חסקה
חַסַקֶה או חֲסָקָה היא כלי שיט חלול, עשוי עץ או פיברגלס, ללא סיפון וללא מעקה או מפרש. הכלי משמש מצילים בארץ ישראל לפחות מתחילת שנות ה־30.[1]
לפי דוריאן פסקוביץ, שהיה הראשון שהביא גלשנים לישראל, הייתה החסקה במקורה כלי שיט שטוח ששימש את הדייגים הערביים.[2] מקור אפשרי אחר לכלי, הדומה לגלשן, הוא כי הוא נבנה כווריאציה על הגלשן החלול שהמציא תום בלייק בשנת 1926.
בשנות השלושים, שלמה אלחסוף, מציל חירש, שהיה גם נגר בהכשרתו, החליט בהשראת חברו דויד ארליך לבנות סירה שתתאים לצורכי המצילים. בניסיון הראשון, שהושפע מסירות דיג ערביות שטוחות, בנה ע״פ שרטוט של ארליך, סירה עם חרטום וירכתיים. כדי לחזור לחוף היה צורך לסובב את הסירה במים. בניסיונות הבאים בנה סירה עם חרטום בשני הצדדים, כך שהמציל יכול היה לסובב את גופו ולחתור לצד השני במהירות. אלחסוף וארליך קבעו את מידות הסירה: 4.75 מטר אורך, 1.25 מטר רוחב במרכז, וגובהה באמצעיתה 25 ס"מ. בחסקה חותרים עם משוט שאורכו 3.45 מטר, עובי המוט 38 מ"מ, רוחב הכף 18–20 ס"מ ואורך הכף 25 ס"מ. הסירה, העשויה עץ ודיקט, הפכה במהרה ללהיט בקרב מצילים בחופי הארץ. ברבות השנים בנו את החסקה מפיברגלס, אבל המידות של אלחסוף וארליך תקפות עד היום.
בשנת 1950 שמואל צייטלין ערך מסע ימי, ביחד עם שמאי קנצנופולסקי, בחסקה מתל אביב לחיפה.[3].
בינואר 1973, במבצע משותף למחלקת כושר קרבי בצה"ל ולחיל הים, הפליג איתמר לויטין, אדריכל מתל אביב ואיש מילואים של מחלקת כושר קרבי, מאילת לשארם א־שייח' על גבי חסקה. המסע, שאורכו כ־250 קילומטרים וארך 5 ימים, תועד בכתבה פרי עטו של לויטין בשבועון צה"ל במחנה בפברואר 1973. ככל הידוע, זהו המרחק הגדול ביותר שנחצה בחסקה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: חסקה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חסקה |
- חסקה, באתר גלובס
- עד ראיה, ה"צי" העברי הראשון, מעריב, 4 ביולי 1948
הערות שוליים
- ^ סרט מ־1936 המתעד שימוש רווח בחסקה נמצא כאן: http://switch3.castup.net/cunet/gm.asp?ai=148&ar=20041215-19
- ^ http://www.topsea.co.il/history.htm. לפי המילון הערבי־עברי של איילון־שנער [1], אחד הפירושים של המילה حسكة הוא "מין סירת תחרות קלה".
- ^ ראו: ג. ישראל, "עשרים שעות בלב-ים על סירה קטנטונת", 'על המשמר, 9 במאי 1950 וגם: יצאו לדרך בחורים, באתר ארכיון הפועל
35341294חסקה