ההגליות האשוריות

גולים מהעיר לכיש

הגליות המוניות מוזכרות בכתובים של מלכים שונים מהאלף השני לפנה"ס (בבלים, חתים, מצרים ועוד). האשורים לא היו הראשונים שנקטו במדיניות ההגליות, אולם האשורים נקטו במדיניות זו בהיקף גדול וגרמו לשינויים בהרכב האוכלוסייה, בכל רחבי הממלכה שלהם. מטרת ההגליות הייתה לבטל את הזהות הלאומית והדתית של העמים הנכבשים, לשלב אותם בעם האשורי, וכך להגדיל את כוחה של האימפריה האשורית.

תיאור כללי של ההגליות

שלמנאסר הראשון (1234-1263 לפנה"ס) נלחם נגד מרד שהתחולל בחניגלבת שבצפון מסופוטמיה, ולקח בשבי לארצו 14,400 איש מצבא האויב, לאחר שהעניש אותם בניקור עיניהם. תוכולתי-נינורתה הראשון (1197-1233 לפנה"ס) נלחם נגד החיתים וניצח אותם בקרב ניחריאה (עיר באזור נהר חידקל). בעקבות ניצחונו, הוגלו מתוך השטח הכבוש 28,000 איש, והועברו לתוך אשור. לעיתים נועדה ההגליה לפתור את בעיית חוסר הביטחון באזורי הגבול, על ידי העברת קבוצות נוודים אל תחומי הממלכה. תגלת פלאסר הראשון נקט במדיניות זו, לאחר ניצחונו על הפריגים שפלשו לארצו מאנטוליה. הוא הגלה 6,000 איש מביניהם והושיבם בתחומי ממלכתו. לאחר מכן הוא הכה קבוצות אחרות של נוודים שהגיעו מתחומי האימפריה החתית החרבה, והגלה מהם 4,000 איש לארצו.

ההגליות לתחומה של אשור מתרבות ב מאה ה-9 לפנה"ס. בכתובותיו של שלמנאסר השלישי (824-858 לפנה"ס), נזכרים גולים רבים ממסעות המלחמה שלו - סך כל הגולים הנזכרים הוא 167,500 איש. מטרת ההגליות הייתה לאכלס ערים ויישובים בתוך אשור, תוך החלשה מכוונת של ארץ האויב שממנה נלקחו הגולים. דוגמה לכך, אכלוס העיר כלח (נמרוד), עיר הבירה החדשה שנוסדה על ידי אשורנצירפל השני (859-883 לפנה"ס). בכתובת שהוקדשה לתיאור בנייתה של העיר, כתוב כי העיר מנתה 16,000 איש שהיו נתונים לפיקוחם של 1,500 פקידים. אשורנצירפל מספר בכתובותיו, שהוא הושיב בעיר גולים "מארץ סוחו, מארץ לקה, מהעיר סירקו, מארץ זמואה, מארץ בית עדן, מארץ חתי ומארץ פתינה". לפיכך ברור שהבירה החדשה אוכלסה בגולים שהביא השליט ממסעות הכיבוש שלו. בשנים הבאות נמשכה מדיניות זו, כך שאשורנצירפל ויורשו שלמנאסר השלישי, הגדילו בהדרגה את מספר תושבי העיר.

האשורים גם העבירו יחידות מצבאות הממלכות שנכבשו, וצרפו אותן לצבאם, עם נשקם וארגונם. בדרך זו, הגדילו בהדרגה את עוצמתם הצבאית. לעיתים הועברו אשורים למרכזי פחוות חדשות, שמלכי אשור ייסדו באזורי שוליים, כדי לחזק את האחיזה במרכזים החדשים. על מדיניות זו, נכתב גם בכתובת מישע מלך מואב, והיא אינה ייחודית לאשורים.

המערכת הארגונית של הגליית המונים, פותחה ושוכללה במיוחד בימי תגלת פלאסר השלישי (727-745 לפנה"ס), ובדרך זו המשיכו גם יורשיו, סרגון השני (722–705 לפנה"ס) וסנחריב (705–681 לפנה"ס). בתקופה זו הונהגה תנועה דו-סיטרית של המוני גולים, וזאת במגמה לבולל את תושבי האימפריה ולהפוך אותם ל"אשורים".

היעדים של מדיניות ההגליות

• ענישה הבאה לידי ביטוי בשבירת מסגרות לאומיות קיימות. לשם כך עקרו ממקומן קבוצות אוכלוסייה גדולות, והעבירו אותן לאזורים מרוחקים. במקומם הושיבו גולים ממקומות אחרים, שלא היה להם שום קשר קודם לתושבים הוותיקים, והם היו תלויים לחלוטין, בביטחונם ובפרנסתם, בשלטון האשורי.

• דילול חבלים שהיה בהם ריכוז גבוה של יסודות נוודים או נוודים למחצה. מדיניות זו התבצעה בעיקר באזור בבל והמפרץ הפרסי. האשורים עקרו מאזורים אלה עשרות אלפי תושבים ארמים וכשדים, והגלו אותם לכל רחבי האימפריה. תגלת פלאסר השלישי הגלה 155,000 איש משבטי הכשדים. סרגון השני, בעת מלחמתו נגד מראדך בלאדן, הגלה מבבל 90,580 איש. סנחריב הגלה, בעת מסעו הראשון לבבל, 208,000 איש. (המספרים שנמסרו הם בוודאי מוגזמים, אך הם משקפים את מגמות השליטים האשורים)

• שיקום חבלים שנפגעו קשה בעת מסעות הכיבוש האשוריים שנערכו במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס.

• אכלוס עריה המרכזיות של אשור, אשר נבנו והורחבו על ידי מלכי אשור (בעיקר נינוה ודור שרוכין).

ההגליות בימי תגלת פלאסר השלישי

ההגליות של שבטי ישראל

אזור דרום סוריה וארץ ישראל נכבש על ידי תגלת פלאסר במהלך מסעותיו לאזור בשנים 732-734 לפנה"ס. חלק מן השטח סופח לאשור, וחלקו נשאר במעמד וסאלי משועבד. בעקבות הכיבוש באו ההגליות. במקרא (מלכים ב', ט"ו, כ"ט) נאמר: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה".

עדויות על כיבוש הגליל והגלעד והגליית תושביהם מופיעות גם במקומות נוספים במקרא: "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי" ובהמשך הפרק נאמר: "וַיָּעַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ההגליות האלה היו שלב בתהליך הפיכתם של החבלים הנכבשים לפחוות אשוריות. אין אזכור ישיר של סיפוח הגליל והגלעד, אבל באחת הכתובות של תגלת פלאסר ניתן להשלים כך: "ארץ בית עמרי אשר במסעותי הקודמים הפכתי את כל עריה (לעיי חורבות) ואת העיר שומרון לבדה השארתי". מכיוון שגם דמשק, שכנתה הצפונית של ישראל, סופחה באותה תקופה למערכת הפחוות האשוריות, אפשר להניח שעיקר שטחה של ממלכת ישראל סופח לתחומה של אשור, ורק חבל ההר שמסביב לעיר שומרון, נשאר בשלטונו של מלך ישראל האחרון. באחת ממהדורות האנאלים של תגלת פלאסר, מופיע התיאור הבא: "13,520 איש על רכושם בקרם וצאנם לקחתי בשבי". כל המקומות הנזכרים בכתובת, נמצאים באזור הגליל התחתון ושולי עמק יזרעאל: דברה היא דברת לרגלי הר תבור, שמעון נמצאת בשוליים הצפוניים מערביים של עמק יזרעאל, מרום בתל קרני חיטין, חנתון יטביתה וארומה - בבקעת בית נטופה. זהו מרחב מצומצם למדי, ואם אכן הוגלו ממנו 13,520 איש, הרי מדובר בהגליה של חלק ניכר מאוכלוסיית האזור.

נתוני הסקרים הארכאולוגיים תואמים את הכתובות האשוריות: אזור הגליל התחתון התרוקן באופן משמעותי מיושביו בסוף המאה השמינית לפנה"ס, ובמשך המאה השביעית ואולי גם במאה השישית היה האזור שומם. גם בחפירות חצור וכנרת (עיר עתיקה בצפון מערב הכנרת), יש עדויות על חורבן כבד שהתרחש בשתי הערים וכן חלה ירידה משמעותית באוכלוסייה או אף עזיבת המקום לתקופה ארוכה. תגלת פלאסר השלישי ויורשיו לא ערכו הגליות לחבלי הגליל שסופחו - כנראה הדבר נובע ממעמדו השולי של האזור במסגרת האימפריה האשורית וכן מהפוטנציאל הכלכלי הדל של חבל הגליל התחתון. מגידו, בירת הפחווה, נבנתה מחדש והוקמו בה ארמון המושל ורבעי מגורים מתוכננים, והובאו אליה גולים. האשורים, כנראה נהגו כך גם במקומות נוספים - בתחום קיבוץ איילת השחר, ליד תל חצור, התגלה מבנה שלטוני אשורי. עם זאת, רוב שטחי הגליל נותרו שוממים, והאשורים הסתפקו בהגליית תושביהם שעשויים היו להתמרד ולגרום קשיים לממלכתם.

ההגליה בימי שלמנאסר החמישי

ערך מורחב – שלמנאסר החמישי

שמו המקורי היה אולוליו, אך שמו המלכותי היה שלמנאסר. בימי אביו שימש כמושל זימירה שבפניקיה. עלה לשלטון בכ"ה בטבת בשנת 727 לפנה"ס. בשנת 725 לפנה"ס שלמנאסר ערך מסע נגד צור. לעזרתו באו מלכי צידון, עכו, ואושו (צור היבשתית), שהיו כפופים לאשור. אנשי צור גברו עליו בקרב ימי ולקחו 500 איש בשבי, ומאוחר יותר הוציאו את כולם להורג. ניצחון הצורים וירידת קרנו של שלמנאסר, היו כנראה הסיבה לכך שהושע בן אלה מלך ישראל החליט אף הוא למרוד במלך אשור בשנת 724 לפנה"ס, וכרת ברית עם סוא מלך מצרים והפסיק להעלות מס למלך אשור. המצרים לא באו לעזרת הושע ושלמנאסר עלה לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלאמנאסר הגלה את תושבי שומרון לאשור, זאת לאחר שחלק מתושבי ממלכת ישראל כבר הגלה תגלת פלאסר. בזמן דיכוי המרד שלמנאסר מת מוות טבעי, או הורעל בי"ב טבת לפי המקורות האשורים ועל כסאו עלה סרגון השני.

ההגליות בימי סרגון השני

ערך מורחב – סרגון השני

עם עלייתו של סרגון לשלטון באשור (705-721 לפנה"ס), פרצו מרידות ברחבי הממלכה, ובמרד השתתפו רוב המדינות שבשטחי סוריה וארץ ישראל. לאחר שביסס את שלטונו באשור, ונכשל בניסיונו להכניע את בבל, יצא סרגון בשנת 720 לפנה"ס, לדכא את המרד בחבלים המערביים של האימפריה. במהלך מסעו הוא ניצח ברית של ממלכות סוריות בהנהגת מלך חמת, ואז פנה דרומה, וליד רפיח הוא ניצח את צבא מצרים, שיצא לעזרתו של מלך עזה. בעקבות הניצחון, הגלה סרגון את המלך המורד, ולאחר מכן "את העיר רפיח הרסתי, החרבתי ושרפתי באש. 9,033 איש עם רכושם הרב לקחתי בשבי". המספר הגבוה של הגולים, מצביע שוב על כך שלא מדובר בהגליית תושבי עיר אחת, אלא בתושבי המחוז, שנאספו והוגלו מארצם. בהמשך מסע זה, סרגון כבש את שומרון, שהצטרפה לממלכות שמרדו באשור, וסיפח אותה לממלכתו. על גבי מנסרה שנמצאה בכלח, נכתב: "השומרונים, אשר (ליבם) זעם על מלך (שקדם) לי, שלא להשתעבד ולא להעלות מס, והתייצבו לקרב, בכוח האלילים הגדולים אדוני לחמתי עמהם, ונשאתי כשלל 27,280 איש על מרכבותיהם והאלילים המסייעים להם. 200 מרכבות גייסתי מהם למשמר המלכותי שלי, ואת שאריתם הושבתי בארץ אשור. הכפלתי את העיר שומרון יותר משהייתה קודם. אנשים מן הארצות שכבשתי, הושבתי בתוכה. קצין שלי הצבתי עליהם כפחה, ומניתי אותם עם בני אשור".

במקרא (מלכים ב', י"ח, י"א) נאמר כי הועברו הגולים מישראל ויושבו "בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". חלח שוכנת מצפון לנינוה, נהר חבור נמצא בצפון מסופוטמיה, מדי נמצאת ברמה האירנית, באזור שאליו סרגון השני ערך מסעות מלחמה בשנים 713-716 לפנה"ס. מכיוון שמדובר בגולים רבים, 27,280 איש, יש לשער שמוצאם איננו רק מהעיר שומרון, אלא מחבלי הארץ שנכבשו במהלך המסע.

בשנת 712 לפנה"ס יצא הצבא האשורי שוב לחוף פלשת, הפעם כדי לדכא את מרידתו של ימני מלך אשדוד. בכתובת הסיכום של סרגון נכתב: "הטלתי מצור על הערים אשדוד, גת ואשדוד ים, ולכדתי (אותן). לקחתי שלל את אליליו, נשיו, בניו, בנותיו, חפצי רכושו, אוצרות ארמונו, יחד עם אנשי חצרו. שיקמתי את הערים הללו והושבתי בהן אנשים מן הארצות אשר לכדתי, אשר מקרב (מחוזות) המזרח. הפקדתי עליהן את קציני, מניתי אותם עם בני אשור וישאו את עולי".

לתיאורי הכיבוש והסיפוח של שומרון ואשדוד, יש מכנה משותף. בשני המקרים נכתב באופן מפורש על הגליה דו-סיטרית ועל הפיכת האזור למרכז שלטון אשורי.

ההגליות לארץ ישראל

• סרגון השני ערך מסע מלחמה לרמה האירנית בשנת 716 לפנה"ס, ופרטי מסע זה ידועים ממהדורת האנלים מארמונו בדור שרוכין וכן משתי מנסרות שנתגלו בנינוה ובאשור וכן מאסטלה שנכתבה במהלך המסע ונתגלתה בנאג'אפהאבאד שבאירן. לפי המתואר בכתובות אלה, עבר סרגון במהלך מסעו במספר ממלכות ששכנו בשוליים המערביים של הרמה האירנית, כבש אותן וסיפח את חלקן לאשור. הוא שיקם את מרכזי הפחוות החדשות (כרלה, כיששים, ח'רח'ר), והושיב בהן גולים שמוצאם לא נכתב. המסע לרמה האירנית היה מלווה בהגליה דו סיטרית, מאזורים שונים ברחבי האימפריה (כולל מערי שומרון, שהרי "ערי מדי" נזכרות כאחד ממקומות ההגליה של גולי ישראל ב: מלכים ב', י"ח, י"א) לחבלים שסופחו. גולים נוספים הובאו לאזור הגבול עם מצרים, שגם משם הוגלו תושבים. תיאור ההגליה לנחל הבשור, בסיום המסע בשנת 716 לפנה"ס, כפי שהובא בשתי המנסרות, משקף את הנוהג של העברת תושבים מן הגבול המזרחי של האימפריה, מאזור מדי, אל הקצה הדרום מערבי. ההגליה לאזור נחל הבשור בשנת 716 לפנה"ס, הייתה רק הראשונה בשורת הגליות לארץ ישראל שנערכו בימי סרגון.

• בכתובת האנאלים של סרגון שנמצאה בח'ורסבד, נאמר: "בעזרת האליל אשור אדוני הכיתי את בני תמוד איבדידי, מרסימני ועיפה, בני ערב הרחוקים יושבי המדבר, שאינם יודעים (מרות) מפקח ופקיד-ממונה ואשר טרם העלו מנחה לאף מלך (מקודמי). את שאריתם הגליתי והושבתי בעיר שומרון. כתובת זו נכתבה בשנת 715 לפנה"ס, ולכן מתברר שקבוצת הגולים הראשונה הובאה לשומרון חמש שנים לאחר סיפוחה לאשור בשנת 720 לפנה"ס.

• אשדוד סופחה לאשור בשנת 712 לפנה"ס, אך מסעות הכיבוש לרמה האירנית נערכו בשנים 713-716 לפנה"ס. מסתבר, שהגליית תושבי אזורים אלה לאשדוד, התבצעה לאחר מסע המלחמה האחרון שהתקיים בשנת 713 לפנה"ס. ההגליה לאשדוד הייתה חלק מתהליך של פיתוח וחיזוק האחיזה האשורית באזור הגבול עם מצרים. מגמה זו קשורה גם לייסוד היישוב ברוקייש ליד דיר אל-בלח, בין נחל הבשור לרפיח. במרוצת הזמן, התפתח האתר ואוכלס בצפיפות, והוא הפך להיות מרכז סחר חשוב בחוף פלשת הדרומי.

• על ההגליה העיקרית לשומרון, מסופר במלכים ב', י"ז, כ"ד: "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה". מוצאן של כל הקבוצות הללו, מבבל ומחבלים שמצפון-מזרח לה. בבל וכותה הן ערי קודש בבליות ידועות; עוה שכנה על נהר אוקנו, בגבול בבל עם עילם; חמת הוא שמו של שבט ארמי ושל עיר שמקומה לא רחוק מעוה; ספרוים הוא שמו של יישוב בתחום השבט הכשדי, בית אמוכני. כל המקומות האלה שוכנים בשטחים שאליהם הגיע סרגון השני במסעותיו בשנים 709-710 לפנה"ס, בעת מלחמותיו נגד מראדך בלאדן הכשדי. לפיכך, ההגליה העיקרית לערי שומרון, התבצעה כ-10 שנים לאחר סיפוחה לאשור. במסורת התלמודית נשמר המונח כותים כשמן של אותן קבוצות גם מאות שנים אחר כך.

• ברשימת ערי בנימין בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד, יש עדות להושבת גולים במחוז בית אל. אחת הערים נקראת "העוים"; המנהג לכנות מקום על שמה של קבוצת אוכלוסין שישבה בו, היה מקובל במזרח הקדום, (כמו השם יבוס לירושלים), ונראה שהמקום כונה על שמם של העוים שהושבו במקום זה. אולם ייתכן גם שמדובר בעוים של חוף פלשת (ספר דברים, פרק ב', פסוק כ"ג) או בעוים אחרים. גם מהסיפור על הגולים בשומרון במלכים ב', י"ז, כ"ח - מסתבר כי חלק מהגולים הושבו בסמוך לבית אל. מקום אחר באותה רשימה נקרא כפר העמני, אולי על שם גולים שהובאו מארץ עמון. גם הכפר כסדיה, הנזכר בכתובת מבית הכנסת מהיישוב רחוב, ומזוהה כחירבת כשדה שמדרום-מערב לטובאס, נקרא על שם כשדים שהוגלו למקום.

ההגליות בימי סנחריב ובימי יורשיו

ערך מורחב – מסע סנחריב בלבנט

ירושלים במצור בשנת 701 לפנה"ס

בשנים 712-713 לפנה"ס, אשור מכניעה את המרד של ערי פלשת. חזקיהו מלך יהודה, לא מצטרף למרד ומביע את כניעתו הוואסאלית לאשור על ידי שיגור מנחה מתאימה. בתקופה שבין שנת 712 לפנה"ס עד שנת 701 לפנה"ס, סרגון השני עסוק בהכנעת מרידות בבבל, והממלכות בארץ ישראל מתארגנות למרד כנגד אשור. חזקיהו פועל לחיזוק ממלכתו, ומחדש את עבודת ה' שלוותה בטקסים חגיגיים ורבי משתתפים. חג הפסח מתקיים יחד עם עולי רגל מהצפון, משבטי ישראל שנכבשו בידי אשור. בחגיגות משתתפים בני אפרים ומנשה, וגם בני יששכר וזבולון שישבו צפונית לעמק יזרעאל. טיפוח הקשרים עם שבטי הצפון, נועד להגביר את הזיקה לירושלים ולבית דוד, ולהגיע לאחדות השבטים ולחיזוק הממלכה. בדרום, מתחזקת הממלכה בעקבות נדידת משפחות משמעון לארץ גרר ולעבר הר שעיר. חזקיהו נלחם בערי פלשת, וכבש חלק מהן, ופעל להקמת ברית של מדינות האזור בתמיכת מצרים, כנגד אשור.

בשנת 701 לפנה"ס, יצא סנחריב למסע מלחמה, שבמהלכו נכבשו ערים פיניקיות. אשדוד, עמון, מואב ואדום נכנעו בפניו. גם צבא מצרים נהדף על ידי האשורים, וצבא אשור כובש 46 ערים ביהודה. מסיבות בלתי ברורות הפסיק סנחריב את פעילותו בארץ ישראל. חזקיהו משלם מס כבד, וכעונש הוא נדרש לשלוח לנינוה גם את בנותיו, פילגשיו, מנגנים ומנגנות וחלק מצבאו. חלקים מממלכת יהודה מועברים לידי: אשדוד, עקרון ועזה. בכתובת של סנחריב נאמר: "הוצאתי מתוכן (מהערים הכבושות) 200,150 נפש, מקטון ועד גדול, איש ואשה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין ספור ומניתי עם שלל (י)". בחפירות שנערכו, נתגלו עדויות לחורבן ולהרס כבד. אתרים מרכזיים שחרבו במסע זה, לא יושבו מחדש (בית שמש, תל עיטון, תל בית מירסים), ובאתרים אחרים ניכרת ירידה באיכות הבנייה ובעוצמת הביצורים (לכיש). מספר הגולים שמצוין בכתובת - 200,150 - הוא כנראה מוגזם, אולם הוא משקף את המאמץ האשורי להחליש את ממלכת יהודה. יהודה לא הייתה מעולם פחווה אשורית, ולכן לא היה לאשורים עניין בשגשוגה וצמיחתה. מעניין לציין, שבמקרא ובספרות התורנית לא מוזכרת כלל הגליה מארץ ישראל בתקופת סנחריב, אם כי מוזכרת מלחמה ביהודה בספר ישעיהו, ובחז"ל נאמר "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל (=ערבב) את כל האומות".

תנופה מחודשת בהתפשטות האשורית, חלה בימיו של אסרחדון (669-681 לפנה"ס). הוא חידש את המסעות לדרום ארץ ישראל, נלחם עם מצרים, חצה את חצי האי סיני וכבש חלקים ממצרים - את הדלתה של הנילוס ואת העיר ממפיס. מדיניות זו נמשכה גם בראשית ימיו של בנו אשורבניפל (631-669 לפנה"ס). בפרק ד' בספר עזרא, יש עדויות על הגליות לארץ ישראל, שבוצעו על ידי יורשי סנחריב. "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן " תובעים לקחת חלק בבניין המקדש, מכיוון שהם עובדים לאלוקי ישראל "ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה". מקורם של גולים אלה איננו ידוע. בהמשך הפרק, בפסוקים ט-י כתוב כי אסנפר (אשורבניפל) הגלה בבלים (בני ארך ובבל) ועילמים (בני שושן), והושיב אותם בערי שומרון. הגליית הבבלים התרחשה כנראה לאחר כישלון המרד בבבל בשנת 648 לפנה"ס, והגליית העילמים נעשתה לאחר שנת 646 לפנה"ס, שבה נחרבה העיר שושן על ידי האשורים. מתברר, שגם עשרות שנים לאחר הגליית בני ישראל בשנת 720 לפנה"ס, נמשך התהליך של הגליית קבוצות אוכלוסין לארץ ישראל.

ראו גם

• עשרת השבטים
• ממלכת ישראל
• מסע סנחריב בארץ ישראל

לקריאה נוספת

• בוסתנאי עודד. סדרת בת ארבעה מאמרים:
  • "הערות לחקר ההגליות ההמוניות בתקופת האימפריה האשורית", בתוך: מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ ישראל, אוניברסיטת חיפה, כרך ד' (1978) 25-35.
  • "הגליות המוניות בתקופת האימפריה האשורית — עובדות ומספרים", בתוך: ארץ-ישראל, ירושלים: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כרך י"ד (1978) 62-68.
  • "דרכי הביצוע של ההגליות ההמוניות באימפריה האשורית", בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ירושלים: תנ"ך ישראל, כרך ב' (1977) 181-186.
  • "הגליות המוניות באימפריה האשורית — מטרות ומגמות", בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ירושלים: תנ"ך ישראל, כרך ג' (1979) 159-173.
• חיים תדמור, האנאלים של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור, ירושלים: דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כרך שני, חוברת 9, 1967.
• ישראל אפעל, "אחריתה של ממלכת ישראל", בתוך: אברהם מלמט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל. ימי המלוכה — היסטוריה מדינית, ירושלים: עם עובד, 1982. עמ' 121-130.
• חנוך רביב, "תולדות יהודה מימי חזקיהו ועד יאשיהו", שם, עמ' 131-139.

קישורים חיצוניים

• חיים תדמור, מלחמת סנחריב ביהודה: בחינות היסטוריוגרפיות והיסטוריות, החברה ההיסטורית הישראלית, עמודים 80-65, ספר היובל תשמ"ה. באתר JSTOR
• פרק 66 – דברי הימים: עשרת השבטים האבודים? על חורבן ישראל בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37569715ההגליות האשוריות