נגמ"ש לחימה
נגמ"ש לחימה (באנגלית: Infantry fighting vehicle, בראשי תיבות: IFV, תרגום: רכב לחימת חי"ר, שם פחות נפוץ: mechanized infantry combat vehicle או MICV) הוא רכב קרבי משוריין המשמש לנשיאת חיילים אל שדה הקרב ותמיכה בהם וחיפוי באמצעות אש, תוך לחימה כחיל רגלים ממוכן. נגמ"ש הלחימה כולל חימוש כבד יותר מאשר נגמ"ש רגיל, לרוב תותח אוטומטי אך גם טילי נ"ט ומקלעים.
רקע והיסטוריה
נגמ"שי לחימה התפתחו מהנגמ"שים (ראשי תיבות של נושא גייסות משוריין או נוֹשֵׂאת גְּיָסוֹת מְשֻׁרְיֶנֶת) - כלי רכב משוריינים שנועדו לשאת חיילים אל תוך שדה הקרב תוך מתן הגנה מאש קלה ורסיסים. הנגמ"שים חומשו בדרך כלל במקלעים על מנת לאפשר לכלי להגן על עצמו ולהשיב אש. בהמשך נוספו כלי נשק וחימוש נוספים לכלי, בדרך כלל על חשבון מספר החיילים שיכל הכלי לשאת, ואלה איפשרו תמיכה, סיוע וחיפוי באש כבדה יותר בזמן תקיפה. כלי רכב אלו התפתחו לנגמ"שי לחימה.
נגמ"ש לחימה נבדל מנגמ"ש בכך שהוא נושא חימוש כבד יותר (כגון תותח קל או טילים), מקלעים נוספים ופתחי ירי. לכלי הרכב יש לרוב שריון כבד יותר ופחות מקום בבטן הכלי לחיילים.
נגמ"שי לחימה חמושים בדרך כלל בתותח אוטומטי בקליברים של 20 עד 40 מ"מ, מקלעים בינוניים (כגון מאג 7.62 מ"מ) ולעיתים אף בטילי נ"ט. הם לעיתים חמושים גם במרגמות, מטולי רימונים ומדוכות עשן. רוב נגמ"שי הלחימה הם זחליים אך יש גם נגמ"שי לחימה אופניים (הנעים על גבי גלגלים עטויי צמיגים). נגמ"ש לחימה בדרך כלל ממוגן וחמוש יותר מנגמ"ש אך פחות ממוגן וחמוש מטנק מערכה.
אחד מראשוני נגמ"שי הלחימה היה ה-Schützenpanzer Lang HS.30 הגרמני (בקיצור: Schützenpanzer 12-3 או SPz 12-3) ששירת בצבא גרמניה (Bundeswehr) מ-1958 עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. ה-SPz 12-3 היה חמוש בצריח ועליו תותח אוטומטי בקליבר 20 מ"מ ונשא 5 לוחמים.
מעצמות המערב הופתעו כאשר ברית המועצות הציגה במצעד צבאי את ה-BMP-1, נגמ"ש הלחימה הראשון שתוכנן מראש למטרה זו. ה-BMP-1 היה בעל פרופיל נמוך וחומש בתותח חלק-קדח 73 מ"מ וטיל נ"ט מדגם סאגר. שריונו המשופע סיפק הגנה מלאה מפני ה-M2 בראונינג (מקלע כבד בקליבר 0.5 אינץ' הנפוץ במדינות ברית נאט"ו) והגנה חלקית מפני תותח אורליקון 20 מ"מ, בקשת של 60 מעלות. הנשק שנשא עליו היווה איום לרק"מים של נאט"ו ואף לטנקי מערכה כבדים בתקופתו. ברם, הכלי היה פגיע למוקשים ונשק נ"ט. ה-BMP-1 הוחלף מאוחר יותר בדגמים מתקדמים יותר: BMP-2 ו-BMP-3, בעלי מיגון משופר וכוח אש חזק יותר.
מאז, כמעט כל המעצמות פיתחו או אימצו נגמ"שי לחימה. אלה כוללים את המארדר והפומה מגרמניה, ה-LAV III מקנדה, הווריור מבריטניה, הבראדלי מארצות הברית, ה-ASCOD מספרד, הדארדו מאיטליה, הראטל מדרום אפריקה, ה-AMX-10P מצרפת, ה-CV-90 משוודיה, ה-K-21 מקוריאה הדרומית ועוד.
נגמ"שי לחימה בישראל
בישראל צוידו נגמ"שי ה-M-113 בחימוש נוסף כגון מקלעים כבדים, מרגמות ואף טילי TOW "עורב". ברם, מיגונם הקל יחסית ופגיעותם מנעו מהם לשמש כנגמ"ש לחימה קלאסי. ה"חובט" וה"מחבט" (M-163) היו במקור תותחי נ"מ על בסיס תובת M-113 החמושה בתותח אוטומטי M61 וולקן 20 מ"מ, אך שימשו כנגמ"ש לחימה במבצע שלום הגליל עקב התותח שלהם שייצר כוח אש רב בזוויות שונות (כולל בזוויות גבוהות) - שאיפשר לנקות גגות ובתים מצלפים וחמושים. בהמשך (בעיקר בשנות ה-80 של המאה ה-20) פיתח צה"ל נגמ"שים כבדים וחלק מהם צוידו בחימוש כבד יותר, בדרך כלל על עמדת קטלנית, אך מטרתם העיקרית הייתה תובלה ממוגנת של חי"ר ופחות תמיכה בחי"ר באמצעות אש מהכלי ולחימה כחיל רגלים ממוכן. ב-2015 נחשף ה"פרא", משחית טנקים ונגמ"ש לחימה שפותח ב-1985 ומבוסס על טנק מגח 5 (תובת M48A5) עם מיגון כבד. ה"פרא" כולל משגר של 12 טילי תמוז מדויקים וארוכי-טווח ו-2 מקלעי מאג על הצריח.
טנקי מרכבה הם בעלי מסדרון אחורי בו אפשר לשאת חיילים, ושימשו לא אחת כנגמ"שי לחימה כשהובילו לוחמים לשטח עוין ותמכו בהם באש כבדה. מגמה זו עשויה להתחזק בעקבות הכנסתם לשירות של פגזי הרקפת 105 מ"מ והכלנית 120 מ"מ הרב-תכליתיים המאפשרים לטנק פגיעה יעילה במטרות אדם (חי"ר וחמושים), מבנים, כלי רכב ורק"מ רך.
צה"ל גם בוחן ייצור גרסאות נגמ"ש לחימה לנמ"ר, כאשר את עמדת הקטלנית יחליף צריח בלתי-מאויש, החמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ, מקלע מקביל, מרגמה 60 ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים.[1] ב-2019 החליט צה"ל על הצטיידות באיתן - נגמ"ש אופני בינוני עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים. הנגמ"ש כולל שני דגמים: דגם נשיאת חי"ר ודגם נגמ"ש לחימה עם צריח בלתי מאויש.
נגמ"שי לחימה כבדים
בעקבות התפשטות נשק נ"ט (נגד טנקים) ושימוש במטעני חבלה כבדים (כגון מטען צד ומטען גחון) - שנהפכו לנפוצים במיוחד בעימותים נמוכי עצימות (LIC), לוחמה בשטח בנוי (לש"ב) ולוחמה נגד ארגוני טרור וגרילה - הפכו נגמ"שים ונגמ"שי לחימה למלכודות מוות ליושבים בהם. משום כך היה צריך לשפר את מיגון הכלים הקיימים או לתכנן כלים חדשים עם שריון כבד.
חלק מהכלים כאלה תוכננו בהתבסס על ניסיונו של צה"ל, שהפך תובות טנקים ישנים לנגמ"שים כבדים (דוגמת האכזרית) ובכך יצר כלי בעל רמת מיגון של טנק אך בעלות ייצור ופיתוח נמוכה יחסית מתכנון כלי כבד חדש לחלוטין. בנוסף, טנק המרכבה הוא בעל מסדרון אחורי המאפשר נשיאת חי"ר.[2] האכזרית - שפותחה על בסיס תובת טנקי T-55, שימשה דוגמה למדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר וכן לרוסיה, והללו פיתחו רק"מים כבדים על בסיס הטנקים המיושנים, בהם ה-VIU-55 Munja הסרבי וה-BTR-T הרוסי. כמו כן פיתחה רוסיה את ה-BMPT, רכב שנועד לתמוך בטנקים. רוסיה גם מפתחת את ה-BTR-90. אוקראינה פיתחה את BMT-72 ו-BTMP-84 המבוססים על טנקי T-72 ו-T-84 בעלי תובות מוארכות ואף שמרו על התותח הראשי בקליבר 125 מ"מ.
הנמ"ר הישראלי הוא נגמ"ש כבד וקיים לו דגם ניסוי בתצורת נגמ"ש לחימה החמוש בצריח בלתי מאויש עם תותח 30 מ"מ, מקלעים וטילי נ"ט.
תורת הפעלה
בעימותים נמוכי עצימות (עימות מוגבל = עמו"ג) ולוחמה א-סימטרית נגד ארגוני טרור וגרילה, חשיבותו של נגמ"שי לחימה גדולה ביותר. חימושם כבד מספיק כנגד לוחמים, מבנים, כלי רכב ורק"מ קל, אך לא כבד מידי (כמו התותח של הטנק שגורם נזק סביבתי רב ונועד בעיקר להשמדת טנקים אחרים). הם מציעים שילוב של הגנה, ניידות וכוח אש. למרות שהם יעילים בעיקר בעימות מוגבל ניתן להשתמש בהם גם במלחמה כוללת ובמשימות של שמירת שלום.
נגמ"שי לחימה נועדו לשאת לוחמי חיל רגלים אל שדה הקרב ואז לתמוך בהם באש ולחפות עליהם באמצעות הנשק המותקן על גבי הרכב. ייעוד משני הוא השמדת כוחות חי"ר של האויב וסיוע לטנקים. יש לציין שלמרות שחלק נגמ"שי הלחימה חמושים בטילים נגד טנקים ייעודם העיקרי איננו השמדת טנקים.
רבים מנגמ"שי הלחימה הם גם אמפיביים ויבילי אוויר (כלומר: ניתן להובילם על גבי מטוס תובלה). נגמ"שי לחימה אופניים (כגון הסטרייקר) ניידים יותר מאלה הזחליים ויכולים לעבור מרחק רב יותר מבלי להיות מובלים על ידי מובילי טנקים או רכבות משא. כלי רכב זחליים דורשים תחזוקה רבה ותכופה יותר, שכן הזחלים נשחקים מהר יותר מהעומס המופעל עליהם. כדי להתגבר על פגיעה בגלגלים שיכולה לשתק את הכלי הם מצוידים בצמיגים חסיני תקר (Run-flat tire), זאת לעומת רק"מ זחלי שדורש החלפת זחל ולעיתים טיפול של טנק חילוץ כאשר נפגע המזקו"ם. לכן, כלי רכב אופניים ניידים וזולים יותר אך בעלי עבירות קטנה יותר מאשר כלים זחליים.
מבנה נגמ"ש לחימה
שריון ואמצעי הגנה
בדרך כלל, נגמ"שי לחימה הם בעלי שריון ומיגון קל יותר מאשר טנקים, כדי להגביר את הניידות ואף לאפשר יבילות אוויר. רוב נגמ"שי הלחימה עמידים בפני מקלעים כבדים, רסיסי ארטילריה ונשק קל. ברם, הם פגיעים לנשק נ"ט, פגזים ומטעני חבלה כבדים. זאת מאחר שהם לא תוכננו להשמדת טנקים כמשימתם העיקרית (למרות שחלקם חמושים בטילי נ"ט).
עובי השריון בנגמ"שי לחימה משתנה מדגם לדגם. חלק מהם חסינים רק בפני מקלעי 0.5 אינץ', בעוד שאחרים כמו ה-CV90 השוודי וה-M2A3 בראדלי האמריקאי יכולים לעמוד גם בפני פגזי 30 מ"מ הפוגעים חזיתית בכלי. בדרך כלל צידי הכלי, הגג והגחון בעלי שריון דק יותר. כיום יש מגמה לתגבר את מיגון הגחון כנגד מוקשים ומטעני גחון.
נגמ"שי לחימה חדשים יותר, כגון ה-Patria AMV הפיני הם בעלי שריון מודולרי הניתן להרכבה ופירוק, והחלפת לוחות שריון בעובי ומשקל שונה. דבר זה מאפשר להתאים את רמת המיגון והיבילות של הכלי למשימה: כלי קל למשימות לא מסוכנות כל-כך ויביל אווירית או כלי כבד ופחות נייד למשימות מסוכנות יותר. כמו כן, הדגם החדש ביותר של ה-BMP-3 הרוסי מצויד במערכת הגנה אקטיבית Arena. הנמ"ר הישראלי מצויד במעיל רוח של רפא"ל, האיתן בחץ דורבן - מערכת הגנה אקטיבית תוצרת תע"ש המסוגלת ליירט גם חודרנים קינטיים ופגזי טנקים בנוסף לרקטות נ"ט וטילי נ"ט.
אמצעי הגנה נוסף ונפוץ הוא מדוכות עשן המספקות מיסוך לכלי ומקשים לכוון ולהתביית עליו. כלים אחרים מצוידים בשבשים המונעים מטילי נ"ט להתביית על הכלי.
חימוש ראשי
הנשק הראשי, בדרך כלל, של נגמ"ש לחימה הוא תותח אוטומטי בקליברים שנעים בין 20 ל-40 מ"מ. תותחים אלה יעילים כנגד מגוון רחב של מטרות: כלי רכב, רק"מ רך, חי"ר, מסוקים וכלי טיס מנמיכי טוס. תחמושת התותחים כוללת כמה סוגים: פגזים נפיצים, דליקים, חודרנים קינטיים ועוד. הפומה הגרמנית וה-CV90 יכולים להגביה את התותח שלהם עד לזווית של 70 מעלות כדי לירות בכלי טיס.
מקלעים
נגמ"שי לחימה רבים כוללים מקלע מקביל בצריח ליד התותח. הקליבר הנפוץ ביותר הוא 7.62 מ"מ והם נועדו בעיקר כנגד חי"ר. כמו כן, נגמ"שי לחימה כוללים מקלעים נוספים, כגון על צוהר המפקד.
טילים
מספר נגמ"שי לחימה חמושים בטילים נגד טנקים. רובם, לטווח בינוני (2000–4000 מטר). אחרים נושאים גם טילים נגד מטוסים.
מטולי רימונים
מספר נגמ"שי לחימה חמושים במטולי רימונים בעיקר של 30 מ"מ, 40 מ"מ ו-76 מ"מ. ביניהם נמנה הפומה הגרמנית. על הנמ"ר הישראלי ניתן להתקין מקל"ר 40 מ"מ על עמדת קטלנית.
רוב נגמ"שי הלחימה חמושים במדוכות עשן ומשגרי רימוני עשן להגנה.
ראו גם
- רכב קרבי משוריין (רק"מ)
- נושא גייסות משוריין (נגמ"ש)
- נגמ"שים כבדים בצה"ל
- טנק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נגמ"ש נמר עם צריחון ותותח 30 מ"מ, ערוץ היוטיוב של משרד הביטחון.
- ^ The Encyclopedia of Tanks and Armored fighting vehicles: From World War I to The Present Day. Grange Books, 2006. p.222
33451299נגמ"ש לחימה