משורר לאומי

משורר לאומי הוא משורר הנחשב באופן מסורתי ועל פי דעת הציבור כמשורר ששירתו מייצגת את רוח העם, את הזהות הלאומית, האמונות והעקרונות של תרבות לאומית מסוימת. המשורר הלאומי כגיבור תרבות הוא סמל המתקיים בתודעת הציבור לטווח ארוך, להבדיל ממשוררים שמונו על ידי הממסד למשרת משורר חצר (כגון משרת משורר הקונגרס בארצות הברית ומשורר החצר של בית המלוכה האנגלי).

ישנן תרבויות בהן כמה כותבים נחשבים משוררים לאומיים. משורר לאומי אינו בהכרח מיוחס למדינה ריבונית או ארץ, זאת משום שלאום כמונח תרבותי אינו בהכרח שם נרדף לארץ (מונח גאוגרפי) או למדינה (מונח פוליטי).

מרבית המשוררים הלאומיים הם דמויות היסטוריות, אם כי כותבים בודדים בני זמננו הפעילים בתרבויות לאומיות צעירות יחסית או מתחדשות נחשבים אף הם "משורר לאומי".

חיים נחמן ביאליק נחשב המשורר הלאומי העברי.

בין המשוררים הלאומיים המפורסמים: יוהאן וולפגנג פון גתה (גרמנית), ויליאם שייקספיר (אנגליה), רוברט ברנס (סקוטלנד), דנטה אליגיירי (איטלקית), אלכסנדר פושקין (רוסיה), אדם מיצקביץ' (פולין), מיגל דה סרוואנטס (ספרדית), אלכסנדר דיומא האב (צרפתית), חריסטו בוטיוב (בולגריה), לואיש דה קמואש (פורטוגזית).

שורשי מושג המשורר הלאומי הם במאה ה-18, כתוצר של תנועת הרומנטיקה, שהייתה מהגורמים של התעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19. נקודת המבט של הרומנטיקה שימשה לעיתים להערכה מחדש של משוררים. כך למשל שייקספיר לא נחשב בעיני בני תקופתו למשורר העילאי של תקופתו. הוא נכלל בכמה רשימות מזמנו של משוררים מובילים, אך לא נחשב כמי שכתב ברמתם של אדמונד ספנסר או פיליפ סידני. אולם במאה ה-18 המבקרים הרומנטיים כסמואל טיילור קולרידג', העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה.

רבים מהמשוררים הלאומיים הטביעו את חותמם בתקופות מעבר תרבותיות והובילו שינוי תרבותי בעל השפעות עצומות. כך למשל מיגל דה סרוואנטס, אשר יצירתו דון קישוט נחשבת לרומן המודרני הראשון. השפעתו הייתה כה רבה, שיש המכנים את הספרדית (בספרדית ובצרפתית) "לשונו של סרוואנטס". "הקומדיה האלוקית" של דנטה אליגיירי היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית. אלכסנדר פושקין הוא ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית.

כתביו של ביאליק שיקפו את מעורבותו ופעילותו בענייני העם היהודי בתקופתו, והשפיעו עמוקות על הלך הרוחות וחיי הציבור. הוא היה ציוני נלהב, השתתף בשני קונגרסים ציוניים והיה ידיד אישי של מנהיגי התקופה. בין השאר כתב שירת תוכחה וביקורת נגד אוזלת ידם של היהודים בגלות (למשל "אכן חציר העם", "בעיר ההרגה") ושירת עידוד רעיונית ומעשית לפעילות הציונית (למשל "למתנדבים בעם", "מתי מדבר האחרונים"). ביאליק השפיע רבות על התפתחות התרבות היהודית המודרנית והיה ממחדשי השפה העברית - אף הם רכיבים מהותיים באתוס הציוני. ביאליק הקדיש חלק נכבד מזמנו לענייני הציבור, עד כדי שנטבע הביטוי "כל ישראל יש להם חלק בביאליק", ראה בכך חלק מתפקידו ואף גינה "אנשי רוח" המסתגרים במגדל השן^[1].