קרבן מנחה

סולת בקערה

קורבן מנחה הוא הקורבן הצמחי היחיד שהיו מביאים לבית המקדש. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה מנחה היא מתנה, שמטרתה הנחת דעת מי שמביאים לו את המנחה.

המקור בתורה

מנחות לפני מתן תורה

הפעם הראשונה בתנ"ך בה מוזכר קורבן מנחה, מופיעה בפסוקים: ”וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה"” ( ספר בראשית, פרק ד' פסוקים ג'-ה').

הרשב"ם במקום מפרש שמנחה היא דורון. רש"י במקום מפרש, כי קין הביא "מפרי האדמה" - מהגרועים שבפירותיו, ולכן מנחתו לא התקבלה, אך הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן - החלק הנכבד שבנכסיו (בעלי חיים), החשוב ביותר - הבכורות, והמעולה ביותר - "מחלביהם" - כינוי לחלק המשובח ביותר בבשר הבהמה שהוא חֵלֶב.

מנחות אחרי מתן תורה

רוב מיני הקורבן מנחה, מוזכרים בפרשת ויקרא, בפרשת הקרבנות נדבה. בפרשה זו מזכירה התורה את מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור, ומזהירה שלא להקריב בהם שאור או חמץ, מלבד שלושה קרבנות מנחה, שכולם מוגדרים כ"ראשית": מנחת העומר שבאה מראשית התבואה השנתית ומתירה את העומר בעולם, שתי הלחם מראשית התבואה - מתירים את התבואה להבאת קרבנות בבית המקדש, ומנחת ביכורים - הבאה מראשית פירותיו הפרטיים של כל איש.

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'.

— ספר ויקרא, פרק ב'.

מנחת חוטא מוזכרת בפרשת קורבן חטאת בפרק ה' שבחומש ויקרא.

סוגי המנחות

• מנחת נסכים היא מנחה הבאה עם קורבן עולה או שלמים, וכן עם חטאת ואשם של מצורע, הן כאשר קורבנות אלה הם קורבנות חובה והן כאשר הם קורבנות נדבה, הן כאשר הם קורבנות ציבור והן כאשר הם קורבנות יחיד. מנחה זו נעשית מסולת חיטים בלולה בשמן, ובנוסף לה מביאים יין לניסוך על המזבח. כמויות הסולת, היין והשמן במנחה זו תלויות בסוג בהמת הקורבן אליה מנחה זו מצורפת - פר, כבש או איל, והן מפורטות בתורה בספר במדבר.

שלושה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות ציבור הבאים כקורבנות חובה.

• מנחת העומר - באה מן השעורה החדשה וקרבה על המזבח בט"ז בניסן, ובכך הייתה מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר הייתה נקמצת ושייריה היו נאכלים על ידי הכהנים.
• שתי הלחם - הקורבן הראשון מן החיטה של אותה השנה. נאפה מבצק חמץ, אינו קרב על המזבח אלא נאכל על ידי הכהנים בחג השבועות.
• לחם הפנים - שתים עשרה החלות שהיו מסודרות על שולחן לחם הפנים בבית המקדש בכל שבת, ונאכלות על ידי הכהנים בשבת שלאחריה.

חמישה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות יחיד. ארבעה מתוכם הם קורבנות חובה, ואחד - קורבן נדבה.

חובה

• מנחת חוטא - מביא אותה המתחייב בקורבן עולה ויורד, אם ידו אינה משגת את הקרבנות היקרים יותר.
• מנחת סוטה - מביא אותה בעלה של סוטה, כחלק מהתהליך העובר עליה במקדש (נקראת גם מנחת קנאות).
• מנחת חינוך - מביא אותה כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד בבית המקדש (לשון: חונכות), או כהן המתמנה לכהן גדול, לפני עבודתו.
• מנחת חביתין - מביא אותה הכהן הגדול בכל יום. מורכבת משתים עשרה חלות וקרבה מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. מנחת חביתין נשרפת כולה על המזבח.

נדבה

מנחת נדבה - מנחה הבאה כקורבן נדבה של יחיד באחד מן האופנים הבאים:

• מנחת סולת - לא אופים אותה ולא מטגנים אותה אלא מקריבים אותה סולת בלולה בשמן.
• מנחת מחבת - מטוגנת על מחבת שטוחה, ללא שפה.
• מנחת מרחשת - מטוגנת במחבת עמוקה עם שפה.
• מנחת מאפה תנור - נאפית בתנור כחלות או כרקיקין (מאפה דק מעין מצות).

הכנת המנחה

סוג המנחה	החומר העיקרי ממנו עשויה המנחה	הכמות	החומרים הנוספים וכמותם	סוג הבצק	שיטת האפייה
מנחת העומר	סולת שעורין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	לוג שמן וקומץ לבונה	גרעיני השעורים קלויים טחונים ומנופים	מוקרבת בלילה בלתי אפויה
שתי הלחם	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) לכל לחם	ללא תוספות	בצק חמץ (שהחמיץ)	בתנור
לחם הפנים	סולת חיטין	12 חלות, שני עשרונים לכל חלה	שני בזיכי לבונה, קומץ בכל בזך	בצק שלא החמיץ	בתנור
מנחת חוטא	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	ללא תוספות	בצק שלא החמיץ
מנחת סוטה	סולת שעורין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	ללא תוספות	בצק שלא החמיץ
מנחת חינוך	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ
מנחת חביתין	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ
מנחת סולת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחה על מחבת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מטוגנת
מנחת מרחשת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מטוגנת
מנחת מאפה תנור	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	בתנור
מנחת נסכים של פר	סולת חיטין	שלשה עשרונים במדויק (לא פחות ולא יותר)	ששה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחת נסכים של איל	סולת חיטין	שני עשרונים במדויק (לא פחות ולא יותר)	ארבעה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחת נסכים של כבש	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	שלושה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה

הבאת המנחה

הקמיצה

יציקה

החלק הראשון בקורבן המנחה, הוא ה"יציקה" - יציקת הסולת לכלי השרת. בכל המנחות, חוץ מכמה סוגי מנחות שנפרט להלן, מביא הקורבן, מביא את המנחה מביתו, ומניחה בכלי שרת, ובכך הוא מקדשה בקדושת המנחה. לכל הדעות במשנה ובתלמוד, דין זה הוא חיוני לחלות דין הקורבן על המנחה, וללא שהוא מקדשה בכלי שרת לפני הקמיצה, אין חל על הקורבן דין קורבן מנחה.

בלילה

החלק השני, בקרבנות בהם יש מלבד הסולת גם שמן (כל המנחות חוץ ממנחת חוטא), יש לבלול את השמן והסולת יחד כאמור בתורה ”מנחה בלולה”. דין זה אינו מעכב לריצוי המנחה, והמנחה כשרה גם בלעדיה.

ערך מורחב – כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו

למרות זאת, הציווי של "מנחה בלולה", תופס חלק חשוב בריצוי המנחה. שכן, כל ציווי בתורה מהווה שני חלקים: האחד הוא הפשוט סיבה הציווי מחיל מצווה חדשה, ובנידונינו - ציווי לבלול את המנחה. השני הוא סימן' מציווי התורה אנו רואים במה מדובר - ובנידונינו: אנו רואים, שציווי התורה הוא על מנחה כזו היכולה להבלל. מסיבה זו, פוסק רבי זירא, כי אדם שהביא ארבעים סאה הראויים ליבלל בכלי שרת, כשרה המנחה גם אם לא נבללה, אך אדם שהביא ארבעים ואחת סאה, כך שלא ניתן לבלול את המנחה בעודה בכלי השרת, בלא שישפך ממנה, אין המנחה כשרה. הסיבה לכך היא, מכיוון שבעוד שה"סיבה" הציווי אינו חלק מהקרבת הקרבן אלא מצווה נפרדת, הרי שהסימן הקובע כי מדובר במנחה שאפשר לבלול אותה, מהווה חלק חיוני בעצם מהות הקורבן מנחה, וללא תנאי זה אין המנחה נחשבת לאותה המנחה המדוברת בתורה.

שני חלקים אלו, היציקה והבלולה כשרים לכתחילה גם אם נעשו על ידי זר (יהודי שאינו כהן). כאמור בתורה ”והביאה אל בני אהרון הכוהן - וקמץ”, שמכאן אנו רואים שיש להביאה לכוהן רק החל משלב הקמיצה, אך השלבים הקודמים יכולים ליעשות גם על ידי זר.

בהקשר לכך, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין מנחה שנבללה מחוץ לחומת העזרה. ריש לקיש סובר, כי מכיוון שאנו רואים שהמנחה אינה צריכה ליעשות על ידי כהן, נראה שאין זו עבודה מעבודת הקורבן, ולכן גם אין צריכה ליעשות בפנים. אך רבי יוחנן חלוק עליו, וסובר שמכיוון שהיציקה והבלילה נעשות בכלי שרת כשאר העבודות, לא ייתכן שֶׁיוּתַּר לעשות שלבים אלו מחוץ לעזרה. כתמיד, נפסקת ההלכה כרבי יוחנן.

קמיצה

ערך מורחב – קמיצה

הכהן המקריב נוטל בידו (באמצעות שלוש אצבעותיו האמצעיות) חלק מהמנחה (הנקרא קומץ) ונותן אותו בכלי שרת. את כלי השרת הוא מוליך למזבח, שם הוא מגיש ומניף את המנחה (בהתאם לסוגה) ומקטיר אותה למזבח.

במנחת כהנים אין קמיצה, ולכן המנחה כולה מוכנסת לכלי שרת ומוקטרת. גם בשתי הלחם, בלחם הפנים ובחלות התודה ורקיקי הנזיר אין קמיצה; הן מוגשות ומונפות ואינן מוקטרות, אלא נאכלות כולן לכהנים.

הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה

ערך מורחב – קידוש הקומץ בכלי

נחלקו החכמים אודות השלב האחרון, של הנחת הקמיצה בכלי שרת, ולפי רבי שמעון אין שלב זה מעכב בהקטרת המנחה, אלא המנחה כשרה בלעדיו. נחלקו ראשוני אמוראי ארץ ישראל, בדעתו של רבי שמעון.

• לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, סובר רבי שמעון, שהפסוק ”קודש קדשים היא כחטאת וכאשם”, אומר כי כמו שזריקת הדם של דם החטאת, נעשה ביד ימין ולא על ידי כלי, כך גם ניתן להקטיר קורבן זה ללא כלי כקורבן חטאת אלא בהקטרה הנעשית על ידי יד ימין, וכמו זריקת דם החטאת, אף אין כל צורך לקדשה בכלי. או לחלופין להקריבה כדם קורבן אשם בכלי שרת.
• לפי שיטת רבי ינאי, חותנו של רבי יהודה בריה דרבי חייא, המקיל ביותר בנושא זה, אין כלל דין באופן ההקטרה של קורבן מנחה, אלא מיד לאחר שנקמצה, אין צורך לקדשה בכלי שרת, ואין הגבלות בנוגע לדיני ההקטרה על המזבח, אם ביד ימין או שמאל, ובכך הוא חלוק על רבי יהודה בריה דרבי חייא, הסבור שיש להקטיר דווקא ביד ימין.
• רב נחמן בר יצחק, חולק על רבי ינאי ורבי יהודה בריה דרבי חייא, וסבור שהכול מודים שהקומץ צריך קידוש לאחר קמיצתו, ולכן יש להניחו שוב בכלי שרת, המקדשו כדי להקטירו למזבח.

התנופה

ערך מורחב – תנופה

בקורבנות מסוימים, וביניהם בחלק מקורבנות המנחה (כמו למשל מנחת סוטה), יש לבצע תנופה בחלק המוקרב, לפני ההקרבה. הכוהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביאו, אוחז בידי מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעת צדדים: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה.

הגשה

ערך מורחב – הגשה

תיאור הגשת הקומץ המונח בתוך כלי השרת, לקרנה הדרומית מערבית של מזבח החיצון

תיאור מקום ההגשה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח

לפני הקטרת המנחה על גבי המערכה שעל המזבח, יש להגישה אל המזבח, על ידי נגיעה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח החיצון. אין צורך שהמנחה עצמה תגע במזבח, ודי בכך שהוא מונח בכלי השרת הנוגע במזבח.

הקטרת הקמיצה

לאחר שלבים אלו, יש להקטיר את הקורבן על המזבח. נחלקו החכמים, האם ההקטרה צריכה להיות דווקא בשיעור כזית, או לא. לפי שיטת רבי יהושע בן לוי כל הקטרה צריכה להכיל כזית מהקמיצה, ולכן, ניתן להקטיר את הקמיצה בפעמיים בלבד (כמובא במשנה) - שכן הכמות הנכנסת בכף היד כתוצאה מהקמיצה היא שני "כזית"ים, וניתן לחלק את הכמות לפעמיים. לעומת זאת סבור רבי יוחנן שלפעמים הקמיצה היא גם בפחות משני "כזית"ים, ולמרות זאת מתיה המשנה לחלק את הכמות של הקמיצה לפעמיים, ומכאן שאין נחוץ שיעור כזית כדי להקטיר את המנחה.

פיגול

ככל קורבן הקרב בבית המקדש, אם הקרבן הוקרב במטרה לעשות בו אחת מהעבודות חוץ למקומו, הוא נעשה פיגול, וחייבים על אכילתו כרת.

השלבים הנחשבים לעבודות הקורבן, כך שאם הכוהן חשב בהם מחשבת פיגול נעשה הקרבן כ"פיגול", הם קמיצה, נתינת הקומץ בכלי, הולכת הקומץ בכלי השרת למזבח, והקטרת הקומץ על המזבח.

ערך מורחב – מפגלין בחצי מתיר

בכללי הפיגול נחלקו חכמי המשנה. לפי שיטת רבי מאיר, מפגלין בחצי מתיר (מתיר הוא כינוי לעבודה המתרת את המנחה לאכילה). כך שאם אדם חישב בשעת הקטרת הקומץ (שהוא הסולת והשמן) אך לא בהקטרת הלבונה - שמוקטרת בנפרד, סובר רבי מאיר שהקורבן נחשב לפיגול, אך שאר החכמים סוברים שאין מפגלין בחצי מתיר, והמנחה נחשבת לפיגול רק אם חישב מחשבות פיגול בשעת הקטרת כל המנחה. רק במנחת חוטא ומנחת קנאות המוקטרות ללא לבונה, נחשבת מחשבת הפיגול בעת הקטרת הקומץ למחשבת פיגול, שכן אין שלב נוסף בהקטרת המנחה, מלבד הקטרת הקומץ.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפרטי ובהסברה של מחלוקת זו. לפי רבי יוחנן, כלל זה האומר כי אין מפגלין בחצי מתיר, הוא רק כאשר שני חלקי העבודה, כמו הקטרת הקומץ והלבונה, הינם שלבים שמוכרחים ליעשות כדי להתיר את המנחה באכילה ולרצות אותה, אז יש להחשיב את שני השלבים כ"מתיר", אך עבודה כמו למשל הולכת הקומץ למזבח, שאין מן ההכרח לעשותה (שהרי ניתן לקמוץ את המנחה בסמוך למזבח ולהקריבה בהושטה), אין להחשיב את העבודה ל"מתיר" כלל, שהרי היא אינה נחוצה להקרבת הקורבן. ריש לקיש חלוק על הכלל, והוא סבור שהכלל "אין מפגלין בחצי מתיר" לא אמור דווקא בעבודה נחשבת ל"מתיר", אלא גם בעבודה שאינה נחשבת לעבודה המתרת, אך היא נעשית בחלק מהקורבן שהקטרתו מכשרת את הקורבן ומתירתו, אם פיגל בחציה של העבודה ולא בחצי השני, מכיוון שלא פיגל בעבודה שנעשית בכל החלק המוקטר על המזבח ומתיר את הקורבן, אין הקורבן נחשב לפיגול. ובתלמוד אף הובאו ראיות לשיטתו.

אכילת המנחה

לאחר שנקמצה המנחה, הוקטרה ומשלה האש שעל המזבח במקצתו או ברובו שיירי המנחה (הנשאר מן המנחה) נאכלים על ידי הכהנים בתחום העזרה, אך מנחה המובאת על ידי כהן (ובכלל זה המנחה הקבועה של הכהן הגדול - מנחת חביתין) אינה נאכלת, אלא מוקטרת בשלמותה על גבי המזבח, ככתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". כך גם דינה של מנחת נסכים.

מנחת העני

מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעיתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.

בעוד שבשאר הקורבנות נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", בקורבן מנחה נאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה". רש"י שם מביא את דברי חז"ל המסבירים את ההבדל כך: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר: לא רק שה' רוצה את מתנת העני הצנועה - הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ מאשר את מתנת העשיר.

מנחת העני במדרש ובפיוט

במדרש

שלמה המלך החכם מכל אדם אומר: "טוֹב, מְלֹא כַף נָחַת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל, וּרְעוּת רוּחַ". מסביר המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי מלא קמצו של עני, מנחת נדבה, ממלא חפנים של כהן גדול, קטרת הסמים".

בפיוט

בסליחה "תְּמוּר עבודת" שכתב בעל האקדמות, העוסקת בייסוריו, פרנסתו וכפרתו של העני נאמר:

חֲשׁוֹב בכיו ואנחתו / זכר נסכו ומנחתו
וְדַי תאמר לייסוריו / העביטנו די מחסוריו.

— תמור עבודת, רבי מאיר ש"ץ

קישורים חיצוניים

• הרב משה אודס, המנחות ומשמעותן , אתר אל ישועתי
• המחשת קרבן מנחה וידאו של ראש כולל אמר אביי הרב ישראל אייזנבלאט