פרעות קישינב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראשי קהילת קישנוב בהלווית ספרי התורה שנשרפו באירועי פרעות קישנב
ליתוגרפיה בעקבות הפוגרום ב-ה'תרס"ג: באיור נראה "יהודי רוסי" הסוחב על גבו שק כבד הנושא את הכיתוב "דיכוי". מן השק משתלשלות משקולות שעליהן התוויות "אוטוקרטיה", "שוד", "אכזריות", "התנקשות", "הולכת-שולל" ו"רצח". ברקע, מימין, נראה יישוב יהודי עולה באש. משמאל נראים נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט וצאר ניקולאי השני.
שער קינה של הרמן שפירא על הפוגרום (ניו יורק, ה'תרס"ד). באיור במרכז מתואר הטבח.

פרעות קישינביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת ה'תרס"ג ובאופן מצומצם יותר ב-ה'תרס"ו בעיר קישינב שבחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-ה'תרע"ב (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת ה'תשנ"א).

פוגרום ה'תרס"ג

הרקע

העיתון האנטישמי בשפה הרוסית Бессарабец, ("בסרבי" בתרגום מילולי), הפופולרי ביותר בקישינב, פרסם בקביעות מאמרים נגד האוכלוסייה היהודית עם כותרות כגון "מוות ליהודים!" ו"מסע צלב נגד הגזע השנוא!". כאשר ב-ה'תרס"ג נמצאה גופתו של נער נוצרי אוקראיני, מיכאיל ריבצ'נקו, בעיר דובסרי, כ- 25 קילומטרים צפונית לקישינב, ונערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי, השתמש העיתון בעלילת דם כשרמז ששניהם נרצחו על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח. עיתון נוסף, Свет ("אור") השתמש בטענות דומות. טענות אלה עוררו למהומות נגד היהודים, בעידודו של בישוף הכנסייה הרוסית אורתודוקסית בעיר.

שגריר רוסיה בארצות הברית, הרוזן קאסיני, טען בראיון באייר ה'תרס"ג: "יש ברוסיה, כמו בגרמניה ובאוסטריה, תחושה מסוימת נגד היהודים. סיבה ליחס עוין זה מצויה בעובדה שהיהודים לא עובדים בשדה או בחקלאות. הם מעדיפים להיות מלווים בכסף... המצב ברוסיה, עד כמה שנוגעים ליהודים הוא רק זה: זה האיכר נגד המלווה בריבית, ולא הרוסים נגד היהודים. אין הרגשה נגד היהודים ברוסיה בגלל הדת"[1].

הפוגרום

פוגרום קישינב החל ב-ט' בניסן ה'תרס"ג, לאחר שהאוכלוסייה הנוצרית של העיר יצאה מהכנסייה ביום ראשון של הפסחא, והוא כלל שלושה ימים של מהומות נגד היהודים. 49 יהודים נהרגו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. לא נעשה כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא להתערב כדי להפסיק את המהומות אלא רק לאחר שלושה ימים. אי התערבות זו היא ראיה תומכת בדעה, שהפוגרום היה בחסות או לפחות נסבלת על ידי המדינה. היהודים וגורמי אופוזיציה האשימו בעיקר את שר הפנים, ויאצ'סלב פלבה, באי מניעת הפוגרום.

העיתון ניו יורק טיימס תיאר כך את פוגרום קישינב מיד לאחר התרחשותו[2]:

המהומות האנטי יהודיות בקישינב הן יותר גרועות ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם. הייתה תכנית מסודרת שיצאה לפועל לטבח כולל של יהודים ביום שלאחר חג הפסחא הרוסי. האספסוף הונהג בידי אנשי דת, והקריאה הכללית "להרוג את היהודים" נזעקה בכל רחבי העיר. היהודים נלקחו במודע ונטבחו כמו צאן... הזוועה מהטבח הם מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לבדוק את שלטון האימים. בשעת השקיעה הרחובות היו עמוסים בגופות ופצועים. מי שיכול היה לברוח נמלט בבהלה, והעיר עכשיו כמעט שוממה מיהודיה.

פוגרום שני

פוגרום שני התקיים ב-כ"א וב-כ"ב בחשון ה'תרס"ו. הפעם המהומות החלו כמחאה פוליטית נגד הצאר, אך הפכו להתקפה על יהודים בכל מקום שבו נמצאו. בפוגרום זה נהרגו 19 יהודים ו-56 נפצעו. ליגות יהודיות להגנה עצמית שאורגנו אחרי הפוגרום הראשון עצרו כמה ממקרי האלימות, אבל לא היו לגמרי מוצלחות. פוגרום זה היה חלק מתנועה גדולה של מעל ל-600 פוגרומים ששטפו את האימפריה הרוסית לאחר מנשר אוקטובר בשנת ה'תרס"ו (פרעות המאות השחורות).

תוצאות

פרעות קישינב תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית אך למרות זעקת העולם, רק שני גברים נשפטו לשבע וחמש שנות מאסר, ועשרים ושניים איש נידונו לשנה או שנתיים מאסר.

הפרעות הוזכרו במסקנת תאודור רוזוולט לדוקטרינת מונרו כדוגמה לסוג של הפרת זכויות אדם שיצדיק את מעורבות ארצות הברית באמריקה הלטינית.

הפרעות האיצו אלפי יהודים רוסים לעזוב למערב וחלקם הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של הציונים הראשונים. הפוגרום הראשון ב-ה'תרס"ג שיכנע את בנימין זאב הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. לציונות הרוויזיוניסטית הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של זאב ז'בוטינסקי.

עד הפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנער מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית ה"משתלבת" שניסו יהודי ארצות הברית לטפח. לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי עליהם לסייע לאחיהם יהודי רוסיה.

באמנות

מספר רב של אמנים וסופרים נקטו עמדה ביחס לפרעות: הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו כתב על פרעות קישינב ב"בית 13", ואילו טולסטוי וגורקי כתבו גינויים המאשימים את ממשלת רוסיה - בשונה מהפוגרומים הקודמים של ה'תר"םה'תר"ן, כאשר האינטליגנציה הרוסיה שתקה. הייתה לכך גם השפעה רבה גם באמנות ובספרות אצל היהודים: המחזאי מקס ספרבר בחר בפוגרום קישינב כנושא לאחד ממחזותיו הראשונים.

בעקבות הפרעות כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"[3].

הפואמה "בעיר ההרגה" נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לקהל הרחב, כולל קהל יהודי שאינו קורא עברית[4].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Current Literature: A Magazine of Contemporary Record (New York). Vol. XXXV., No.1. July, 1903. Current Opinion. V.35 (1903). p. 16
  2. Jewish Massacre Denounced", New York Times, April 28, 1903, p 6.
  3. על השחיטה
  4. רות בקי-קולודני, כיצד הפך חסיד חב"ד לצנזור הראשי לענייני יהודים, באתר הארץ, 30 במרץ 2013