מבנה הטנק

מבנה טנק מודרני (מבוסס על טנק מרכבה סימן 4מ).

מבנה טנק קלאסי (מבוסס על טנק שוט קל).

הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח טנק.

• בתובה (תֻּבָּה; אולי מן תיבה) מותקנת מערכת ההנעה של הטנק הכוללת חטיבת כוח - המנוע והממסרת, מזקו"ם, מכלי דלק ותא הנהג. בתובה אפשר גם לשאת תחמושת וציוד נוסף. המַזְקוֹ"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) הוא כינוי למכלול המניע של הטנק הכולל זחלים, מַרכּוֹבים (בוגים) וקפיצים (בולמי זעזועים). התובה ממוגנת בדרך כלל במעטפת שריון כבדה.
• הצריח הוא החלק הפעיל של הטנק המשמש ללחימה ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח נמצאים המפקד, התותחן והטען (בטנקים עם מערכת טעינה אוטומטית: מפקד ותותחן בלבד). בצריח נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.
• התותח הוא מערכת הנשק העיקרית של הטנק. התותח מותקן על גבי צירים המאפשרים תנועה במישור האנכי כשאת התנועה במישור האופקי מבצע הצריח.

ניידוּת

מזקו"ם של טנק T-55 רוסי

טנק גישור אמריקני M60 AVLB המבוסס על טנק M60A1.

רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם שנקרא בעגה הצבאית גם "זחלים" או "שרשראות", ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). הזחלים יכולים לעלות על פני מכשולים גבוהים ואף לרמוס אותם, מה שמאפשר לטנק לחצות מישור כמעט בכל תנאי. חסרונו של המזקו"ם הוא תחזוקה יקרה ומורכבת ונטייה להתגברות העומס על המערכת בנסיעות ארוכות, שיכולה ליצור קלקולים מכניים. אחת התקלות הידועות בכל הנוגע לזחלים הן "פריסת זחל": מצב בו חוליות הזחלים ניתקות והזחל משתחרר ממקומו. מכיוון שזוהי תקלה נפוצה צוות הטנק מוכשר לתקנה בתנאי קרב.

את המזקו"ם מניעה חטיבת הכוח, שמספקת אנרגיה וחשמל גם לשאר המערכות בטנק. הטנקים הראשונים השתמשו במנועים על בסיס בנזין, ובהמשך הגיעו מנועי הדיזל. ברוב הטנקים כיום המנוע הוא מנוע דיזל בעל יתרונות באמינות ויעילות. הדלק שלו - סולר - אינו ניצת בקלות וכך גוברת שרידותו של הטנק. למרות זאת, ישנם גם טנקים מודרניים בעלי מנוע העובד על מספר חומרי דלק, כולל בנזין, שמן ועוד. ישנם גם טנקים המצוידים במנועי טורבינת גז, דוגמת האברהמס וטנק T-80.

כדי להתגבר על מכשולים קשים יותר כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים (בזנ"ט) - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים, טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים. על הטנקים עצמם ניתן להתקין מגובים, בעיקר מגוב מסוג "נוכרי" הכולל 2 גלגלים גדולים שחורשים את הקרקע לפני זחלי הטנק וכך מפנים לו את הדרך ממוקשים.

השריון ואמצעי ההגנה

ערך מורחב – רכב קרבי משוריין

טנק T-34 עם שריון משופע

מגח 6, עם מעיל שריון ריאקטיבי "בלייזר"

החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את ה-T-34 מצא פתרון חלקי. הרוסים התקינו את השריון בשיפוע, כך שלוח שריון באותו העובי מספק יותר הגנה.

שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. חומרים שונים שהוספו לשריון הפלדה כגון סגסוגות חזקות במיוחד וחומרים קרמיים העניקו הגנה טובה יותר. גם פיתוח חומרים מרוכבים שהראשון בהם נקרא שריון כובהאם הובילו ליחס הגנה/משקל טוב בהרבה משריון פלדה רגיל. לשריון המרוכב יש תת-סוגים רבים (כל מדינה פיתחה ושמרה בסוד על שיטת המיגון משלה), והוא מורכב מחומרים, תצורות והרכבים שונים. פיתוח נוסף הוא השריון הריאקטיבי, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל ונועד למנוע חדירה של ראשי נפץ הידועים בשם "מטען חלול". השריון הריאקטיבי מכיל מטען קטן, שמתפוצץ עם פגיעת ראש נפץ ומפנה את זרם הגזים והרסיסים מהטנק והלאה, וכך מונע חדירתם לתוך טנק.

בנוסף לשריון נוספו בשנים האחרונות לחלק מהטנקים מערכות שונות להטעיית טילים מונחים. מערכות אלה ידועות כמיגון אקטיבי רך (Soft kill). הן כוללות גלאים שמאתרים טיל נגד טנקים, אם שוגר, אמצעים שונים המשבשים את הנחיית הטיל (מדוכות עשן המופעלות אוטומאטית, שליחת אותות אלקטרוניים או אופטיים מטעים וכיוצא באלו). בנוסף פותחו מערכות של מיגון אקטיבי קשה (Hard kill) הכוללות מתקן המשגר באופן אוטומטי מטענים לעבר האיום ומשמיד אותו. מערכות ה-hard kill שקיימות היום בשוק הן ה-ARENA הרוסית ומערכת "מעיל רוח" הישראלית. בטנקי המרכבה, הושם דגש תכנוני על שרידות הצוות והפיכת אלמנטים שונים בטנק, כגון תאי זיווד, מכלי דלק ותא חטיבת הכח (מנוע וממסרות), לשכבת מיגון אפקטיבית נוספת שתשמש כאמצעי הגנה אחרון למקרה שכל אמצעי המיגון הייעודיים נחדרו.

אמצעי הגנה נוסף שהטנק עושה בו שימוש הוא פיזור עשן - שיטה הנקראת 'מיסוך עשן'. פיזור עשן סמיך בקרבתו של הטנק מסתירה אותו ומונעת ירי מדויק והנחיית נשק מונחה לעברו. פיזור העשן מתבצע בשתי דרכים: הראשונה, על ידי טפטוף סולר על צינור הפליטה הלוהט של הטנק. הסולר מתאבך באדים לבנים ואטומים ומסתיר את הטנק. השנייה, על ידי ירי פצצות עשן ממדוכות מיוחדות המותקנות על תובת הטנק או הצריח. פצצות העשן מתפוצצות באוויר בקרבת הטנק ויוצרות עננת עשן סמיך המסתירה את הטנק.

אחת מנקודות התורפה של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן יחידת שריון צריכה ליווי צמוד של נ"מ, אם יש ביכולתו של האויב לסכן אותה בהתקפות אוויר. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. לכן, בעשור הראשון של המאה ה-21 עובה השריון העילי בטנקים רבים ובהם טנק המרכבה סימן 4.

נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.

החימוש

הנשק

טנק מרכבה סימן 3 חמוש בתותח 120 מ"מ, מקלע כבד M2, מקלע מקביל מאג 7.62 מ"מ, מאג מפקד ומרגמה 60 מ"מ פנימית.

הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב-360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. כיום לטנקים יש צריח אחד בעל יכולת צידוד של 360 מעלות ובו תותח ראשי (Main Gun) אחד ומקלע מקביל (Coaxial Gun).

• התותח הראשי הוא חימושו העיקרי של הטנק ומטרתו העיקרית היא השמדת רק"מ של האויב, אך יש גם תחמושות נגד חי"ר ומטרות אחרות. התותח יורה תחמושת כבדה (פגזים) לטווח של מספר קילומטרים. סוג התחמושת משתנה בהתאם לסוג המטרה. קוטר התותחים עלה עם השנים, וכיום טנקים מודרניים חמושים בתותח ראשי כבד (הקליברים הנפוצים הם 105 מ"מ, 120 מ"מ ו-125 מ"מ). התותחים נחלקים לחלקי-קנה (חלק-קדח smoothbore) וחרוקי-קנה (rifled). בסוג השני נעשה שימוש בקנה בסלילים המוסיפים לדיוק ולטווח. התותחים חרוקי-הקנה נשחקים מהר יותר ויעילותם בשילוב עם תחמושת מודרנית נמוכה יותר. לכן רב הטנקים כיום מצוידים בתותח חלק קנה ורק הטנקים הבריטיים חמושים בתותחים חרוקי קנה. חלק מתותחי הטנקים, בעיקר אלו של מדינות הגוש הסובייטי וגרורותיו, מסוגלים לירות טילי נ"ט.
• המקלע המקביל נמצא לצד התותח ומשמש לירי על חי"ר (כגון חוליות נ"ט או מחבלים) ורכב קל. קוטר המקלע המקביל הוא בדרך כלל 7.62 מ"מ או 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). בנוסף לתפקידו במלחמה, משמש המקלע המקביל לאימונים והדמיית אש תותחים. בטנקים מודרניים, המקלע המקביל מופעל מתוך הצריח, מבלי שהצוות המפעיל יצטרך לחשוף עצמו לאש. את המקלע המקביל מפעילים התותחן או הטען, תלוי במתאר.
• מקלעים נוספים הנמצאים בחלק מהטנקים הם מקלע המפקד ומקלע הטען. מקלעים אלה מותקנים על חצובות מחוץ למדפי המפקד והטען ומשמשים לירי על חי"ר מטווח קרוב. בעבר היו טנקים מצוידים במקלע תובה, שהותקן בחזית הטנק ליד הנהג והופעלו על ידי איש צוות חמישי. בימינו אין כמעט שימוש במקלעי תובה.
• מדוכות עשן: מדוכות עשן הן למעשה משגרים לפצצות עשן קטנות. המדוכות משמשות בעיקר למיסוך מיידי של הטנק כנגד איומים. מכיוון שהפצצות מכילות זרחן לבן, הגורם לכוויות במגע עם העור, יש להן שימוש משני לפגיעה בחי"ר בטווחים קצרים.
• חימוש נוסף: בנוסף לסוגי החימוש שצוינו קודם לכן, ישנם טנקים המצוידים בכלי נשק אחרים. כלי נשק אלה כוללים מרגמות, משגרי רימונים לטווח קצר, משגרי טילי נ"ט (בנפרד מהתותח), אמצעי סינוור, ועוד.

צוות הטנק חמוש בדרך כלל ברובים מקוצרים, אקדחים ורימונים.

הטיווח ובקרת האש

עמדת התותחן בטנק לקלרק

אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ובקרת אש. אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון אלי קרב בקרב על הסום ועד היום.

במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. אף על פי כן, מכיוון שירי הטנקים כוון לטווח של כמה עשרות מטרים בלבד, קל היה יחסית לפגוע במטרה. ירי בתנועה גם הוא לא היה נושא חשוב שכן הטנקים נעו באיטיות רבה שלא הקשתה על התותחן. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש.

כדי לסייע בזיהוי הטווח שבו נמצאת המטרה ועל ידי כך לאפשר את קביעת זווית ההגבהה הנדרשת לתותח, סומנו בכוונות הטנקים סימנים לטווחים מסוימים. לפי השוואת סימונים אלו לגודל המטרה, כפי שנראתה בכוונת, ידע התותחן את הטווח המשוער. את זוויות הירי ידעו התותחנים בעל פה. טווחי הלחימה לא היו גדולים מאוד, כך שלא נדרשה הגבהה רבה. התותחן היה "שם" את המטרה בכוונת, מגביה את התותח לפי הטווח המשוער, ויורה. במקרה של החטאה, היה מפקד הטנק מורה לתותחן לבצע תיקון, וכך עד השמדת המטרה. במהלך המלחמה החלו להופיע אמצעי ייצוב לתותח, בעיקר הגירוסקופ, שאיפשרו ירי מדויק יחסית גם בתנועה. למרות פיתוחים אלו היה אחוז הפגיעה במטרה נמוך יחסית.

לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד-טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. השימוש בכלי זה החל בשנות ה-50 של המאה ה-20. מד הטווח האופטי הורכב משתי עדשות בשני צידי חזית הצריח, שתמונתן רוכזה לעינית אחת. בעזרת מנגנון מכני היה התותחן מפנה את שתי העדשות למטרה, וכאשר הן היו מתמזגות נמדד הטווח אוטומטית בטריאנגולציה. הטווח נשלח אוטומטית למחשב בליסטי, ומנגנון מכני היה מעלה או מוריד את זווית התותח כנדרש (על פי הטווח וסוג הפגז). לתותחן נותר לכוון את צלב הכוונת אל המטרה ולירות. כשהטנק במדרון או כשהמטרה בתנועה, היה נדרש מהתותחן לבצע תיקון ידני קל. אמצעים אלה אפשרו פגיעה כבר בפגז הראשון או השני, דבר שהיווה שינוי מהפכני.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הופיע מד טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על-פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן. מד טווח לייזר החליף את המד האופטי ושולב עם מחשבים בליסטיים. בשימוש במחשבים בליסטיים עדיין יש צורך בתיקון ידני אחרי החטאה (שכן חזרה על כל התהליך מחדש אינה פרקטית). בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים, שמחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח. המערכות המתוחכמות יותר הן מערכות לומדות, כלומר המחשב לומד מכל פגיעה או החטאה ויוצר לעצמו סטטיסטיקה לקביעת מסלולי ירי בעתיד. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין היריה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעיתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.

מחשבי הירי המודרניים מתחשבים לא רק בסוג הפגז ובטווח אליו הוא נורה, אלא מאפשרים גם התאמות שונות המתחשבות בתנאי מזג האוויר, שיפוע הטנק, וגורמים נוספים. ברוב מחשבי הירי מבצעים תיקון לזווית הירי גם לירי במקלע המקביל, דבר המאפשר לתותחן לבצע ירי מדויק במקלע המקביל.

מערכות בקרת אש מודרניות, כמו ברק זוהר (ב"ז) הישראלית, מאפשרות נעילת תותח על המטרה תוך כדי תנועת הטנק, עקיבה אחר המטרה ואף פגיעה במסוקים מנמיכי טוס.

התחמושת

תחמושת טנק בצה"ל. בשורה הרחוקה מימין לשמאל: כדורי 105 מילימטר: תרמיל ריק, ח"ש-חץ, נפיץ פלסטי ('מעיך'), APAM-MP-T ('רקפת'), כדורי 120 מילימטר: כרכוב ותחל שנותרו לאחר ירי, פגז חלול, חודרן קינטי (ה'מוט' הכסוף) ופגז חודרן קינטי (החודרן עצמו עם המנעלים); בשורה הקרובה, מימין לשמאל: פצצות מרגמה 60 מילימטר, פצצות עשן הנורות על ידי מדוכות הטנק, רימון יד (אינרטי, באפור) ושרשור כדורי מאג

תחמושת התותח של הטנק מגיעה בתצורת 'כדור' שבה הפגז אחוד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף (לרוב גרגרי אבק שרפה) ותחל (מנגנון הפיקה ואמצעי המגביר את בעירת הפיקה כדי להתחיל את בעירת חומר הנפץ ההודף). התרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף בנוי ממתכת כדוגמת פליז אך בפגזים מודרניים הולך ורווח השימוש בתרמילים העשויים מחומר מתכלה, הנשרף בזמן הירי וחוסך את הצורך להתמודד עם פינויו מהטנק לאחר שהפגז נורה.

הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:

• פגז נפיץ פלסטי (HESH/HEP): מיועד לשימוש כנגד מטרות רכות (חי"ר, מבנים, רק"מ קל). במקור נועד פגז נפיץ פלסטי כנגד טנקים, הפגז נועד "להימעך" על שריון הטנק ולהתפוצץ. הפיצוץ לא אמור לחדור את שריון הטנק, אלא להעיף חלקי מיגון פנימיים על אנשי צוות הטנק. כיום - עם ההתקדמות בטכנולוגיית המיגון - פגז נפיץ פלסטי כבר אינו יעיל כנגד טנקים, ומשמש בעיקר כחימוש נגד אדם. בעל אפקט השמדה בעקרון דומה לרימון יד (אך כמובן בעל עוצמה רבה בהרבה).
• פלאשט: פגז נגד אדם המכה בחיל הרגלים באמצעות מטר של אלפי חיצים קטנים וחדים.
• חלול (HEAT): פגז "ליינר" נגד טנקים שחודר את שריון הטנק באמצעות זרם של נחושת המותכת באלפי מעלות. הרש"ק החלול נפוץ גם בקרב רקטות נ"ט וטילים נגד טנקים.
• חודרן קינטי (ח"ש-מנעל או ח"ש-חץ, KEP או APFSDS): פגז ח"ש (חודר שריון) הוא למעשה חץ מתכת חזק במיוחד שחודר שריון באמצעות האנרגיה הקינטית האדירה שהוא צובר. פגזי הח"ש עשויים ממתכות קשות - טונגסטן בדורות המוקדמים ואורניום מדולל בסוגים המודרניים ביותר. משקלם הגדול של החומרים המרכיבים את הפגז הוביל ליצירת פגז בעל קוטר קטן יחסית לתותח עם מנעלים המשלימים את קוטר הפגז לקוטר התותח. המנעלים מתנתקים מהפגז לאחר יציאתו מהתותח.
• APAM-MP-T: ראשי תיבות של Anti-Personnel Anti-Material Multi-Purpose, זהו פגז רב-תכליתי נגד אדם, חי"ר מחופר או מבוצר, מסוקים ונגד מטרות רכות וחצי-קשות (מבנים, רק"מ קל וכו'). קיים בישראל בדגמי רקפת 105 מ"מ וכלנית 120 מ"מ מתוצרת תע"ש.

בנוסף נושא הטנק תחמושת למקלעים, רימוני רסס ורימוני עשן, תחמושת למדוכות עשן ותחמושת מגוונת למרגמה אם קיימת כזו.

האופטיקה

חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:

• פריסקופ - מאפשר תצפית מתוך הטנק החוצה מבלי לחשוף את אנשי הצוות לפגיעה. תצפית זו נועדה לצורך הכוונת הטנק וזיהוי של אויב בולט. התצפית באמצעי זה מוגבלת ביותר מבחינת יכולת ההבחנה בפרטים, אף על פי ששדה הראייה רחב יחסית.
• טלסקופ מאפשר תצפית מדויקת יותר לזיהוי פרטים. החיסרון של מערכת כזו הוא שדה ראייה צר ביותר.
• אמצעי ראיית לילה מאפשרים ראייה בחושך. בטנקים מודרניים (אם כי ראשית ההתפתחות של הנושא הייתה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה בטנקים גרמניים) מותקנות מערכות מסוגים שונים המאפשרות ראייה גם בחושך.

אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק. צה"ל יוצא דופן בכך שבמצבים מסוימים כוללת תורת הלחימה שלו תצפית מחוץ לטנק.

התקשורת

הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צויד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צוידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות. יש לציין ששימוש בדגלים וסימני ידיים עדיין קיים, כאמצעי גיבוי, ובעיקר על מנת למנוע עומס על רשתות הקשר.

השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה-21) הוא הכנסת מערכת ניהול קרב דיגיטלית המאפשרת בנוסף לתקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח גם קבלת תמונת קרב כוללת ושיתוף מידע עם כוחות אחרים לרבות כלי טיס, רק"מ וחי"ר. מערכות אלה מציגות מידע שונה כגון מפות, מיקומי כוחות ומטרות, ומצב טכני ולוגיסטי של הכח. ישראל, ארצות הברית ובריטניה מובילות בתחום זה בעולם. בישראל קיימת מערכת מענ"ק דיגיטלית המשתלבת במיזם צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי) של זרוע היבשה. המערכת מותקנת ומבצעית בטנקי מרכבה סימן 4, נגמ"שי הנמ"ר ומותקנת בהדרגה בדורות קודמים של המרכבה.

הצוות

הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (טנקיסטים או שריונרים), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה.

מקצועות מקובלים:

• מפקד טנק (מט"ק) - מפקד צוות הטנק, אחראי בדרך כלל על בחירת עמדות, בחירת מטרות וסוגי תחמושת, ותיאום פעולות הטנק עם שאר הכוחות.
• נהג - אחראי על ניהוג הטנק.
• תותחן - אחראי על ירי בתותח ובמקלע מקביל.
• טען - אחראי על טעינת כדורי הטנק לתותח ומערכות נשק נוספות (בעיקר המקלעים). לרוב תפקיד הקשר מופקד בידיו.
• קשר - אחראי על הקשר בטנק.
• מקלען - אחראי על תפעול מקלעים משניים. תפקיד זה היה קיים בטנקים עם מקלעי תובה.
• מכונאי (בעיקר בצבא האדום) - אחראי על תחזוקת ותיקון הטנק.

בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, וזאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים.

ראו גם

• מערכת הגנה אקטיבית לטנקים

קישורים חיצוניים

• סקירה על מערכות בקרת אש בטנק, פורום צבא וביטחון, פרש
• אבשלום קור, מתיבת נח אל תובת הטנק, בתוכנית באופן מילולי בגלי צה"ל, 18 באוקטובר 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33463287מבנה הטנק