מערכת הגנה אקטיבית
מערכת הגנה אקטיבית (בראשי תיבות באנגלית: APS) היא מערכת הגנה לכלים צבאיים המונעת מהאיום הנורה לעברם לפגוע בכלי המוגן. זאת בניגוד למיגון פסיבי, שמתבסס על כך שהאיום אומנם יפגע בכלי אך לא יצליח לחדור את השריון.
ההגנה אקטיבית מחולקת לשני סוגים:
- הגנה קשה (Hard Kill) משמעותה נטרול או יירוט האיום באופן פיזי במרחק בטוח מהיעד המאוים, באמצעות טיל מיירט (כמו בכיפת ברזל או בקלע דוד), מטען רסס, תותח (כמו במערכת הפלנקס) או קרן לייזר רבת עוצמה (כמו בנאוטילוס או בקרן ברזל).
- הגנה רכה (Soft Kill) משמעותה נטרול האיום באמצעות לוחמה אלקטרונית המשבשת ופוגעת במערכות הניווט וההנחיה של הטילים המונחים וגורמת לסטייתם מהמטרה.[1][2][3]
יישום רעיון ההגנה האקטיבית החל בעוד שנות ה-40 של המאה ה-20, אך התפתח באופן משמעותי עם כניסתן של טכנולוגיות צבאיות מתקדמות בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.
מערכות הגנה אקטיבית לכלי טיס
כלי טיס צבאיים (בפרט מטוסי קרב ומסוקי קרב מתקדמים) נושאים מערכות לוחמה אלקטרונית שמטרתם לשבש הנחיה של טילי נ"מ (טילי אוויר-אוויר וטילי קרקע אוויר) באמצעים שונים, כגון שיבוש אלקטרוני או שיגור מוץ ונורי הטעייה הגורמים לטיל להינעל על מטרות הדמה ולא על כלי הטיס.
ב-28 בנובמבר 2002 נורה טיל נ"מ לעבר מטוס בואינג 757 של ארקיע לאחר שהמריא בטיסה IZ582 מנמל התעופה של מומבסה בקניה. בעקבות התקרית, המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית (DHS) השקיעה במחקר ובפיתוח מערכות מתקדמות להגנה על מטוסים מפני טילים[4] וגם ישראל פיתחה מערכת הגנה אקטיבית רכה למטוסי נוסעים בשם מגן רקיע. חברות תעופה ציידו חלק ממטוסי הנוסעים שלהן במערכות לשיבוש טילים[5].
מערכות הגנה אקטיבית לכלי שיט
כלי שיט נושאים אף הם מערכות הגנה אקטיבית ואמצעי לוחמה אלקטרונית שמטרתם להתמודד מול טילים נגד ספינות. בזכות גודלן, יכולות ספינות אף לשאת מערכות הגנה אקטיבית קשות המיירטות את האיום טרם פגיעתו בספינה. דוגמאות למערכות כאלה הן טיל הברק הישראלי ומערכת הפלנקס (תותחי M61A1 וולקן 20 מ"מ ומערכת מכ"ם) האמריקאית.
מערכות הגנה אקטיבית לרכב קרבי משוריין
ערך מורחב – מערכת הגנה אקטיבית לטנקים
פיתוחן של מערכות ההגנה האקטיביות ידע שיטות שונות ופיתוחים רבים. החל ממערכת הגנה שפותחו בסופם שנות ה-40 של המאה ה-20, זאת כי בתקופה זו איכות הפלדה הייתה נמוכה והמשמעות של שריון עמיד היא משקל רב ופגיעה ביכולת התנועה והעבירות, אחת משלוש היכולות העיקריות והחשובות בטנק. המערכות שפותחו בשנים היו "צמודות דופן", אלו היו מבוססת על רשתות המקיפות את הצריח ויירוט פיזי של האיום באמצעות מטעני רסס.
בעשורים האחרונים פותחו מספר מערכות מסוג זה, בשל האיום שנשקף מפני רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים: החל במערכת השטורה המורכבת משבשים ומיועדת לשיבוש מערכות ההנחיה של הטילים, עבור במערכת הארנה ליירוט פיזי וכלה במערכת מעיל רוח המבצעית, המשלבת שיבוש של מערכות ההנחיה (הגנה "רכה") ויירוט של האיום בעזרת כדוריות מתכת (מטען רסס; הגנה "קשה").
מערכות הגנה נגד טילים ורקטות
- ערך מורחב – טיל נגד טילים
מערכות הגנה מודרניות מפני טילים, ובפרט טילי קרקע-קרקע ורקטות ארטילריות, מתבססות על יירוט האיום (Hard kill) בטרם יפגע במטרה. הנטרול צריך להיות מיורט באמצעות השמדתו במרחק בטוח באמצעות טיל מיירט (כמו בקלע דוד או בכיפת ברזל) תותח (כמו במערכת הפלנקס) או קרן לייזר רבת עוצמה (כמו בנאוטילוס או בקרן ברזל).
קישורים חיצוניים
- מאיר אלרן, האם צה"ל מתקשה להבין את משמעויות השינויים בסביבתו האסטרטגית?, עדכן אסטרטגי, כרך 23, גיליון 4, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2020, עמודים 125–127
הערות שוליים
- ^ מערכת "מעיל רוח" למשל משלבת אמצעי שיבוש בנוסף למיירט פיזי המשמיד את האיום במקרה הצורך.
- ^ בקרב לטקיה ספינות חיל הים הישראלי שיבשו את הטילים שנורו לעברם באמצעות לוחמה אלקטרונית.
- ^ מערכת מגן רקיע מגינה מפני טילי כתף באמצעות שיבוש.
- ^ עמית דרנגר ואהרון לפידות, הגנה אזרחית, באתר חיל האוויר הישראלי, 27 ביוני 2007
- ^ דרור מרום, לראשונה: חברת אל-על תצייד מטוסים במערכות נגד טילים, באתר גלובס, 4 בספטמבר 2003
