרכבה סימן 4מ (טנק).
טנק מרכבה סימן 3ד קס"ג – דוגמה לרכב קרבי משוריין

רכב קרבי משורייןראשי התיבות: רֶקֶ"ם) הוא רכב בעל מיגון ושריון לכלי רכב שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה. רק"מים נמצאות בשימוש כל חילות היבשה ומשמשים אותם כאמצעי לחימה, אמצעי מיגון וסיוע בלחימה וככלי לשינוע.

מאפיינים

נגמ"ש M-113. תובת הנגמ"ש שימשה בסיס למגוון רב של כלים, ובהם תותח נ"ט, אמבולנס ורק"ם חילוץ
תותח מתנייע PzH2000 תוצרת גרמניה

רכב משוריין הוא בדרך כלל רכב כבד בעל מעטה שריון ואמצעי מיגון המסוגל לספוג פגיעה מכלי נשק שונים, על פי סוג השריון, תוך שמירה על מערכותיו החיוניות ושלום הנוסעים בו. כלי רכב שלא יוצרו עם שריון ומיגון כזה הוסף להם מאוחר יותר (כגון אוטובוס, מכונית־שרד או רכב שטח) נקראים בעברית "רכב ממוגן".

דגמי הרכב המשוריין

סוגים נפוצים של רכב משוריין הם הטנק, התותח המתנייע, נושא הגייסות המשוריין, רכב ההנדסה הקרבית ומשחית טנקים. סוגים אלה מהווים בסיס למרבית כלי הרכב בעלי השימושים המשניים, כגון נגמ"ש לחימה, תותח נ"מ מתנייע, טנק חילוץ, נגמ"ש חימוש, נגמ"ש לוגיסטיקה, רכבי אספקה (דוגמת האלפ"א בצה"ל) וזחל"ם.

כלי נשק וחימוש

לרוב רכב קרבי משוריין נושא עליו גם כלי נשק בנוסף למיגון, בדרך כלל מקלעים, כדי לאפשר ללוחמים שבכלי להגיב לאש אויב ולהגן על עצמם. חיל הרגלים ופלסי חיל ההנדסה הם היחידים שגם פורקים מהכלים לטובת לחימה רגלית בשטח פתוח וחשוף ובשטח אורבני ובנוי. בכלי רק"ם מסוימים (כגון טנקים ותומ"תים) הנשק נועד בעיקר למטרות התקפיות וכולל חימוש כבד יותר בנוסף למקלעים. יש כלי רק"ם, כגון טנקי גישור, שאינם חמושים.

כלי נשק נפוצים על רק"ם:

  • מקלעים – לרוב בקליבר 7.62 מ"מ, מיועדים בעיקר להגנה עצמית ולעיתים לאש רתק התקפית.
  • מקלע מקביל / מקלע בשלט רחוק – לרוב מקלע כבד בקליבר 0.5 אינץ' הנשלט מתוך הכלי, ומטרתו התקפת מטרות אויב, סיוע באש כבדה ומדויקת לחי"ר ואש רתק כבדה.
  • מרגמה – מיועדת לסיוע קרבי וירי מגוון פצצות כגון רסס, מיסוך עשן ותאורה. מרגמת סיוע היא לרוב בקוטר 60 מ"מ, אך ישנם כלי רק"ם בהם המרגמה היא החימוש העיקרי, ואז קוטרה הוא 120 מ"מ ומעלה.
  • משגר טילי נ"ט – נגד טנקים וכלי רק"ם אחרים.
  • תותח אוטומטי בקליבר 20–40 מ"מ – החימוש העיקרי של נגמ"ש לחימה, מטרתו התקפית והוא יעיל נגד מגוון מטרות בהם חי"ר, מבנים וכלי רק"ם אחרים.
  • תותח טנק – החימוש העיקרי של הטנק, תותח מדויק וכבד בקליבר 75–125 מ"מ שייעודו העיקרי הוא השמדת כל מטרה יבשתית בשדה הקרב, ובפרט טנקים אחרים.
  • תותח הוביצר – החימוש העיקרי של התותח המתנייע (תומ"ת), משמש לירי ארטילרי.

תכנון וייצור של רכב משוריין

חלק מסוגי הרכב המשוריין מתוכננים באופן ייעודי לביצוע תפקיד מסוים, כגון טנקים, אך חלק גדול מנצלים תכנונים קיימים תוך ביצוע התאמות נדרשות. יש דוגמאות למשפחות של כלי רכב משוריינים, כל אחד עם תפקיד שונה, הבנויים על גבי תובה אחת וגרסאותיהם נבדלות זו מזו רק בסוג הצריח, החימוש והאמצעים שמותקנים על הכלי. ברוב מהמקרים מדובר בהסבות בדיעבד של טנקים ונגמ"שים תוך ניצול התובה הקיימת, אך בצבאות של מדינות עשירות ומתקדמות נפוץ יותר גם תכנון מראש של משפחת רק"ם המבוססות על אותה תובה ואותם מכלולים.

דוגמה למשפחה של כלי רק"ם היא הכלים המבוססים על טנק השרמן: טנק, תותח מתנייע, משגר רקטות, אמבולנס וטנק חילוץ, כאשר חלק מהכלים הם הסבות בדיעבד שלא היו חלק מהתכנון המקורי של הכלי. עוד דוגמה היא משפחת הכלים המבוססת על נגמ"ש ה־M-113 שכוללת לצד הנגמ"ש הבסיסי כלים ייעודיים כגון ה־M163 VADS, הצ'פארל ואלפ"א. נגמ"ש הסטרייקר האמריקני תוכנן מלכתחילה כמשפחה של כלים – החל מרכב סיור קל וכלה בתול"ר 105 מ"מ מתנייע המבוססים על אותו מרכב, דבר המקל מאוד על אחזקת צי כלי רכב כזה. מנגד, נגמ"ש האכזרית מבוסס על טנק T-55 שהצריח שלו באופן שלא היה קיים בתכנון המקורי ונעשה על מנת ליצור נגמ"ש כבד במהירות ובזול יחסית.

בצבאות גדולים ישנם מקרים הפוכים, בהם כל תפקיד ממולא על ידי רכב שתוכנן למשימה באופן ייעודי כולל תובה חדשה. העלות הגבוהה של תכנון ופיתוח רכב חדש גורמות לכך שמצב זה נדיר וקיים בעיקר בצבאות גדולים, בדרך כלל של מדינות בעלות אמצעים.

ממדים ותכונות

הרק"ם הוא לרוב כלי זחלי וכבד. בגלל משקל המיגון שעליו וגודלו משקלו מגיע לעשרות טונות. מבנה הרכב מקנה לו קשיחות רבה המאפשרת לנגח בעזרתו מבנים מסוימים וכלי רכב רגילים. לצד הרק"ם הכבד, ישנם גם כלים קלים יותר שמשקלם נע בין עשר לעשרים טונות. כלים אלה הם בדרך כלל בעלי גלגלים ומשמשים לסיור והתערבות מהירה. יתרונם הגדול על הרק"ם הכבד הוא תחזקה קלה יותר ויכולת להובילם באופן אווירי.

רוב הרק"מים מונעים על ידי מַזְקוֹ"ם (מערכת זחלים קפיצים ומרכובים) – מערכת הנעה שבה הגלגלים נעים על גבי רצועה עשויה חוליות מתכת המסתובבת מתחתיהם (ומכונה "זחל"). צורת הנעה זו מקנה אחיזה טובה יותר ומפזרת את משקלו של הרכב הכבד על פני שטח גדול, וכך מאפשרת תנועה גם בשטחים שרכב רגיל עשוי להתחפר ולהתקע בהם. המזקו"ם אינו סובל מתקרים. הנעה זחלית חשופה לבלאי גבוה בשל החיכוך בין חוליות השרשרת. אחזקת הזחל יקרה ומסובכת יותר מאשר אחזקת גלגלים.

מאפיינים הגנתיים

הסוואה והקטנת חתימות

ערך מורחב – הסוואה צבאית
נגמ"ש לחימה/משחית טנקים M901 עם סכמת הסוואה מנומרת.

המושג חתימה מתייחס לעוצמת האותות מסוג מסוים שהכלי מייצר ומאפשרים את גילויו וזיהויו כמו החזרת אור, יצירת רעש ופליטת חום. הנמכת חתימת עין מבוצעת על ידי צביעת הכלי כך שהניגודיות שלו ביחס לשטח תהיה נמוכה. כמעט כל כלי הרכב הצבאיים צבועים בצבעי הסוואה: בצה"ל – חאקי־זית, בצבאות אירופה – בסכמות מנומרות, בארצות מושלגות בלבן ואילו בארצות הברית בצהוב בהיר (צבע מדברי). כיום, עם התפתחות אמצעי ראיית הלילה, לסכמת הצביעה משקל משני במניעת התגלות הרכב. גם צורת הכלי משפיעה על החתימה, וכלים בעלי מבנה נמוך הם בעלי חתימת עין נמוכה יותר. עם התפתחות מערכות הראייה התרמיות (מערכות ראיית לילה ה"רואות" את החום שפולט הכלי) וטילי נ"ט מתבייתי תת־אדום הפכה גם הקטנת החתימה התרמית לבעלת חשיבות. נעשים ניסיונות בדרכים שונות להקטין את הטמפרטורה של הדופן החיצונית של הכלי.[1] הקטנת חתימת רעש יכולה להיעשות למשל על ידי פיתוח מנועים שקטים יותר. הקטנת חתימת מכ"ם שכיחה פחות בכלי רכב קרקעיים. גם פיזור עשן במטרה להסתיר את הכלי היא טכניקה להקטנת חתימת עין, אולם יעילותה משתנה מאוד בהתאם לנסיבות, והיא מנצלת אמצעים מתכלים כמו דלק או רימוני עשן.

לאחרונה נעשים גם ניסיונות להפיכת חפצים לבלתי נראים. רעיון זה נחשב עד לא מזמן כמדע בדיוני אך צבאות שונים עוסקים במחקר בתחום וייתכן כי בעתיד ניתן יהיה ליישם מערכות כאלה ברכב משוריין.[2]

מיגון פסיבי

ערכים מורחבים – שריון לכלי רכב, מיגון כלוב

הסוג השכיח והוותיק יותר של מיגון רכב משוריין הוא על ידי בניית דופן קשיחה ובעלת עובי גדול יחסית לכלי, כך שחימוש שנורה עליו לא יחדור אותו ויפגע באנשי הצוות. ההגדרה מקיפה צורות מיגון נוספות פרט לשריון.

דחפור D9R עם מיגון דור 4 של צה"ל. מיגון הדחפור כולל לוחות שריון על תא המפעיל והמערכות המכניות, חלונות מזכוכית משוריינת ומיגון "כלוב" כנגד רש"ק חלול.

המיגון הפסיבי כולל מספר סוגים: עטיפת הרכב בלוחות שריון עשויים פלדה או חומרים מרוכבים (כגון צ'ובהם או חומרים קרמים אחרים) שחוזקם הפיזי וגמישותם מאפשרים להם להדוף קליעים, רימונים, רסס, פיצוצים ואף נשק נ"ט (תלוי בסוג השריון). ניתן לשפר את רמת המיגון באמצעות שינוי הגאומטריה של השריון (כגון שריון משופע) או בנייתו ממספר שכבות של חומרים שונים (שריון מרוכב), לעיתים עם מרווחי אוויר ביניהן. קיימים סוגי שריון שנקראים באופן גנרי שריון מרוכב, העשויים מחומרים שהם קשים יותר מפלדה כגון סיבים קרמיים וחומרים מרוכבים. סוגי החומרים משתנים ממדינה למדינה ואופן ייצור לוחות השריון המתקדמים נחשב במרבית המדינות לסוד צבאי. במקרים בהם יש צורך לשמור על שדה ראייה עבור מפעילי הכלי בלי להפחית את רמת המיגון עושים שימוש בזכוכית משוריינת ליצירת חלונות.

קיימת גם תצורה של מיגון פסיבי המכונה "מיגון כלוב" (נקרא גם "מיגון סולמות" ו"מיגון סטטיסטי") שבה סדרת מוטות מתכת מוצבים בסמוך אחד לשני, אך לא בצמוד, במרחק מה מגוף הרכב המשוריין. המבנה שיוצרים מוטות המתכת מזכיר סולמות, או כלוב, ומכאן שמו של מיגון פסיבי זה. תצורת מיגון זו נועדה כנגד מטען חלול חד־שלבי הנפוץ בעיקר ברקטות נ"ט כגון לאו, RPG-7 ודומיהן. היא איננה יעילה כהגנה מפני טילי נ"ט טאנדם, פגיעת קליעים או רסיסים, ומשמשת כשכבת הגנה נוספת לשריון לוחות פסיבי. מטרתה להסב נזק מבני למטען החלול, שישבש את יעילותו, או לגרום לו להיזם במרחק גדול מדי מגוף הרכב המשוריין ובכך להקטין את יכולת חדירות השריון שלו. מיגון זה קיים היום על נגמ"שי הסטרייקר האמריקאים ורכבי הווריור הבריטים בעיראק ועל דחפור די-9 משוריין, הנגמחו"ן וטנק החילוץ M-88 בישראל.

קיימים גם אמצעי מיגון מאולתרים, כגון שקי חול, למשל בנגמ"שים כמו ה M-113 והסטרייקר. השקים מוצבים מעל המיגון המקורי של הכלי. השימוש בשקי חול הוא לרוב אלתור שמתבצע על ידי החיילים בשטח, שלא מרוצים מהביצועים של המיגון התקני שהותקן ברכב.[3] לעיתים משתמשים בשריון מאולתר המכונה "סנדוויץ'". שריון כזה כולל שני לוחות פלדה (בדרך כלל דקים) וביניהם חומר אחר – לרוב עץ, בטון או חול. שריון כזה הותקן בכלי הרכב שעלו לירושלים הנצורה בשיירות, בזמן מלחמת העצמאות.

מיגון ריאקטיבי

ערך מורחב – שריון ריאקטיבי
נגמ"ש לחימה (IFV) מדגם בראדלי עם מיגון ריאקטיבי. ניתן לראות בבירור את קסטות חומר הנפץ שהותקן בחזית הכלי, בצדדיו ואף על צריחו. חבילת מיגון זו היא מתוצרת חברת רפא"ל הישראלית.

מיגון ריאקטיבי הוא סוג שריון המגיב לפגיעת נשק בצורה המקטינה את הנזק לרכב עליו מותקן המיגון. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש מטען חלול. קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב ומתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו. טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום.

מיגון אקטיבי

מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" (מכ"ם ומשגר אמצעי יירוט) על מרכבה סימן 4מ, מבצע צוק איתן.
ערך מורחב – מערכת הגנה אקטיבית לטנקים

קיימים שני סוגים של מערכות הגנה אקטיביות עבור טנקים: מערכות הגנה "רכות" המשבשות את מערכות ההנחיה של טילים מונחים נגד טנקים, ומערכות הגנה "קשות" המיירטות את האיום במהלך מעופו לעבר הטנק.

פיתוחם של מערכות ההגנה האקטיביות ידע שיטות שונות ופיתוחים רבים. החל ממערכת הגנה שפותחו בסופם שנות ה־40 של המאה ה־20, זאת כי בתקופה זו איכות הפלדה הייתה נמוכה והמשמעות של שריון עמיד היא משקל רב ופגיעה ביכולת התנועה והעבירות, אחת משלוש היכולות העיקריות והחשובות בטנק. המערכות שפותחו בשנים היו "צמודות דופן", אלו היו מבוססת על רשתות המקיפות את הצריח ויירוט פיזי של האיום באמצעות מטעני רסס.

בעשורים האחרונים פותחו מספר מערכות מסוג זה, בשל האיום שנשקף מפני רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים: החל במערכת השטורה המורכבת משבשים ומיועדת לשיבוש מערכות ההנחיה של הטילים, עבור במערכת הארנה ליירוט פיזי וכלה במערכת מעיל רוח המבצעית, המשלבת שיבוש של מערכות ההנחיה (הגנה "רכה") ויירוט של האיום בעזרת כדוריות מתכת (מטען רסס; הגנה "קשה")

היסטוריה

טנק סימן 1 הבריטי. הרכב הקרבי המשוריין הראשון
זחל"ם M3 אמריקני שהיה בשימוש צה"ל
טנק־דחפור שרמן

בעקבות עליית כוח האש במלחמת העולם הראשונה, הבינו הצבאות המודרניים שבמגבלות הטכנולוגיות שריון אישי הוא חסר טעם. לעומת זאת, רכב משוריין היה רעיון שנשקל בחיוב מאחר שכלי רכב ממונע יכול לסחוב מעטה שריון עבה ועמיד יותר מאשר חייל רגלי פשוט. אף על פי שתותחים בעלי שריון ועגלות עץ שהגנו על רובאים הופיעו עוד במאה ה־19, ב־1916 הופיע הרכב הממונע המשוריין הראשון בשדה המערכה: היה זה הטנק הבריטי "סימן 1".

מאז החל מרוץ חימוש בין טנקים וכלי רכב משוריינים ורוב הצבאות המודרניים פיתחו חיל שריון המושתת על טנקים משוריינים ובעלי תותח כבד. מנגד, פותחו אמצעי נגד – כגון תותחי נ"ט, רקטות נ"ט וטילי נ"ט – כדי לחדור את השריון של הטנקים.

בזמן מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה נוספו לארסנל גם נושאי גייסות משוריינים (הנגמ"ש הראשון פותח במלחמת העולם הראשונה אך לא היה נפוץ בה), כלי הנדסה משוריינים ורכבי תמיכת־קרב בעלי שריון להגן על הלוחמים, המכונאים ותומכי־הלחימה שבתוכו. מובילי הגייסות והמשוריינים (שלא היו טנקים) הראשונים היו הזחל"מים,[4] רכב משוריין עם הנעה שמשלבת בין רכב אופני (גלגלים מקדימה) לרכב זחלי (מזקו"ם מאחורה). רוב דגמי הזחל"ם אופיינו בשריון עבה בדפנות הרכב אך בתא לחימה פתוח, ללא גג.

גרסאות רבות של דגמי הזחל"ם ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה כדוגמת זחל"ם ה-M3 נרכשו החל משנת 1948 בכל העולם על ידי צבא ההגנה לישראל, והובאו לישראל. הזחל"מים בישראל הופעלו כבר במלחמת העצמאות, והפכו לכלי לחימה עיקריים לשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל. הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל שולבו בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו גם כבסיס למרגמות 81 מ"מ, כנושאי תותח 75 מ"מ, כנושאי תותחי נ"מ 20 מ"מ, כרכב לשיגור טילי נ"ט SS-10, כרכב פיקוד משוריין, וכרכב חילוץ וסיוע הנדסי. הזחל"מים שירתו בצה"ל ככלי לחימה עיקריים עד לאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20, כאשר לקראת סוף המאה, שימשו בעיקר כרכבי סיור בט"ש. יתרונו הגדול של הזחל"מ הייתה השילוב בין אופי נהיגה ויציבות בדרכים כשל משאית קלה, עם יכולת עבירות משופרת ללא כל הכנות מיוחדות. הזחל"מ היה ניתן לתפעול בביטחון ולאחר הכשרה קצרה, על ידי כל מי שהורשה לנהוג במשאית. עדות לשימוש של צה"ל במשוריינים כבר במלחמת העצמאות בשנת 1948 ניתן למצוא לאורך כביש תל אביב־ירושלים, באזור שער הגיא, שם פזורים שרידים של משוריינים שנפגעו בקרבות שיירות ההספקה לירושלים במהלך המלחמה.

בשנות ה־50 של המאה ה־20 כבר תוכננו שתי משפחות נגמ"שים ששינו את ההיסטוריה של הרק"ם: ה־M-113 האמריקני וה־BMP הסובייטי. במקביל, פותחו שריוניות (נגמ"שים אופניים) עבור שדות הקרב של אירופה, המקום בו שיערו אז שתתקיים עיקר לוחמת היבשה של עימות בין־גושי עתידי. שתי משפחות אלה של נגמ"שים הפכו לנגמ"שים הנפוצים בעולם. כל אחת מהן כללה עשרות ואריאנטים, דגמים, גרסאות ושיפורים. כלים אלה נמצאים גם היום בשירות צבאות שונים ברחבי העולם (כולל צבא ארצות הברית, צה"ל ועוד) אך נחשבים למיושנים ופגיעים.

בשנות ה־70 של המאה ה־20 פותחו תומ"תים ממוגנים, רכבי חילוץ והנדסה המבוססים על טנקים, טנקי גישור, טנקי־דחפור ועוד. בשנים אלה הופיעו בשדה הקרב רקטות נ"ט וטילי נ"ט, שהיוו איום מסוכן על כוחות השריון ונתנו לחיל הרגלים יכולת רחבה ומסוכנת להשמיד רק"מים ומטרות משוריינת. יעילותם של רקטות וטילי הנ"ט נגד חיל השריון הודגמה במלחמת יום הכיפורים, והללו מהווים עד היום איום רציני שמתכנני ומפעילי רק"ם חייבים להתמודד עמו. בעוד שטילי הנ"ט השתכללו והפכו לנשק מונחה יקר, המתמחה בחדירת שריון כבד של טנקי מערכה, רקטות הנ"ט – ובייחוד RPG-7 – זכו לתפוצה המונית והקנו לכל לוחם את היכולת לפגוע ולהשמיד מטרות משוריינות, אחרי אימון מועט בלבד.

בתגובה לכך, החלו שוב פיתוחים בשריון ובאמצעי המיגון, ביניהם: "בלטנים", תמרוני התחמקות, ניסויים בחומרים שונים ולא רק בפלדה (החל מאורניום מדולדל וכלה בכובהאם), תוספות שריון בנקודות תורפה ומיגון ריאקטיבי.

בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20 התרחש עוד גל של פיתוחי רק"מים, ובהן פותחו נגמ"שים הכבדים (דוגמת האכזרית), נגמ"שי לחימה (IFV), תומ"תים ממוגנים ומשופרים, כלי צמ"ה משוריינים (שכלול של דחפורים ממוגנים, שהופעלו כבר במלחמת העולם השנייה), טנקים מתקדמים ועוד. בתקופה זו החלו בהכנסת מערכות אלקטרוניות מתקדמות לרק"ם, בייחוד לטנקים, ביניהן מערכות בקרת ירי מתקדמות, שליטה, בקרה, קשר ופיקוד, שבשים למיניהם ואמצעי ראיית לילה מתקדמים.

במאה ה־21 הבשילה טכנולוגיית המיגון האקטיבי בו מערכות טכנולוגיות מורכבות ומתוחכמות מגינות על הכלי על ידי מניעת הפגיעה של האיום, בין בהחטאה (בשל שיבוש מערכת ההנחיה) ובין בהשמדה פיזית של האיום לפני שיפגע בכלי. נכון ל־2017, מערכת ההגנה האקטיבית (הקשה) המבצעית היחידה לכלי רק"ם היא "מעיל רוח" הישראלית, המותקנת על טנקי המרכבה סימן 4מ ונגמ"שי נמ"ר ונמ"ר הנדסי.

סוגי רק"ם

טנק T-34 סובייטי
תותח מתנייע "רוכב" M-109
טנק חילוץ M88

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39006659רכב קרבי משוריין