קיום שטרות

קיום שטרות הוא שמה של תקנת חכמים מתקופת המשנה, לפיה לא ניתן לסמוך על שטר רק על סמך העובדה שהוא חתום בידי שני הצדדים ושני עדים, אלא צריך שהעדים או הלווה יעידו כי השטר אכן אמיתי.

קיום השטר

ישנם אופנים רבים לקיים את השטר: א) על ידי שהעדים עצמם מעידים על חתימתם, (למרות שכל אחד מעיד רק על חתימת עצמו), ב) או לחלופין שעל כל אחת מהחתימות ישנם שני עדים כשרים המעידים שהם מכירים את החתימה, ג) או על ידי הבאת שטר אחר מקויים לבית הדין, ובודקים אם אכן חתימת העדים בשני השטרות שווה.

למרות שבכל התורה כולה צריך שני עדים על כל פרט ופרט, במקרה זה סברו חכמים שדי בכך שכל עד מעיד על חתימתו. יש שפירשו זאת, שחכמים הצריכו את העדים להעיד מחדש על הכתוב בשטר, ולכן יש לקיום זה תוקף מיוחד, שכן מלבד קיום החתימות יש גם קיום ובירור שהעדות עצמה נכונה יש שפירשו, שקיום העדים על חתימת ידם נחשבת כעדות על השטר עצמו, שכן מכיוון שהעדים עצמם יודעים שחתימתם נכונה, וכשחתמו - על האמת חתמו, הם יודעים על ידי כך שהכתוב בשטר נכון, ולכן די בכך שכל עד מעיד על חתימת ידו, שעל ידי כך הוא מעיד על הכתוב בשטר. רבי יהודה הנשיא חלוק על כל זה, והוא סבור שגם כאשר העדים עצמם מעידים ומקיימים את חתימת ידם, צריך עוד אחד שיצטרף עם כל אחד מהם, כדי שיהיו שני עדים על כל חתימה, או לחלופין אם שני העדים, מעידים כלאחד ואחד הן על חתימת ידו והן על חתימת חבירו.

מודה בשטר שכתבו - צריך לקיימו?

יש שני אופנים של קיום השטר: על ידי הודאת הלווה או על ידי עדות העדים שחתומים בשטר. קיום על ידי הודאת הלווה טומן בחובו מוקש משפטי, שכן במקרה כזה יש ללווה נאמנות של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, האומרת כי מכיוון שהשטר קוים על פיו, הוא יכול לומר כי אמנם השטר אמיתי והיה חוב, אך החוב כבר נפרע. מסיבה זו קובעים חכמים כי "מודה בשטר שכתבו - צריך לקיימו"; כלומר, למרות שהלווה הודה שהוא כתב את השטר למלווה ובכך קיים את השטר, בכל זאת צריך לקיים את השטר על ידי העדים עצמם, שכן להודאתו של הלווה אין משמעות: אם הוא שקרן - יכול הוא לומר כי השטר פרוע, ואם לא היה שקרן - אין המלווה צריך את השטר כלל לראיה. רבי מאיר חלוק על חכמים וסבור כי "מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו"; כלומר, אם הלווה קיים את השטר די בכך, מכיוון שהוא לא נאמן יותר לומר שהשטר פרוע.

ישנם הסברים שונים בראשונים בשיטתו של רבי מאיר. רש"י כותב כי ”ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמכיוון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלווה הוא...” ניתן להסביר את דברי רש"י אלה, בכך שדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" נאמר דווקא במקרה כזה שבו דברי האוסר הם הם הסמך לפעולתנו, אך במקרה הנוכחי אמירתו של האוסר מחזקת מקור חיוב אחר - שטר, ולכן אמירה נוספת שלו אינה יכולה להגביל את כוח השטר.

התוספות מסביר זאת באופן אחר; לדבריהם המחלוקת בין חכמים לרבי מאיר אינה מהותית-הלכתית אלא בשאלה עובדתית - מה הייתה תקנת חכמים שיש לקיים שטרות; האם התקנה הייתה שלפני טענת הלווה "מזויף" יש לקיים את השטר, וממילא שייך הדין הפה שאסר גם במקרה שהוא יודה באמיתות השטר (אלא שטוען פרוע), שכן הוא זה שיצר את כח השטר, או שמא דווקא לאחר שיטען הלווה מזויף, אז יש לקיים את השטר, וממילא השטר היה קיים מאז ומעולם, ולא הלווה הוא זה שיצר אותו.

במענה לקושיה אחרת למה לא יהיה הלווה נאמן לטעון כי השטר פרוע מדין מיגו שהיה יכול לטעון כי השטר מזויף ולא לקיים אותו, משיבים התוספות כי מדובר ב"מיגו דהעזה", כלומר הלווה חש אי-נעימות לומר שהשטר מזויף, שכן ישנם עדים ואנשים נוספים היודעים כי הדבר שקר. הסבר אחר בנושא מסביר רבי שמעון יהודה שקופ, כי במקרה שהלווה הודה כי השטר אינו מזויף, לא יכול הלווה לטעון שהשטר פרוע בטענת 'מיגו' שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, שכן טענת 'מיגו' קיימת רק כאשר יש לו נאמנות לטעון טענה מסוימת והוא זוכה בכוח הטענה, בניגוד לטענת "מזויף" שאינה כוח עצמאי של עצם הטענה אלא תקנת חכמים בלבד האומרת כי יש להתנהג באופן חשדני לשטר כזה למרות שאינו חשוד בשקר, ולא שייך לומר בה 'מיגו'. הסבר זה מבוסס על השיטה כי מיגו הוא כח הטענה.

גדר התקנה

הראשונים נחלקו האם בתקנת קיום השטרות עקרו חז"ל את תוקפו הרגיל של השטר לגמרי עד שיקיימו אותו, והפכו אותו לנייר חסר כל ערך, או שמא החכמים הותירו את כוח השטר על כנו, אלא שהצריכו למעשה לקיים את השטר, אך מדאורייתא יש לו עדיין תוקף משפטי. לפי רש"י בתקנת קיום השטרות עקרו חז"ל את דין השטר לגמרי עד שיקיימו אותו, וקבעו כי למרות שמדאורייתא יש לשטר תוקף, הם מבטלים תוקף זה וכעת השטר אינו מועיל לכלום עד שיתקיים. בכך סבור רש"י כי במקרה שהשטר אינו מקוים אין לעדות כל תוקף, ולכן דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הקובע כי לא ניתן לעד להעיד לאחר שנתקבלה עדותו - לא קיים, והעדים יכולים להעיד שוב. לעומת זאת סבורים חכמי התוספות, כי החכמים הותירו את כוח השטר על כנו, אלא שהצריכו למעשה לקיים את השטר, אך מהתורה יש לו עדיין תוקף הלכתי, ושעבודו קיים.

פתרונות הלכתיים

בעיה הלכתית שנידונה בין חכמי בבל היא, כיצד ניתן לקיים את השטר, כאשר יש רק שלושה אנשים, שמתוכם רק שניים מכירים את חתימת העדים. האם יכולים העדים המעידים על החתימות לשמש בעצמם גם כבית דין המקבל את העדים ("עד נעשה דיין")? האם די בכך שהדיינים עצמן מכירים את החתימות או שמא צריכים הם להעיד בפני חבריהם כעדים על החתימות? האם צריכים כל שלושת הדיינים לדעת שהחתימות אמת, או שמא די בכך ששניים יודעים? רב הונא פסק (יש אומרים שאמר זאת בשם רבו רב), כי די בכך שהדיינים עצמם יודעים שהחתימות אמת, ובכך הם משמשים גם כעדים וגם כדיינים, ואין בכך כל פסול בדרבנן. הבעיה היא רק, שכל שלושת הדיינים צריכים לדעת כי אכן החתימות נכונות כדי לקיים את השטר, ולכך יש פתרון: יעידו שני הדיינים שמכירים את החתימות, בפני השלישי שאינו מכיר את החתימות, ולאחר מכן יכתבו את ה"אשרתא דדייני" בה יכתבו "אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא דנן במותב תלתא דאשתמודענא דחתימת ידא דסהדי היא" (תרגום: קיימנו את השטר במעמד שלושה אנשים ואכן וידאנו כי אכן חתימת ידי העדים היא, ולא זיוף).

רבי אבא מסר את אשר מסר לו רב הונא בשם רב, כי שלושה אנשים שישבו לקיים שטר, והתברר שקיים ערעור פסול על אחד מהם שפסול להיות דיין, רשאים הם להעיד עליו שכשר הוא לפי הידוע להם, רק לפני שחתמו יחד על קיום השטר. בתלמוד הוסבר כי מדובר באיש שהיה גזלן ובאו להעיד עליו כי חזר בתשובה. חכמי התוספות מסבירים, כי כאשר הוועד על האיש שהוא גזלן בטל וועד המושב של בית הדין, כי עד שלא באו להעיד העדים לפני בית הדין בפועל כי חזר בתשובה, הוא נותר בפסולו הראשון של "גזלן" שפסול להעיד, וממילא למרות שהתברר למפרע שלא היה גזלן, וועד המושב של בית הדין שנקבע שלא כהלכה בטל, ושוב צריך לקובעו מחדש ולכתוב שטר חדש.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22679439קיום שטרות