מתי מדבר האחרונים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים נחמן ביאליק

מתי מדבר האחרונים היא פואמה מאת המשורר חיים נחמן ביאליק. נחתמה בתשרי תרנ"ז 1896.[1]

חלקה הראשון הולחן על ידי המלחין יהודה שרת.[2]

לאחר שפורסמה, התקבלה בציבוריות היהודית כמלל מכונן של רוח התקופה והתנועה הציונית, באשר הטיפה לכינונו של דור יהודי חדש, שיעשה להקמתה של ריבונות יהודית חדשה בארץ ישראל.[3]

מילות הפואמה

הפואמה תכנים ואמירות

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים
"מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס"

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה
עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים
עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –
אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:
לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –
לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –
בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,
עוֹד לֶאֱלֹהַּ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –
תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה.

וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל
עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,
דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;
גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,
עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!"

וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,
הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.

וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר
רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –
וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה
נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?

אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?
מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?
לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי
תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת!
וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם
כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹקִים,
אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

סיפור יציאת מצרים המקראי ופרשת נדודיו של דור המדבר עומד במרכז הפואמה, כמקור הרעיוני וכאמצעי המטאפורי. האני השר משוחח עם הסיפור המקראי ושואב ממנו תובנה והנחיה למצבו של עם ישראל הנמצא בארצות הגולה בתקופת חיבור הפואמה, במפנה המאות ה-19 - ה-20.

האני השר קורא לקהל הקוראים, לחלוצים או לחברים להתעורר ממצבם, מחייהם בשממה, ולהתגייס למאבק ממושך וארוך. חייהם בהווה מתוארים כחיי נוודים במדבר, אולם לפני משתרעת דרך רחבה אשר תוביל אותם לארץ חדשה. השימוש במטאפורה המקראית מציבה וודאות תוכנית ורעיונית, שמדובר בארץ ישראל ועל הנקראים לצאת ולכבוש אותה. קריאה זו היא ברוח הנאמר בספר יהושע:[4]

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: ... כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

הזמן הפואטי-מטאפורי הוא לאחר "ארבעים שנה", כלומר לאחר דור הנדודים במדבר סיני וערב הכניסה לארץ; האני השר מזכיר את "דור המדבר", לפי המקרא ומסורת חז"ל ששים ריבוא (שש מאות אלף) נפש, שגופותיהם נטמנו בדרך הנדודים, כמסופר בספר שמות:[5] ”וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף” בהמשך חוזר המשורר אחורה בציר הזמן, אל מאורע יציאת מצרים עצמו, כאשר חלק מבני ישראל הססו אם לצאת מהעבדות במצרים או רצו לחזור אליה, בשל רצונם ב"סיר בשר"; על פי המספר בספר שמות:[6]

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ווַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':

כמו פסוקי המקרא, דברי חז"ל ופרשנותם לדורותיה, המשורר מלגלג על תאוותנותם, שמנעה מהם יציאה לחופש, וכמעט גם הכשילה את כלל האומה. אזכורים אלו, מפסוקי המקרא וספרות המדרש על יציאת מצרים מוסבים בפי המשורר על מגזרים בקהילות ישראל בגולה, אשר מאנו להאמין או להצטרף אל ההצעה הציונית ולמפעל ההתיישבות החדש בארץ ישראל מתקופת העלייה הראשונה. המשורר קורא ומייעץ לבני האומה לצאת מן הגולה, הנדמית למדבר, כמו מדבר סיני, שממה רוחני וחומרי, ולשמוע אל הקול הקורא להם ללכת אל ארץ ישראל. עם זאת, מייעץ האני השר לעולים מן הגולה, לא להרים את קולם, ולנוע בדרכם מבלי להרגיז את יושבי הסביבה המדברית, שהיא מטאפורה לגולה. והוא מדגיש לפני קוראיו - המגויסים למעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל את ההבדלים בין חיי הנדודים במדבר, שבהם המזון הוא „שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם”, לבין חיי העמל והעבודה הקשה המזומנים להם בארץ ישראל. חיי המדבר הם רק לכאורה רוחניים על פי המשורר; הם כ „אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים”. ואילו החיים בארץ ישראל מצטיינים בממשיות היצירה, כך במילים: „בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!”; ובנוסף, הוא קורא לבני עמו להפתח אל אל המנעד הנופי והמהותי של „עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם”.

מעמד כניסת עם ישראל לארץ ישראל בתקופת ההתנחלות, נלקח כמטאפורה למצבה העכשווי של האומה. נקודת המעבר המקראית המטאפורית בדרך אל ארץ ישראל, היא הר נבו שעליו התייצב משה לראות את הארץ שאליה לא נכנס על פי צו הקב"ה, על פי המסופר בספר במדבר ובספר דברים:[7][8][9]

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

עמידתו של יהושע בראש הצבא של בני ישראל היא מטאפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.

התקבלותה

חלק ממנה, במיוחד הראשון, שובץ בחלק מההגדות הקיבוציות לפסח, ובכלל זאת בהגדה של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

החלק הראשון של הפואמה בהגדה של פסח בנוסח ובהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תש"ג 1943
החלק הראשון של הפואמה בהגדה של פסח בנוסח ובהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תש"ג 1943
החלק הראשון של הפואמה בהגדה של פסח בנוסח ובהוצאת קיבוץ מעלה החמישה, תש"ח 1948
החלק הראשון של הפואמה בהגדה של פסח בנוסח ובהוצאת קיבוץ מעלה החמישה, תש"ח 1948

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: חיים נחמן ביאליק, מתי מדבר האחרונים, כתבי ח. נ. ביאליק, תרצ"ג-1933, עמ' מד-מו.
  2. ^ ראו: קומו תועי מדבר, באתר זמרשת.
  3. ^ ראו למשל: מאיר שלו,הערך: התנ"ך בהוויה הישראלית, בתוך: זמן יהודי חדש, באתר kotar.
  4. ^ ספר יהושע, פרק ה', פסוקים ג'-ד'.
  5. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז.
  6. ^ ספר שמות, פרק ט"ז, פסוקים א'-י'.
  7. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק מ"ז.
  8. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ט.
  9. ^ ספר דברים, פרק ל"ד, פסוקים א'-י"ב.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0