מאניה ביאליק
מאניה ביאליק (לבית אוורבוך; 11 בדצמבר 1876 – 10 בספטמבר 1972[1]) הייתה אשתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
ביוגרפיה
מאניה ביאליק נולדה כמאניה-מנוחה אוורבוך בפרוור של העיר ז'יטומיר בפלך ווהלין שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה). משפחתה הייתה מכובדת ומשכילה. סבה מצד אמה היה מנהל בית חולים בז'יטומיר. אביה, שבח אורבוך (נפטר ב-1946[2]), היה יערן וסוחר עצים, והיא קיבלה בביתו חינוך מסורתי ולמדה גם תנ"ך וניגנה בכלי נגינה. אביה היה חובב ציון וחינך את ילדיו ברוח הציונות.
נישואיה לביאליק
בשנת 1893 נישאה מאניה בת השבע עשרה לחיים נחמן ביאליק. אמו האלמנה של ביאליק, שבאה לחגוג עמם את חתונתם, אמרה לה כי ביאליק דומה בכל לאביו המנוח (שנפטר בהיותו של ביאליק בן שבע שנים), שהיה תלמיד חכם. אחרי הנישואין עברו בני הזוג להתגורר בעיירה קורוסטשיב שבין ז'יטומיר לקייב. אביה קנה לביאליק לפרנסתו חלקת יער שליד הכביש לקייב. ביאליק היה מבלה בו את רוב השבוע, ובשבתות היה חוזר לביתו. כעבור זמן מכרו את חלקת היער ועברו לעיר סוסנוביץ, שבה גרו שלוש שנים וביאליק עסק בה לפרנסתו בהוראה, כמורה פרטי לילדי משפחת סוחרים. בשנת 1899 עברו לעיר אודסה והתגוררו בה עשרים ושתים שנים. באודסה עסק ביאליק בפעילות ספרותית ובהוצאה לאור של ספרים במסגרת הוצאת "מוריה".
על אירוע שבו ניצל ביאליק מסכנת מוות סיפרה מאניה לימים. בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, שהתחוללה לאחר מהפכת אוקטובר, הגיעו לבית בני הזוג ביאליק שני קצינים מן הצבא הלבן. הם ערכו בו חיפוש באמתלה שביאליק הוא "בולשביק" ואסרו אותו. ביאליק הועלה על ידם למרכבה כדי להובילו למפקדתם, תוך שמרחפת עליו סכנת מוות, מאחר שרבים מן הנאסרים באותה עת היו נרצחים בדרך למפקדה. ביאליק פנה לאחד משכניו וביקש כי יודיע על דבר מאסרו לעורך דין ששמו פאן. הקצינים טעו בשמיעה וחשבו שביאליק קורא בשמו של אחד מראשי מפקדתם ששמו דומה מאוד לשם פאן, הורידו אותו מעל המרכבה ושחררו אותו.
בשנת 1921, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. ביאליק ומאניה עברו לברלין בירת גרמניה, שם עסק ביאליק בהוצאת ספרים בשפה העברית.
בארץ ישראל
בשנת 1924 עלו ביאליק ומאניה לארץ ישראל. באותה שנה החלה בניית ביתם. במהלך הבנייה התגוררו בדירת שני חדרים ברחוב הס במרכז תל אביב. בשנת 1926 הסתיימה בניית ביתם והם עברו להתגורר בבית, שברבות השנים נודע כ"בית ביאליק" ברחוב שלימים נקרא רחוב ביאליק. היה זה בניין מפואר בסגנון אדריכלי אקלקטי, ברוח הסגנון שרווח בשנות העשרים בתל אביב. בבית גרו עמם הוריה של מאניה, שעלו בעקבותיהם לארץ ישראל. בבית נהגו להתאסף משוררים ואמנים, הצייר ראובן רובין, המשוררים יעקב כהן ואסתר ראב ואנשי רוח אחרים.
בתל אביב עסק ביאליק בפעילות חברתית ותרבותית ויסד את מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים.
בשנת 1925 נסעו ביאליק ומאניה לארצות הברית בשליחות מטעם קרן היסוד. בתחילה לא רצה ביאליק לנסוע אבל אחד העם השפיע עליו שיסע כדי לפעול למען בניין הארץ. בארצות הברית נתקבל ביאליק בהתלהבות על ידי המוני היהודים ונפגש עם סופרים יהודים. כששבו לארץ חש ביאליק תחושת אושר והאמין כי תקום בארץ מדינה יהודית, אך הוא לא זכה להיווכח בתקומתה.
בשנת 1931 נלוותה מאניה לביאליק שיצא למסע באירופה כשליח של שלוש הוצאות ספרים עבריות, במטרה לבקר שם בקהילות היהודים ולפעול למען הפצת הספר העברי.
בשנת 1933 חגג היישוב את יום הולדתו השישים של ביאליק בטקסים ואירועים. בסמוך לכך עקרו ביאליק ומאניה מביתם בתל אביב, השכירו אותו, ושכרו דירה ברמת גן.
בשנת 1934 יצא ביאליק בלוויית מאניה לניתוח בווינה. לאחר הניתוח חל סיבוך במצבו וביאליק נפטר והוא בן 61 שנים במותו. מאניה שבה לארץ בגפה. ביאליק הובא לקבורה בתל אביב ואבל כבד נפל על היישוב.
חייה לאחר שהתאלמנה
לאחר פטירתו של ביאליק, העבירה מאניה את הבית לעיריית תל אביב. ראש העירייה, ישראל רוקח, גמל לה בעזרה ברכישת דירה בבית חדש שנבנה ברחוב מלצ'ט 3 (פינת רחוב מזא"ה), בתל אביב. בשנת 1937, שלוש שנים לאחר מות ביאליק, עברה מאניה להתגורר בדירה שרכשה ברחוב מלצ'ט. הדירה נמצאה בבית שהיה אחד מהבתים בסגנון הבאוהאוס שנבנו בעיר בשנות השלושים. בדירה זאת גרה מאניה עד למותה. בדירה זו אירחה ופעלה בפעילות ציבורית. בדירה התגורר עימה אביה, שבח אוורבוך, עד לפטירתו.
את הבית הקודם, שאותו העבירה מאניה לעיריית תל אביב, היא מסרה לעירייה על תכולתו. העירייה, בשיתוף עם אגודת הסופרים, החליטה להפוך את הבית למוסד ציבורי לאומי, שינציח את מורשתו של ביאליק. ב-1937 נפתח הבית לציבור. הבית כולו משמש כמוזיאון ביאליק על ספריו, רהיטיו וחפציו. במקום מוצגות תמונות של אמני שנות השלושים ותערוכות מתחלפות. בבית נמצאים ספרייה וארכיון כתבי המשורר ובו כתבי יד המקוריים של יצירות ביאליק וכן אוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר.
באמצע שנות השישים הוקם ביוזמתה על שטח הגן מאחורי בית ביאליק "בית האישה על שם מאניה ביאליק", המוקדש לפעילות נשים סופרות ואמניות.[3]
עד לגיל זקנה ושיבה הייתה מאניה פעילה בפעילות ציבורית למען מוסדות ויצ"ו, ומדי שנה עסקה במכירת ספרים בדוכן של "שוק חנוכה" המסורתי של ויצ"ו.
מאניה ביאליק האריכה ימים ונפטרה בשנת 1972, כשהייתה כמעט בת 96. בצוואתה ביקשה שגם דירתה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש ספרייה או מוזיאון לשירות הציבור.
מאניה ביאליק הובאה למנוחות בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. קברה נכרה ליד קברו של בעלה, ועל מצבתה נכתב ״רעיית המשורר״.
יחסה לביאליק
כל חייה של מאניה היו בסימן הערצה לבעלה, הן בימי חייו והן בשנים הרבות שחייתה לאחר פטירתו, אותן הקדישה להנצחת זכרו. השמועות שנפוצו על פרשיות שהיו לביאליק, שהידועה בהן היא פרשת קשריו עם הציירת והסופרת אירה יאן, אם וככל שהגיעו לידיעתה, מעולם לא האפילו על יחסה אליו ולא פגעו בחייהם המשותפים. ביאליק העריך את טעמה, שאל לעצתה וכיבד את דעתה. בנסיעותיו הרבות לחו"ל נהג לשלוח אליה מכתבים ארוכים ומפורטים, בהם חלק עמה את רשמיו וחוויותיו. כשפרסם בשנת 1923 את הוצאת היובל של כתביו פתח אותם בהקדשה הבאה:
"לחברתי ואשת בריתי תומכת גורלי מאניה בת שבח אוורבוך, משאת כפים מנחת ערב."
ארבע המלים המסיימות את ההקדשה שאובות מספר תהלים, פרק קמ"א, והן קשורות לעבודת הקודש בבית המקדש.
חלק ממכתביו של ביאליק למאניה נתפרסמו בספר "ח"נ ביאליק: אגרות אל רעיתו מאניה" שיצא לאור בשנת 1955, עוד בימי חייה של מאניה.
זיכרונותיה
לקריאה נוספת
- ח"נ ביאליק, אגרות אל רעיתו מאניה: בלווית תמונות ואבטוגראפים; תרגם י.ל. ברוך, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, תשט"ז 1955.
הערות שוליים
- ^ שמואל אבנרי ויהודית דנון, "מאניה הצלת אותי! עתה אוכל לגמור את האגדה", באתר הארץ, 20 בספטמבר 2012
- ^ ר' שבח אוירבך ז"ל, הצופה, 17 בפברואר 1946.
- ^ הונחה אבן הפנה ל"בית האשה" בת"א, דבר, 6 בפברואר 1964; תקוה וינשטוק, "נשים ראשי ישיבות", מעריב, 5 ביולי 1965; "בית האשה" ע"ש מניה ביאליק ייחנך היום בת"א, דבר, 27 ביוני 1966.
- ^ מ. גולדשטיין, ביאליק – אינטימי: זכרונותיה של אלמנת המשורר, מעריב, 12 ביולי 1963.
מאניה ביאליק28928354