לאחר שפורסמה, התקבלה בציבוריות היהודית כמלל מכונן של רוח התקופה והתנועה הציונית, באשר הטיפה לכינונו של דור יהודי חדש, שיעשה להקמתה של ריבונות יהודית חדשה בארץ ישראל.[3]
סיפור יציאת מצרים המקראי ופרשת נדודיו של דור המדבר עומד במרכז הפואמה, כמקור הרעיוני וכאמצעי המטאפורי. האני השר משוחח עם הסיפור המקראי ושואב ממנו תובנה והנחיה למצבו של עם ישראל הנמצא בארצות הגולה בתקופת חיבור הפואמה, במפנה המאות ה-19 - ה-20.
האני השר קורא לקהל הקוראים, לחלוצים או לחברים להתעורר ממצבם, מחייהם בשממה, ולהתגייס למאבק ממושך וארוך. חייהם בהווה מתוארים כחיי נוודים במדבר, אולם לפני משתרעת דרך רחבה אשר תוביל אותם לארץ חדשה. השימוש במטאפורה המקראית מציבה וודאות תוכנית ורעיונית, שמדובר בארץ ישראל ועל הנקראים לצאת ולכבוש אותה. קריאה זו היא ברוח הנאמר בספר יהושע:[4]
הזמן הפואטי-מטאפורי הוא לאחר "ארבעים שנה", כלומר לאחר דור הנדודים במדבר סיני וערב הכניסה לארץ; האני השר מזכיר את "דור המדבר", לפי המקרא ומסורת חז"ל ששים ריבוא (שש מאות אלף) נפש, שגופותיהם נטמנו בדרך הנדודים, כמסופר בספר שמות:[5]”וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף” בהמשך חוזר המשורר אחורה בציר הזמן, אל מאורע יציאת מצרים עצמו, כאשר חלק מבני ישראל הססו אם לצאת מהעבדות במצרים או רצו לחזור אליה, בשל רצונם ב"סיר בשר"; על פי המספר בספר שמות:[6]
כמו פסוקי המקרא, דברי חז"ל ופרשנותם לדורותיה, המשורר מלגלג על תאוותנותם, שמנעה מהם יציאה לחופש, וכמעט גם הכשילה את כלל האומה. אזכורים אלו, מפסוקי המקרא וספרות המדרש על יציאת מצרים מוסבים בפי המשורר על מגזרים בקהילות ישראל בגולה, אשר מאנו להאמין או להצטרף אל ההצעה הציונית ולמפעל ההתיישבות החדש בארץ ישראל מתקופת העלייה הראשונה.
המשורר קורא ומייעץ לבני האומה לצאת מן הגולה, הנדמית למדבר, כמו מדבר סיני, שממה רוחני וחומרי, ולשמוע אל הקול הקורא להם ללכת אל ארץ ישראל. עם זאת, מייעץ האני השר לעולים מן הגולה, לא להרים את קולם, ולנוע בדרכם מבלי להרגיז את יושבי הסביבה המדברית, שהיא מטאפורה לגולה. והוא מדגיש לפני קוראיו - המגויסים למעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל את ההבדלים בין חיי הנדודים במדבר, שבהם המזון הוא „שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם”, לבין חיי העמל והעבודה הקשה המזומנים להם בארץ ישראל. חיי המדבר הם רק לכאורה רוחניים על פי המשורר; הם כ „אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים”. ואילו החיים בארץ ישראל מצטיינים בממשיות היצירה, כך במילים: „בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!”; ובנוסף, הוא קורא לבני עמו להפתח אל אל המנעד הנופי והמהותי של „עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם”.
מעמד כניסת עם ישראל לארץ ישראל בתקופת ההתנחלות, נלקח כמטאפורה למצבה העכשווי של האומה. נקודת המעבר המקראית המטאפורית בדרך אל ארץ ישראל, היא הר נבו שעליו התייצב משה לראות את הארץ שאליה לא נכנס על פי צו הקב"ה, על פי המסופר בספר במדבר ובספר דברים:[7][8][9]
עמידתו של יהושע בראש הצבא של בני ישראל היא מטאפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
