תל חלף

תל חלף
تل حلف

הארמון הצפון-מזרחי במצודה על התל, 2009
היסטוריה
תקופות	התקופה הנאוליתית תקופת הברזל
בונה	תרבות חלף, ארמים - המלך כפרא
נבנה	התקופה הנאוליתית נבנה שוב במאה ה-10 לפנה"ס
ננטש	התקופה הנאוליתית ננטש שוב במאה ה-6 לפנה"ס
סוג	יישוב
אתר ארכאולוגי
התגלה	1899
חפירות	1911–1913, 1929. 2006–2009
ארכאולוגים	מקס פון אופנהיים משלחת משותפת סורית-גרמנית, בהנהלתו של לוץ מרטין ממוזיאון פרגמון
הערות	בתקופה הארמית שם היישוב היה גוזן המופיעה במקרא.
מיקום
מדינה
מיקום	מחוז אל-חסכה, צפון המדינה
(למפת סוריה מוגדלת)   דמשק חלב חומס לטקיה חמה דיר א-זור אל-חסכה א-רקה הים התיכון ישר. לבנון ירדן עיראק טורקיה תל חלף (למפת סוריה רגילה)   דמשק חלב חומס לטקיה חמה דיר א-זור אל-חסכה א-רקה הים התיכון ישר. לבנון ירדן עיראק טורקיה תל חלף

ממלכת בית בחינאי וממלכות ארמיות נוספות המאות ה-9-10 לפנה"ס

חפירת פסל מונומנטלי ב-1912 בחפירות של מקס פון אופנהיים

תבליט סצנת ציד מבזלת. נמצא בתל חלף מתוארך לשנים 830-850 לפנה"ס.

הארמון המערבי שנבנה על ידי המלך הארמי כפרא

הכניסה למוזיאון הלאומי של חלב, שהוא שחזור של הכניסה לארמון כפרא בתל חלף

דוגמה לקרמיקה מ"תרבות חלף". האתר הארכאולוגי אינו ידוע

פסל מתל חלף לאחר שעבר שיקום ושחזור

תבליט אריה על אורתוסטט לאחר שעבר שחזור מ-900 חלקים.

פסל בזלת מעוצב כציפור מהארמון המערבי היה מוצב במרפסת הארמון. גובה הפסל 1.84 מטר. מאחורי הפסל חלק מעיטורי האורתוסטטים. מוזיאון פרגמון. ראו קישור לתמונה כפי שהפסל נמצא באתרו.

תל חלף (בערבית: تل حلف) הוא אתר ארכאולוגי במחוז אל-חסכה בצפון-מזרח סוריה, ליד הגבול עם טורקיה. האתר שוכן קרוב לעיר ראס אל-עין (Ras al-Ayn) , בעמק הפורה ועל גדתו הדרומית של נהר החבור. בתל זה נמצאה לראשונה תרבות מהתקופה הנאוליתית. שקיבלה את השם "תרבות חלף" על שם התל. התרבות מאופיינת בקרמיקה מזוגגת צבועה הכוללת עיטורים גאומטריים וציורי חיות. באתר שכנה העיר גוזן (גוזאנה), המוזכרת בתנ"ך כאחת הערים אליהן הוגלו עשרת השבטים. בזמן מלחמת האזרחים בסוריה נשלט האזור על ידי היחידות להגנת העם.

האתר וסביבתו

אתר תל חלף שוכן בצפון מסופוטמיה ליד אחד המקורות של נהר החבור, שהוא אחד היובלים הראשיים של הפרת. זהו אזור פורה מבחינה חקלאית, הכולל שפע של מקורות מים טבעיים. אחת מדרכי המסחר הראשיות (דרך המלך), שקישרה את אשור עם צפון הלבנט והים האגאי, עברה באזור. הדרך התחילה בעיר חלב, עברה דרך חרן, גוזאנה, נציבין ומשם לנינוה. מצפון לעמק בו שוכנת העיר נמצא רכס הרי טור עבדין, ומדרומו עובר רכס עבדול-עזיז . כיוונם הכללים של הרכסים הוא ממזרח למערב.

כ-2.5 ק"מ מזרחה לתל חלף נמצא תל פחריה, שם שכנה העיר העתיקה סיכאני (Sikani). שתיהן שימשו לחלופין בתקופות שונות, כמרכז העירוני של האזור. בתקופה הפרתית התפתח היישוב בתל פחריה והפך לעיר המודרנית ראס אל-עין.

האתר עצמו הוא תל גבוה עליו שכנה מצודה מתקופת הברזל. העיר התחתונה השתרעה ממזרח, מדרום ובמערב לתל. השטח הכולל של התל והעיר התחתונה הוא כ-750 דונם.

גיליו וחפירות  ארכאולוגיות

גילוי האתר

בשנת 1899 היה האזור בשליטת האימפריה העות'מאנית. הדיפלומט הגרמני ממוצא יהודי מקס פון אופנהיים תייר בצפון מסופוטמיה כשליח של הבנק הגרמני דויטשה בנק, במטרה לאתר נתיב מתאים למסילת הברזל ברלין-בגדאד. ב-19 בנובמבר הוא גילה את התל, לאחר ששמע סיפורים מכפריים מקומיים על אלילי אבן הקבורים בחול. הוא חפר 4 לוקוסים. בתוך שלושה ימים התגלו מספר פסלים חשובים. בבור בדיקה שנחפר, התגלתה הכניסה המערבית של הארמון המערבי. מאחר שלאופנהיים לא היה פירמן לחפור באתר, הוא קבר את הפסלים שמצא והמשיך בנסיעתו.

חפירות אופנהיים

ערך מורחב – מקס פון אופנהיים

לדברי הארכאולוג ארנסט הרצפלד, הוא דחק בשנת 1907 באופנהיים, לחפור באתר. הם הכינו מספר תוכניות להשגת המטרה. אופנהיים ניסה להמשיך בקריירה דיפלומטית, שנתקלה בקשיים בגלל מוצאו היהודי ופעילותו בישורת הדיפלומטי בקהיר כנגד הבריטים. באוגוסט 1910 הוא כתב לאופנהיים מכתב הקורא לו לחקור את האתר. מכתב זה הופץ למזרחנים וארכאולוגים ידועים כמו תיאודור נלדקה, יצחק יהודה גולדציהר ונוספים, כדי שיחתמו על המכתב. מעשיו והאינטריגות של אופנהיים בקהיר הביאו לכך שתומכיו הפסיקו לתמוך בו. הוא קיבל שנת חופש בתשלום ופוטר מהשירות בנובמבר 1910,  מצויד במכתב ההמלצה של הארכאולוגים, פנה לאביו הבנקאי בבקשה לקבל מימון לחפירות.

החפירות באתר החלו ב-5 באוגוסט 1911. אופנהיים הגיע לאתר עם משלחת של חמישה ארכאולוגים, ציוד רב לביצוע החפירות נשלח מגרמניה, כולל רכבת קיטור קטנה. העלות הגיעה ל-750,000 מארק, שכוסו על ידי אביו. בעת הגעת המשלחת לאתר, הם גילו שמאז גילוי האתר ב-1899, חפרו המקומיים באתר כדי להוציא את הממצאים שכוסו. לממצאים נגרם נזק, חלקו בגלל אמונה טפלה וחלקו ברצון להשתמש בהם כחומר גלם לבניין.

בחפירות התגלתה עיר ארמית ששמה היה גוזאנה או גוזן. אחד הממצאים החשובים היה "הארמון המערבי" בסמוך ל"שער העקרב", שנבנה על ידי המלך כפרא (Kapara), שמלך במאה ה-10 או ה-9 לפנה"ס. בארמון המערבי נמצאה כמות גדולה של פסלים ותבליטים. נחפר גם הארמון הצפון-מזרחי, ששימש כמרכז השלטון בתקופת השלטון האשורי. מצפון לארמון המערבי נחפרו שני מבני קבורה מסיביים עשויים לבני בוץ. קברים נוספים נחפרו ליד השער הדרומי של המצודה. בשניים מקברים אלה נמצאו פסלי נשים שהוקדשו לפולחן האבות. בעיר התחתונה נמצא חדרי פולחן, שגם הם הכילו פסלים שהוקדשו לפולחן האבות, מקדש אשורי ושני מבני מגורים. חלק מהפסלים נמצאו בשימוש משני במבנים מהתקופה ההלניסטית.

בנוסף, נמצאה קרמיקה מהתקופה הנאוליתית, מסוג שלאחר מכן שויכה לתרבות חלף. באותה עת זאת הייתה הקרמיקה הצבועה העתיקה ביותר שנמצאה (יחד עם הקרמיקה שהתגלתה על ידי הרצפלד בסאמרא).

בשנת 1913 חזר אופנהיים זמנית לגרמניה. את הממצאים הוא השאיר במבנה אותו אכלסה המשלחת בעת החפירות. רובם אוחסנו בצורה מאובטחת. ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שמנעה מאופנהיים לחזור לאתר להמשך חפירות. בשנת 1920 הוא מכר קבוצה של תבליטים מהתל למוזיאון הבריטי.

ב-1926 הצטרפה גרמניה לחבר הלאומים. הצטרפות זאת אפשרה לאזרחים גרמניים לחפור בשטח המנדט הצרפתי על סוריה. בשנת 1927 הוא חזר לתל לקראת פתיחת עונת חפירות חדשה. הוא גילה שחלק מהממצאים נפגעו בירי ארטילרי שהתקיים בין הצבא העות'מאני והצבא הצרפתי בימי המלחמה האחרונים. בנוסף, נגרם שוב נזק על ידי המקומיים לחלק מהאבנים. בעת החפירה המקורית דאג אופנהיים ליצור יציקות גבס של הממצאים. על פי היציקות הוא יכול היה לתקן את רוב הנזקים שנגרמו לפסלים ולתבליטי האורתוסטטים. הוא ניהל משא ומתן עם השלטונות הצרפתיים לגבי הממצאים שנמצאו במשלחת הקודמת והצליח לקבל שני שלישים מהממצאים. את הממצאים העביר לברלין ואת היתרה העביר לחלב, שם הקים מוזיאון שהיה הבסיס למוזיאון הלאומי של חלב. החפירות התחדשו בשנת 1929 וגם הממצאים מהחפירות החדשות חולקו בין אופנהיים והשלטונות הצרפתיים.

חפירות חדשות

בשנת 2006 החלו חפירות חדשות בתל, במשלחת משותפת סורית-גרמנית, בהנהלתם של לוץ מרטין (Lutz Martin) מאגף המזרח התיכון של מוזיאון פרגמון, עבד אל-משיה באגדו מנהל העתיקות של אל-חסכה, יורג בקר (Jörg Becker) מאוניברסיטת האלה-ויטנברג בגרמניה ומירקו נובק מאוניברסיטת ברן בשווייץ.

מטרת החפירות החדשות היו בדיקת הכרונולוגיה של ההתיישבות הפרהיסטורית, הכרונולוגיה של העיר מתקופת הברזל, הארגון המרחבי והמבנה הפונקציונלי של גוזאנה, תהליכי התירבות של הארמים בתקופה בה הם שלטו בעיר ולאחר מעבר העיר לשליטת האימפריה האשורית.

מאז חידוש החפירות ב-2006, נפתחו מספר שטחי חפירה: שטח A - אזור הארמון המערבי וחלקו הדרומי של התל, שטח B חפירת השכבות הארכאולוגיות הפרהיסטוריות. שטח C משתרע בצידו המזרחי של התל, כולל הארמון הצפון-מזרחי. בעיר התחתונה נפתחו השטחים הבאים: שטח D באזור חדר הפולחן, שטח E במקדש העיר, שטח F חומת העיר ובתי המגורים מדרום לנהר החבור בצדה המזרחי של העיר התחתונה.

בין השנים 2009-2007 נחפרו ארבעה קברים, הממוקמים בצדו הצפון-מזרחי של הארמון המערבי. באחד הקברים נמצא שלד של ילדה בת 15 ולצידה נמצאו בקבר מספר גדול של מנחות קבורה, כמו טקסטיל, שרשרת עם מספר גדול של חרוזים, חרפושית ומספר טבעות ברזל. ליד ראשה הונחו מספר כלי חרס עבים עשויים במסורת של הכלים המקומיים.

תרבות חלף

ערך מורחב – תרבות חלף

תל חלף שבו נמצאה לראשונה "תרבות חלף" נתן לה את שמה. תקופה זאת נקראת גם "תקופת חלף". תרבות זאת הוחלפה בצפון מסופוטמיה על ידי תרבות עובייד. לאחר "תקופת חלף", ניטש האתר למשך כ-4,000 שנה עד שהתיישבו במקום הארמים. התרבות התאפיינה בכלי חרס באיכות טובה שנעשו על ידי קדרים מומחים, עשויים ביד וצבועים לעיתים ביותר משני צבעים ומעוטרים בעיטורים גאומטריים ובעלי חיים. בנוסף, נמצאו גם כלי בישול לא צבועים עם משטחים ממורקים. אפיון נוסף של התרבות הם בתים עגולים הנקראים במחקר "תולואי" (Tholoi). ההתיישבות הייתה חקלאית. למרות פער הזמן של אלפי שנים של התיישבות באתר בין התרבות הפרהיסטורית ותקופת הברזל, טעה אופנהיים וייחס חלק מהפסלים של תקופת הברזל, לתקופה הפרהיסטורית.

גוזאנה

אזכורים בתנ"ך

העיר מוזכרת בתנ"ך בשם "גוזן" 5 פעמים. בספר מלכים ב היא נזכרת כאחת הערים אליה הוגלו את תושבי ממלכת ישראל. ”וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”.

בספר מלכים ב מציינים שליחי המלך סנחריב לחזקיהו את חורבן גוזן באומרם: ”הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל. הַהִצִּילוּ אֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ אֲבוֹתַי אֶת גּוֹזָן וְאֶת חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַאשָּׂר”

התקופה הארמית

בשנת 1200 לערך נפלה האימפריה החתית בעקבות פלישת גויי הים. במאה ה-11 לפנה"ס, הגיעו שבטים ארמיים שמקורם ממערב לפרת והתיישבו במסופוטמיה העליונה ובצפון-סוריה, כשהם ממלאים את הוואקום שנוצר בעקבות נפילת האימפריה החתית. במקביל, מלך אשור תגלת פלאסר הראשון, שמלך בין השנים 1115–1076 לפנה"ס בתקופת הממלכה התיכונה, הגן על ממלכתו כנגד עלייתם של שבטים אלה, בעיקר באזור נהר הפרת. בנו אשור-בל-כלה , שמלך בין השנים 1074–1056 לפנה"ס, נאלץ כבר להיאבק בעלייתם של השבטים הארמיים לאורך החבור העליון. במאה ה-10 לפנה"ס, ייסדו מספר שבטים ארמיים ממלכות קטנות בשטח שלפני כן היה בשליטת אשור. אחת הממלכות הייתה בית בח'יאני (Bit Bahiani), שהתבססה באזור מוצא החבור. השליטים הקדומים ביותר בממלכה זאת ששמם ידוע היו ח'דיאנו (Hadianu) ובנו כפרא. ח'דיאנו ידוע רק מטקסט כתוב, וסביר שהוא היה רק שליט של שבט נווד, ובנו כפרא היה זה שייסד את העיר על התל. בכתובת של כפרא הוא טוען שעשה מעשה שאף אחד מאבותיו לא עשה, כנראה בניית העיר והארמון. בכתובות שלו נקראה העיר שהקים בשם פלה (Palê). השם בית בח'ינאי עדיין לא מופיע בתקופה זאת במקורות הכתובים, ומכאן שהמלך בח'יאנו (Bachianu) המופיע בכתובים היה שליט לאחרי כפרא, לא יורש ישיר, שייסד שושלת חדשה בשם בית בח'יאני (Bit Bahiani) ושם בירתו היה גוזאנה.

בניית העיר על התל על ידי שליט הממלכה הארמי כפרא שינתה אותו לחלוטין. הקברים שהיו בצדו הצפון מערבי של התל ניטשו, וחלקם אף ניזוקו בעקבות הבנייה החדשה. התל הפך למצודה מוקפת חומה עם שער מכיוון דרום, שרק דרכו נכנסו לעיר. השער גם היה מעוטר בעיטורים מונומנטליים. כפרא בנה ארמון בסגנון בית חילאני עם אלמנטים נאו-חיתיים, שכלל עיטורים רבים של פסלים ותבליטי אורתוסטטים. פרסומו של האתר נובע בעיקר מייחודו של מבנה זה, הנקרא במחקר "הארמון המערבי". הכניסה לארמון כללה שלושה עמודים, שעוצבו כאלילים סוריים-חתיים, כשהם עומדים על בעלי חיים. יצורים מיתיים הקיפו את הכניסה ואת החדר הסמוך. הקירות החיצוניים כוסו בבסיסם באורתוסטטים ותבליטים. נמצאו מעל 200 מהם. עד היום ארמון זה נחשב ייחודי בעיצובו באזור צפון-סוריה. סביר להניח שגם העיר התחתונה המבוצרת נבנתה בתקופה זאת.

התקופה האשורית

לאחר תקופה של חולשה בממלכה האשורית וארגון מחדש של הממלכה, יצא אדד-ניררי השני (911–891 לפנה"ס) למתקפה חוזרת כנגד הארמים במערב. הוא כבש את נציבין ואת גידרה (Gidara) , ממלכה מצפון לגוזאנה, וייסד מחדש את חוזירינה (Huzirina) , ששכנה ליד חרן. כתובת מתקופתו המספרת על מסעו לחַנִיגַלְבַּת בשנת 894 לפנה"ס, מזכירה את עיר המדינה גוזן כעיר ארמית. היא מספרת שבדרכו עבר בעיר, המלך הארמי אביסלמו בן בח'יאנו העדיף לשלם לו מס והפך עצמו לשליט מדינה וסאלית של אשור. ליתר ביטחון הוא לא פתח בפניו את שערי העיר ופגש אותו בעיר הקרובה סיכאני, שהייתה לה היסטוריה של עיר אשורית. בתעודה אחרת מ-882 לפנה"ס, מתקופתו של המלך האשורי אשורנצירפל השני (883–859 לפנה"ס), מצוין שאחד המלכים משושלת בח'יאנו שילם לו מס. בכתובת אחרת של אשורנצירפל השני מסופר שהוא אילץ את חילות ארץ בח'יאנו להצטרף למסע הצבאי שלו יחד עם המרכבות והפרשים. זה האזכור האחרון של השם בח'יאנו במקורות. הכתובת מציינת שתושבי הארץ העלו לו מס, לא המלך.

אזכור נוסף של גוזן מופיע אצל שלמנאסר השלישי (858–824 לפנה"ס), האזכור מציין את שמו של אסו הגוזני ששילם לו מס. בשנת 808 לפנה"ס יצאה שַמוּראמַת, אמו העוצרת של המלך האשורי אדד ניררי השלישי (783–811 לפנה"ס), למסע נגד ממלכות בארץ חבור. כנראה שבשנה זאת הסתיימה עצמאותה של גוזן כממלכה ומעמד העיר ירד למעמד מחוז באימפריה האשורית. העיר הפכה לעיר שדה חשובה באימפריה האשורית. המושל של העיר היה זכאי להיות לימו אפונים בשנה ה-16 או ה-17 של שלטון כל מלך אשורי. הראשון היה שמשמ-נורי שזכה לזאת מעצם תפקידו כמושל גוזאנה. לאחריו מציינת רשימת האפונימים משנת 793 את שמו של המושל אשורי בשם מנו-כי-אשור (Mannu-ki-Assur) בגוזן. בין השנים 758-761 התמרדה גוזאנה כנגד אשור והמרד דוכא לאחר מצור של שנתיים. שמו של המושל האשורי מנוכיאשור נמצא על תעודה באתר והוא סייע לאופנהיים לזהות את האתר עם גוזן. גוזאנה נשארה מקום מושבו של המושל האשורי עד נפילת האימפריה האשורית בשנת 609 לפנה"ס. גם לאחר נפילת האימפריה האשורית, הייתה לעיר חשיבות מסוימת והיא המשיכה להיות מיושבת עד שניטשה בתקופת הפרתית.

בתקופה האשורית השתנה המבנה של העיר. האשורים שמרו על החומה של העיר התחתונה והמצודה, וכן מבנים חשובים כמו "הארמון המערבי" המשיכו להיות בשימוש. חלקה הפנימי של המצודה שונה. בצידה הדרומי והמזרחי של המצודה נבנו טרסות גדולות מלבני בוץ. שטחה של המצודה התרחב על חשבון העיר התחתונה. על הטרסות הדרומיות נבנו מגורים לאליטה האשורית. במבנים שהשתמרו נמצאו ממצאים עשירים. בית הקברות מתקופתו של כפרא כוסה היטב על ידי הטרסות, אבל הם שמרו על פסלי האבות של התקופה הקודמת שהיו שם. החלק המזרחי של המצודה נבחר לבניית ארמון המושל שנבנה גם הוא על טרסת לבני בוץ מסיבית. מבנה זה שנבנה במאה ה-9 לפנה"ס עבר שינוי מסיבי כנראה לאחר שנת 793 לפנה"ס. הארכאולוגים מצאו את הארכיון של האפונים מנו-כי-אשור, בתוך הריסות השלב הראשון. ייתכן וההרס נעשה בתקופת לכידת גוזאנה בשנת 758 לפנה"ס לאחר המרד שהתרחש בעיר. שלב זה היה שונה מהשלב הראשון. שלב שלישי של המבנה נבנה מאוחר יותר והיה דומה בתוכניתו לשלב השני. המבנה היה בשימוש בארמון לפחות עד התקופה הבבלית המאוחרת.

העיר התחתונה הייתה מיושבת בצפיפות בתקופה הנאו-אשורית. הממצאים העלו גם מגורי אליטות ממוצא ארמי. המסורות הארמיות המשיכו להתקיים בתקופה זאת, נמצאו כתובות בכתב ארמי גם בממשל של העיר. העיר התחתונה התרחבה 600 מטר בכיוון צפון-דרום ו-1,000 מטר בכיוון מזרח-מערב.

תעודות בכתב יתדות

בחפירות בתל נמצאו תעודות הכתובות בכתב יתדות באשורית, בבלית חדשה, וכמות קטנה בארמית. נמצאו 100 תעודות המתוארכות למאה ה-8 לפנה"ס שמקורן בארכיון של המושל (פחה) מנכ(מת), אשר פעל בתקופתו של המלך האשורי אדד-ניררי השלישי. מתעודות אלה ניתן ללמוד על חיי היום-יום, על תפקיד המושל ועל ארגון המקום, כגון הטיפול באורוות (העיר סיפקה סוסים, פרדות ואתונות לשלטונות אשור), הגנים, אספקת מזון ועוד. נשי הפקידים האשורים חיו במשותף בבית הנשים. על פי התעודות ניתן ללמוד שהארמים שנשלטו על ידי האשורים, היו בעיקר פועלים חקלאיים, בעלי מלאכה ועבדים. האשורים הטילו מס כבד על האוכלוסייה המקומית. על פי התעודות ניתן ללמוד גם על הצבא האשורי. אנשי קשר מיוחדים היו מעבירים את פקודות המלך לכל קצווי האימפריה כשהקשרים היו מתחלפים בתחנות שונות. דרכי המלך נשמרו על ידי גדודי צבא שחנו לאורך הדרך. היחידה הצבאים הקטנה ביותר הייתה בת 10 אנשים ומפקדה נקרא רב העשרה. במסמכים מופיעה רשימת הציוד העשירה של יחידה זאת, שכללה גם מרכבה ו-4 סוסים. בנוסף, נמצאו תעודות מאוחרות יותר שתוארכו למאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. התעודות עוסקות במסחר, מימון הלוואות, ועניינים משפטיים. נמצאו מספר כתובות מסוחרים ששמם אלמנני ואדד-מלכ-אילאי שפירוש שמו הוא "אדד המלך (הוא) אלוקי".

אחת התעודות שנמצאו (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית בגוזן. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה". בתעודה מופיעים שמות של שני פקידים בשירות אשור, ששמם "נריהו" ו"פלטיהו". בנימין מייזלר העריך במאמרו ששני השמות מתייחסים לגולים מישראל. בנוסף, מופיע בתעודה השם "חלבישו", עליו מצוין במפורש שהוא משומרון. בתעודה נכתב שעל בלברך בן נני (ארמי) למסור את השבויה דינה ליד אדם בשם "הושע". התעודה שאושרה על ידי הנציב מאשרת שאם בלברך לא ימסור את האישה הוא ישלם 3 מינות כסף.

הכתובות פורסמו בשנת 1940 בספר: Johannes Friedrich, G. Rudolf Meyer, Arthur Ungnad et al.: Die Inschriften vom Tell Halaf. (German), Beiheft 6 zu: Archiv für Orientforschung 1940

מוזיאון תל חלף בברלין

אופנהיים היה מעוניין להציג את אוסף תל חלף במוזיאון פרגמון, שבנייתו עמדה להסתיים, אבל המוזיאון סירב לקבל את דרישותיו הכספיות. הוא הביא את הממצאים לברלין ב-1928. ביולי 1930 הוא פתח מוזיאון פרטי במתחם תעשייתי ששכן בשכונת שרלוטנבורג (Charlottenburg) בברלין. התצוגה במוזיאון נחשבת מודרנית גם בסטנדרטים של היום.

אופנהיים נסע שוב ב-1939 לסוריה במטרה לחדש את החפירות, אבל השלטונות הצרפתיים סירבו לתת לו אישור חפירה. בנוסף, הוא ניסה למכור ללא הצלחה חלק מהממצאים בניו-יורק. הוא ניהל משא ומתן עם השלטונות הגרמניים, למכור להם את הממצאים מהתל. בנובמבר 1943, בעת ניהול המשא ומתן, הופצץ המוזיאון על ידי הבריטים בפצצות זרחן. המוזיאון נשרף לחלוטין וכל הממצאים מאבן גיר ועץ נהרסו לחלוטין. הממצאים שהיו עשויים מבזלת נחשפו להלם תרמי במהלך הניסיונות לכבות את השריפה וניזוקו קשה. פסלים רבים ותבליטים נשברו לחלקים רבים. אגף מוזיאון המזרח התיכון במוזיאון פרגמון, החל לטפל בשיקום הפריטים, אבל עד לשיקום הם שהו חלק מהזמן בתנאים של קרה וחום קיץ שגרמו לנזק נוסף.

שיקום הממצאים

לאחר מלחמת העולם השנייה, מוזיאון פרגמון נשאר בתחומה של גרמניה המזרחית. שברי הממצאים אוחסנו במרתפי המוזיאון ללא כל טיפול. בשנת 1990 אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית. בשנת 1999 הוכנה תוכנית לשקם את חזית הארמון המערבי מתל חלף. המימון לתוכנית התקבל מבנק סאל. אופנהיים (Sal. Oppenheim) וקרן המחקר הגרמנית (German Research Foundation). אגף המזרח התיכון החל בפרויקט שיקום השער. פרויקט זה הוא פרויקט השיקום הגדול ביותר של המוזיאון מאז שיקום שער עשתר. בין השנים 2010-2001 שוקמו ושוחזרו 30 פסלים מתוך 27,000 שברים. הפסלים הוצגו במוזיאון פרגמון ב-2011, ובמוזיאון בבון בשנת 2014. תוכנית השיקום משתרעת עד שנת 2025. חזית שער הארמון המערבי יהפוך לשער הכניסה לאגף החדש של המזרח התיכון במוזיאון.

לקריאה נוספת

• הערך "גוזן", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב - ז, עמ' 457-452
• אברהם מלמט, התעודות מתל חלאף (גוזן), ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י ( 1950) עמ' 102-99 (קישור למאמר ב-Jstor)
• בנימין מייזלר (מזר), גולי ישראל בגוזן, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י ( 1950) עמ' 85-83 (קישור למאמר ב-Jstor)
• Beteen the musku and the aramaens the early history of Guzana/Tel Halaf מאמרו של Mirko Novak באתר academia.edu
• Tell Halaf by Baron Max von Oppenheim (אורכב 05.10.2015 בארכיון Wayback Machine)

קישורים חיצוניים

• תל חלף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

מדיה וקבצים בנושא תל חלף בוויקישיתוף

• אתר חפירות תל חלף
• Tell Halaf Project
• The Max von Oppenheim photo collection
• Exhibition of Tell Halaf artefacts at Bundeskunsthalle, Bonn
• Past exhibition of Tell Halaf artefacts in 2011 at the Pergamon Museum, Berlin
• From Tell Halaf to Aleppo "The collection of Tell Halaf in the Aleppo National Museum", מאמר של Samer Abdel Ghafour באתר academia.edu
• Eine Göttin kehrt zurück מאמר בגרמנית על אוסף תל חלף ומקס פון אופנהיים
• תערוכה בברלין "הצל את האלים של תל חלף" (בגרמנית)
• Tell Halaf - Pergamon Museum Berlin, סרטון באתר יוטיוב
• יעקב שביט, ארמי אובד בפרגמון, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35468720תל חלף